Thursday, March 30, 2023

Man On A Mission


Isru Chag Pesach 5735 (1975), the Schusters’ firstborn child, Shatzi, asked her mother for money so that she could run to the nearby makolet to buy gum. She never returned home. As she crossed the street to the makolet, she was hit by a truck and killed instantly. Neighbors came to tell Mrs. Schuster of the tragedy and stayed with her. But Rabbi Schuster was well into his day by then. Neighbors of the Schusters from the adjacent building went to Shaare Zedek to identify the body. 

When Reb Meir was finally located and came into the hospital, his initial reaction was to feel sorry for his neighbors whose faces were contorted in pain, until he realized that it was for his own daughter they were crying. Shatzi’s parents were both devastated. But they reacted in different ways. Mrs. Schuster was able to find solace then, and over the years, by speaking about her daughter. Reb Meir, as was always the case, kept his feelings to himself, and was rarely able to speak about his daughter once shivah was over. Chaim Kass walked together with Rabbi Schuster at the levayah (funeral). He observed tears forming in Reb Meir’s eyes and falling silently, but Reb Meir did not say a word. Reb Meir was, in his wife’s words, “meshugah” over his daughter. He had chosen the name Yocheved simply because he loved the name; Faige Dina was after Mrs. Schuster’s maternal grandmother. (In any event, Yocheved Faige Dina was universally known as Shatzi.) 

By all accounts, Shatzi was an unusually bacheint (charming) child. Dr. Shimon Friedman and his wife Chani spent six weeks one summer in Ezras Torah, in the building in which the Schusters lived. Mrs. Friedman remembers Shatzi as “mesmerizing everyone.” On the way back from Israel, after a packed vacation, she and her husband spoke primarily about Shatzi. “There was something unique about her,” she explains. Though only 6 at the time of her death, the entire street (of six buildings, in 1975) knew her by name. Bachurim who ate at the Schusters’ regularly remember her as a very bright child, who had inherited her mother’s outgoing nature. Reverberations from her tragic death were felt far beyond the confines of Rechov Even Ha’ezel, particularly in the as-yet small English-speaking Torah community. Someone who was in the home of Rabbi Noach Weinberg when the news of the accident arrived remembers how Rebbetzin Denah Weinberg burst out crying. For the bachurim in Ohr Somayach, Shatzi’s death was traumatic. Even forty-five years later, when they speak about Rabbi Schuster, they inevitably mention Shatzi’s passing. In those days, many of the bachurim davened on Leil Shabbos at the Kotel, and there was a large group who served as “runners” for Rabbi Schuster to bring those gathered at the Kotel to their Shabbos hosts. Rabbi Schuster had been the one to bring most of the Ohr Somayach students to the yeshivah, and even those who did not know him personally saw him daily in the yeshivah as he escorted new recruits and checked on those whom he had brought to the yeshivah. The shivah for Shatzi was notable for two reasons. The first was the large number of those who arrived to pay their condolences in jeans and ponytails. For many of the Ohr Somayach and Aish HaTorah talmidim who came, it was their first shivah house. The more advanced students in Ohr Somayach organized an ongoing rotation to say Tehillim in the shivah house for the entire week. 


The second notable aspect of the shivah house was the fact that Rabbi Yosef Shalom Elyashiv, then the foremost living posek in Israel, made a shivah call. True, Rabbi Schuster brought all his she’eilos to Rabbi Elyashiv, who was still relatively accessible compared to later years. But the great sage almost never left his Meah Shearim neighborhood. The story of how Rabbi Elyashiv came to make a shivah call perhaps more than any other brings out the overwhelming sense of mission with which Rabbi Schuster lived. Not long after the beginning of shivah, Rabbi Schuster grew agitated at the thought of all the Jews who would visit the Kotel during the week of shivah, and for whom there would be nobody who could offer an introduction to Torah. That raised in his mind a halachic she’eilah as to whether he should return to the Kotel. And what was that she’eilah? Is not the saving of a Jewish neshamah from a state of ignorance of Torah and mitzvos a matter of pikuach nefesh? And if it is pikuach nefesh, did the imperative of saving Jewish neshamos not mandate, or at least permit, Reb Meir to be at the Kotel to meet them, for who could know whether there would ever be another opportunity to bring them to a yeshivah or arrange a Shabbos meal for them? The she’eilah was brought to Rabbi Elyashiv by Rabbi Yehudah Samet. Rabbi Elyashiv did not dismiss the she’eilah or refute Reb Meir’s conclusion that his going to the Kotel was no different than any other form of pikuach nefesh about which the general rule is that pikuach nefesh supersedes all other mitzvos, with three exceptions — murder, idol worship, and forbidden relations. Quite the opposite. Rabbi Elyashiv responded that Reb Meir was right and that the work that he did at the Kotel was indeed life-saving. But because few people, if any, possess the same clarity of vision (which is why there has been only one Meir Schuster), his failure to sit shivah in the normal fashion would not be understood. That failure might even undermine his work. As if to prove Rabbi Elyashiv’s point, among those who did not understand Reb Meir’s desire to return to the Kotel was Mrs. Schuster. Even though she knew better than anyone her husband’s intense love for his oldest daughter, it pained her that he could seemingly not give a week to mourning her loss. In any event, Rabbi Elyashiv instructed him to continue sitting shivah. 

But Rabbi Elyashiv did not leave matters there. The next day the gadol hador made a rare shivah call outside of Meah Shearim. If there was a person in the world capable of putting aside his personal grief upon the loss of a child and think only about the neshamos of Klal Yisrael, Rabbi Elyashiv wanted to personally convey his tanchumim (condolences.) On Leil Shabbos during shivah, when there is no mourning in public, Rabbi Schuster was back at the Kotel setting up Jews for Shabbos meals with religious families. In the face of tragedy, he did the one thing that he knew how to do well: Keep going, move forward, and maintain a laser focus on his mission in life — connecting Jews with their Father in Heaven. 

Many years after his personal tragedy, one of the Ohr Somayach bachurim to whom the entire Schuster family became very close lost a son to cancer. When the bereaved father was sitting shivah in America, Rabbi Schuster called and offered him the only advice he could because it was the one that got him through the darkest moments of his life: “Be strong, be strong".

[Yonason Rosenblum - Artscroll] 

היינו כחולמים

לפני כשלוש שנים התקשרתי לידיד שחגג יום הולדת 100, לאחל לו מזל טוב. שאלתי אותו על ההרגשה של חגיגת 100 בתוך הגבלות קורונה וסכנותיה. והוא השיב: ״טוב, אתה יכול להעריך שעברתי כבר כמה דברים בחיים…״.
לאחרונה הוא אמר לי: ״אני אוחז בזרועי, מוודא שאינני חולם. עשרה אחים היינו בהונגריה, ארבעה ניצלנו ממוות בשואה. זה נדיר. ברוב המשפחות לא נותר אחד, לפעמים נותר אחד, אפילו שניים, אבל ארבעה?? כשאחינו הרביעי חזר, לא חיכינו יום אחד. יצאנו מייד לארץ ישראל. הבריטים עצרו את האונייה ושלחו אותנו למחנות בקפריסין. כשחזרנו זכינו להשתתף במלחמת השחרור ובהקמת המדינה. במשך השנים זכינו ליטול חלק בהגנה על ישראל במלחמותיה וביישוב הארץ. הקמנו בתים, משפחות גדולות, ב״ה. היום יש לי נכדים ונינים שגרים ברחבי ארץ ישראל, עוסקים בתורה ובמצוות. אני יושב בירושלים ולומד בה כל יום את הדף היומי, דבר שלא זכה לו אבי, ולא זכו לו אבות אבותיי. האם זה קורה באמת? – היינו כחולמים״.

"על 500 המטרים האלו"

הרב מאיר דורפמן 

שמעתי מהרב ישעיהו הדרי זצ״ל, ראש ישיבת הכותל, שכשרצה להסביר את ההפכים שבביטוי ׳העוז והענוה׳ סיפר את הסיפור הבא: ״כידוע, היה ה׳חזון איש׳ עניו בצורה קיצונית. והינה כשבן-גוריון נפגש עם החזון-איש, שאל אותו רה״מ: ׳לשיטתך, נניח שהמדינה תנהג על פי ההלכה, הרי יש כל כך הרבה דברים חדשים במציאות שאין בהלכה התייחסות אליהם, ונדרשת גדלות עצומה לפסוק בשאלות החדשות. האם יש בכלל בדור הזה תלמיד חכם בקנה מידה כזה, שיוכל לקחת על עצמו משימה כה כבדה?׳ השיב לו החזו״א קצרות, בלשון עדינה, שזהו תרגומה למעשה: ׳כן, אני!׳. דהיינו – כשנגיע ליום שבו זה מה שיטריד אותך, אדאג להמציא לך את הפתרונות…״.

שמעתי מהרב שלמה ברוודה זצ״ל, שסיפרה לו אחות ה׳חזון-איש׳: ״גרנו יחד באותו בית, בעלי ואני בחדר אחד, והחזו״א ואשתו בחדר השני. לכל חדר הייתה כניסה נפרדת, ובין החדרים הפרידה דלת שמעולם לא נפתחה, מלבד פעם אחת. היה זה באמצע היום, החזו״א עמד בפתח, סוער, עייף ומותש כמי שחזר מקרב. הוא נשען בשתי ידיו על מזוזות הפתח ואמר לי באכזבה: ׳הפעם מלאך המוות ניצח׳. כעבור זמן מה הגיע מישהו לבשר לחזו״א שילד חולה שהוא התבקש להתפלל בעבורו, נפטר״. ״ואני״, אמר ר׳ שלמה, ״למדתי מסיפורה שלושה דברים: א. כיצד הוא התפלל על חולים – באיזו התמסרות. ב. ׳הפעם׳, משמע שבפעמים אחרות הוא יכול היה למלאך המוות. ג. שהוא ידע אם התקבלה תפילתו או לא, עוד לפני שהגיעו להודיעו״.
הרב מאיר בר-אילן (ברלין), בנו של הנצי״ב מוולוז׳ין, מראשי ׳המזרחי׳ ומייסד האנציקלופדיה התלמודית, סיפר שהלך פעם ברחוב עם ׳העילוי ממייצ׳ט׳, ראש ישיבת הרב ריינס בלידא. הם עברו ליד בית ספר וראו בחצר נערים משחקים בכדור, קופצים ורצים. אמר לו ׳העילוי׳ בערך כך: ״מה רע היה קורה אילו גם אני, בנערותי, הייתי קצת משתובב ומשחק? בילדותי היו מציגים אותי בפני כל מי שעבר בעיירה כדי להראות את ידיעותיי בגמרא, אבל הילדות – מה תהא עליה?״.

נזכרתי בזה כשלפני כמה שנים שימשתי כחזן בקהילת הרב אריה שיינברג, שהיה איש רב פעלים, בטקסס שבארה״ב, והוא סיפר לי על אביו, שהיה מקורב לחזון-איש. הוא סיפר, כמדומני, שאחרי פטירת החזו״א שלח אביו מאמר זיכרונות, ובין היתר תיאר גם קמצוץ של מידת שובבות שהייתה בחזו״א. הוא כתב שהלך לשחות בים או בנהר עם החזו״א, וביוזמת החזו״א שיחקו והתיזו מים זה על זה, כמעשה שובבות ילדותי. לא הדפיסו את זיכרונותיו בטענה שיש בהם חוסר כבוד כלפי החזו״א, אבל אני שמעתי על כך לא רק ממנו. ואדרבה, כשנדע שיצירת מופת ענקית כמו סדרת ספרי ה׳חזון איש׳, שקשה לתאר איך נכתבה בכוח אנוש, אכן נכתבה על ידי אדם ולא על ידי מלאך – נוכל גם אנחנו ללמוד ממנו משהו.

שמעתי מהרב הדרי: ״הרב ד״ר יעקב הרצוג, בן הרב הראשי, תלמיד חכם שהיה ממעצבי מדיניות החוץ של ישראל בשנותיה הראשונות, התארח בישיבת הכותל אחרי מלחמת ששת הימים. בעומדו על גג הישיבה הוא הצביע אל עבר הר-הבית, ואמר: ׳היהודים והערבים יוכלו לגשר ביניהם ולמצוא פתרונות לכול, אבל על 500 המטרים האלו – ייפול הדבר, עליהם לא יוכלו להגיע להסכמות׳..״. כידוע, בשנת תש״ס הגיע רה״מ אהוד ברק להסכם מדיני, ובו ויתר כמעט על כל שטחי יהודה ושומרון, והגיע להסכמות בענייני ביטחון, פליטים וכו׳. נותר רק נושא הר-הבית, שלגביו הוא הציע לערבים שליטה בלעדית, אך במעמד נאמנות ולא בעלות. הם דחו את הצעתו, וההסכם כולו קרס. 

קרבן ששותפין בו איש ואשה האם חייב בסמיכה של האיש?





בס"ד

הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א האדמו"ר מדז'יקוב


בפרשתינו ציונו הבורא ית"ש על מצות סמיכה בקרבנות, באמרו "וסמך ידו על ראש העולה" ע"כ נכתוב בע"ה ענין הנוגע לגדר מצות סמיכה.

תנן במנחות צ"ג א' "הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועובד כוכבים והעבד והשליח והאשה", ולעיל מיני' אייתינן ברייתא פלוגתא דחכמים ור' יהודה ביורש שירש קרבן מאביו שטרם הקריבוהו האם סומך, דעת חכמים שסומך ודעת ר' יהודה שאינו סומך וקיי"ל כחכמים דיורש סומך.

והנה המנחת חינוך ז"ל במצוה קט"ו עלה ונסתפק ספק נפלא, בהא דיורש סומך, האם סומך רק בקרבן שנתחייב כבר בסמיכה, וכגון קרבן של אביו שמת קודם שהקריבוהו דכבר נתחייב בסמיכה אצל האב, אבל יורש קרבן מאמו דהקרבן לא נתחייב בסמיכה אצל האם דנשים אינן סומכות אין היורש סומך, וכ' דמפשט הלשון דיורש סומך משמע דסומך בכל ענין, יעו"ש.

והשפ"א ז"ל במנחות צ"ג א' כ' ליישב קושית התוס' אהא דתנן הכל סומכין ובערכין ב' א' אמרי' דהכל לאיתויי יורש והק' התוס' הא יורש בהדיא תני לה ואמאי צריכא לרבויי, ותי' השפ"א ז"ל דכונת הגמ' לאיתויי יורש שירש קרבן מאמו וקמ"ל דאע"ג דהאם לא נתחייבה בסמיכה מ"מ היורש סומך, יעו"ש.

ובביאור צדדי הספק, כבר נודע בשערים חקירת האחרונים ז"ל בגדר מצות סמיכה האם הוי חיוב של הקרבן דכל קרבן יחיד טעון סמיכה או דילמא הוי חיובא דרמי אקרקפתא דגברי, והשתא להך גיסא דחיוב סמיכה הוי חיוב על הקרבן, א"כ המיעוט של אשה מסמיכה בהכרח קאי על הקרבן דקרבנה של אשה פטורה מסמיכה וא"כ גם היורש אינו סומך, אבל לאידך גיסא דחיוב סמיכה רמי אקרקפתא דגברא, א"כ המיעוט גבי אשה אינו בקרבן אלא בבעל הקרבן דאשה אינה סומכת על קרבנה אבל הקרבן מצד עצמו טעון סמיכה, וא"כ יורש הבא מכחה והוא נצטוה על הסמיכה שפיר סומך.

[ובהיותי בזה לא אמנע מלהעיר דיש להוכיח מדברי הריטב"א ז"ל דחיוב סמיכה רמי אקרקפתא דגברא ולא על הקרבן, דהנה המנח"ח ז"ל במצוה ל"ב אות ח' הוציא מדברי הריטב"א ז"ל בקידושין כ"ט א' יסוד גדול דפטורא דמצות עשה שהזמן גרמא אינו נוהג אלא במצוה שמתקיים בגוף האשה אבל אם מתקיים בגוף אחר ליכא פטורא דמעשהז"ג, והשתא לפי"ז אם סמיכה היא מצוה דרמי על הקרבן ולא אקרקפתא דגברא הי' מן הדין דלא שייך בזה פטורא דמצות עשה שהז"ג, וצ"ע דהריטב"א ז"ל גופי' בקידושין ל"ו א' הק' אמאי בעי' קרא לפטור נשים מסמיכה תיפו"ל דהוי מצות עשה שהז"ג דהסמיכה נוהגת רק ביום [ותי' דכיון דהקרבן אינה חובה אלא שבאין להכשר הקרבן שיעלה לרצון סד"א דחייבות], ומוכח מזה דס"ל להריטב"א ז"ל דמצות סמיכה הוי חיובא דרמי אגברא ולא אקרבן].

ואי הוי אמרי' הכי דהספק תליא בב' הצדדים בגדר סמיכה נמצא חידוש דין נפלא, דהנה יש להסתפק בציור הפוך מהנ"ל וכגון אשה שירשה קרבן מאביה האם חייבת לסמוך, ולכאו' תליא בספק הנ"ל, דלהך גיסא דהמיעוט קאי על האשה שאינה חייבת בסמיכה, א"כ גם בירשה קרבן מאביה שכבר נתחייב בסמיכה מ"מ היא אינה סומכת על קרבן אביה. אבל לאידך גיסא דהמיעוט הוי בגוף הקרבן של אשה א"כ כשירשה קרבן מאביה דהקרבן נתחייב בסמיכה היא נמי סומכת, דהרי ליכא מיעוט עליה שלא לסמוך אלא על קרבנה, וזה חידוש דמצינו לפי"ז אופן שהאשה חייבת בסמיכה.

ונלע"ד בע"ה להביא ראי' מחודדת שאינה חייבת לסמוך, דהנה בקידושין נ"ב ב' אמרי' אשה בעזרה מנין ודעת רש"י ז"ל שם דאשה אסורה ליכנס לעזרה, ועי' בגליון הש"ס וציון ירושלים לירושלמי פ"ה ממעש"ש ה"ג [להנהו תרי גיסי השואל ומשיב ז"ל והגרמ"ז אטינגא ז"ל] שהוכיחו מהירושלמי התם כדעת רש"י ז"ל וציין להירושלמי הזה גם הגר"י ענגיל ז"ל בגליוני הש"ס לקידושין שם, ולפי"ז ביורשת קרבן מאביה תצטרך לסמוך בשער ניקנור וכדאשכחן באשם מצורע. [ובחגיגה ט"ז ב' אמרי' "אמר רבי יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים" ומוכח דהסמיכות של נשים הי' בעזרת נשים].

והנה בזבחים ל"ג א' אמרי' "כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם" והשתא אי נימא דיורשת סומכת והסמיכה בשער ניקנור תיקשי אמאי קתני בברייתא רק אשם מצורע הא איכא נמי סמיכת יורשת, מיהו י"ל דהנה התוס' בקידושין הק' דהא מצינו אשה בעזרה דהא סוטה ונזירה מניפות בעזרה. והעצמות יוסף ז"ל שם תי' דשאני הני דאיכא גזירת הכתוב שנכנסות לעזרה, וא"כ נימא דה"ה יורשת, אך זה אינו, דהא לא מצינו גזה"כ דיורשת סומכת בעזרה, אלא אם איתרמי באדם שהפריש קרבן ומת קודם שהקריב הקרבן ואין לו בנים, וצ"ע.

ברם בגוף הנדון ביורשת קרבן מאביה, שו"ר דהמנח"ח ז"ל שם פשיט"ל דאשה שירשה קרבן מאביה אינה סומכת דאע"ג דהי' מוטל חובת סמיכה על הקרבן, מ"מ כיון דהאשה אינה בת סמיכה אינה סומכת, ומרהיטת לשונו ז"ל שם נראה להדיא דגם על הצד בספק הראשון דיורש שירש קרבן מאמו אינו סומך והיינו כיון דהקרבן נפטר מסמיכה דמיעוטא דנשים מסמיכה היינו קרבן נשים, עכ"ז באשה שירשה קרבן מאביה אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה מ"מ אינה סומכת, וצ"ע הא אין זה קרבן של אשה דהא הקרבן הוא של אביה ואמאי לא תסמוך.

ומצאתי דהגרי"ז ז"ל בריש תמורה הוכיח דתרתי איתנייהו בחיוב סמיכה גם מצד הקרבן וגם מצד הגברא יעו"ש, והנה לפי"ז בהכרח דכשנתמעטה אשה מסמיכה מתרתי נתמעטה, גם דקרבנה אינה טעונה סמיכה וגם מחיובא דגברא שהיא אינה סומכת, ומעתה לפי"ז נימא דהמנח"ח ז"ל נמי ס"ל הכי, ולפי' יורש שירש קרבן אמו אינו סומך דהקרבן לאו בר סמיכה היא וה"ה אשה שירשה קרבן אביה נמי אינה סומכת דגם היא נתמעטה מסמיכה, ועי' לקמן שהוכחנו בעז"ה מדברי התוס' במנחות ס"א ב' כדברי הגרי"ז ז"ל. ולמסקנת המנח"ח ז"ל דיורש שירש קרבן אמו סומך א"ש בלא"ה, דבהכרח ס"ל דהמיעוט גבי אשה היינו רק מחיוב הגברא אבל קרבנה שפיר טעונה סמיכה, וא"כ אשה שירשה קרבן אביה אינה סומכת.

ונלע"ד בע"ה להביא ראי' גדולה למסקנת המנח"ח ז"ל דקרבן אשה חייב סמיכה אלא דנמתעטה מחיוב לסמוך, דהנה התוס' במנחות צ"ג ב' ד"ה ידו הק' למאי בעי' קרא למעט נשים מסמיכה, תיפו"ל דפטורות משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דבעי' תיכף לסמיכה שחיטה ושחיטה אינה נוהגת אלא ביום והניחו בקושיא, [ובקידושין ל"ו א' ד"ה הקבלות, תירצו דלולי קרא הו"א דאיתקש לשחיטה וכשם שנשים כשרות לשחיטה ה"ה לסמיכה].

והשתא אי נימא דמיעוטא דנשים בסמיכה קאתי למעט גוף הקרבן מסמיכה צ"ע קו' התוס' דטובא קמ"ל קרא, דהקרבן גופי' נתמעט מסמיכה, ונפק"מ ליורשה שאינו סומך, אלא בע"כ דמיעוטא דנשים מסמיכה היינו רק עליה שהיא אינה סומכת ומ"מ הקרבן עצמו לא נתמעט מסמיכה.

וגדולה מזו יש להוכיח, דהנה בר"ה ל"ג א' אמרי' דדעת ר' יהודה דנשים אינן סומכות רשות, ודעת ר' יוסי ור' שמעון דסומכות רשות והכי קיי"ל, ובחגיגה ט"ז ב' אמרי' דגם למ"ד דסומכות רשות מ"מ אסורות לסמוך בכל כוחן דסמיכה בכל כוחו הוי איסור עבודה בקדשים, אמנם הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ בפרשתינו בדיבורא דנדבה ריש פרשתא ב' הביא בשם י"מ דנשים מותרות לסמוך בכל כוחן דמיעוטא דנשים מסמיכה היינו רק מחיוב סמיכה אבל מותרות לסמוך ואפי' בכל כוחן [והא דאמרי' בחגיגה דאסורות מיירי בנשי המקריבים ולא בקרבן שלהן] דיכולות לקיים מצות עשה שהזמן גרמא ואפי' אם יש צד איסור בדבר, ויעו"ש דיליף לה מהא דנשים מותרות בכלאים בציצית.

והשתא אי נימא דמיעוט דנשים מסמיכה הוי מיעוט בקרבן נשים, צ"ע מה ענין סמיכה לכלאים, הא התם אין הבגד פטור מציצית אלא הן פטורות מלהטיל בו ציצית וכיון דבמ"ע שהזמן גרמא יכולות לקיים המצוה מה"ט מותרות נמי בכלאים בציצית, אבל בסמיכה דהוי מיעוט בגוף הקרבן דהקרבן פטור מסמיכה, קשיא טובא היאך מותר להן לסמוך בכל כוחן, הא לא מצינו דקרבן שפטור מסמיכה וכגון קרבן פסח מותר לקיים בה מצות סמיכה, אלא בע"כ דקרבן אשה שפיר טעון סמיכה אלא דהיא אינה סומכת.

מיהו יש להוכיח איפכא מהא דכ' התוס' במנחות ס"א ב' ד"ה מצינו, אהא דאיכא תרי קראי למעט גוי מסמיכה וז"ל "וי"ל דאיצטריך קרבנו דלא תימא שיסמוך ישראל בשבילן כמו שמביא נסכים בשבילו וא"ת מקרבנו ולא קרבן חבירו נפקא ויש לומר דהוה אמינא כיון דאינו יכול לסמוך יסמוך אחר בשבילו ולא דמי לקרבן חבירו דבר סמיכה הוא, וכי תימא אשה נמי ליבעי מיעוט שלא יסמוך אחר בשבילה שמא יש מיעוט, אי נמי כיון דגלי בעובדי כוכבים הוא הדין באשה".

והנה הא דקרבן גוי מביא אחר נסכים בשבילו היינו משום דקרבן גוי טעון נמי נסכים אלא דהגוי אינו חייב להביאם, ומדדימו לזה התוס' הא דסד"א שאחר יסמוך בשבילם היינו בהכרח משום דסד"א שקרבן גוי טעון סמיכה אלא דהוא אינו יכול לסמוך, וא"כ דרשא דקרבנו ולא קרבן עכו"ם היינו למימרא דאין קרבנו טעון סמיכה, ומדדימו אשה לגוי בהכרח דגם קרבן אשה אינו טעון סמיכה, אלא דא"כ קשיא טובא אמאי לא תי' כן קושיתם במנחות צ"ג ב' הנ"ל דלהכי בעי' קרא לפטור אשה מסמיכה אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא, למימרא דקרבנה פטור מסמיכה. וצ"ע.

והנה מדברי התוס' האלו יש להוכיח כדברי הגרי"ז ז"ל הנ"ל, דחיוב סמיכה תרוייהו איתנהו בי' גם חיוב מצד הקרבן וגם חיוב מצד בעל הקרבן, דהרי בנסכים אמרי' במנחות ע"ג ב' דגוי אינו מביא נסכים ומ"מ נסכיו באין משל ציבור והיינו משום דקרבנו טעון נסכים, והיינו דגוי לא נתמעט אלא בחיוב הגברא ולא מחיוב נסכים דהקרבן, ומדהתוס' דימו סמיכה לנסכים ועלה כתבו התוס' דבנסכין איכא תרי מיעוטי חד לגברא שגוי אינו סבומך וחד לקרבן גוי שאינו טעון סמיכה מוכח דבסמיכה איכא ב' חיובים מצד הגברא ומצד הקרבן, ודו"ק.

ונלע"ד בע"ה מילתא חדתא דגם למאי דמוכח מדברי התוס' דקרבנה של אשה פטורה מסמיכה מ"מ יורש שירש קרבן אמו חייב לסמוך, ואמינא מילתא בטעמא בע"ה, ובהקדם ב' הקדמות.

א] יש להסתפק במצות סמיכה האם חובת הסמיכה חל בשעת ההפרשה דההפרשה קובעת את שם בעל הקרבן וא"כ גם חובת הסמיכה נקבע לפי שעת ההפרשה דאם בעל הקרבן הוא איש, הקרבן חייב בסמיכה, ואם בעל הקרבן אשה, הקרבן פטור מסמיכה, וכל שבשעת ההפרשה לא הי' חובת סמיכה, שוב לא חייל אח"כ וגם אם הבעלות על הקרבן נשתנה בין שעת הפרשה לשעת הקרבה, או דילמא חובת הסמיכה חייל בשעת הקרבת הקרבן דאז זמן הסמיכה ונקבע לפי שעת הקרבן, אמנם נראה דספק זה היינו רק להך גיסא דחובת סמיכה קאי אגוף הקרבן, דאי נימא דחובת הסמיכה קאי אקרקפתא דגברא, נראה דאע"ג דהגברא לא נתחייב בתחילתו מ"מ כל שאח"כ הקרבן נכנס לרשות מאן דמיחייב בסמיכה שפיר חייב לסמוך.

ב] הנה בהא דיורש סומך יש לחקור, האם הוא משום סמיכת האב דמקיים בזה מה שאביו נתחייב בסמיכה, או דילמא חיוב סמיכה ביורש הוי מכח בעלותו דהא היורש מתכפר מקופיא בקרבן אביו דמה"ט אמרי' בזבחים ו' א' דהיורש ממיר דהוא נחשב בעליו של הקרבן דמתכפר מקופיא, והשתא להך גיסא דיורש אינו סומך משום בעלותו אלא משום סמיכת אביו, א"כ ביורש קרבן אמו אם נימא דהקרבן נתמעט מסמיכה אינו סומך.

ומצאתי דנחלקו בזה רבנן בתראי ז"ל, דהנה הגרי"ז ז"ל בריש תמורה הוכיח דהיורש סומך משום חיוב האב מהא דכ' רבינו גרשום ז"ל שם דאם האב כבר סמך אין היורש חוזר וסומך, וכ' דלפי"ז בנפל הקרבן לפני כמה יורשים אין כולם צריכים לסמוך אלא אחד מהם דאין הסמיכה חיוב מכח בעלותם אלא ממה שנתחייב בעוד אביהם חי ולזה סגי בסמיכה אחת, אבל השפ"א ז"ל במנחות צ"ג א' הנ"ל נקט דכל היורשים צריכין לסמוך דהקרבן עתה בבעלותם, יעו"ש.

והשתא לפי"ז ספיקא דהמנח"ח ז"ל ביורש שירש קרבן אמו תליא בב' צדדים אלו, דלהך גיסא דחובת הסמיכה נקבע בשעת הפרשה, א"כ ביורש שירש קרבן מאמו כיון דבשעת הפרשת הקרבן לא הי' חובת סמיכה, הדר לא חייל אח"כ כשהבן ירש את הקרבן אע"ג דאיהו בר סמיכה, אבל לאידך גיסא דחובת סמיכה נקבע לפי שעת ההקרבה דאז זמן הסמיכה, א"כ גם להך גיסא דקרבן אשה פטורה מסמיכה מ"מ כיון דבשעת הקרבה היורש הוא בעל הקרבן והיורש הוא בר חיוב סמיכה חייב לסמוך.

אמנם כ"ז אם נימא דהיורש סומך מחמת חיוב עצמו דהוא בעליו של הקרבן, אבל לסברת הגרי"ז ז"ל דהיורש חייב לקיים סמיכת אביו ואינו סומך מחמת עצמו, א"כ גם להך גיסא דהסמיכה אינה נקבעת אלא בשעת הקרבה, מ"מ כיון דהוא אינו בעלים של הקרבן, והרי אמו פטורה היתה מסמיכה, אין חיוב הסמיכה חוזר וניעור אצל היורש.

ומעתה לפי"ז בציור השני שדן המנח"ח ז"ל ביורשת קרבן מאביה הוי איפכא, דלהך גיסא דיורש סומך מחמת עצמו, א"כ כיון דהיורשת אשה דפטורה מסמיכה אינה סומכת, ואע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה משום אביה מ"ע עתה נעשית היא בעלת הקרבן ובעלותה פוטרת מסמיכה, אבל לאידך גיסא דיורש סומך מחמת סמיכת אביו, הדרי' להנ"ל בריש המאמר דתליא האם מיעוטא דאשה מסמיכה הוי בקרבן אשה או המיעוט קאי על גוף האשה דאינה ברת סמיכה.

ולפי"ז נראה בע"ה חידוש דין נפלא דאיכא גוונא דלכו"ע יורש קרבן אמו סומך, והיינו באופן הנ"ל דאשה ירשה קרבן מאביה ולא הספיקה להקריב הקרבן עד שמתה ובנה יורשה, דבזה לכו"ע חייב לסמוך, דגם אם נימא דיורש קרבן אמו אינו סומך היינו משום דאזלי' בתר שעת הפרשת הקרבן והקרבן לא נתחייב בסמיכה, אבל הכא הרי הקרבן בשעת הפרשה נתחייב בסמיכה אצל אבי אמו, אלא דכשנכנס לבעלות אמו פקע החיוב, וא"כ להך גיסא דאזלי' בתר שעת הקרבה הרי ודאי חייב לסמוך משום דעתה הוא המקריב.

ונלע"ד בע"ה להביא ראי' גדולה דחובת הסמיכה לא נקבע לפי שעת ההפרשה אלא לפי שעת ההקרבה, דהנה הספק שהסתפקנו האם חובת סמיכה נקבע בהפרשה או בהקרבה, נפק"מ נמי לקטן שירש קרבן מאביו בעודו קטן דאינו סומך דהא ממעטינן קטן מסמיכה, וקודם שהקריב הקרבן הגדיל האם חייב עתה לסמוך, [דבעודו קטן גם להך גיסא דכתבנו לעיל דאשה שירשה קרבן אביה סומכת דהקרבן נתחייב בסמיכה, מ"מ קטן שירש קרבן מאביו אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה מ"מ לא מצי סמיך דהא אמרי' במנחות צ"ג א' דטעמא דקטן פטור מסמיכה היינו משום דקטנים לאו בני דיעה נינהו וסמיכתו לאו כלום הוא].

וכן נפק"מ בגוי שהפריש קרבן בגיותו וקודם הקרבת הקרבן נתגייר האם חייב עתה לסמוך, דלהך גיסא דשעת ההפרשה קובע חיוב הסמיכה א"כ גם בנתגייר אינו סומך, אבל לאידך גיסא דשעת ההקרבה קובע, כיון דישראל הוא חייב לסמוך.

ונלע"ד בע"ה להוכיח דגר אינו סומך על קרבנו שהפריש בגיותו, דהנה במנחות ס"א ב' הביא רש"י ז"ל בד"ה מצינו, דרשת התו"כ בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין, והק' התוס' שם בד"ה מצינו, למאי בעי' הך דרשא, תיפו"ל מדדרשי' במנחות צ"ג א' קרבנו ולא קרבן העובדי כוכבים יעו"ש, והשתא אי נימא דגוי שנתגייר נמי אינו סומך משום דבשעת ההפרשה הוי קרבן של גוי צ"ע קושית התוס' דהא שפיר בעי' ב' הדרשות דמדרשא דבי ישראל דרשי' דקרבן גוי כשבעליו גוי אינו סומך ומדרשא דקרבנו ולא קרבן גוי ממעטינן דאע"ג דקודם שעת הקרבה נתגייר אינו סומך דהוי קרבן של גוי.

אלא בע"כ דס"ל להתוס' מסברא דאם נתגייר קודם הקרבת הקרבן שפיר סומך, דחיוב הסמיכה אינו נקבע בשעת הפרשה אלא בשעת הקרבה, והוי פשיט"ל מסברא כן, עד שלא הוצרכו ילפותא לכך, וה"ה בקרבן של יורש קטן שהגדיל. מיהו יש לדחות הראי', דנהי דמוכח מדברי התוס' דגר שנתגייר חייב לסמוך, היינו למאי דס"ל בקושיא דמיעוט גוי מסמיכה היינו רק מחובת גופו אבל קרבנו טעון סמיכה, אבל לבתר דתירצו דבעי' עוד דרשא למימרא דאין אחר סומך בשבילו והיינו דקרבנו פטור מסמיכה, ממילא ה"ה בנתגייר אח"כ דהקרבן נפטר מסמיכה.

ועתה בואו חשבון, הרי לעיל הוכחנו מדברי התוס' [באותו ד"ה] מדכ' דגם איש אינו יכול לסמוך על קרבן האשה דס"ל דהמיעוט גבי נשים מסמיכה קאי אגוף הקרבן דהקרבן נפטר מסמיכה, ומעתה לפי"ז מדהוכחנו מדברי התוס' דגר סומך על קרבנו, הא קמן ראי' גדולה לדברינו דאע"ג דהקרבן נפטר מסמיכה מ"מ חוזר ומתחייב אצל הגר, ומינה דה"ה גבי יורש דאע"ג דהקרבן נפטר מסמיכה אצל אמו מ"מ חוזר וניעור החיוב אצל היורש והיינו בהכרח משום דחיוב הסמיכה נקבע בשעת ההקרבה, ודו"ק.

ושו"מ דהשפ"א ז"ל במנחות ס"א ב' כ' לתרץ קושית התוס' הנ"ל למאי בעי' ב' קראי למעט קרבן גוי, ותי' דבעי' קרא למעט היכא דהפריש קרבן בעודו גוי ואח"כ נתגייר, וקמ"ל קרא דאינו סומך דלאו קרבן ישראל הוא כיון דהקדישו בהיותו עכו"ם. וזה ראי' לדברינו דמדהתוס' לא תי' כן הרי מוכח דאין חיוב הסמיכה תליא בשעת ההפרשה אלא בשעת הקרבה, אלא דבגוף דברי השפ"א ז"ל צ"ע דהא לעיל בריש המאמר אייתינן משמי' ז"ל דיורש שירש קרבן של אמו חייב לסמוך, ואע"ג דבשעת הפרשה לא נתחייב הקרבן בסמיכה, ובהכרח משום דחיוב הסמיכה נקבע לפי שעת ההקרבה, וא"כ צ"ע מ"ש בקרבן גוי שנתגייר דאינו חייב בסמיכה, הרי לא אזלי' בתר שעת הפרשה, וליכא למימר דס"ל להשפ"א ז"ל דמיעוטא דאשה מסמיכה אין זה בגוף הקרבן אלא בגוף האשה ולפי' יורש סומך, דא"כ גם קרבן גוי אין זה מיעוט בקרבן אלא בגוף הגוי וכשנתגייר הדר הו"ל להתחייב בסמיכה, וצ"ע.

והנה ממוצא הדברים נלע"ד בע"ה לחדש בה דבר.

יש להסתפק בקרבן של שותפין דנחלקו חכמים ור' יהודה האם איכא בזה מצות סמיכה, דעת חכמים בריש ערכין ובריש תמורה דקרבן של שותפין טעון סמיכה, ודעת ר' יהודה דאינה טעונה סמיכה [כ"כ רש"י ז"ל בריש תמורה אבל בריש ערכין פי' בדעת ר' יהודה דאינו טעונה הרבה סמיכות אלא סמיכה אחת]. היאך יהי' הדין בשותפין שקנו קרבן בשותפות וכל השותפין נשים ואחד מהם הוא איש, האם הקרבן טעון סמיכה או לא.

ובפשוטו תליא בספק הנ"ל בריש המאמר בגדר מיעוט אשה ממצות סמיכה, דאם נימא דהמיעוט קאי רק אגברא דהיא אינה סומכת אבל קרבנה טעון סמיכה א"כ כיון דאחד מהשותפין הוא איש, חייב לסמוך על קרבן זה, אבל לאידך גיסא דקרבן אשה נתמעט מסמיכה, א"כ אינו יכול לסמוך דאיכא חלק בקרבן שאינו טעון סמיכה, והיאך יסמוך עליה בכל כוחו הא הוי עבודה בקדשים.

והנה המאירי ז"ל בחגיגה ט"ז ב' כ' חידוש גדול דאשה אסורה לכתחילה לידור קרבן לבדה דהרי היא אינה יכולה לסמוך ולכתחילה אין מביאין קרבן בלא סמיכה, אלא רק בשותפות עם איש יכולה לידור קרבן, והיא אינה סומכת אבל השותף שהוא איש סומך יעו"ש, ולהנ"ל נמצינו למדים דס"ל להמאירי ז"ל דמיעוט אשה מסמיכה אינה על גוף הקרבן אלא מיעוט על האשה שאינה סומכת ומ"מ קרבנה טעונה סמיכה. דלהך גיסא דקרבנה פטור מסמיכה היאך מותר לשותפה לסמוך על הקרבן הא איכא איסורא דעבודה בקדשים.

[ולדברי המאירי ז"ל נראה דה"ה עבד אינו נודר קרבן לכתחילה דהרי פטור מסמיכה, מיהו אם יודע הוא דהאדון ישחררו קודם הקרבת הקרבן א"כ להך גיסא לעיל דחיוב הסמיכה תליא בשעת הקרבה ולא בשעת הפרשה וא"כ לכשיתחרר הרי חייב לסמוך ושוב אינו מבטל מצות סמיכה].

וקשיא לי בזה קושיא חמורה, דהנה מדברי המאירי ז"ל גופי' בפסחים פ"ח ב' ד"ה חמשה, עולה מבואר דאשה שמכרה קרבנה לאיש אין האיש יכול לסמוך ומה"ט אם איש יקנה מותר הפסח של אשה דהוי שלמים אינו חייב לסמוך יעוש"ה, ולהנ"ל צ"ע דמדבריו ז"ל בחגיגה הרי מבואר דס"ל דמיעוט נשים מסמיכה אינה בגוף הקרבן דאין קרבנה טעון סמיכה אלא המיעוט עליה דאינה סומכת, דלפי"ז אשה שמכרה קרבנה לאיש שפיר חייב לסמוך, וא"כ הני מילי סתרא"י נינהו לכאו'.

ונלע"ד בע"ה ליישב בסברא נכונה, דהנה הטו"א ז"ל בחגיגה ד' א' ד"ה עוד, דן בחצי עבד וחצי בן חורין האם יכול לסמוך על קרבן או דילמא כיון דעבד פטור מסמיכה א"כ אינו יכול לסמוך משום צד עבדות דאסור בסמיכה משום עבודה בקדשים, ואסיק התם דאתי מצות עשה דסמיכה דחלק הב"ח ודחי הל"ת דעבודה בקדשים דחלק העבדות, והגרעק"א ז"ל בחי' לחגיגה ד' א' תוד"ה לא נצרכה, לגבי המביא קרבן בתנאי שאם הוא בן חורין ה"ז עולת ראי' ואם יתברר דהוא עבד ה"ז שלמים כ' דיכול לסמוך אע"ג דיתכן דיתברר שהוא עבד ופטור מסמיכה מ"מ איסור עבודה בקדשים ליכא אלא בסומך שלא לצורך אבל הכא דסומך לצורך דשמא ב"ח הוא אין זה עבודה בקדשים יעו"ש, ולפי"ז ה"ה חצי עבד וחב"ח יכול לסמוך משום חלק הב"ח שבו דאין זה עבודה שלא לצורך.

ומעתה לפי"ז נראה בע"ה דה"ה בקרבן של איש ואשה בשותפות, דנהי דחלק הבהמה של האשה אינה טעון סמיכה, מ"מ כיון דחלק האיש טעון סמיכה, שוב מותר לו לסמוך ואין כאן משום איסור עבודה בקדשים, ומכח ב' הטעמים הנ"ל, לדעת הטו"א ז"ל משום דעשה דסמיכה המוטל על האיש דוחה ל"ת דעבודה בקדשים, ולדעת הגרעק"א ז"ל משום דכיון דמצד חלק האיש שבקרבן טעון סמיכה אין כאן עבודה בקדשים דהא עושה כן לצורך קיום מצות סמיכה המוטל עליו.

ומעתה לפי"ז יש ליישב בע"ה באופן נפלא דברי המאירי ז"ל, דנהי דהוכחנו מהא דס"ל דמיעוט דקרבן אשה הוי על גוף הקרבן דמה"ט גם הקונה ממנה פטור מסמיכה, מ"מ ס"ל דבקרבן של שותפין איש ואשה חייב האיש לסמוך ואע"ג דחלק האשה פטורה והוי עבודה בקדשים, הא ליתא, וכנ"ל דכיון דמשום חלק האיש חייב אין כאן איסור עבודה בקדשים.

ואין לסתור דברינו מהא דס"ל להמאירי דאשה אסורה לידור ולנדוב לכתחילה דמבטלת מצות סמיכה, ואי נימא דקרבנה פטור מסמיכה הרי אינה מבטלת מצות סמיכה דהא קרבנה פטור מסמיכה, הא ליתא, די"ל דזה גופא דמפרשת קרבן שנפטר מסמיכה גם זה אסור לכתחילה דרצון התורה שבכל קרבן יחיד יעשו סמיכה.

תמצית העולה מהדברים.

א] קיי"ל דנשים וקטנים וגוים אינם סומכין על קרבנותיהם, ונסתפק המנח"ח ז"ל למאי דקיי"ל דהיורש קרבן של אביו היורש סומך, היאך יהי' הדין במי שירש את קרבן אמו, דאמו פטורה היתה מסמיכה, האם עתה כשבא לרשות היורש סומך או לא, וכ' דרהיטת לשון הגמ' נראה דהיורש סומך.

ב] ובביאור צדדי הספק נראה דתליא בהא דחקרו האחרונים ז"ל בגדר מצות סמיכה האם הוא מצוה על הקרבן דכל קרבן טעון סמיכה או דילמא הוא מצוה על בעל הקרבן לסמוך.

ג] ולפי"ז הספק הנ"ל תליא בזה, דלהך גיסא דהסמיכה הוי מצוה על הקרבן א"כ בהכרח כשנתמעטה אשה מסמיכה הרי קרבנה נפטר מסמיכה וא"כ גם כשבא ליד היורש אינו סומך דהקרבן פטור מסמיכה, אבל לאידך גיסא דסמיכה הוי מצוה על בעל הקרבן לסמוך, א"כ כשאשה נתמעטה לא נתמעט אלא היא ולא קרבנה, ולפיכך כשבא לרשות יורש שפיר סומך.

ד] ויש להביא ראי' דסמיכה אינה חובת הקרבן אלא חובת גברא, למאי דכ' הריטב"א ז"ל דפטורא דמעשהז"ג נוהג רק במצוה שקיומה בגוף האשה, ולפי"ז בסמיכה אם נימא דהיא מצוה מצד הקרבן לא שייך בזה פטורא דמעשהז"ג, והנה הריטב"א ז"ל גופי' ס"ל דסמיכה הוי מעשהז"ג, ומוכח דאין זה חובת הקרבן אלא חובת גברא

ה] והנה לפי"ז נמצא חידוש נפלא בציור הפוך מהנ"ל באשה שירשה קרבן מאביה, דזה תליא נמי בב' הצדדים הנ"ל והצדדים מתהפכים, דאם המיעוט קאי אגוף האשה דאינה בסמיכה ה"ה בירשה קרבן מאביה אינה סומכת.

ו] אבל אם המיעוט באשה הוי דקרבנה אינה טעונה סמיכה א"כ בירשה קרבן מאביה שנתחייב בסמיכה שפיר סומכת דלא מצינו מיעוטא באשה אלא בקרבנה, וזה חידוש דמצינו לפי"ז אשה חייבת לסמוך.

ז] ויש להביא בע"ה ראי' מחודדת דאשה שירשה קרבן מאביה אינה סומכת, דהנה בקידושין אמרי' אשה בעזרה מנין ודעת רש"י ז"ל דאשה אסורה ליכנס לעזרה, ונמצא כן מפורש בירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ה, ולפי"ז אם נימא דיורשת קרבן מאביה סומכת ניבעי למימר דעומדת בשער ניקנור וסומכת.

ח] והנה בזבחים אמרי' "כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם", ולהנ"ל תיקשי הא מצינו גם יורשת שסומכת בשער ניקנור.

ט] הגרי"ז ז"ל כ' דחובת סמיכה תרתי איתנהו בי' גם מצד הקרבן וגם מצד הגברא, ולםי"ז כשאשה נתמעטה מסמיכה נתמעטה מב' החיובים, ונרויח לפי"ז דגם אם נימא דיורש קרבן אמו אינו סומך דהקרבן נפטר מסמיכה אכתי י"ל דיורשת קרבן אביה אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה מ"מ היא אינה סומכת דהמיעוט כולל גם שאשה אינה ברת סמיכה.

י] והנה יש להוכיח דקרבן אשה חייב בסמיכה אלא דהיא פטורה, מדברי התוס' במנחות דהק' למאי בעי' דרשא למעט אשה מסמיכה תיפו"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמא דתיכף לסמיכה שחיטה ושחיטה אינה אלא ביום והניחו בקושיא, והשתא אי נימא דקרבנה נפטר מסמיכה תיקשי הא בעי' מיעוטא למימרא דקרבנה פטור ונפק"מ בבא ליד יורש.

י"א] וגדולה מזו צ"ע למאי דכ' הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ דאשה יכולה לקיים מצות סמיכה בכל כחה וליכא איסור דעבודה בקדשים דהרי יכולה לקיים מ"ע שהז"ג ואע"ג דאיכא צד איסור בדבר, ומוכח להדיא דקרבנה חייב בסמיכה דאל"כ מה מועיל הא דיכולה לקיים מעשהז"ג הא סו"ס קרבנה פטור מסמיכה.

י"ב] מיהו לאידך גיסא יש להוכיח דקרבנה פטור מסמיכה, מהא דכ' התוס' דשמא איכא שום מיעוט דקרבן של אשה אין איש אחר סומך על הקרבן בשבילה, ומוכח דקרבנה שפיר טעון סמיכה דאל"כ למאי בעי' מיעוטא דאין איש אחר סומך בשבילה.

י"ג] הלכך נלע"ד בע"ה דגם להך גיסא דקרבנה פטור מסמיכה מ"מ י"ל דיורש קרבן אמו סומך, ובהקדם ב' הקדמות, ההקדמה הא'] דהנה יש להסתפק אימתי נקבע חיוב סמיכה האם בשעת הההקדש והפרשה לקרבן דאז חל חובת סמיכה, או דילמא החיוב נקבע בשעת ההקרבה דאז הוי שעת הסמיכה.

י"ד] ההקדמה הב'] יש לחקור בהא דיורש סומך האם מקיים בזה סמיכת אביו ואינו מתחייב מצד בעלותו או דילמא יורש סומך מכח בעלותו דגם הוא מתכפר מקופיא בקרבן שירש, ומצאתי דהגרי"ז ז"ל הוכיח מהא דכ' רבינו גרשום ז"ל דאם האב סמך אין היורש חוזר וסומך, דהסמיכה דיורש הוי קיום סמיכת אביו, אבל השפ"א ז"ל כ' דיורש סומך מכח עצמו, ונפק"מ דבאיכא כמה יורשים כולם חייבים בסמיכה דהוי חובת עצמם.

ט"ו] והשתא לפי"ז אם נימא דחובת הסמיכה נקבע בשעת ההקרבה ויורש סומך מחמת עצמו, נראה דנהי דקרבן אשה פטור מסמיכה, מ"מ כשבא ליד יורש והוי בבעלותו חוזר עתה הקרבן ומתחייב בסמיכה, אבל לאידך גיסא דחובת הסמיכה נקבע בשעת הפרשה, כיון דהי' קרבן של אשה וחל פטור על הקרבן מסמיכה בשעת הפרשה, אין הקרבן חוזר ומתחייב בשעת הקרבה כשבא ליד יורש.

ט"ז] והנה לפי"ז בציור הפוך מהנ"ל ביורשת קרבן מאביה כיון דהיא בעלת הקרבן אינה סומכת אע"ג דהקרבן נתחייב בסמיכה בשעת הפרשה.

י"ז] ולפי"ז נמצא חידוש דין נפלא, דיורשת קרבן מאביה ומתה ובנה יורשה, בנה סומך לכו"ע גם להך גיסא דאין שעת ההקרבה קובע חיוב סמיכה, דהרי בכה"ג גם נתחייב בשעת הפרשה וגם נכנס עתה לרשותו.

י"ח] ויש להביא ראי' נפלאה דחובת הסמיכה לא נקבע בשעת הפרשה, דהנה ספק זה נפק"מ נמי לגוי שהפריש קרבן וקודם הקרבתו נתגייר האם חייב לסמוך בשעת הקרבה, דלהך גיסא דחובת הסמיכה חל בשעת ההפרשה א"כ כבר נפטר הקרבן מסמיכה ותו לא מתחייב.

י"ט] והנה התוס' במנחות הק' למאי דבעי' דרשא דקרבנו ולא קרבן עכו"ם לפוטרו מסמיכה, הא כבר דרשי' לי' מהא דכתיב בני ישראל וסמך ולא גוי, והשתא אי נימא דגוי שנתגייר בין ההפרשה להקרבה פטור מסמיכה הרי שפיר בעי' תרי קראי, חדא דלא שייך סמיכה בגוי ותו דקרבנו פטור מסמיכה ונפק"מ אם נתגייר, אלא בע"כ דבכה"ג חייב לסמוך.

כ] והרי לעיל הוכחנו מדברי התוס' שם [באותו ד"ה] דס"ל דמיעוט דאשה מסמיכה חל על גוף הקרבן, הא קמן דאע"ג דהקרבן נפטר בשעת הפרשה, חוזר ומתחייב בשעת הקרבה, אלא אם נימא דכ"ז רק למאי דס"ל בקושיא דמיעוט דגוי מסמיכה קאי אגברא אבל קרבנו חייב, אבל לבתר דתי' דקרבנו נמי פטור מסמיכה ממילא הוא דגם כשנתגייר פטור.

כ"א] ונראה לחדש בה דבר, דהנה להנ"ל דמיעוט דאשה מסמיכה חל על גוף הקרבן, הי' מן הדין דקרבן של איש ואשה בשותפות, האיש אינו יכול לסמוך דכיון דחלק האשה פטור מסמיכה אם יסמוך הרי קעבר אאיסור עבודה בקדשים, אבל לאידך גיסא דקרבן של אשה חייב בסמיכה א"כ בשותפות איש ואשה האיש סומך, וכ"כ המאירי ז"ל בחגיגה דהאיש סומך.

כ"ב] וצ"ע דהנה המאירי ז"ל בפסחים כ' דאיש שקנה קרבן מאשה אינו סומך, ומוכח דס"ל דקרבן אשה פטור מסמיכה דאל"כ אמאי האיש שקנה ממנה הקרבן לא יסמוך, וצ"ע הא מדס"ל דאיש סומך בקרבן של שותפות מוכח דאין המיעוט בגוף הקרבן אלא בגוף האשה וכנ"ל.

כ"ג] ונראה בע"ה ליישב באופן נפלא, דהנה בחעוחב"ח כ' הטו"א ז"ל דמותר לסמוך אע"ג דצד עבדות פטור מסמיכה, וה"ט משום דאתי עשה דסמיכה דצד ב"ח ודוחה איסור עבודה בקדשים דצד עבדות, והגרעק"א ז"ל כ' טעם אחר דסומך דכיון דצד ב"ח חייב אין כאן איסור דעבודה בקדשים דהאיסור הוי עבודה שלא לצורך והכא הוי לצורך משום צד הב"ח.

כ"ד] והשתא לפי"ז שפיר י"ל דס"ל להמאירי ז"ל דקרבן אשה פטור מסמיכה, ומ"מ בשותפות איש ואשה יכול האיש לסמוך, או משום דמ"ע של סמיכה דהאיש דוחה ל"ת דעבודה בקדשים של חלק האשה, או משום דלא הוי עבודה בקדשים שלא לצורך, דהא הוי צורך משום חלק האיש.

כ"ה] ואין לסתור דברינו מהא דס"ל להמאירי ז"ל התם דאסור לאשה לכתחילה לנדוב קרבן דגורמת בזה ביטול מצות סמיכה יעו"ש, והשתא אי נימא דקרבנה פטור הרי אינה מבטלת אלא דרבנה פטור מסמיכה.

כ"ו] מיהו זה אינו, די"ל דזה גופא דמפרשת קרבן שפטור מסמיכה נמי אסור לעשות כן לכתחילה דרצון הבורא ית"ש שבכל קרבן יחיד יעשו סמיכה.

מכונת העונג הפוסטמודרנית

אני רוצה לעשות הוא להיעזר בהבחנה בין שני מושגים של חופש שהציע פעם ישעיהו ברלין. בהרצאה מפורסמת, שהפכה מאוחר יותר למאמר מפורסם, מבחין ישעיהו ברלין בין שני סוגים שונים של חופש או חירות (אני לא מתכוון להבחין בין המונחים האלה): חופש שלילי וחופש חיובי.

"כמעט כל הוגה-מוסר בהסטוריה האנושית שיבח את החופש", טוען ברלין, אולם יש להבחין למה בדיוק הם מתכוונים כשהם משתמשים במילה הזאת. בעוד שחופש שלילי פירושו חופש מכל התערבות או כפייה חיצונית, חופש חיובי פירושו היכולת לממש את רצוננו, ובמובן רחב יותר לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. בקיצור אפשר לומר שחופש שלילי הוא חופש מ, כלומר חופש מהגבלות כלשהן, וחופש חיובי הוא חופש ל, חופש להגשים את מטרותנו (ואף לפתח את עצמו, להתבגר, להשתלם). (לעיון מורחב: הערך בויקיפדיה, הערך בסטאנפורד)

ועכשיו נגיע לעיקר, וכדי להגיע אל העיקר אני אעזר מאוד במאמר מצויין של מרן צ'רלס טיילור, הנקרא What's Wrong with Negative Liberty (מתוך A. Ryan (ed.), The Idea of Freedom, Oxford University Press, 1979, כולו כאן ב-pdf). ומהו העיקר? העיקר הוא השאלה: מהן הנחות המוצא של שתי ההשקפות האלה? כלומר, מהן הנחות המוצא של התומכים באחת אל מול חברתה?

הנחות מוצא

אפשר לומר שהנחת המוצא של הדרישה לחופש שלילי מקסימלי היא הנחת המוצא של ההשקפה האנרכיסטית, לאמור: עזבו את האדם במנוחה, תנו לו לעשות כל מה שירצה ואך ורק מה שירצה, ותראו שהכל יהיה בסדר: הוא לבדו יגדל ויפרח אל תוך חיים טובים וראויים. אדרבה, כל חוק או הגבלה אחרת רק יפריעו את התפתחותו הטבעית וההרמונית של האדם לכדי יצור שמח ומאושר. הגישה הזאת עתיקה כימי לאו-דזה (שאמר ש"יש להנהיג מדינה בדומה לדרך שבה מטגנים דג קטן: נוגעים כמה שפחות") והופיעה במערב המודרני אצל תומס הובס (שאמר ש"אדם חופשי הוא אשר […] אינו מופרע מעשות את שיש לו רצון לעשותו").

לעומת זאת, הנחת המוצא של הדרישה לחופש חיובי היא הפוכה: לבדו אין האדם יכול להרים עצמו למדרגת חיים ראויים. לבדו הוא באופן טבעי והרמוני לגמרי ישקע בסיפוק תשוקותיו, בצבירת רכוש ובבהייה בשידורים מעגליים של "האח הגדול". האדם צריך כיוון, והוא צריך הכוונה. רק כך הוא יוכל להיות חופשי באמת, שכן חופש אמיתי אינו החופש לשדרג את מכשיר הפלאפון, אלא החופש לממש את הפוטנציאל שלנו כבני אדם. גם הגישה הזאת עתיקה, וניתן למצוא אותה אצל אפיקטטוס הסטואיקן (שאמר ש"רק המשכילים חופשיים באמת"), כמו גם אצל ר' יהודה הלוי ("עבדי הזמן עבדי עבדים הם; עבד ה' הוא לבדו חופשי").

סכנות נסתרות

אבל כשאנחנו מבינים מהן הנחות המוצא של הדרישה לחופש חיובי פעמוני האזעקה מתריעים מסכנה גדולה: ומי זה שיחליט בשבילנו שדווקא מטרה זו (או אחרת) היא מימושו העצמי של האדם? הרי אנשים שונים מתארים מימוש עצמי בצורה שונה לחלוטין! ואפילו אם אנחנו מסכימים על הגדרה מסויימת לעניין, מי יקבע עבורנו באיזו דרך ללכת לקראת מטרה זו? אולי יש דרכים רבות אל המטרה? אולי לכל אחד יש את הדרך שלו?

ואכן, כולנו מכירים כל מני חברות ומדינות שחשבו שהן יודעות הכי טוב עבור הפרט איך לממש את עצמו. היו שחשבו שמימוש עצמי מלא אפשרי רק בדיקטטורה של הפרולטריון, והיו שחשבו שהוא אפשרי רק מתוך אהבה טוטלית למדינה תוך ציות לדוצ'ה. היו שחשבו שיש צורך בהתמזגות עם ה-Geist של ה- Volk, ויש שחושבים שעבור מימוש מלא של הפוטנציאל שלנו יש לקומם מחדש מקדש גדול על הר מסויים בירושלים.

כך למשל, יוהן גוטליב פיכטה, שחשב שהפרט הוא תא באורגניזם הלאומי ושעליו לבטל בפניו את רצונו כדי להשיג חופש אמיתי, אמר ש"לכפות על בני אדם לאמץ לעצמם את הצורה הנכונה של ממשל, לכפות עליהם בכוח את אשר הוא נכון, אין זו רק חובתו האמיתית, אלא הקדושה, של כל אדם אשר לו הן בינה והן כוח לעשות זאת."

ובדומה לו בזמננו איתי אליצור, חוקר ב"מכון המקדש", טוען ש"למי שבאמת מאמין בקב"ה אין שום התלבטות מוסרית. ברור לו שהוא רשאי לכפות בכוח על כל אחד בעולם לקיים מצוות. יתרה מזאת: אין הוא רשאי שלא לעשות כן." (נקודה, פברואר 2008, עמ' 53)

בקיצור, יש כאן סכנה גדולה לרודנות. ברור לנו שאילו רק יינתן הכוח בידי בריונים קהי-רגש שכאלה, הם לא יהססו להשתמש בו. כמובן, הם יטענו שהם עושים זאת למען טובתנו הגדולה ביותר, למען השחרור שלנו למעשה, אולם אנחנו יודעים שודאות גסה שכזאת באשר לרעיונות דקים, עדינים ומורכבים כמשמעות הקיום האנושי או תכלית הרצון האלוהי היא הסימן הברור ביותר שהמחזיקים בה לא מתחילים אפילו להבין כמה עשירים ומופלאים הם החיים.

מגבלות פנימיות

הסכנה, אם כן, גדולה. אולם אני רוצה לטעון שתוך נקיטת כל האמצעים למזעור הסכנה, אין לנו ברירה אלה להסתכן. ראשית הבא נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: האם אנחנו בכלל מאמינים שהאדם, ללא שום הגבלה וברשות עצמו, מסוגל לחיות חיים ראויים?

נאמר שאנחנו גורסים שאין משמעות לחיים לבד מלחיות אותם כמה שיותר בנוחות או באושר. ייתכן שאז זו המסקנה שנגיע אליה. אישית אני לא חושב שחיים ראויים מסתכמים בנוחות ואושר, אבל אני רוצה להציע שגם אז, גם במקרה הקיצוני (אך הפופולרי בזמננו) שבו אנחנו סבורים שחיים נוחים או מאושרים הם לבדם תנאי מספיק לחיים ראויים, גם אז זו תהיה מסקנה מוטעית.

לשם כך אני רוצה לרגע להביט על הנחות היסוד שלנו בקשר לחופש שאפשרי לנו. נשאל: האם מישהו מאיתנו באמת חושב שלו רק לא היו עליו הגבלות חיצוניות, הרי שהוא או היא היו חופשיים? אני מנחש שלא. שהרי כולנו מכירים מצבים בהם לא הגבלות חיצוניות מגבילות את החופש שלנו, אלא הגבלות פנימיות. חוסר יכולת בסיסי בתפעול מכונית, או פחד גבהים, או אובססיה לשוקולד, או התאהבות מטורפת, או קשיי ריכוז, או אמונה שגויה באשר לטבע המציאות – כל אלה מהווים מגבלות פנימיות קשות על החופש שלנו, וכולנו מכירים מקרים בהם עניינים כאלה אכן הגבילו או מגבילים אותנו. במקרים כאלה לא מספיק יהיה שהפרט, אנחנו או כל אחד אחר, אינו מוגבל חיצונית, מכיוון שהוא מוגבל פנימית. במקרים כאלה אותו פרט יהיה חייב לעבור תהליך נפשי מסויים כדי להתגבר על מגבלותיו הפנימיות. אותו תהליך נפשי יביא אותו למצב שבו הוא יוכל סוף סוף לעשות כרצונו.

נדמה לי שהדוגמאות האלה מצביעות על כך שגם על פי חסידי החופש השלילי אין זה מספיק שלא תהיינה מגבלות חיצוניות על הפרט. גם בהנחה שאין אפשרות למימוש חיים שיש בהם משהו נשגב או עמוק יותר מנוחות או אושר, הרי שאפילו כדי להגיע לנוחות או אושר מסתבר שנהיה צריכים לעבור תהליך נפשי מסויים, תהליך של שחרור פנימי.

אבל מה בכך? חסידי החופש השלילי עדיין יכולים לטעון שאין עם זה שום בעיה. האדם יזהה את מגבלותיו הפנימיות, ויעביר את עצמו תהליך נפשי. אולי הוא יקרא ספרים שידריכו אותו, אולי הוא יתפלל, אולי יעשה מדיטציה, אולי יבלע כדורים, אולי גם ילך מיוזמתו לפסיכולוג. אין כל צורך בהגבלות חיצוניות (בדמות חוקים או הכוונה). הפרט עוזר לעצמו.

אבל בעוד שזה אולי יכול להיות נכון כשמדובר בהגבלות הפנימיות הראשונות שמיניתי, הרי שזו האחרונה, בדבר אמונה שגויה באשר לטבע המציאות, לא תוכל להיפתר בצורה כזאת. מפני שההגבלה הפנימית הזאת, בשונה מאלו הקודמות, לא ברורה למי שמחזיק אותה. הוא לא מודע שזו הגבלה עבורו. לכן, אם יותירו אותו לעצמו, הוא לא ינסה להיפתר ממנה, אלא למעשה אף להפך, למצוא סיבות לחיזוקה.

וכולנו מכירים מקרים שכאלה. הגבלה פנימית כזו, אני חושב שלא קשה יהיה להודות, היתה לנירון קיסר, או לשבתי צבי, או מצוייה כיום בנפשו של אנדרס ברייויק או מחמוד אחמדינג'אד. אפשר כמובן להוסיף עוד שמות רבים רבים לרשימה, רשימת הפרטים המנועים ממימוש חיים ראויים (אפילו בהגדרתם המצומצמת כחיים של נוחות ואושר) משום אמונותיהם המבולבלות. כלומר הגבלה כזאת מדכאת את החופש של הפרט בצורה שהוא עצמו לא מודע לה. מי שמודע לה זו החברה שסביבו, במקרה הטוב. במקרה הרע מודעים לה רק האנשים הרחוקים ממנו. במקרה הרע ביותר מודעים לה רק הדורות הבאים.

אם אנחנו מבינים שייתכנו הגבלות פנימיות כאלה, שנסתרות מאיתנו, ייתכן שגם חסידי החופש השלילי יודו שאי אפשר בכל מצב להותיר את הפרט ברשות עצמו. מפני שללא הדרכה חיצונית, ייתכן והוא יקלע לבור אמוני, לראייה מעוותת של המציאות, ובהחלט יהיה רחוק מאוד ממימוש החופש האפשרי, גם אם זה כולל אך ורק חיים נוחים לעצמו.

שקרי השוק

במידה והגענו למסקנה שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, נשאלת השאלה: איך לארגן את ההכוונה הזאת? בזמנים עברו לא היתה עולה שאלה כזאת, מפני שבזמנים עברו כל תרבות יצרה מתוך עצמה את ההכוונה הזאת. מסורות של הכוונה היו עוברות בתוך קהילות, והן היוו את המערך הערכי המובן מאליו של אותה קהילה. אלה היו קהילות מסורתיות באמת, כלומר מסורתיות ללא מודעות לכך שהן מסורתיות. אני כמובן לא טוען שכל המסורות האלה הדריכו את האדם בצורה טובה, אבל ברור שהיתה תמיד הכוונה כזאת, בכל תרבות, ותמיד עם האיזונים והבלמים שלה. רק שקהילות כאלה כבר לא קיימות היום בעולם המערבי.

המצב היום, בעולם המערבי המחולן, שונה. כיום אין מסורת ברורה שעוברת מדור לדור. מה שיש הוא כמה קווי יסוד הומניסטים, שנשחקים בהדרגה על ידי כוחות השוק ההיפר-קפיטליסטי, כוחות שמזמינים אותנו להיכנס למה שמו"ר אילן גור-זאב מכנה "מכונת העונג הפוסטמודרנית", כלומר, בגדול, לקנות ולצְפות ולשדרג ולאכול, הכל כמה שיותר בגדול. אותם כוחות רוצים לשכנע אותנו שביכולתם לתת לנו נוחות ואושר. אלא שאפילו אם היינו מסתפקים באלה ולא דורשים שום דבר נוסף על מנת לחיות חיים ראויים, הם אינם יכולים באמת לתת לנו אותם.

(האם החבר'ה בשדרות רוטשילד הבינו את זה? חלקם. חלקם דווקא חושבים שחלוקה הוגנת יותר של ההון בהחלט כן תאפשר להם נוחות ואושר. כלומר חלקם נמצאים בשלב המוקדם יותר – אם כי החשוב מאוד בפני עצמו! – שבו עדיין לא הספקנו להתאכזב מהבטחות הממון. מיותר לציין, אני מקווה, שאני תומך מאוד בחלוקה הוגנת יותר של ההון. אולם כדאי כבר עכשיו לדעת שמדובר רק בשלב הבסיסי, באמצעי למען המטרה, בתנאים הבסיסיים שיאפשרו שחרור. כבר מרקס הבין את זה.)

מה שאני מציע הוא שאנחנו מוקפים בכוחות שמטעים אותנו לחשוב שאם רק יהיה לנו מספיק כסף ולא יגבילו אותנו בשימוש בו, הרי שנהפוך את עצמנו למאושרים על ידי רכישת מוצרים וחוויות. זאת אחת מהאמונות השגויות הנפוצות ביותר. והאמונה הזאת בעצמה מקדמת רצון לחופש שלילי (עזבו אותנו לרצוננו! Laissez-faire!), בעוד שהיא אינה יכולה לספק לנו אפילו את הנוחות או האושר המינימלים שאפשר לצפות ממנו.


ולכן לדעתי יש צורך במשהו שיהווה רמז שאנחנו אכן שבויים באמונה שגוייה.

מסורת, תרבות, וכל מני כאלה

אני חושב שמה שיכול להוות רמז לכך, משהו שיכול להוות משקל נגד לכוחות האלה, החזקים מאוד, היא (גם) המסורת המקומית, כל מקום ומסורתו הוא. ראשית, מפני שמדובר במערך תרבותי בן כמה אלפי שנים, ומשום כך, לדעתי, חזקה עליו שתהיה בו חכמה רבה. שנית, מפני שמדובר במערך תרבותי שמהווה קונטרה לתרבות המודרנית ההגמונית, ובכך יכול לאזן חלקים בה שאינם מאוזנים; ושלישית, מכיוון שהתרבות המקומית משוקעת בנפשו של כל אחד מבני המקום, דהיינו היא שפת האם התרבותית שלנו, או לפחות הרובד הקדמון והראשוני, והעמוק יותר, של השפה התרבותית שלנו.

כמובן שעבורנו, המערך התרבותי המקומי הוא התרבות היהודית. לייק איט אור נוט, היא נמצאת בנפשנו, כלומר במודע ובתת-מודע שלנו. היא יורדת לעומקנו הרבה לפני שאנחנו חושבים בכלל לרדת לעומקה. כמובן, יש כאלה שירגישו זאת יותר ויש שפחות. יש שכלל לא, וזה כמובן סבבה אגוזים. אבל לדעתי כציבור, כקהילה, ככלל, יש לתרבות היהודית רזוננס טבעי עם המיות הלב שלנו.

מדובר בתוצאה טבעית של מורשת תרבותית של דורות על גבי דורות, של חלחול תת-סיפי של ערכים, נורמות ומנהגים, וכמובן של דיבור בעברית. אנחנו אמורים להכיר בכך שהאדם כולו הוא תבנית נוף תרבותו, ופשוט קשה מאוד להתחמק מזה.

וזו אחת הסיבות שבגללה אני חושב שצריך להחיות את התרבות היהודית. כלומר להשאיר אותה חיה ולהטעין אותה בחיות נוספת. איך? מה? כמה? עוד רבות ידובר יסופר ויושר. מה שברור בכל מקרה הוא שאי אפשר פשוט לזרוק את כל מה שהיה וחשבנו שהוא כבר לא רלוונטי. אני חושב שהוא רלוונטי. 

לסיכום, בקצרה: בין אם אנחנו מניחים שיש חיים ראויים שאינם רק נוחות ואושר, ובין אם אנחנו חושבים שאין כאלה, אני מקווה שהראתי כאן שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, בדרך שכוללת חופש חיובי, ואין אפשרות להשאיר אותו לנפשו; מתוך ההבנה שכיום להשאירנו לנפשנו פירושו להשתעבד למכונה ההיפר-קפיטליסטית, אני מציע כחברה להישען, או להתעגן, במסורת המקומית דהיינו ביהדות. דבר זה יהווה, כך אני לפחות מקווה, איזון או תיקון ראשוני לנטייה הנוכחית (הנשענת על אמונות שגויות) לבנות על כך שהחופש השלילי שלנו וחשבון הבנק שלנו יספקו עבורנו את התנאים לחיים של נוחות ואושר. ומי יודע, אולי הכוונה כזאת אפילו תוביל אותנו קרוב יותר לחופש חיובי, אמיתי.

[מהבלוג של ת.פ. ועבר עריכה] 

Yetzias Mitzrayim Matters To Black Lives


Stanford Freedom Project


As one of the most charismatic orators and leaders of the twentieth century, Martin Luther King led the civil rights movement to success, bringing an end to racial segregation in the United States. Often making references to some of the greatest leaders in American history, King motivated his listeners to fight against racial injustice and seek the freedom that their nation had promised them. To help his message better resonate with his followers, King also analogized their struggle for racial equality to the biblical story, Exodus. In this story, the Israelites were enslaved by the Egyptians, but through the leadership of Moses and the guidance of God, they ultimately gained freedom from their captors. Using the story of Exodus, King brought unity to the civil rights movement, gave his followers the confidence to continue fighting against racial injustice, and helped them understand the prolonged struggles they were to endure and the importance of non-violence in their campaign for freedom.

One of the ways in which Martin Luther King made the civil rights movement successful was by recalling the fundamental values of America’s founding. He often reminded his listeners about the goals that the founding fathers had in mind when they wrote the Declaration of Independence, and how Abraham Lincoln aided the realization of these goals by signing the Emancipation Proclamation. In his speech, “I Have a Dream,” King states that when the founding fathers “wrote the magnificent words of the Constitution and the Declaration of Independence, they were signing a promissory note to which every American was to fall heir. This note was a promise that all men, yes, black men as well as white men, would be guaranteed the ‘unalienable Rights’ of ‘Life, Liberty and the pursuit of Happiness.’” Here, King asserts that America’s foundational values impact every one of the nation’s citizens, and that race or ethnicity can never prevent an American from exercising the freedom guaranteed by the constitution. King reminded the victims of racial prejudice about their civil rights, inspiring them to fight against the injustice that they faced in their daily lives.


“I Have a Dream”
Washington D.C.; August 28, 1963
Giving homage to Lincoln and his Gettysburg Address, King delivered a masterpiece of rhetoric that enlivened over 250,000 civil rights supporters by the Lincoln Memorial.
Photo Credit: http://www.maryvanbalen.com/wp-content/uploads/2013/08/MLKJR-I-have-a-dream-speech.jpg.png

Moreover, in his speech, “I’ve Been to the Mountaintop,” King proclaims, “Somewhere I read of the freedom of assembly. Somewhere I read of the freedom of speech. Somewhere I read of the freedom of press. Somewhere I read that the greatness of America is the right to protest for right. And so just as I say, we aren’t going to let dogs or water hoses turn us around, we aren’t going to let any injunction turn us around. We are going on.” Here, King inspires his followers by emphasizing that America’s founding principles justify their claim to the rights associated with U.S. citizenship as well as their struggle for access to the public sphere. As a prejudiced society had withheld or damaged their rights through segregation and discouraged their claims to equal treatment before the law, King wants them to remember that the nation’s forefathers would have wanted them to fight for their civil liberties. In his book, King’s Dream, Eric J. Sundquist supports the notion that King’s pursuit of freedom brought America closer to being the ideal nation that the founding fathers had envisioned. He discusses the foundational values of justice and equality that they wanted the nation to uphold for all its citizens. He states, “Enlisting his audience in a crusade sanctioned by the Declaration of Independence . . . King in no way rejected America’s foundational values. Rather, he purified and consolidated those values by insisting that only when the revolutionary rights they guaranteed were shared by Americans of all colors, creeds, and nationalities would they truly be America’s foundational values” (10). Thus, part of King’s success lay in his ability to tie the civil rights movement with the fundamental principles of being an American.

While King called his followers to exercise their natural rights as American citizens, he also portrayed their struggle for equality as a modern-day Exodus, using the biblical story to give the civil rights movement a structure or narrative to follow. In his speech, “I’ve Been to the Mountaintop,” King discusses time periods in history that he would have liked to personally see. He says, “I would watch God’s children in their magnificent trek from the dark dungeons of Egypt through, or rather across the Red Sea, through the wilderness on toward the promised land.” Here, as King declares that he would have liked to see the Israelites’ arduous escape from Egypt, he reminds his followers that the Israelites suffered before gaining their freedom from the Pharaoh, just like how his own listeners were suffering. King made this point because, as he did not want his followers to feel discouraged in their efforts, he wanted to help them understand that difficult trials were only part of their quest for justice. The Exodus narrative helped King’s supporters comprehend the past, present, and future of their movement; it led them to understand that, if they fought against the discriminatory society of the past and present, God would give them a blessed future just like with the Israelites. In his book, Martin Luther King and the Rhetoric of Freedom, Gary S. Selby discusses how Exodus helped the movement’s supporters see beyond their struggles. Selby writes, “The narrative, applied to their movement, provided a mechanism through which participants could attribute causality to the events that were unfolding around them, a function most clear in King’s use of the wilderness to explain difficulties and disappointments” (168-69). Thus, as King referred to “dark dungeons” and “the wilderness” in his speeches, he wanted to reassure his listeners that they would find justice and equality if they persevered through all their hardships, just as the Israelites did.


“I’ve Been to the Mountaintop”
Memphis, Tennessee; April 3, 1968
Making his final speech before his assassination on the next day, King primarily addressed the Memphis Sanitation Strike.
Photo Credit: http://www.juvenile-in-justice.com/wp-content/uploads/2013/04/MLK-Speech.jpg

As King uses the story of Exodus to give his followers a narrative to follow, he also uses it to bring unity to the movement. In “I’ve Been to the Mountaintop,” King compares the Egyptian Pharaoh of the biblical story with a prejudiced American society. He uses the story of the Israelite Exodus to emphasize the importance of cooperation, inspiring the black community to work together to strive for racial equality. He states, “Whenever Pharaoh wanted to prolong the period of slavery in Egypt, he had a favorite, favorite formula for doing it. . . . He kept the slaves fighting among themselves. But whenever the slaves get together, something happens in Pharaoh’s court, and he cannot hold the slaves in slavery. When the slaves get together, that’s the beginning of getting out of slavery.” Thus, as King analogizes Exodus to the civil rights movement, he reminds his followers that dispersed efforts and actions would only hinder their campaign, and that only by standing together could they create real social change. In his book, Selby discusses how Exodus gave the movement a relatable narrative about an oppressed people that would eventually be liberated. As the Israelites had suffered great hardships but ultimately found freedom, the movement’s supporters found hope as King led them to identify their struggle with the Israelites’. Selby states, “This history of self-identification provided a source of social knowledge that King could exploit to evoke the kind of collective identity that theorists have insisted is essential for a social movement to exist, as well as a basis for his appeals to unity in the black community” (43). Thus, King’s comparison between the black community and the enslaved Israelites strengthened the “collective identity” that propelled the civil rights movement forward. As King spoke of a struggling people with whom all of his followers could empathize, civil rights supporters felt inspired by the Israelites’ successful endeavors. And as the analogy connected King’s individual followers and shaped their efforts and actions into a coherent symbolic framework, their solidarity allowed them to make a significant impact on the country’s prejudiced social structure at the time.

While King emphasized the importance of unity by drawing parallels between the struggles of the Israelites and the black community, he also relied on the theological aspect of Exodus to fortify the civil rights movement. Religious faith promoted the cooperation between King’s supporters as they believed that, just as God had brought the unified Israelites out of slavery, he would also bring racial equality to America if they fought for it as one. Selby points out that, “By symbolically framing their experiences within a deeply held religious myth—one that had been traditionally used to create expectations for social change—he could offer a theological justification for engaging in collective action” (43). Thus, as King’s comparison between the Exodus and the fight against racial injustice in America served as a unifying constant across different moments in time, locations, and protest efforts, it motivated his followers to band together towards one common goal rather than struggle as individuals. They believed that, as their fight was sanctioned by the founding fathers, it was also desired by God.



As King appealed to the authority of God to motivate his followers to cooperate in their campaign, he also used the story of Exodus to make his followers confident that their collective effort would ultimately lead to success. Repeatedly emphasizing the black community’s identity as “the children of God,” King assured his followers that, as God was on their side, America was destined to embrace racial equality. In “I Have a Dream,” King states, “Now is the time to make justice a reality for all of God’s children.” Later on, he also proclaims, “[One day,] all of God’s children will be able to sing with new meaning: ‘My country ‘tis of thee, sweet land of liberty, of thee I sing.’” And at the end of the speech, King mentions “the children of God” yet again when he exclaims, “When we allow freedom to ring . . . we will be able to speed up that day when all of God’s children, black men and white men, Jews and Gentiles, Protestants and Catholics, will be able to join hands and sing in the words of the old Negro spiritual.” Thus, in this speech, King’s repetition of the term “children of God” reassures his followers that God would one day bring freedom to their land. As a father with genuine concern for his sons and daughters, God would bring justice to America and guarantee equality for all of its citizens. Meanwhile, the idea of God’s children united all Americans, of every origin and descent, into one family. Thus, as King declared his followers to be “children of God,” he encouraged them to believe that, together, they had the power to instigate an historic social change in their nation.

Moreover, King specifically uses the term “children” to reinforce the theological parallels he established between the Israelite Exodus and the civil rights movement. In Exodus 6:5-6, God speaks to Moses and promises that he will deliver the Israelites from oppression. God states in these verses, “And I have also heard the groaning of the children of Israel, whom the Egyptians keep in bondage; and I have remembered my covenant. Wherefore say unto the children of Israel, I am the Lord, and I will bring you out from under the burdens of the Egyptians, and I will rid you out of their bondage, and I will redeem you with a stretched out arm, and with great judgments.” Thus, as King often reminds his followers that they were God’s children, he asserts that God always looks after them as his chosen people. Urging them to take action against racial inequality, King wants all his followers to feel confident that God helps bring their efforts to fruition. Fully aware of their suffering, God gives them a mandate as well; as he blesses and justifies the struggle, he guarantees justice for the oppressed, and judgment and punishment for the oppressor. Therefore, King assures the movement’s supporters that, as children of God, they are much more than what their prejudiced society perceives them as; even though they had gone through much suffering, their struggles would soon end in glory with God’s help.

While King made his supporters confident that they would succeed with God’s help, he also sought to make them understand that patience and non-violence were essential aspects of their journey. In his “Address at the Conclusion of the Selma to Montgomery March,” King recalls the biblical tale of Joshua and the Battle of Jericho, using this example to endorse the non-violent marches of the civil rights movement. In this story, God tells Joshua, who had been leading the Israelites through the desert, that he and his people must march around the city of Jericho once a day, for six days. On the seventh day, they must march around Jericho seven times—this causes the walls of the city to collapse at the hands of God, allowing Joshua and the Israelites to conquer it. Speaking about the significance of this biblical story in his speech, King emphasizes the patience that he and his followers must maintain until the realization of their goal. “There is nothing wrong with marching . . . The battle is in our hands. And we can answer with creative nonviolence the call to higher ground to which the new directions of our struggle summons us. The road ahead is not altogether a smooth one. There are no broad highways that lead us easily and inevitably to quick solutions. But we must keep going.” Here, King assures his followers that, as long as they patiently and peacefully struggle against racial injustice, they have the upper hand in their fight. Just as Joshua triumphed at Jericho by repeatedly marching around its walls, the civil rights movement’s marches on the streets of Alabama would overcome racial segregation in America. Moreover, King uses the story of Joshua to emphasize the immediacy of the movement’s success, asserting that America’s deliverance from racial injustice was at hand, rather than in the distant future. He believed that, just as Joshua’s marches caused Jericho’s walls to instantly crumble, his followers’ marches for justice would bring results “here and now.” Thus, by using a biblical example that illustrates how God helps those who peacefully seek their goals, King sought to convince his followers that engaging in non-violent acts such as marches would soon put an end to segregation.


The March from Selma to Montgomery (March 1965)
Led by King and the Southern Christian Leadership Conference (SCLC), this five-day march raised awareness of the difficulties faced by black southern voters, and helped the Voter Rights Act to pass later that year.
Photo Credit: http://www.digitaldocsinabox.org/images/CivilRights/images/march%20from%20Selma%20to%20Montgomery.jpg

As the most influential figure of the civil rights movement, Martin Luther King rallied the advocates of freedom and justice to conquer racial prejudice in mid-twentieth century America. Asserting that citizens of color had been denied their natural rights, King urged his supporters to fight for the rights they had been promised by the Declaration of Independence and the Constitution. To strengthen his message to the movement, King compared the campaign for racial desegregation to the biblical tale of the Israelite Exodus. Using this story, King promoted solidarity among the civil rights movement’s proponents, gave his supporters the courage to continue their struggle for racial equality to the very end, and assured them that conducting non-violent protests and having patience were the best ways to achieve their goals. Overall, Martin Luther King brought revolutionary social change to America, bringing it closer to being the land of freedom, justice, and opportunity that its founders had envisioned.

Works Cited

Rieder, Jonathan. The Word of the Lord is upon Me: The Righteous Performance of Martin Luther King, Jr. Cambridge, Mass.: Belknap Press of Harvard University Press, 2008. Print.

Rudzka-Ostyn, Brygida. The Oratory of Martin Luther King and Malcolm X: A Study in Linguistic Stylistics. 1973; 1972. Print.

Selby, Gary S. Martin Luther King and the Rhetoric of Freedom: The Exodus Narrative in America’s Struggle for Civil Rights. 5 Vol. Waco, Tex.: Baylor University Press, 2008. Print. Studies in Rhetoric and Religion.

Sundquist, Eric J. King’s Dream. New Haven: Yale University Press, 2009. Print. Icons of America.

Warren, Mervyn A. A Rhetorical Study of the Preaching of Doctor Martin Luther King, Jr., Pastor and Pulpit Orator. 1966. Print.

--------

I would add that today the rhetoric is that the founding fathers were evil racists. That is not the way King saw them. 

It is also interesting that Rav Kook would give slogans for each month. About Nissan he said 

"יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" 

giving Pesach a universalistic flavor. 

סיפור יציאת מצרים



הרמב"ם פותח את הלכות חמץ ומצה מיד בעונש של האוכל חמץ (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה א):


"כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר +שמות י"ב+ כי כל אוכל חמץ ונכרתה, בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה, אחד האוכל ואחד הממחה ושותה."

הוא אינו פותח בהגדרה של מה זה חמץ, ולא בכך שיש בכלל איסור לאכול חמץ, אלא בכך שהאוכל חמץ חייב כרת.

ניתן להשוות זאת להלכות שבת, שבו הרמב"ם פותח קודם בהגדרת מצוות העשה והלאו (רמב"ם הלכות שבת פרק א הלכה א):


"שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר +שמות כ"ג+ וביום השביעי תשבות, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר +שמות כ'+ לא תעשה כל מלאכה, ומה הוא חייב על עשיית מלאכה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה."

וכך גם בעניין מאכלות אסורות הרמב"ם בוחר לפתוח דווקא במצוה לידע את סימני הכשרות (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה א):


"מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל."

וזה מתאים לאופן שבו הרמב"ם מונה את מצוות מאכלות אסורות (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות הקדמה)


"הלכות מאכלות אסורות. יש בכללן שמונה ועשרים מצות, ארבע מצות עשה, וארבע ועשרים מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה. (ב) לבדוק בסימני העוף להבדיל בין הטמא לטהור. (ג) לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור. (ד) לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור. (ה) שלא לאכול בהמה וחיה טמאה."

לעומת זאת, כשהרמב"ם מונה את המצוות המצויות בהלכות חמץ ומצה, האיסור לאכול חמץ כל שבעה, שעליה ענוש כרת, הוא רק השלישי ברשימה (רמב"ם הלכות חמץ ומצה הקדמה):


"הלכות חמץ ומצה. יש בכללן שמונה מצות, שלש מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. (ב) להשבית שאור מארבעה עשר. (ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה. (ד) שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה. (ה) שלא יראה חמץ כל שבעה. (ו) שלא ימצא חמץ כל שבעה. (ז) לאכול מצה בלילי הפסח. (ח) לספר ביציאת מצרים באותו הלילה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו."

ואעפ"כ הרמב"ם בחר לפתוח בו את הלכות חמץ ומצה.

הרמב"ם תפס את המצוות כדבר שיש לו כיוון ותכלית, כמו ציצית שמטרתו "וראיתם אותו וזכרתם את מצות ה'".

במאכלות אסורות הרמב"ם מסיים את ההלכות בהגדרת המטרה (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה לא-לב):

"וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו. וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני."

מטרת האיסור לאכול מאכלות אסורות היא להתרחק מהכיעור ומהתועבה, ולכן מסיים הרמב"ם את הלכות מאכלות אסורות בענין שאיננו קשור לאכילה בהכרח, שכן זה אותו ענין. לעומת זאת, אכילת חמץ אינו תועבה, אלא עניינו שאכילת חמץ הוא מרד בה'. יסוד אי אכילת חמץ הוא כנראה בכך שהמצרים היו אלו שפיתחו את האמנות של הכנת החמץ.

אך עדיין צריך לבאר מדוע כה חמור איסור חמץ (ניתן להשוות זאת לעניין הלוח. המצרים אחזו בלוח השמש, והתורה מצווה אותנו להכין לוח ירחי-שמשי. אך אין איסור כרת לעשות שימוש בלוח השמש. יתרה מכך, הציווי "שמור את חודש האביב" אפילו מורה לנו להמשיך להתחשב בלוח השמש).

כידוע ישנה מצווה להאריך בסיפור יציאת מצרים (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה א):


"מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר +שמות י"ג+ זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר +שמות כ'+ זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח."

מדוע יש עניין להאריך בסיפור? מדוע אין להסתפק רק בעיקרי הדברים, בדברים החשובים ביותר?

מצוות "והגדת לבנך" נלמדת מהפסוק העוסק בבן שאינו יודע לשאול (שמות פרק יג):


(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

מחקרים במדעי המוח מראים שהמצב התודעתי של האדם מעצב את כל החשיבה של האדם. משמעות הדבר הוא שאנשים לא מסוגלים לדבר אחד עם השני, שכן לאנשים יש state of mind שונה זה מזה, ואז לא מדברים באותה שפה. אם בכל זאת רוצים לקיים שיח, צריך להוריד את המחיצות הנוצרות כתוצאה מהמצב התודעתי. הדרך להוריד את המחיצה היא על ידי שאילת שאלות. שאלות כאלה שהתשובה אינה קיימת, אלא צריך לייצר אותה. שאלה כזאת גורמת לאדם לעצור ולשבור את החומות שהוא רגיל להקיף את עצמו בהן במצבו התודעתי.

את הקושי של האדם במצב תודעתי לתפוס עמדה שונה מתאר גם הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ב פרק כג):


"דע שבאשר להשוואה בין הספקות המתחייבים מדעה מסוימת לבין הספקות המתחייבים מהפכהּ, וההכרעה לכיוון בעלת הספקות המועטים יותר – אין בוחנים זאת בריבוי מספר הספקות, אלא בגודל האבסורדיות שלהם וסתירתם את המציאות. כך שלעתים ספק אחד יהיה גדול יותר מאלף ספקות אחרים.


ועוד: ההשוואה הזאת תצלח רק ביד מי ששני ההפכים שווים לדידו. אך מי שמעדיף אחת משתי הדעות, אם בגלל חינוכו או בשל תועלת כלשהי – הרי הוא יהיה עיוור לאמת. כי מי שיש לו הטיה לא יכול להתעקש נגד דבר שהוכח, אבל נגד דברים כגון אלה ניתן להתעקש רבות."

בשאילתות מופיע (שאילתות דרב אחאי פרשת ויקהל שאילתא סו):


"שאילתא: דמחייבין דבית ישראל דאילו בזמן דאיכא צערא בעלמא מיחייבינן למיתב בתעניתא ולענויי נפשין דכד יתבין בתעניתא ישראל ומענן נפשייהו לאלתר עני להון הקדוש ברוך הוא דהכי אשכחן ביום הכפורים דכתיב ועניתם את נפשותיכם וכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו"

כלומר, שהקב"ה עונה מיד למי שמתענה.

אך דבר זה נסתר מהנביא, מהפטרת יום כיפור שחרית (ישעיה נח) בו העם שואל מדוע ה' לא רואה את תעניתם והנביא משיב שצום אינו מספק:


"לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם."

וכן מהפטרת יום כיפור מנחה (יונה), עליו דורשת המשנה שלא מספיק שק ותענית, אלא צריך מעשים של חזרה בתשובה:


"וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה"

בהמשך שם כותב שיש לומר "ענינו" בתפילת מנחה כשמקבלים תענית בתענית יחיד (שאילתות דרב אחאי פרשת ויקהל שאילתא סו):


"מאן דקביל תעניתא מיבעי ליה לקבולי מבעוד יום וצריך לאדכורי ענינו יי' ענינו והיכא מקביל עליה בתפלת המנחה דאמר שמואל יחיד שקיבל עליו תענית צריך להזכיר ענינו יי' ענינו בתפלת מנחה בשומע תפלה"

כלומר, יש לומר "ענינו" בתפילת מנחה שלפני התענית!

נראה שגם כאן הענין הוא המצב התודעתי. כשאדם מחליט שהוא צריך לעצור את חייו ולשבת בתענית, מעין הפגנת שביתת רעב, הרי שהוא כבר במצב תודעתי של תענית. הוא כבר הכיר במשבר. ולכן הוא כבר יכול לומר עננו.

במצב כזה, שהאדם מכיר במצב המשברי שהוא נמצא בו, הרי שמיד הקב"ה עונה, ואין כאן סתירה לדברי ישעיה ויונה.

המצב התודעתי שבו היו מצויים עם ישראל במצרים היה שמצרים הוא המקום הנכון להיות בו, אין מה לצאת משם, שהרי שם מקום הקידמה בעולם. הבעיה היחידה היתה שהם היו עבדים. אם היה אפשר לפתור את בעיית העבדות, הרי שעם ישראל היה מעוניין להישאר במצרים. האופן שבו התורה שינתה את המצב התודעתי הזה היה שהיא לא הותירה להם זמן לחשוב, היה צריך לאכול ולצאת בחיפזון - מבלי זמן לשוב ולהרהר במוסכמה הידועה שמצרים היא המקום הטוב ביותר לחיות בו בעת ההיא.

השאלה המסוגלת לשנות את המצב התודעתי היא רק שאלה המגיעה ממצב משברי, כשהאמיתות שהיו ברורות עד היום מתמוטטות וצריך לשאול מה עושים כעת. הבן הנמצא במשבר הקשה ביותר הוא השאינו-יודע-לשאול (הרשע הוא זה שלא נמצא כלל במצב משברי, הוא יודע כבר את כל התשובות).

ר' צדוק הכהן מלובלין כותב (ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק ויקרא לחג הפסח אות ב):


"בגמרא (פסחים קט"ו ב) לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, והיינו שצריך להיות דרך שאלה ותשובה הבן שואל מה נשתנה ואביו משיבו וכמו שאמרו (שם קט"ז א) בנו שואלו וכו' אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו, וכן במאמר רבן גמליאל מצה שאנו אוכלין על שום מה וכו' מרור על שום מה וכו' ואין אומרים סתם מצה שאנו אוכלין על שום שלא הספיק וכו' רק דרך שאלה ותשובה (וכן הוא גירסת הרא"ש) והיינו שבלילה צריך האדם להרגיש בנפשו חדשות, שצריך האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו' והיינו שאז הרגיש אדם בנפשו הרגש חזק שיצא מן המיצר, וכן צריך כל אדם להרגיש בכל ליל פסח כאילו הוא יצא ממצרים ולא יהיה הדבר אצלו כדבר הרגל לאכול מצה ומרור וכדומה"


כלומר, היציאה ממצרים צריכה להביא את האדם לשאול: מה עכשיו? לשם מה יצאתי ממצרים? איך היציאה ממצרים תשנה את התפיסות ואת התודעה שלי?

ומכאן ניתן לחזור לדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה.

איסור חמץ מטרתו בין היתר להטיל על האדם סוג של אימה - כדי להטריד את האדם ממקומו, כדי שיתעורר לשאול. לכן, הרמב"ם מתחיל מזה שהאיסור הוא איסור כרת. זאת, מבלי להסביר מה בדיוק האיסור.

הרמב"ם מסיים את הלכות חמץ ומצה בזה (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה יד):

"מי שישן בתוך הסעודה והקיץ אינו חוזר ואוכל, בני חבורה שישנו מקצתן בתוך הסעודה חוזרין ואוכלין, נרדמו כולן ונעורו לא יאכלו, נתנמנמו כולן יאכלו."

המצה מסמלת את הטורדנות של האדם. לדעת הרמב"ם מי שישן והקיץ אינו חוזר לאכול מצה, והוא הפסיד את המצווה. מי שישן בתוך הסעודה, פספס את כל הענין. כלומר, מצוות הסדר היו אמורים להעיר אותך, והוא נרדם. הוא פשוט לא בא מוכן לסדר.

[עפ"י שיעורו של הרב שבתי רפפורט שליט"א סוכם בבלוג של "רב צעיר"] 

הוי מתאבק בעפר רגליהם



"יהי ביתך בית ועד לחכמים"

הנה ע"י הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה. הוזהרנו ג"כ וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדברים ולתרץ קושייתם ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עכ"ז יזהר בנפשו מלדבר בגאוה ובגודל לבב כאשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענווה יתירה, באמרו: אם איני כדאי אך תורה היא וכו'. וז"ש "הוי מתאבק" כנ"ל [=שיש להאבק, מלשון מאבק] אך בתנאי "בעפר רגליהם" ר"ל בענווה והכנעה לדון לפניהם בקרקע.

(מתוך: רוח חיים, ר' חיים מוולוז'ין, פרקי אבות פרק א משנה ד)

End Of A Lepers Holiday - Carl Hubbell Comes Home

 As summer turned into fall in Eastern Europe, so they say, even the fish in the water trembled at the approach of divine judgment. In America, there was another cause for trembling: for second generation Jews, the fear of God vied with the excitement of consummated pennant races and the culminating World Series. Much bittersweet humor took as its subject the frequent coincidence of Yamim Noraim and the all-important games determining the baseball championship—the ensuing collision of religious duty with the civic obligation of the fan, with the latter, more often than not, coming out on top. For Jews. the thrill was especially intense when both competing teams hailed from New York. For stretches this was a common, almost perennial occurrence. One such period occurred in the late 1930’s. Our text for today is the 1937 Fall Classic, when the protagonists were the Yankees and the Giants. The Yankees came close to sweeping the Series. By winning game 4, the Giants deferred their execution to game 5. Game 4 is our subject. This contest is remembered, according to the Baseball Encyclopedia, as the great lefthander Carl Hubbell’s last World Series appearance, and for Lou Gehrig’s last Series home run. Hubbell was the winning pitcher in the 7-3 triumph, beneficiary of a 6-run second inning. Each year the World Series captured the attention of Americans throughout the length and breadth of this great land. By 1937 millions of fans were glued to the radio, hanging on every play and every word. 

Before we turn to the big inning that determined the outcome of game 4, let us not forget the inhabitants of the Carville Louisiana hospital for lepers. Shunned by their neighbors, many had changed their names to protect their stigmatized families. Yet lepers, like other people, listened to their radios and cared passionately about baseball. Perhaps for them, more than for others, the World Series half a continent away was a high spot of the year. For a leper, you see, experienced the Fall Classic not as an afternoon’s entertainment or as a ritual of Americanization. If you were a leper the World Series promised a temporary but delicious spite from the physical and mental woes of leprosy. For the incarcerated and the outcast, spectator sports are not a negligible escape. So, it’s the second inning, with the Giants’ already trailing by one run. The bottom of the order rallies, and, on Dick Bartell’s single to center, Hubbell attempts to score from second. The young DiMaggio’s throw is unexpectedly wide. Veteran plate umpire Bill Stewart calls Hubbell safe at home, with the Giants’ fourth run. Now action comes to a halt as the Yankees insist vociferously that Hubbell had gone out of the basepaths to avoid Bill Dickey blocking the plate. The genial play-by-play announcer had the agreeable job of bringing this tumultuous scene to verbal life. Describing the umpire’s isolation, he heartily intoned: “The umpire is the leper of baseball: everyone despises him; nobody touches him.” The jovial note was missed in Carville: radios silently switched off, not to be turned on again. What happened next didn’t matter. Vacation from leprosy was over. 

Gratuitous denigration of others is often treated nowadays as a legitimate species of humor. Radio personalities who engage in such behavior are often regarded almost as if they were members of the intellectual and cultural elite. Correspondingly, we have a genre of moral preaching that specializes in ostentatiously condemning such offense. Had the radio announcer indeed spoken recklessly, with the snarling careless cruelty some people find amusing today, we might want him punished. Perhaps sentenced to sensitivity training, whisked off to Carville for ostentatious atonement, posing for photographs with the aggrieved lepers, perchance even hugging them would be a satisfying ritual of atonement. In this version of justice and reconciliation, all are relentlessly reeducated to the facts: that leprosy is not a particularly contagious disease, and that it is not identical with the Biblical condition so identified by the Greek translator of Leviticus. Political correctness would expunge the word leprosy from the dictionary, to be replaced by the neutral term “Hansen’s disease.” On second thought, the scenario is unlikely: Hansen’s victims aren’t a big voting bloc, have little disposable money and lack a PR machine. A leper, in this respect, is like an umpire: we all feel for him, but he has few advocates. Just as well. The urge to punish would be misguided. 

Sportscasters are not shock jocks. To the contrary, they are, as a group, professionally highly solicitous of their audience. It is hard to imagine one, handling an august national event, not feeling mortified by the thought that a casual figure of speech could hurt the people he had been paid to entertain. Seekers after religious knowledge are haunted by the Talmudic exegesis of Job 28:17: “It [Wisdom] cannot be valued in gold and glass”— these are words of Torah that are as difficult to acquire as gold and as easy to shatter as glass (Hagiga 15a). Our fellow human beings, too, are sometimes as fragile as glass. Sanctimonious verbal vigilantes burnish their reputations as would be arbiters of virtue by pouncing upon and denouncing the possibly hurtful language of those they monitor and admonish. Susan Sontag, in her essay Illness as Metaphor, showed the misleading effect of using cancer or tuberculosis as metaphors for the human condition. Such metaphoric language is thus, from their perspectives, both vicious and stupid. Reality is not that simple. Metaphors falsify, but often they illuminate. Pace Sontag we cannot, and probably ought not, eradicate all such figurative language from our vocabulary. As for the language police, once you get to know them up close, their tartuffery is often worse than the disease they purport to remedy. 

The tragedy is that all our good will and all our precautions cannot prevent an occurrence like the one that ruined the 1937 World Series for the lepers of Carville. Though we can’t help these occasions of harm inflicted unintentionally and unawares, we regret them deeply. Despite the passage of decades, the passing of the announcer and the closing of the facility for Hansen’s sufferers in Carville, the festive mood turned to pain on that long ago October afternoon can fill us, the faraway spectators, with a powerful sense of chagrin, even shame. Why dwell on bygone events that neither the perpetrators nor we can rectify, and for which nobody bears guilt? The cynic whose voice we ignore at our peril proposes a self-serving reason: it is simply more convenient for us to feel sorrow for actions for which we are not responsible. We grieve vicariously like spectators in the theater. We weep for Dido, but not for our own sins. Nevertheless, I believe it is possible for contemplation of such events, fictional or real, to help us become better people, if that’s what we want. When we consider actions for which we clearly or obscurely have moral responsibility, our first instinct, in the face of accusation, is to look for justifications, excuses, or extenuating circumstances. The greater the responsibility, whether we have inflicted harm deliberately, in anger, or merely through negligence, the less inclined we are to assess objectively the consequences of our actions. 

Instead, we minimize the pain, or concentrate on why the injured human being deserved or at least invited mistreatment. We dread having to confront those whom we have wronged. We have no idea how to seek their forgiveness sincerely. We defend ourselves, and sometimes, even when we are not directly involved, we defend others because we anticipate being in their position. When we are not responsible, by contrast, nothing impedes our full consciousness of the humiliation or damage visited upon the victim. It is easier for us to place ourselves in his, or her, place, because we feel no impulse to put ourselves in the place of the offender. The idea that moral insight is often best learned through “indirect communication” is not a new one. It is one motive for religious people to study literature and history. Kierkegaard, who claimed to have constructed his pseudonymous works on this principle, liked to cite II Samuel 12. There, the prophet Nathan chastises King David, not by accusing him directly of violating Bathsheba and Uriah, but rather by presenting the parable of the rich man who robs his poor neighbor of his only ewe. When David judges him harshly, Nathan holds up the mirror: “You are the man.” And David’s immediate response—“I have sinned”—made him a paradigm of repentance ever after. The example of Nathan and David contrasts direct accusation with the communication that invites the sinner to judge himself. The parable moves the sinner from the defendant’s dock to the judge’s bench and back again. The story we have been discussing functions differently. It does not call upon us to pronounce a verdict on the radio announcer. Instead it forces us to experience the shock of the victim, the faces turned trustingly towards the baseball broadcast like a plant turning to the sun, and the enjoyment suddenly, rudely extinguished. It is a story that commands us to change the way we feel. The Gemara tells us that one should ever arouse the good inclination against the evil inclination (Berakhot 5a). We live in a society that does not much encourage genuine moral sensitivity. Even the fish in the water no longer tremble with outrage, inured by now to shock. In the perpetual battle between good and evil we are told to be resourceful. Many weapons are at our disposal if we wish to deploy them. The anecdote we have considered, culled from the 70-year-old diary of a nurse, is one such implement. 

Divrei Shalom p. 30-33

Rabbi Shalom Carmy

Wednesday, March 29, 2023

Jim Bouton/ Bobbies And Bubbys




Jim Bouton with an updated version of “Ball Four” in 2000. Sports Illustrated placed it at No. 3 on a 2002 list of the top 100 sports books of all time.Credit...Getty Images


By Bruce Weber
NYT
July 10, 2019


Jim Bouton, a pitcher of modest achievement but a celebrated iconoclast who left a lasting mark on baseball as the author of “Ball Four,” a raunchy, shrewd, irreverent — and best-selling — player’s diary that tainted the game’s wholesome image, died on Wednesday at his home in the Berkshires in Massachusetts. He was 80.

His wife, Paula Kurman (who declined to identify his town of residence), said he died after a long struggle with vascular dementia. Bouton had a stroke in 2012, and in 2017 revealed that he had cerebral amyloid angiopathy, a brain disease.

“Ball Four,” published in 1970, reported on the selfishness, dopiness, childishness and meanspiritedness of young men often lionized for playing a boy’s game very well, and many readers saw it, approvingly or not, as a scandalous betrayal of the baseball clubhouse.

But the book, which was Bouton’s account of the 1969 baseball season, seven years after his big-league debut with the Yankees, had a larger narrative — namely, his attempt at age 30 to salvage a once-promising career by developing the game’s most peculiar and least predictable pitch: the knuckleball.

That pitch, which is optimally delivered with no spin, requires finesse, fingertip strength and a good deal of luck; without spin, the ball is subject to the air currents on the way to the plate, causing it to move erratically, making it difficult for the hitter — not to mention the catcher and the umpire — to track, and just as difficult for the pitcher to control.

In “Ball Four,” the pitch is a metaphor for Bouton’s view of himself as an eccentric member of a baseball society of conservative go-alongs, stubbornly following his own path and yet dependent on the whimsy of outside forces.

In the 1969 season, Bouton played for an American League expansion team, the Seattle Pilots (now the Milwaukee Brewers), who demoted him for a time to the minor-league affiliate in Vancouver, British Columbia, and eventually traded him to the Houston Astros, who were then in the National League.

The book, originally published with the subtitle “My Life and Hard Times Throwing the Knuckleball in the Major Leagues,” chronicled the insecurities of an athlete, a onetime star, approaching the end of the line.

“Not only did I have some tenderness in my elbow today, but Sal told me I’ll be pitching in the exhibition game Sunday,” Bouton wrote early in spring training, referring to the Seattle pitching coach Sal Maglie. “The tenderness will go away, but how am I going to pitch on Sunday? I’m not ready. I haven’t pitched to spots yet. I haven’t thrown any curveballs at all. My fingers aren’t strong enough to throw the knuckleball right. I’ve gone back to taking two baseballs and squeezing them in my hand to try to strengthen my fingers and increase the grip.”



Bouton in 1967, three years before he published “Ball Four,” which revealed the underbelly of baseball and became an enduring best seller.Credit...Associated Press



Some reviewers recognized the poignant tension in Bouton’s tale; in The New Yorker, for instance, Roger Angell described “Ball Four” as “a rare view of a highly complex public profession seen from the innermost inside, along with an even more rewarding inside view of an ironic and courageous mind.”

“And,” he added, “very likely, the funniest book of the year.”

But for most readers, Bouton’s personal predicament was overwhelmed by what he revealed about life in the major leagues.

Cheaters and Drinkers

In his telling, players routinely cheated on their wives on road trips, devised intricate plans to spy on women through hotel windows, spoke in casual vulgarities, drank to excess and swallowed amphetamines as if they were M&Ms.

Mickey Mantle played hung over and was cruel to children seeking his autograph, he wrote. Carl Yastrzemski was a loafer. Whitey Ford illicitly scuffed or muddied the baseball, and his catcher, Elston Howard, helped him do it. Most coaches were knotheads who dispensed the obvious as wisdom when they weren’t contradicting themselves, and general managers were astonishingly penurious and dishonest in dealing with players over their contracts.

At the time, the reserve clause, a part of every contract that bound players nearly irrevocably to their teams, was still in effect; free agency, which multiplied the earning power of players by many orders of magnitude, was still in the future. Bouton signed a contract with Seattle for $22,000, and his account of the annual petty wrangling over three- and four-figure sums, discomforting at the time, seems incredible today, when the major league minimum salary is $555,000 and players are earning an average of more than $4 million a year.

Over all, Bouton portrayed the game — its players, coaches, executives and most of the reporters who covered them — as a world of amusing, foible-ridden, puerile conformity. Not surprising, the baseball establishment frowned on Bouton, his collaborating editor, Leonard Shecter, and the book.

The commissioner at the time, Bowie Kuhn, called Bouton in for a reprimand; some players shunned him for spilling the beans to wives about what players did on road trips. (Bouton himself was no exception; his first wife, Bobbie Bouton, teamed up with another baseball wife, Nancy Marshall, to write their own tell-all, “Home Games,” after she and Bouton divorced. She later married a man (Jew?) by the name of Phillip Goldberg and now goes by the name Bobbie Bouton Goldberg. She is a Bobbie and a bubby).

A few players, including Elston Howard, said Bouton was a liar. And many of an older sportswriting generation felt Bouton had done irreparable damage to the game out of his own desperation and sense of self-importance.

“I feel sorry for Jim Bouton,” Dick Young wrote in The Daily News. “He is a social leper. His collaborator on the book, Leonard Shecter, is a social leper. People like this, embittered people, sit down in their time of deepest rejection and write. They write, oh hell, everybody stinks, everybody but me, and it makes them feel much better.”

In a follow-up book, “I’m Glad You Didn’t Take It Personally,” which was largely about the reaction to “Ball Four,” Bouton thanked Young and Kuhn for their part in stirring the controversy that made the book a success.



Bouton is doused by teammates after earning his 20th victory in 1963, his lone All-Star season. He would later try to resurrect his career by mastering the knuckleball.Credit...Gene Herrick/Associated Press



And a success it was, even though Bouton wasn’t the first athlete to publish an insider’s account of the professional sporting life; “Instant Replay,” a personal chronicle of the 1967 National Football League season by the Green Bay Packers guard Jerry Kramer, had preceded it.

Bouton wasn’t even the first baseball player to keep and publish a diary; Jim Brosnan, who pitched for four major league teams, published “The Long Season” in 1960.

A ‘Book of the Century’

Still, not only was “Ball Four” an instant and enduring best seller; it also earned widespread recognition as a seminal text of sports literature. In 2002, Sports Illustrated placed it at No. 3 on its list of the top 100 sports books of all time. Perhaps more notable, in 1995, as the New York Public Library celebrated its centennial, it included “Ball Four” as the only sports book among 159 titles in its exhibit “Books of the Century.”

James Alan Bouton was born in Newark on March 8, 1939, to George and Trudy (Vischer) Bouton. His father was a business executive who was selling pressure cookers at the time. The family lived in the New Jersey suburbs Rochelle Park and Ridgewood until Jim was in his teens and his father took a job in Chicago.

Jim played American Legion ball — he threw a knuckleball from time to time even then — and graduated from Bloom High School in Chicago Heights, Ill. He spent a year at Western Michigan University before he was signed by the Yankees in December 1958. He made it to the big leagues in 1962.

It was “Ball Four” that established Bouton’s public reputation as a flouter of baseball decorum, but he was an odd duck within the game from the beginning.

His career had a strange arc. As a Yankee in the early 1960s, he enjoyed brief stardom as a hard-throwing right-hander, with a fastball and curveball that he delivered straight overhand, a violent motion that caused him frequently to lose his hat, an idiosyncrasy that became a trademark.

Even as a young player, he had a pugnacious wit and a willingness to speak his liberal mind, most notably to reporters, whom other Yankees made a habit of disdaining. His talking freely on subjects like the war in Vietnam, student protests on campus and the civil rights movement raised the hackles of teammates and team executives alike.

“After two or three years of playing with guys like Mantle and Maris,” Bouton recalled in “I’m Glad You Didn’t Take It Personally,” “I was no longer awed. I started to look at those guys as people and I didn’t like what I saw. They were fine as baseball heroes. As men they were not quite so successful. At the same time I guess I started to rub a lot of people the wrong way. Instead of being a funny rookie, I was a veteran wiseguy. I reached the point where I would argue to support my opinion, and that didn’t go down too well either.”

Still, the first three seasons he pitched for the Yankees were pennant winners, completing a streak of five American League titles in a row.


In 1963 he went 21-7, pitched a scoreless inning in the All-Star Game and in the World Series lost a 1-0 decision to Don Drysdale and the Los Angeles Dodgers in Game 3 of the Dodgers’ sweep. In 1964, he was 18-13 and won two games against the St. Louis Cardinals in the World Series, though the Yankees lost that Series, too.

Broadcaster, Actor and More

Those were the glory days. Arm trouble bit him after that; he was 4-15 in 1965 as the Yankees slipped to sixth place, and by 1968 he was expendable: The Yankees sold him to the Seattle Angels, then a minor league team; in an unusual move, the franchise was sold and became a major league expansion team, the Pilots, the next year.

In addition to his wife, Bouton is survived by two sons, Michael and David (who was adopted from Korea as a boy and was called Kyong Jo at the start of “Ball Four”); two stepchildren, Lee and Hollis Kurman; six grandchildren; and a brother, Robert. A daughter, Laurie, was killed in a car crash in 1997, and another brother, Peter, died in March.

The notoriety earned by “Ball Four” propelled Bouton to several other episodes in the public eye. For a time he was a sportscaster for network affiliates in New York. He was a delegate from New Jersey for Senator George S. McGovern at the 1972 Democratic National Convention. He appeared as a crafty killer who gets his comeuppance in Robert Altman’s sardonic 1973 crime drama, “The Long Goodbye,” an updating of the Raymond Chandler novel. And he appeared in a short-lived television series based on “Ball Four” — it lasted just five episodes in 1976.

With Eliot Asinof, best known as the author of “Eight Men Out,” an account of the Black Sox scandal of 1919, Bouton wrote “Strike Zone” (1994), a plot-heavy and melodramatic novel about an umpire on the horns of a moral dilemma: He must decide whether to affect the outcome of a game in order to help a man who once saved his life and is now in trouble with gangsters.

Bouton also wrote a book, “Foul Ball” (2005), about his quixotic effort to save an old ballpark in Pittsfield, Mass. That inspired him to help form and promote the Vintage Base Ball Federation, which organizes games played according to 19th-century rules by baseball-fan versions of Civil War re-enactors.

“Ball Four” was published during the 1970 season while Bouton was with the Astros. But he was having a poor year, and after being demoted to the minors, he retired.

But Bouton wasn’t kidding in “Ball Four” when he wrote that it had been miserable being unable to scratch the competitive itch. So he played semipro ball for several years, and, attempting an unlikely comeback, persevered though stints with minor league teams in Durango, Mexico; Knoxville, Tenn.; Savannah, Ga.; and Portland, Ore., where he became the first investor in Big League Chew, shredded bubble gum in a pouch, invented by a bullpen mate, Rob Nelson, in emulation of chewing tobacco.

Finally, in September 1978, Ted Turner, then the owner of a then-hapless team, the Atlanta Braves, brought Bouton to his big-league roster, where, at the age of 39, eight years after his first retirement, he started five games and actually won one (he lost three others), pitching six innings and giving up no earned runs against the San Francisco Giants.

He finished his career with a record of 62-63 and a creditable cumulative earned run average of 3.57. By then he had also proved the validity of the final line of “Ball Four,” perhaps the best-known and most resonant sentence in the book, an explanation of why he would put up with the frustration and lunacy he had written about, and a pithy encapsulation of the tug of sport on an athlete.

“You see,” he wrote, “you spend a good deal of your life gripping a baseball, and in the end it turns out that it was the other way around all the time.”

---------

Mussar Haskel: A LOT. Think about it....