Thursday, May 23, 2019

Standing For Birkos Hashachar And Brikos HaTorah



Question: Is it obligatory to stand during the Birkot Ha’Shachar (morning blessings) and the Birkot Ha’Torah (blessings of the Torah)?


Answer: There are certain blessings which require one to be standing while reciting them. There is a unique reason for why one must stand while reciting each of these blessings. For instance, regarding the blessing on counting the Omer, the Torah states, “From when the sickle begins [to make contact] with the stalks (English for “Ba’Kamma”),” and our Sages expounded this to mean, “Be’Koma,” i.e. while standing.


The Opinion of the Gaon- One Must Stand During Any Blessing Which Involves No Enjoyment
It is written in the Responsa of the Geonim (Sha’arei Teshuva, Chapter 79 and as quoted by the Sefer Ha’Eshkol, Chapter 23): “The Gaon writes in one of his responses that all blessings must be recited while standing. This refers to blessings on Mitzvot which do not entail enjoyment; however, for blessings on things which involve enjoyment, on need not stand.” This means that there are two kinds of blessings: Blessings which do not involve any enjoyment, such as the blessings on Tzitzit, Lulav, and Birkot Ha’Torah, and there are blessings which our Sages enacted to recite on things from which one does derive enjoyment, such as Kiddush, “Leeshev Ba’Sukkah,” and the like. The Gaon writes that any blessing which does not involve any enjoyment should be recited while standing. Based on this, one should certainly recite the Birkot HaTorah while standing. The same response states that this is actually stated explicitly in the Talmud Yerushalmi.


The Opinion of Rabbeinu David Abudirhem-“Alatz Shalem”
Nevertheless, the Responsa of the Geonim continues that some say there the obligation to stand applies to only six blessings; each one possessing a distinct reason why one must stand for that specific blessing.


Rabbeinu David Abudirhem composed an acronym for one to remember which blessings to recite while standing which is, “Alatz Shalem.” This is an acronym for “Omer” (counting the Omer), “Levana” (Blessing on the New Moon), “Tzitzit,” “Shofar,” “Lulav,” and “Milah” (Berit Milah). (The truth of the matter is that we customarily stand while reciting other blessings as well, but these are the primary ones.)


The Opinion of the Penei Yehoshua
It seems that according to the opinion of the Talmud Yerushalmi and the Gaon, one should recite the Birkot Ha’Torah while standing. However, the Penei Yehoshua (in his commentary on Tractate Megillah 21a) writes that only regarding Mitzvot whose performance is also done while standing should their blessings be recited while standing as well. For instance, regarding the Lulav which is taken while standing, one should recite the blessing on it while standing as well. However, regarding the reading of Megillat Esther which need not be done while standing, one need not recite the blessing on it while standing either. Other great Acharonim rule likewise.


The Bottom Line
Therefore, Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l writes (Responsa Yechave Da’at Volume 5, Chapter 4) since there is no obligation to stand while learning Torah, the Birkot Ha’Torah need not be recited while standing either. Similarly, the Birkot Ha’Shachar need not be recited while standing since only when the performance of a Mitzvah is done while standing must its blessing also be recited while standing (and the Birkot Ha’Shachar were not enacted for Mitzvah performance at all).


Indeed, the Rama (Rabbeinu Menachem Azarya) of Pano writes in one of his responses that the Birkot Ha’Torah may indeed be recited while seated, as the Torah writes regarding Torah learning, “When you shall sit in your house.” The Peri Megadim adds that our Sages did not require one to recite Keri’at Shema and its blessings while standing because one is able to concentrate better while sitting. This would surely apply to Birkot Ha’Torah as well, which according to some is a Torah obligation and must surely be recited with great concentration. Thus, they may be recited while seated.


Summary: The Birkot Ha’Shachar and Birkot Ha’Torah need not be recited while standing; rather, one may recite them while seated.


שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן ד
שאלה: האם חובה לברך בבוקר ברכות התורה מעומד, או רשאים לברך ברכות התורה מיושב? 
תשובה: כתב ספר האשכול (ריש סימן כג): הגאון בתשובה כתב, שכל הברכות מברך מעומד. (וכן הוא בשו"ת הגאונים שערי תשובה סימן עט). וחזי לן דהיינו ברכות המצות שאין בהן הנאה, אבל ברכות הנהנין כגון אכילת מצה וסוכה וקידוש והמוציא וברכת המזון אין צריך, ולא ראינו מימינו מי שיברך מעומד. (ובברכת המזון מבואר בברכות דף נא ע"ב שצ"ל דוקא מיושב. ועיין בתוספות שם). ואמרי רבוותא שש מצות ברכתן מעומד, עומר, דכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור, בקומה. ומדכתיב התם וספרתם לכם, ילפינן מיניה שאר מצות דכתיב בהו לכם, קידוש לבנה, החודש הזה לכם. ציצית, והיה לכם לציצית. שופר, יום תרועה יהיה לכם. לולב, ולקחתם לכם. מילה, המול לכם. ובירושלמי נמי איתא כל הברכות מעומד, ועל ברכת המצות קאמר, ולא על ברכת הנהנין. ע"כ. וכן כתב בארחות חיים (הלכות ציצית אות כז וכח). ועיין עוד בפסיקתא (פרשת אמור) בפסוק וספרתם לכם, ובהרא"ש (סוף פסחים). ע"ש. ורבי דוד אבודרהם (בדף טו ע"ג) הניח סימן למצות שברכתן מעומד, עלץ שלם, עומר, לבנה בחידושה, ציצית, שופר, לולב, מילה. כי בכל אלה כתוב לכם. וסיים: ויש מצות שמברכים עליהם מעומד למצוה מן המובחר, ואם לא בירך מעומד אין לחוש, כגון הלל ומקרא מגילה וסוכה. ויש אומרים כלל לזה, שכל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד. ע"כ. ועיין עוד בספר פרדס הגדול לרש"י (סימן קעא), ובשבולי הלקט (סימן שסו), ובתניא רבתי (סוף סימן פה). ע"ש. (וראה עוד בשו"ת דרכי נועם חלק אורח חיים סימן ג', ובברכי יוסף סימן ח' סק"ב, ובמחזיק ברכה שם, ובשו"ת חיים שאל חלק ב' סימן א', ובשו"ת חיים לעולם חלק אורח חיים סימן יב דף ל' ע"ד, ובספר תורה תמימה דברים פרק טז אות מב. ועוד). 

ולכאורה לפי הירושלמי שכל הברכות מעומד, ופירשו הראשונים דהיינו ברכת המצות, גם ברכת התורה צריכה להיות מעומד. (ולפי הכלל שכל מצוה שאין בה הנאה ברכתה מעומד, נראה שלימוד תורה לא נחשבת כמצוה שיש בה הנאה, כדמוכח בברכות (דף כא ע"א) מה למזון שכן נהנה. והיינו טעמא כמו שכתב בשו"ת פני אריה (סימן מז), שאף על פי שיש שמחת הלב בלימוד תורה, כמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב (ועיין במועד קטן דף כא ע"א ותענית דף ל ע"א) ששמחת הנפש לחוד, ושמחת הנאת הגוף לחוד. ועיין עוד בשו"ת השנה כח ע"א) ששמחת הנפש לחוד, ושמחת הנאת הגוף לחוד. ועיין עוד בשו"ת אבני נזר (חלק אורח חיים סימן ס'), ובשו"ת רבי בצלאל רגנשבורג (סימן לו). ודו"ק. אולם הפני יהושע בחידושיו למגילה (דף כא ע"א) כתב, שדוקא מצות שעשייתן וקיומן מעומד, כגון ציצית ושופר והלל, ברכותיהן גם כן מעומד, אבל מצוה שעשייתה וקיומה מיושב, כגון מקרא מגילה, שאין צריך לעמוד בה לעיכובא, כל שכן ברכתה שאינה צריכה להיות מעומד. ע"כ. וכיוצא בזה כתב הגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה (סימן ח'), שהביא קושית המגן אברהם, מדקיימא לן ביורה דעה (סימן שכח סעיף א'), שמותר לברך על הפרשת חלה מיושב, והיא משנה שלימה בחלה (פרק ב' משנה ב'), האשה יושבת וקוצה לה חלתה +והנה המגן אברהם תירץ, דשאני הפרשת חלה שאינה מצוה כל כך שאינו עושה אלא לתקן מאכלו, כמו בשחיטה. וכתב הגר"א על זה, ודבריו אין להם שחר, שהרי אסור לעשות עיסתו קבין (כדאיתא בירושלמי פרק ג' דחלה הלכה א'), ובפסחים (מח ע"ב) מאי דעתיך לחומרא חומרא הבאה לידי קולא היא דקא מפקע לה מחלה. ע"כ. ונראה בכוונת המגן אברהם, שיש חילוק בין מצוה חיובית המוטלת על האדם, שבשום אופן אי אפשר לו להפקיע עצמו ממנה, כעין עומר מילה ושופר (ואף שבציצית יכול להפקיע עצמו על ידי מלבוש שפטור מציצית, מכל מקום אמרו במנחות (מא ע"א) בעידן ריתחא ענשינן אעשה. ועיין תוספות (שבת לב ע"ב ופסחים קיג ע"ב וערכין ב ע"ב) ובהרא"ש (פרק ג' דמועד קטן סימן פ'), ובסמ"ג (עשין כו), ובספר הרוקח (סימן שסא). ועוד). מה שאין כן חלה שאם אינו אוכל פת אינו חייב בחלה. וכיוצא בזה פירש רש"י בגיטין (מז ע"ב), שמעשר לאו מצוה דרמיא עליה היא אלא אם כן אוכלן אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא ע"ש. והט"ז ביורה דעה (סימן א' ס"ק יז) כתב, שמצות הפרשת תרומה חובה עליו אף על פי שאינו רוצה לאכול. ותמה על זה הגאון רבי עקיבא איגר שם, וזו לשונו: לא מצאתי זה, כי בפשוטו הוא רק כשרוצה לאכול. וכן כתב המגן אברהם ריש סימן ח' לגבי חלה, והוא הדין לתרומה ע"כ. ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חלק אורח חיים סימן ה' אות ד'), וכן בספר אמרי בינה (חלק יורה דעה דיני תרומות ומעשרות סימן ג') השיגו לנכון על דברי הט"ז מפירוש רש"י גיטין (מז ע"ב) הנ"ל. וכן בתוספות ראש השנה (ד ע"א) ד"ה ומעשרות, מוכח דכל היכא דלא אפריש לא קאי בבל תאחר. וכן כתב הר"א בן הרמב"ם בספר ברכת אברהם (סימן יד). ע"ש. אולם בשו"ת חבצלת השרון (חלק אורח חיים סימן טו אות י', ובמהדורא תנינא סימן א') כתב, שמפירוש רש"י (בכורות יב ע"ב) מוכח כדברי הט"ז. וכן כתב השפת אמת (פסחים ט ע"א) שכדברי הט"ז מוכח בתוספות רי"ד (קידושין נח ע"ב) ועיין באמרי בינה שם. ועיין עוד בשו"ת אבני נזר (חלק יורה דעה סימן שצו אות ד'), ובשו"ת חבלים בנעימים חלק ד' (חשן משפט סימן קיט), ובשו"ת דברי יעקב שור (סימן ל'), ובספר ברכת אהרן. (סימן קנט אות ב',) ובספר עצי ברושים (סימן נו), ובשו"ת באר משה חלק ה' (סימן יז), ובמה שכתבנו בשו"ת יביע אומר חלק א' (חלק יורה דעה סוף סימן כב) בהערה. ואכמ"ל יותר.+ ותירץ היעב"ץ, שמצות שנעשות בישיבה אין נאה לברך עליהן מעומד, שלא כדרך עשיית המצוה שעליה הברכה, ורק מצוה שיש להקפיד לעשותה מעומד, כגון עומר ציצית שופר ומילה וכיוצא בהן, אף על פי שבדיעבד אם עשאן בישיבה יצא, מכל מקום כיון שיש להן רמז לעשותן לכתחלה מעומד, יש לברך עליהן מעומד. ע"ש. וכן מתבאר מדברי האליה רבה (סימן ח' סק"ב). וכן כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בחכמת שלמה אורח חיים (סימן ח'). ע"ש. לפי זה כיון שעצם לימוד תורה אינו צריך להיות דוקא מעומד, כמבואר במגילה (כא ע"א). (וכן פסקו הרמב"ם בפרק ד' מהלכות תלמוד תורה הלכה ב', ובטור ושלחן ערוך יורה דעה סימן רמו סעיף ט'). גם ברכת התורה אינה צריכה להיות מעומד. והן אמת כי בשו"ת עמודי אש (סימן ב' אות לו) כתב להעיר על דברי הפני יהושע הנ"ל, ממה שכתב בעל העיטור (הלכות ציצית שער ג' חלק ב'): כתב רבינו טוביה (בפסיקתא פרשת אמור הנ"ל), שצריך לברך על ציצית מעומד וכו', ואלו הן ג' מצות שצריכות להיות מעומד, עומר ציצית ומילה. ורב חביבי היה אומר שכל מצוה שלא ניתנה ליהנות מברך עליה מעומד, כגון עומר, הלל, לולב, מילה, שופר, מגילה ונטילת ידים, ולא בריר לן האי טעמא, דהא לישב בסוכה ונטילת ידים מברכים מיושב. וממה שלא הקשה ממגילה, משמע שמודה שעל המגילה צריך לברך מעומד, ושלא כדברי הפני יהושע. ע"כ. ואין דבריו מוכרחים, כי הן אמת שבשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן קב אות ז') כתב: וכי תנן הקורא את המגילה עומד ויושב, בברכה לא קא מיירי, ולעולם אימא לך שמברך מעומד, וכן עמא דבר. אי נמי שאני מגילה דרבנן. ע"כ. אולם הכנסת הגדולה (סימן תרצב) כתב על דברי הרמ"ע מפאנו, ואנו לא נהגנו כן. וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י במועד לכל חי (סימן לא אות עו), שאין המנהג לעמוד בברכות המגילה, ושכן כתבו הרב תפלה לדוד (דף פו ע"א), ובספר אורה ושמחה. ע"ש. וראה עוד בשו"ת רב פעלים חלק ד' (חלק אורח חיים ריש סימן לג). ע"ש. וראה עוד בשו"ת רב פעלים חלק ד' ובעל העיטור תנא ושייר. והדר דינא שגם ברכות התורה אין צריך להיות מעומד. (ועיין פרי מגדים סימן ח' אשל אברהם סק"ב, מה שכתב על האליה רבה. וי"ל ע"ד. ודו"ק). 

וכן מצאתי בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן קב אות ז') הנ"ל, שכתב, וברכות התורה ליחיד (שלא בצבור) שאין אנו מדקדקים בה לברך מעומד, שניא היא דתדירה, וכתיב בה בשבתך בביתך, והוא טעם מספיק גם לברכות קריאת שמע. ע"כ. והפרי מגדים (שם) כתב, שבקריאת שמע וברכותיה לא הצריכו לאומרם מעומד, כי מיושב יוכל לכוין יותר. ובכף החיים פלאג'י (סימן ט' אות ז'), הזהיר לברך כל ברכות השחר כשהוא יושב על מכונו בכוונת הלב, ולא ילך אנה ואנה מפינה לפינה כשמברך. ע"ש. והוא הדין לברכות התורה, ובפרט לדברי הפוסקים שהיא מצוה מן התורה, שבודאי שצריכה כוונת הלב ביותר. (ועיין להר"ן נדרים פא ע"א). והן עתה ראיתי להרה"ג רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי חלק ח' (חלק אורח חיים סימן ג') שנשאל בנידון דידן, ואחר שהעלה שברכות השחר אפשר לברכן מיושב, כתב, ואשר לברכת התורה, בודאי שדינה כשאר ברכת המצות שלכתחלה צריך לברך מעומד, כמו שמברך כשעולה לתורה, מעומד, ואם אי אפשר לו יברך מיושב. ועל פי הסוד יש לברך ברכות התורה מעומד. ע"כ. ואשתמטיתיה דברי הרמ"ע מפאנו הנ"ל, שברכות התורה אפשר לאומרן מיושב, ומשמע שגם על פי הסוד אין קפידא בזה. גם בשו"ת כפי אהרן אפשטיין (סימן כג) נשאל בנידון דידן, והעלה על פי דברי האליה רבה, שכל מצוה שעשייתה מיושב, גם ברכתה יכולה להיות מיושב. ובסוף דבריו הסתייע מדברי הרמ"ע מפאנו הנ"ל, שכתב שברכות התורה מיושב. וע"ש. ולעומתם ראיתי בספר מעורר ישנים (עמוד קכא) שכתב בפשיטות שצריך לברך ברכות התורה מעומד. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים כלל. וכן ראיתי הלום בשו"ת באר משה חלק ה' (סימן יז), שפלפל בזה כיד ה' הטובה עליו, והעלה במסקנתו שאין צריך לברך ברכות התורה מעומד. וכמו שכתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו הנ"ל. ע"ש. וכן עיקר להלכה שאפשר לברך ברכות התורה גם מיושב, ואין צורך דוקא לעמוד בברכות התורה. ודע שאף על פי שנראה שלא יצא הדבר מידי מחלוקת האחרונים, כי מדברי המגן אברהם והפרי מגדים נראה שגם במצוה שעשייתה מיושב צריך לעמוד בשעת הברכה. וכן הסכים העמודי אש (סימן ב' אות לו). מכל מקום כיון שלדעת האליה רבה והפני יהושע והגאון יעב"ץ והגר"ש קלוגר, אין צריך לעמוד אלא במצוה שעשייתה צריכה להיותה מעומד, וכן המנהג במקרא מגילה, וכנ"ל, (וע"ע בשו"ת הר צבי חאו"ח ח"ב סימן קל). לכן אף בברכות התורה אין צריך לעמוד. ועוד שהואיל ולכל הדעות אין זה מעכב בדיעבד, ואפילו בספירת העומר שמצוותה וברכתה מעומד, אם בירך ומנה מיושב יצא, וכמו שכתב הרמב"ם (בפרק ז' מהלכות תמידין ומוספין הלכה כג). וכן כתבו האחרונים (בריש סימן תפט). וכן בתקיעת שופר אם תקע מיושב יצא, כמו שכתבו האחרונים (ריש סימן תקפה). וכתב הברכי יוסף (שם סק"ב), שמשום שכל אלה אינן דרשות גמורות אינן מעכבות שיהיו דוקא מעומד ע"ש. נמצא שכל המחלוקת לגבי ברכות התורה וכיוצא בה אינה אלא לענין לכתחלה, בכהאי גוונא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, וכמו שכתב הפרי תאר (סימן ח' סק"א), בדין סכין קטן כל שהוא, שכיון שבדיעבד שרי, ובדין לכתחלה נחלקו הפוסקים, יש להקל, שכל שבדיעבד מותר ספקו מותר גם לכתחלה ע"ש. וכיוצא בזה כתב מרן הבית יוסף אבן העזר (סימן קנט). ועיין עוד בדעת תורה יורה דעה (בסוף הפתיחה אות לו), ובשו"ת מהרש"ם חלק ה' (סימן מו) ע"ש. [והגאון רבי בצלאל זאב שפראן בתשובה חלק ג' (סימן נג) הביא דברי הרמב"ם שאם ספר העומר מיושב יצא, ושכן כתב הרוקח (סימן רג) לגבי תקיעת שופר. וכתב, שרבי דוד אבודרהם חולק על זה וסבירא ליה שאף בדיעבד לא יצא, שאחר שכתב הרד"א דין ספירת העומר ושופר ולולב וכו', כתב, ויש מצות אחרות שמברכים עליהן מעומד למצוה מן המובחר, ואם לא בירך עליהן מעומד אין לחוש, כגון מקרא מגילה וסוכה ע"כ. משמע שבכל הנך דילפינן בהו מגזרה שוה דלכם, גם בדיעבד לא יצא. עכת"ד. ובמחכ"ת זה אינו, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, וכוונת רבי דוד אבודרהם שבמצות אחרות אפילו אם עשה כן לכתחלה אין לחוש לחושבו כעובר על מצות חכמים, אבל בהני דילפינן מגזירה שוה דלכם, לכתחלה חייב לעשותן מעומד, ואם לא עשה כן עבר על מצות חכמים, ומכל מקום בדיעבד יצא בכל המצוות. וזה ברור].

בסיכום: בברכות השחר וכן בברכות התורה אין צורך לעמוד, אלא אם רצה יכול לברך כשהוא יושב. 

Ksubos 32b: Bi-feirush Ribsa Torah Eidem Zommemin Li-tashlumin Part 2: The Nafka Minah

A big Nafka Minah that emerges from our explanation is as follows: We find a novel explanation in the Tosfos Ri"d [Bava Metzia 91a] who writes the following according to the opinion that payment of money exempts from מלקות:

"אף על גב דאיכא ממונא ומלקות וממונא דחי למלקות לא להפקיע שם מלקות ממנו אלא עדיין שם מלקות עליו וממונא היא דלא שביק ליה דליחול, והיכא דלא יהיב לי' ממונא כגון שהוא עני ואין לו מה ליתן מלקינן לי', ולהכי תניא לוקה ומשלם לאו דדיינינן לי' בתרי אלא הודיעך התנא שבשני אלה נתחייב והיכא דיהב ממונא בודאי פקע מיני' מלקות אבל אי לא יהיב לי' ממונא מלקינן לי'". 

Even though there a punishment of both money and מלקות and the money overrides the מלקות, it doesn't remove or erase the status of requiring מלקות but rather the מלקות is still extant and the payment prevents the מלקות from being administered. And where money is not paid, for example when he is poor and has no money to pay, he instead receives lashes. That is why it says in the Braisa [there in Bava Metzia regarding someone who muzzles a cow and threshes with it] "לוקה ומשלם". Not to say that we he actually is flogged and also pays but that he is liable to both in theory and where he pays there is an exemption from מלקות. But where he doesn't pay, he instead receives מלקות. 

According to his opinion it emerges that the same applies to R' Yochanan who holds regarding חובל בחבירו that the Torah explicitly amplified an obligation to pay - בפירוש ריבתה תורה תשלומין - but that would be only if there was actual payment rendered. If not, he receives מלקות. 

The Acharonim discuss if מלקות are administered when someone was חובל בחבירו and the harmed party forgave payment and suggest that maybe מלקות are administered. We can add a proof from the words of the Yerushalmi [כתובות פ"ג וריש פ"ז דתרומות] that asked from the Mishna in Makkos that says "אלו הן הלוקין" on our Mishna that says that there is a קנס [and why don't we say that there can't be both מלקות and ממון, as our Gemara asked]. The Yerushalmi answers that the Mishna in Makkos is talking about a בוגרת who doesn't have to pay a קנס. Then the Yerushalmi asks "doesn't the rapist have to pay בושת ופגם?" So why is there מלקות, if there is payment? The Yerushalmi answers that it is talking about a case where he seduced her [מפותה] or she forgave the payment. It would appear that the Yerushalmi holds that even though בשעת מעשה there is a חיוב ממון, nevertheless, if afterward she forgives the debt there will be a חיוב מלקות.

But based on what we said according to the opinion of the Rambam it would seem that this all applies to החובל בחבירו but not עדים זוממין. This is because החובל בחבירו is essentially liable to both ממון and מלקות but since we can't apply both, we let him off the חיוב מלקות. So if the money is forgiven or the guilty party doesn't have the funds to pay, then we give the מלקות instead. But with respect to עדים זוממין where we said that the phrase ריבתה התורה לתשלומין means that there is no מלקות at all and only when the זממה doesn't involve מיתה ,מלקות or ממון we have the חידוש that they are flogged based on the pasuk of והצדיקו. If so, we don't care that in practice [במציאות] he doesn't pay, because bottom line we are talking about a זממה of ממון and such a case does not at all mandate מלקות.         

Money Or Inferior Sports Genes??

"According to the Equity in Athletics website, the total YU and Stern College athletic budget in 2016, the last year for which figures are available, was $1.7 million, and the recruiting budget a mere $20,398. By way of comparison, the figures at a major school like the University of Michigan, which runs a high-powered athletic program, are, respectively, about $174 million and $2.5 million."

AAAAHHHHHH - THAT'S why YU is only Division 3!! It is just a matter of money. I thought that it was because Jews are inferior athletes than Gentiles and what we lack in athletic talent, we make up for in being really smart [statistically, the smartest ethnic group in the world are Ashkenazi Jews according to Wikipedia] having a special soul and being chosen by Hashem as His people.

But now I see that it is all a question of economics. Isn't everything...

On the other hand, they say that a bar mitzva is the time when a Jewish boy realizes that chances of him owning the team are far greater than the chances he will play for it. 


  

Entertainment





Rabbi Lamm 60 years ago. 

Before Netflix and fantasy leagues [and even before the birth of the New York Mets!] and most of what surrounds us today.

Or how about this, written by a different Jewish thinker and author:

The man of our time is losing the power of celebration. Instead of celebrating, he seeks to be amused or entertained. Celebration is an active state, an act of expressing reverence or appreciation. To be entertained is a passive state—it is to receive pleasure afforded by an amusing act or a spectacle. Entertainment is a diversion, a distraction of the attention of the mind from the preoccupations of daily living. Celebration is a confrontation, giving attention to the transcendent meaning of one’s actions.

"When did he write that? This morning? It reads like the perfect commentary on our 24/7-non-stop-info-and-entertainment-cavalcade of existence, bouncing from one screen and gadget to the next, sucking up amusement from fifteen different sources every second. But the quote is based on lectures given in 1963.

Of-course, he is also highlighting a tendency in human nature that is timeless; that is, to bury oneself in entertainment and amusement and to forget the meaning at the heart of everything, or indeed to forget even to ask whether there is any meaning. It was possible to live that way three thousand years ago, although there were probably more frequent reminders of the limits of one’s powers and one’s lifespan. Today, it’s merely a lot easier to keep the volume up and drown out any still small voice that might be asking one to celebrate instead of just to continue blithely consuming."

He goes on:

Celebration is an act of expressing respect or reverence for that which one needs or honors. In modern usage, the term suggests demonstrations, often public demonstrations, of joy and festivity, such as singing, shouting, speech making, feasting and the like. Yet what I mean is not outward ceremony and public demonstration, but rather inward appreciation, lending spiritual form to everyday acts. Its essence is to call attention to the sublime or solemn aspects of living, to rise above the confines of consumption.

To celebrate is to share in a greater joy, to participate in an eternal drama.

Ksubos 32b: Bi-feirush Ribsa Torah Eidim Zommemin Li-tashlumin

לזכות אבי מורי ואמי מורתי שיחיו לברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם!!

לזכות ידיד נפשי הרב ר' שמחה דן גיסינג'ר שליט"א לשפע רב עד בלי די!!

The Gemara says [Kesubos 32b]:

אלמא קסבר רבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וכו' כדאמר רבי אילעא בפירוש 
ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין הכא נמי בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין 


The Gemara observes: Apparently, Rabbi Yochanan maintains that in any case where there is liability to both pay money and receive lashes, and the witnesses forewarned him, he is flogged but does not pay money etc. The Gemara answers that the fact that conspiring witnesses pay money can be explained in accordance with that which Rabbi Ile’a said in a different context: The Torah explicitly amplified the case of conspiring witnesses to include liability for payment. The Torah employed language indicating that conspiring witnesses who testified falsely in order to render one liable for payment must pay the sum and are not flogged. Here, too, with regard to injury, the Torah explicitly amplified the case of one who injures another to include liability for payment.

Now even though the Gemara compares חובל בחבירו and עדים זוממין to each other, it would appear that they are fundamentally different. 

The Rambam writes [Eidus 20/8-9]:



עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואח"כ הוזמו הרי אלו לוקין אע"פ שלא זממו להלקות זה ולא לחייבו ממון כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני והוזמו הרי הן לוקין וכן אם העידו על אדם שהרג בשגגה והוזמו לוקין ואינן גולין העידו על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר העידו עליו שנמכר בעבד עברי והוזמו לוקין וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן:


כך קבלו חכמים ששנים שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן ובאו עדים אחרים והזימום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע הרי עדים הראשונים לוקים אף על פי שלא הרשיעו הצדיק להלקותו אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב או שלבש שעטנז הרי אלו לוקין משום שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם:


The following rule applies when witnesses testify against another person and have him convicted in a matter that does not involve lashes, capital punishment, or a financial obligation and then the witnesses are disqualified through hazamah. They are given lashes even though they did not conspire to have the defendant lashed or to obligate him financially.

What is implied? Witnesses testified that a priest was a challal, e.g., they testified that his mother was divorced or released through chalitzah in their presence in this-and-this place on this-and-this date. If the witnesses are disqualified through hazamah, they are punished by lashing.

Similarly, if they testified that a person inadvertently killed a colleague and they are disqualified through hazamah, they are punished by lashing; they are not exiled. And if they testify that a person's ox killed another person and they were disqualified through hazamah, they receive lashes and are not required to pay an atonement fine. If they testify that a person was sold as a Hebrew servant and they were disqualified through hazamah, they receive lashes. These four rulings are part of the Oral Tradition.

With regard to the above matters, our Sages received the following tradition: When two people cause a righteous person to be condemned and a wicked person to be vindicated through their testimony and two others come and disqualify their testimony through hazamah vindicating the righteous person and condemning the wicked, the first pair of witnesses receive lashes even though their condemnation of the righteous person would not have had him subjected to lashes.

If, however, witnesses testify that a person partook of milk and meat or wore shaatnez, they are punished by lashes, as implied by Deuteronomy 19:19: 'You shall requite him as he conspired.'


On a simple level he means to say that when the witnesses testified that he ate meat with milk, we don't need the special limud מפי הקבלה in order to give מלקות, but rather we can give מלקות because of כאשר זמם. Since they plotted to give him מלקות, they receive the same punishment. 

However, it would seem that it is more than that. It is not only that when we fulfill כאשר זמם we don't need והצדיקו in order to give מלקות but that והצדיקו is not relevant. The Tumim [38-1] proved from the Ramban [מלחמות על סנהדרין פ"ו, ב] that witnesses who testified to disqualify someone from being a witness and were found to be זוממים don't receive מלקות. He explained that rationale that since we fulfilled with them the דין of כאשר זמם [because now they are פסולים לעדות as they tried to make the accused] we can't give them מלקות as mandated by the pasuk of והצדיקו. This is because the חידוש of מלקות from the פרשה of והצדיקו only applies when we can't carry out כאשר זמם [giving the same punishment they intended that the accused receive]. He also reads this opinion into the Rambam - see there. According to this, the Rambam should be read differently: If they testified that he ate meat and milk, they receive מלקות only because of the דין of כאשר זמם but the מלקות that stem from והצדיקו are not relevant. The novelty that עדים זוממין receive מלקות because of והצדיקו את הצדיק even though לא תעשה ברעך עד שקר is a לאו שאין בו מעשה was only regarding the 4 דינים enumerated by the Rambam [Ben Grusha, Galus, Kofer and Eved Ivri] and in no other cases because those are cases which in their essence are precluded from the דין of כאשר זמם since they involve neither capital punishment, nor מלקות, nor money. In those cases we learn מפי הקבלה that if they plotted to obligate the accused, since they are not included in the pasuk כאשר זמם, they instead receive מלקות. But regarding other testimonies where we fulfill כאשר זמם there is no חידוש of מלקות. That is what the Rambam concluded that if they testified that he ate milk and meat they receive מלקות because of כאשר זמם, meaning that as far as והצדיקו is concerned there are no מלקות and all the מלקות only come from the pasuk of כאשר זמם. [So wrote the אור שמח [Eidus 18-6] in explanation of why if only one of the עדים became an עד זומם he doesn't receive מלקות based on the pasuk of והצדיקו - Because when כאשר זמם applies we don't have the חידוש of these מלקות and therefore since it is possible that the other witness will also be found to be an עד זומם (and we will carry out כאשר זמם), there is no מלקות for והצדיקו].


See Tosfos in Shavuos [21a ד"ה חוץ] where it emerges from their words that this pasuk of והצדיקו from which we learn that there is מלקות is a revelation about the לאו of לא תענה, that even though it is a לאו שאין בו מעשה, there is still מלקות. They wrote that it would have been fitting to list this together in Maseches Temura with swearing falsely, Temurah and blasphemy, as unique איסורים where there is מלקות even though there is no מעשה - see there in Tosfos. According to what they wrote, it emerges that essentially all עדים זוממים are liable to מלקות because of the לאו of לא תענה, even when we carry out the punishment of כאשר זמם and only because we can't give two punishments ["כדי רשעתו"] they don't receive מלקות. But according to our analysis, the Rambam has a different approach. He holds that as far as לא תענה is concerned, עדים זוממין are not supposed to receive מלקות because they transgressed a לאו שאין בו מעשה. Just we have a חידוש based on tradition that they DO receive מלקות but ONLY when their זממה is not under the rubric of ועשיתם לו כאשר זמם. But when it IS classified as a case where we carry out כאשר זמם, there are no מלקות.

According to this, it emerges that that according to the Rambam there is a difference between the statement that "בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין" - "The Torah explicitly amplified the case of conspiring witnesses to include liability for payment" and the parallel statement about about חובל בחבירו - injuring his friend. A חובל בחבירו transgressed a לאו שיש בו מעשה and thus he is liable to מלקות just like other לאוין. Just the Torah "amplified" [was "מרבה"] that he pays and doesn't get flogged because two punishments cannot be meted out. But when it comes to עדים זוממין, when we say that the Torah included them in the obligation to pay [when they testified about a monetary case], it means that they are not obligated at all in מלקות. So the definition ["גדר"] is NOT that they are חייב מלקות but we don't give it to them because we can't give two punishments - but rather that they are not liable at all to מלקות. 

But it is still not so clear: The Gemara says that עולא learns from עדים זוממין that in the whole Torah we impose payment and not מלקות and ר' יוחנן argues and says that normally we give מלקות and don't require payment. Then the Gemara asks on ר' יוחנן that regarding עדים זוממין we should ALSO say that they receive מלקות and don't have to pay. The Gemara answers that בפירוש ריבתה תורה - the Torah explicitly amplified that עדים זוממין must pay. If so, we see that even when there is a monetary obligation, מלקות is still relevant. Just the Torah "amplified" that he pays and doesn't receive מלקות. This is NOT like we said that the punishment of עדים זוממין is fundamentally different than the punishment of חובל בחבירו but rather it is comparable. In both cases two different punishments are relevant but we only give one of them.

We have to therefore explain that the words "בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין" mean that there is no obligation of מלקות at all, since they are liable to pay money.     


[עפ"י תורת מורנו הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל] 



Wednesday, May 22, 2019

Thoughts On Thoughts

A person who wants to grow as a human being and as a Jew MUST be aware and mindful of the thoughts that go through his mind. Tens of thousands a day pass through our consciousness and it is CRUCIAL to be able to observe them as an outsider and decide which thoughts we want, which we don't, how many times the same thoughts repeat themselves [most of our thoughts are either negative, repetitious or both], what these thoughts tell us about ourselves and about our narrative of our lives. Our minds are both "play-by-play announcers" and "color commentators". First they tell us what is happening and then give our own unique subjective spin on the events around us. Of course, many of our thoughts are distortions of reality, harmful to our well being, stunting our emotional and spiritual growth etc. etc. We MUST-MUST-MUST be aware of them. WE are not our thoughts. We are ourselves and our thoughts are something else which can [and often should] be changed and altered. One of the greatest cognitive errors people make is conflating absolute reality with our perceptions and attitudes. 

One thing you will notice when being mindful of your thoughts is that they almost exclusively center around YOURSELF. YOU are hungry, YOU are worried, YOU have a meeting in 20 minutes, YOU have to call your wife, YOU have to daven mincha, YOU haven't counted sefira yet etc. etc. Even those thoughts that involve other people also relate back to you. How can "I" help this person. How much money should "I" donate to this organization. "I" feel really bad for this person. "I" get really nervous or tense when "my" child acts out. We cannot separate from ourselves for barely a second. דוק ותשכח. You will see that this is true. 

So think about it - how much are OTHER people thinking about YOU?? Very very little. And only in the context of themselves. That is human nature. A person goes to the doctor. He gets the diagnosis and the doctor goes on to the next patient while the first guy remains ill, completely out of the doctor's consciousness. A person goes to his/her therapist. He gets 45 minutes of attention for $250 dollars. Now during this time the therapist's mind is going to wander to other things because the therapist is a human being and as such, he is the most important person in his life. The patient isn't  even close. In the best case scenario he will truly care and try to help during those 45 minutes but after the patient leaves the office - that's it. He is on his own and the therapist is giving his full attention [we hope] to the next patient. At the end of the day, as good as we hope his intentions are - he is running a business. I am not saying that one shouldn't go to therapy. Most people could REALLY use it [including the therapists themselves who go through therapy during their training]. But we have to realize that the only person who really, genuinely, experiences our ups and downs, fear and worries, hopes and aspirations, is us. Nobody else. If we are lucky, REALLY LUCKY, then our spouse feels us like we feel ourselves, but only in a limited capacity. I bless us all with such a spouse. [And of course our mothers but that is a loaded relationship. But then again - so is marriage].   
There is one exception to this iron clad rule. One. The One. HASHEM!!! He is thinking of you CONSTANTLY and is COMPLETELY AWARE of every thought and feeling you have every second of your life. He, and only He, knows ALL OF YOUR PAIN. And He loves you more than you could ever love yourself and knows what is best for you far better than you can ever know. 

So isn't is WORTHWHILE to have a relationship with Him??? 

Isn't it extremely soothing to know that there is Someone out there who REALLY KNOWS and [כביכול] REALLY CARES??!!

Belief In The Universe

I hear this [from secular people] a LOT. Substituting the "universe" for "G-d". I thank the "universe". The "universe" has been kind to me. The universe this, the universe that. Why does it make more sense for them to believe that the "universe" is a super-power which directs their lives than it does to believe that G-d does?? 

Maybe one reason is that belief in the universe comes along with zero obligations while religion limits their behavior. It is like pornography. Pleasure [for those who get pleasure from filth] with no obligations. Real relationships involve obligations and not only pleasure. NOTHING in life is only pleasure.