Thursday, June 30, 2022

דף קטן

 

סיפור קטן מהביוגרפיה של פרופסור דוד הלבני ז"ל בימי השואה הנוראה:
 
באחד הימים סוף סוף נמצא טקסט. הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף "בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה'בלעטל' (דף ביידיש), את הדף. בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו… הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף… ".
הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. "הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר בין המחנה ובין מעשיהם של יהודים במהלך ההיסטוריה…".

R' Uri Zohar And Moreinu HaGaon R' Moshe Ztz"l

 


תינוק אשכנזי שנשבה

 

לעולם לא נדע כמה תפילות, כמה פרקי תהילים, כמה קבלות טובות, כמה לימוד תורה, כמה צדקה, כמה תיקוני חצות, כמה התבודדויות, כמה 'מי שבירך' עשו יהודים טובים השנה, שמתוכם עלתה התחינה, הזעקה, השוועה, להעברת הממשלה מן הארץ.
אגב, אני בכוונה לא כותב "ממשלת הזדון", כי אני חושב שהמונח הזה לא מדויק. כאן זה יותר "ממשלת הזדונות". זה לא רק זדון אחד. בכל כך הרבה תחומים שנוגעים לעצם קיומנו פגעה הממשלה הזאת במעשה, או אפילו רק בדיבור ובמחשבה.
בל"ג בעומר האחרון, לא עלינו למירון, בגלל ההגבלות, ולראשונה הלכתי עם הילדים לחגוג את הילולת רבי שמעון בר יוחאי באחד מבתי הכנסת הישנים של נחלאות. יש שם מין מנהג כזה, שלפני שיוצאים להדלקה החגיגית בחצר בית הכנסת, כל אחד מהמתפללים מדליק נר לכבוד רבי שמעון – ומתפלל. זה ממש מעמד שלם. נרות השמן נמצאים בתוך מנורות ישנות כאלה שתלויות על תקרת בית הכנסת, וכל אחד עולה על סולם בתורו, מדליק ומבקש. שילוב של חסידים, ספרדים, חרדים, מסורתיים וכל מיני מעוכבי־מירון התקבצו שם בתמהיל מיוחד.
כשהתקרב תורי, לא ידעתי בדיוק איך עושים את זה. מה מבקשים, איך מבקשים. אני יודע איך מבקשים בשמונה־עשרה, בפתיחת ההיכל, בברכת כהנים, בזמן ברית מילה, אבל מה בדיוק עושים עם הנר אני לא יודע. תינוק אשכנזי שנשבה.
אמרתי לעצמי: נסתכל על זה שעולה לפניי לבצע את ההדלקה ונלמד ממנו. זה היה יהודי נחלאותי בן קרוב לשמונים. הוא עלה אט אט על סולם העץ הישן, נזהר שלא ליפול. כשהגיע למעלה, הדליק בידיים רוטטות את הנר הקטן שלו, נתן כסף לצדקה, ואז ביקש. אולי זה לא מנומס, אבל נצמדתי אליו, לשמוע מה הוא לוחש שם ליד הנר. תורה היא וללמוד אני צריך. חשבתי שהוא יבקש בריאות, פרנסה, נחת מהמשפחה. אבל לא. הייתה לו בקשה נרגשת אחת: "בזכות התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, שבמהרה בימינו הממשלה הזאת תעבור מן הארץ, ויתקדש שמך בעולמך. אמן". אמר, וירד אט אט מהסולם.
כששמעתי את התפילה הזכה הזאת, הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שהממשלה תיפול. לא ידעתי איך תיפול, מתי תיפול, ומי יזכה להפיל אותה. אבל תיפול, את זה ידעתי. לא צריך להיות פרשן פוליטי כדי להבין שקשה מאוד לקואליציות להחזיק מעמד לאורך זמן מול תפילות כאלה.

תאילנד: לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח

 עלון "קרוב אליך"

זה קרה בשבוע שחלף. בלב הפועם של בנגקוק בירת תאילנד, בעורק הראשי ההומה אלפי מטיילים מהעולם כולו בכל שעות היממה ללא הפוגה – הזמן כמו עצר מלכת.

חב"ד-תאילנד, שם נרדף למסכת בלתי נתפסת של קירוב המונים ליהדותם במשך עשרות שנים רצופות, חגגה ברוב פאר והדר את מעמד חנוכת הבניין לקומפלקס מפואר ורב תכליתי שיאכלס מעתה את בית חב"ד למטיילים – אבן שואבת ליהודים רבים מספור הפוקדים את המקום הזה בכל שעות היממה ובין כתליו נדלק הניצוץ היהודי שלהם ומפיח בהם רוח חדשה.

במשך שנים שכן בית חב"ד במבנה שכור. תקופת הקורונה שבמהלכה במשך יותר משנה לא דרכה רגל זרה על אדמת תאילנד, נוצלה היטב בידי השלוחים להקמתו של מבנה חדש, ענק ורחב ידיים, שמלכתחילה נבנה כולו לטובת הצרכים הרבים של בית חב"ד בסדר גודל כזה על כל הכרוך בהם, לרבות בית כנסת גדול ורחב ידיים, מקווה טהרה, אולמות לסעודות שבת וחגים שמסוגלים לארח מאות אנשים, מסעדה כשרה למהדרין ועוד.

זו הייתה עבורנו הזדמנות מצוינת להיוועד לשיחה עם השליח הראשי למדינה ורב הקהילה היהודית בבנגקוק הרב יוסף חיים קנטור, ועמו הרב נחמיה וילהלם, העומד בראש בית חב"ד למטיילים בעיר.

במרוצת השנים הפך בית חב"ד תאילנד לכתובת אולטימטיבית עבור אלפי צעירים ומבוגרים, בה הם מבקרים ושוהים במהלך מסעות הטיולים שלהם. אגב הארוחות המושקעות והשירותים למטייל המוצעים במקום, יהודים רבים מגלים בו לראשונה את הניצוץ החבוי שבהם ושבים לדרך אבות. מרתק לגלות את כברת הדרך הארוכה שעשה המקום הזה עד לממדיו הנוכחיים ולשמוע מפי השלוחים סיפורים מאלפים שהצטברו באמתחתם במרוצת השנים.

"מקום שנקרא לא קרוב"

תחילה ביקשנו לדעת כיצד נדד הרב קנטור, חסיד חב"ד יליד ניו יורק, אל תאילנד שבמזרח הרחוק. מסתבר שהייתה זו בקשה של הקהילה המקומית שפנתה אל 'המרכז לענייני חינוך' – מוסד העל האחראי על כל שלוחי הרבי מלובביץ' בעולם כולו – וביקשה שישלחו אליה רב שינהיג אותה. זה היה בחורף תשנ"ג, אך כבר בשנים שקדמו לכך היה 'המרכז' שולח תלמידי ישיבה בוגרים לתאילנד לשם עריכת סדרי פסח ציבוריים, וכן כדי לשהות שם בחודשי הקיץ למטרת פעילות יהודית בקרב היהודים המקומיים והמטיילים שהיו אז מעטים.

ההיכרות החמה של הקהילה המקומית עם חסידות חב"ד הביאה לביקור מיוחד של נשיא הקהילה, המכהן עד היום בתפקידו זה, בחצרו של הרבי מלובביץ' בניו יורק. כשהלה עבר לפני הרבי במעמד המפורסם של ה'שליחות מצווה' לצדקה והוצג בפניו, אמר לו הרבי "אתה מגיע ממקום במזרח שנקרא לא־קרוב". נאמן לגישתו להעצים ולהאיר את הטוב בכל תחום בחיי האדם ולהימנע מביטויים שליליים, העדיף הרבי לעקוף את הכינוי הרווח 'המזרח הרחוק' ולהשתמש בביטוי מסורבל־לכאורה יותר, אך כזה המדגיש שאין יהודי רחוק מדי וגם אין מקום נידח מדי.

באותם ימים של ראשית תשנ"ג, לאחר נישואיו וסיום לימודיו, חיפש הרב קנטור מקום לצאת לשליחות. לאוזניו הגיע המידע על הבקשה שנשלחה מתאילנד הרחוקה.

"כשנודע לי שמחפשים שליח לתאילנד", נזכר הרב קנטור, "ניגשתי אל הרב משה קוטלרסקי, האחראי על הסניפים של בתי חב"ד בעולם, לברר את העניין. השידוך של ההצעה איתי נשאה חן בעיני הרב קוטלרסקי, אך הוא הבהיר לי כי עליי לנסוע תחילה למקום ולהיפגש עם הקהילה המקומית".

"בי"ג בכסלו נחתתי כאן לראשונה לשבועיים של ביקור והכרת השטח", מציין הרב קנטור ומוסיף בחיוך כי נסע אז לבדו וללא זוגתו: "זה היה נס. אילו הייתה מצטרפת, לא בטוח שהייתה ששה להגיע למקום כזה…".

הרב קנטור שב לארצות הברית בימי החנוכה, מצויד בהסכמתה הנלהבת של הקהילה לקבלו לרב, והגיש אל מזכירות הרבי את ההצעה שקיבל מ'המרכז' ההולמת את רצונה של הקהילה המקומית לכהן כרבה של הקהילה בתאילנד וכשליח במקום. ההצעה הוקראה בפני הרבי – היה זה לאחר האירוע המוחי שעבר – והוא אישר אותה בניד ראש לברכה ולהצלחה. את מחצית השנה הבאה הקדיש הרב קנטור ללימודי שחיטה, לבקשת הקהילה, ולאחר שהוסמך לכך, בחודש אייר תשנ"ג, נחתו הוא וזוגתו בבנגקוק בירת תאילנד לשליחות חיים.

את הקהילה המקומית מאפיין הרב קנטור כ"קהילה של סוחרים בעיקר בתכשיטים ובאבני חן". לדבריו, "הקהילה דאז הייתה למעשה מורכבת משתי קהילות: הקהילה האשכנזית הייתה פחות מחוברת ליהדות ואנשיה הקפידו בעיקר על מצוות החגים. הקהילה הספרדית, לעומתה, הייתה מסורתית יותר והתקיימו בה מניינים לתפילה מדי יום".

התנערות בג' תמוז

זמן קצר לאחר בואם של הרב קנטור ורעייתו לתאילנד, החלה להתפתח ולהתמסד הפעילות בקרב המטיילים שהחלו לפקוד את המדינה, בהם גם ישראלים. אם כיום תאילנד היא אחד מאתרי התיירות המועדפים בעולם, אז היה זה יעד אקזוטי ומאתגר למשוגעים לדבר. טיסה ישירה מהארץ לא הייתה בנמצא. נדרש לטוס עד הודו ומשם להגיע בטיסה נוספת למקום.

הרב נחמיה וילהלם נזכר בפעם הראשונה שבה נתקל בשם תאילנד. "כתלמיד ישיבה בחצר הרבי התבקשתי פעם על ידי ידיד לברר אם יש בתאילנד בית חב"ד. נכנסתי אל הסניף המקומי של צעירי חב"ד בקראון הייטס כדי לברר. הם אפילו לא ידעו להגות את השם בנגקוק. לא שיערתי שיום יבוא והרב קנטור יזמין אותי עצמי לכהן במקום כשליח…".

"בחודש תשרי תשנ"ד", מספר הרב קנטור, "הבאנו בחורים שסייעו לנו בעבודה במהלך החגים. גם לחג הפסח הגיעו הנה עוד שלושה בחורים שניאותו להישאר במקום למשך חודשי הקיץ. ואז, בג' תמוז תשנ"ד, נודע לנו על פטירתו של הרבי זי"ע. ההלם היה עצום. שלושת הבחורים ששהו כאן, קמו ונסעו מיד לניו יורק".

הרב קנטור עצמו היה באותה עת בביקור באחת ממדינות ארצות הברית ותכף טס לניו יורק. בעיניים לחות הוא מספר על רגע מטלטל ומכונן שפקד אותו אז. "חזרנו מההלוויה, מבית החיים על שם מונטיפיורי ברובע קווינס. אני זוכר את עצמי יושב 'שבעה' על המדרגות בחזית הכניסה לבית '770' ומהרהר לעצמי כיצד עליי לשוב לתאילנד, לאסוף את כל הדברים ולהתקפל. הרגע הזה חרות בזכרוני. ישבתי מדוכדך ואמרתי לעצמי: הכול נגמר.

"ואז התנערתי ובמוחי הכתה המחשבה: האם יש לי רשות לעשות דבר כזה? האם זו התכלית שלשמה הרבי שלח אותי למקום הזה? להודיע שאני קם ועוזב והכול יורד לטמיון? האם זה מה שהרבי רוצה ממני ברגע זה? תכף גמלה בלבי ההחלטה: לא זו בלבד שלא אעזוב אלא אפתח את השליחות במקום ביתר שאת וביתר עוז".

ההחלטה הביאה במהירות גם לביצוע. כבר ביום ה'שלושים' לג' תמוז הוכרז על פתיחתו הממוסדת של בית חב"ד למטיילים שנשא את שם הרבי זי"ע: 'אור מנחם'.

הרב אליעזר אשכנזי נמנה עם הבחורים הראשונים שפעלו במקום עוד קודם לכן. לימים הקים שם את ביתו והפך לאחד מראשי השלוחים במקום, וראש מערכת הכשרות הפועלת ברחבי המדינה. הוא היה זה שיעץ לרב קנטור להביא למקום זוג נשוי של שלוחים. כך, סבר בצדק, ניתן יהיה לפעול גם בקרב המטיילות הפוקדות את המקום. הרב נחמיה וילהלם וזוגתו עם בנם הפעוט שאך נולד הגיעו למקום לשלושה חודשים של ניסיון, ונותרו שם עד עצם היום הזה כשפעילותם רק גוברת משנה לשנה.

"זמן קצר קודם לכן פקדתי את הציוּן של הרבי", מספר הרב וילהלם, "וכנהוג העליתי על הכתב את לבטיי ובקשותיי. כתבתי שיש לי הצעה מסוימת לשליחות מקומית בניו יורק, וביקשתי מהרבי לכוון את דרכי: אם זה הוא מקום השליחות שלי, מה טוב. אם לא כן, הייתי רוצה למצוא לאלתר מקום אחר. באותו ערב כבר הובהר לי כי השליחות המקומית שעליה דובר איננה רלוונטית, וימים אחדים לאחר מכן פגשתי את הרב אליעזר אשכנזי שסיפר לי שהרב קנטור מחפש שליח לישראלים בתאילנד".

החברים שעמם התייעץ הרב וילהלם סברו כי מדובר ברעיון הזוי. הם לא העלו בדעתם שזוג חסידי צעיר יכול להתגורר במדינה כזו. גם הרב קנטור מודה: "חשבתי שמשפחת וילהלם הצעירה, זוג צעיר עם פעוט, יחזיקו כאן מעמד כשנה לכל היותר. בפועל הם כאן עד היום, וב"ה עושים חיל באופן מעורר השתאות".

מקום מפגש הנשמות

כיצד הייתם מגדירים את מטרת השליחות במקום בו אתם נמצאים? איך אתם מרגישים עם העובדה שאנשים נוסעים לטיול בתאילנד הרחוקה – מכל הבחינות, גם רוחנית – אך סמוכים ובטוחים על בית חב"ד שיספק להם מענה לכל צרכיהם?

הרב קנטור: "אתייחס תחילה ליהודים המקומיים כאן, שרובם ככולם אנשי עסקים. לפני שנסעתי לכאן, אמר לי קרוב משפחה: אנשים גרים שם כדי לעשות כסף, ואתה נוסע לשם כדי להרגיע להם את המצפון, שהילדים שלהם לא יתבוללו. לפחות שישלמו לך משהו… עניתי לו: אינני מבין אותך. הלוא זוהי בדיוק השליחות שעליה דיבר הרבי אינספור פעמים, שצריך לנסוע אפילו למקום הכי נידח כדי לדאוג ליהודים הכי רחוקים.

"יש שיחה מיוחדת משמחת תורה תשכ"ט, בה הרבי מתאר כיצד מגיע יהודי וטוען: 'מדוע כדי לקרב יהודים עליו לנסוע לפינה נדחת באסיה'. מדהים שכבר בשנת תשכ"ט הרבי דיבר על הפינה הנידחת של אסיה…".

הרב וילהלם: "בדיוק השבוע הייתה כאן קבוצת אחים דתיים שנסעו הנה לטייל. אחד מהאחים, שארגן את הטיול והיה כאן בעצמו בעבר כמה פעמים, הצביע עליי ואמר: אלמלא הוא היה כאן, לא הייתי מגיע לתאילנד בחיים. אחד מאחיו הגיב בתמיהה: אתה לא חושב שאתה פוגע בו כשאתה אומר את זה? נראה לי שהוא מצדו לא היה מעוניין שאנשים דתיים יגיעו לתאילנד. הוא ומשפחתו נמצאים כאן רק עבור אלו שמגיעים הנה בלאו הכי…

"האמת היא שבעבר, כשהייתי שומע דברים כאלו, אכן הייתי מרגיש לא נעים: אני צריך להיות האשם בכך שיהודים נוסעים לתאילנד?! כיום אני כבר שמח בכל יהודי שמגיע, גם אם לולי בית חב"ד לא היה מגיע כלל. על דרך מאמר הזוהר "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", לפעמים גם דתיים וחרדים צריכים לחזור בתשובה… אנשים שהיו כאן בלילות שבת חוו התעוררות אדירה, שללא ספק חיזקה אותם בהמשך החיים".

כשהרב וילהלם מדבר על ליל שבת, הוא מתכוון למחזה החוזר על עצמו מדי שבת בשבתו בבית חב"ד. התפילה בבית הכנסת מכילה סגנונות שונים מתפוצות ישראל שכל מתפלל שעטה על ראשו כיפה עם כניסתו עשוי להיזכר בהם. נעימות מזרחיות משתלבות במנגינות עממיות, וכולן כאחת נשזרות ועולות תחת כיסא הכבוד אל המקום שבו מתכללות ומזדקקות הנשמות כולן.

מבט חטוף בקהל מגלה את השׁוֹנוּת המגוונת שבית חב"ד מכנס בין כתליו. צעירים מגודלי שיער מתנועעים אנה ואנה ומשהו של לחלוחית מתחיל לחלחל לארשת הקשוחה שבפניהם. מעבר אחר נראים שני משגיחים בעלי צורה, שעושים את שהותם במקום במסגרת עבודתם לפקח מקרוב אחר ייצור חומרי גלם במפעלים מקומיים. לידם, 'משולח' מישראל שעושה כאן את חניית הביניים שלו בשובו מפתחי נדיבים באוסטרליה. בתווך, בליל דמויות, פרצופים וסגנונות שיד אחת קושרת בינם לבין אביהם שבשמים.

שורה ארוכה של שולחנות ערוכים, באולם חדר האוכל, מצפה למתפללים בצאתם מהתפילה. את האולם רחב הידיים כובשת שירת "שלום עליכם" ואתה שואל את עצמך: איזה מלאך רע יכול כעת לפצות פה ועד כמה מהדהדת עניית ה'אמן' שלו על המלאך הטוב.

הסעודה שזורה בזמירות השבת המושרות מתוך חוברת שניצבת לפני כל סועד. לרגעים מסוימים האווירה מתחשמלת. כשכולם כאחד שרים "וטהר לבנו לעבדך באמת", נדמה כי המחיצות המוכרות כל כך מחילוקי המעמדות והשיוכים בישראל, אווירת ההסתה הקשה, כל אלו התאיידו ונשטפו עם גשמי המונסון השוצפים בחוץ.

בשלב מסוים משתרר שקט וכולם מקשיבים לשיחתו של הרב נחמיה על השבת, פרשת השבוע ולקחיה. את שיחו הוא מתבל בסיפורת יהודית ובמסרים רלוונטיים בשפה שווה לכל נפש המוצאת לה אוזניים קשובות.

כתום שעה וחצי של סעודה כיד המלך, כמו הוכנו הלבבות אל רגעי האמת שנכונו להם. ההמוניות מפנה את עצמה לרגעים של כנות ופתיחות. עם סיום ברכת המזון, כמאה סועדים פוסעים אל סלון ביתה של משפחת וילהלם ל'עונג שבת'. גם כאן השולחנות ערוכים בכיבוד עשיר. זה הזמן שבו כל אחד מהנוכחים מתבקש לומר דבר מה. סיפור אישי רודף מונולוג אותנטי, התרגשות מצטרפת להחלטה טובה והלבבות מטפסים ועולים. עד השעות הקטנות של הלילה.

"לאח שלי", נזכר הרב וילהלם, "יש שני חברים, האחד חסיד גור והאחד חסיד סאטמר. יום אחד, לפני כמה שנים טובות, הוא מתקשר אליי ומדווח לי שהם עומדים להגיע לתאילנד מסיבה מסוימת והוא רוצה שהם יהיו אצלי בשבת. אמרתי לו שאני אעביר את פרטיהם לרב קנטור והם יהיו אצלו בשבת. אצלו זה יותר קהילתי, יותר נורמלי. אצלי הם לא יסתדרו עם כל המטיילים. אחי התעקש. אמרתי לו: לא היית אצלי אף פעם בשבת, אין לך מושג איך זה נראה. זה לא בדיוק הקהל שרגילים לפגוש בו בבית כנסת בקהילה חרדית. הוא המשיך להתעקש, עד שנכנעתי והסכמתי שיהיו אצלי בשבת, אך התניתי שלא ישאלו שאלות. אין לי עניין להיכנס לוויכוחים.

"בליל שבת מתפללים אצלנו את כל התפילה מילה במילה בקול רם עם שירים רבים. בסיום התפילה אני אומר שבת שלום לכולם ואני רואה את החסיד גור יושב בצד ובוכה. ניגשתי אליו וביררתי אם הכול בסדר. הוא סימן שהכול בסדר ושאמשיך הלאה. באמצע הסעודה הוא ניגש אליי ואמר לי: 'אני ממש מתנצל, פשוט הייתי בסערת רגשות גדולה. אפילו בתפילת נעילה לא הרגשתי מעולם מה שהרגשתי בתפילה כאן. רוב האנשים שהיו כאן אלו אנשים שכשאני רואה אותם ברחוב אני יודע שאני לא מעוניין לפגוש אותם. עם עגילים, עם קוקו; פתאום אני מגיע לכאן, ואני רואה אותם מתפללים בהתלהבות ובדבקות. זה טלטל אותי'.

"התרגשתי וחיכיתי לראות מה יהיה עם חברו, החסיד סאטמר, שטרם שמעתי ממנו משהו. למחרת לאחר התפילה הוא ניגש אליי ושואל: אני יכול לדבר איתך? עניתי בחיוב: כמובן, אני כבר מחכה שתגיד משהו. והוא אומר: אני מוכרח לשאול אותך שאלה: איך זה שכל החבר'ה הללו מרגישים אצלך בבית ומסתובבים כאן כל כך בחופשיות? עניתי לו: אגלה לך סוד – גם בבית שלך הם היו יכולים להרגיש ככה, אם רק היית פותח את הדלת. הדלת נעולה, אז הם לא נכנסים.

"לאחר כשבועיים דיברתי עם אחי והוא שאל אותי אם אמרתי לאותו חסיד משהו על דלתות. משום שהלה מסתובב בבני ברק ואומר לכל אחד שהוא פוגש שצריך לפתוח את הדלת… מאז, כל יהודי דתי או חרדי שמזדמן לתאילנד, אני מזמין אותי אלינו לפחות לשבת אחת. קלטתי שגם להם יש מה לקבל משבת כזו כאן. אנחנו רואים שזה עושה משהו לכולם. רואים במוחש שכולם יוצאים מכאן עם כיווני מחשבה חדשים על יהודים שאינם נראים כמותם. אמרתי פעם לאחד ממשגיחי הכשרות, שהמקום היחיד שמשגיח של בד"ץ העדה החרדית, משגיח של הרב לנדא ומשגיח של 'שארית ישראל' יכולים לאכול יחד, זה בבית חב"ד בתאילנד… האחדות של כל עם ישראל שרואים כאן משפיעה על כולם".

ואם הזכרנו אחדות, לא לחינם זכו הרב נחמיה ורעייתו בשנת תשע"ה ב'פרס ירושלים לאחדות ישראל' על שם שלושת הנערים החטופים הי"ד, הניתן מטעם ארגון 'גשר', עיריית ירושלים והפדרציה היהודית בניו יורק. פועלם המבורך אכן זכה להכרה עממית עצומה וגם רשמית.

תכליתה של ארוחה

יש יהודים שהכניסה הראשונה שלהם לבית חב"ד הייתה על מנת לאכול במסעדה הכשרה הפועלת במקום. האם לדעתכם יש במסעדה עניין כשלעצמו או שהיא רק אמצעי לקרב את הרחוקים?

הרב קנטור: "הסיבה הראשונית לצורך במסעדה בבית חב"ד היא כי אנחנו מעוניינים לקרב יהודים, ואם אנחנו מסתפקים בשיעורים ובפעילות רוחנית ודתית, בסופו של יום, כשהאנשים יוצאים מבית חב"ד הם הולכים לסעוד במסעדות של טרפה, או לאכול כל מיני שרצים ברחוב והם נעשים, כדברי בעל התניא, 'דם ובשר מבשרו'. אם אתה מעוניין לקרב אנשים, אתה צריך לדאוג שיהיה להם היכן לאכול אוכל כשר. כלומר, מעיקרה המסעדה של בית חב"ד נועדה כדי לספק אוכל כשר למטיילים, רק בהמשך היא הפכה למסעדה של ממש.

"בנוסף, המסעדה אכן משמשת כאמצעי שמושך אנשים לשאר הפעילויות של בית חב"ד. ברגע שיודעים שהשניצל של חב"ד מוצלח, רוצים לנסות עוד דברים שבית חב"ד מציע".

הרב וילהלם: "אם מסתובבים יהודים בתאילנד, צריך לדאוג להם לאוכל כשר. אנחנו לא מחפשים לפתוח מסעדה אבל אנחנו מעוניינים לספק לכל יהודי את מה שיהודי צריך. אם היו כאן מסעדות כשרות, לא היינו פותחים עוד מסעדה. אלא שכמובן, כשיהודי מגיע לאכול במסעדה, בדרך כלל הוא מניח תפילין על הדרך וגם ניתן להזמין אותו לשבת. אבל גם עצם היכולת לתת ליהודי לאכול כמו שצריך, אוכל נקי וכשר ובריא, ואז גם אמא שלו בארץ תהיה רגועה – זו גם מטרה בפני עצמה".

אכן בית חב"ד מעמיד לרשות המטיילים שלל אמצעים ועזרים חומריים לחלוטין. יש כאן קפה ועוגיות חינם, עמדות מחשב ועזרה לכל מטרה. "יהיו שיאמרו", אומר הרב וילהלם, "מה הקשר בין מחשב לבית חב"ד? אם לא ההזדמנות להניח תפילין ליהודי שבא להשתמש בו, אולי אין סיבה – לטענתם – שתהיינה בבית חב"ד עמדות מחשב עבור הקהל הרחב. אבל זה ממש לא נכון. בלי כל קשר, יהודי שזקוק לכל עזרה שהיא, כמו להדפיס את כרטיסי הטיסה שלו, אנחנו נכונים לסייע לו.

"מבחינתנו, עזרה גשמית ליהודים נחוצה בדיוק כמו עזרה רוחנית של הנחת תפילין ושאר קיום המצוות. יהודי צריך להניח תפילין, והוא צריך גם לאכול ולשתות, ולפעמים הוא זקוק לאוזן קשבת, ואת הסיוע הזה כל בתי חב"ד בכל מקום בעולם יגישו לכולם".

הרב וילהלם מספר "על יהודי בשם חרות לפיד שעסק רבות בשחרור יהודים מבתי כלא בעולם כולו. פעם הוא הגיע לכאן בנושא מסוים ומיד בכניסה למשרד ביקש שלא אדבר איתו על הנחת תפילין. הוא אמר: פעם אחת בחיי הנחתי תפילין, כשהשליח הרב יצחק דוד גרונר ז"ל מאוסטרליה ביקש ממני ולא יכולתי לסרב לו. אבל אני מבקש שלא תבקש ממני. אמרתי: בסדר גמור, הבה נדבר ישר לעניין שלשמו הגעת.

"תוך כדי השיחה אמרתי לו שמחר נערכת בבית חב"ד קבלת שבת, עם כארבע מאות איש. הוא מיד קטע אותי ואמר: אני לא בעניין הזה ולא מעוניין להגיע. אמרתי: בסדר, אבל אם תרצה, אחרי הסעודה יש אצלי בבית אירוע קטן יותר, עם 70-80 משתתפים, פחות אנשים, אולי בזה תרצה להשתתף? הוא שוב סירב מיד והבהיר שהוא ממש לא שייך לכל האירועים הללו.

"בסיום השיחה, לאחר שעזרתי לו כפי יכולתי, תוך כדי שהוא יוצא מהמשרד קראתי לו: אפשר לבקש ממך משהו? הוא ענה: בוודאי. אמרתי לו: אולי תסכים בכל זאת להניח תפילין?… הוא מיד אמר: אבל סיכמנו שלא תבקש! הגבתי: יש לי אינטרס גדול שתניח. אני רוצה שתוכל להגיד תמיד שהנחת רק פעמיים בחיים תפילין, כי יש שני אנשים שלא יכולת לסרב להם, הרב גרונר והרב נחמיה… זה כבוד גדול בשבילי להיות ביחד עם הרב גרונר. לראשונה מאז התחילה השיחה הוא חייך והסכים.

"הוא נכנס לבית הכנסת, עזרתי לו לכרוך את רצועות התפילין על זרועו ועל ראשו והוא החל לקרוא 'שמע ישראל' בצעקות, עד כדי כך שאנשים שהיו באזור מיהרו לבית הכנסת לבדוק מה קורה, אם הכל בסדר. כשסיים, תוך כדי שהוא חולץ את התפילין הוא שואל אותי: מה אמרת לגבי מחר בלילה, האירוע הקטן, אצלך בבית? לבסוף הוא אכן הגיע יחד עם אשתו. לצערנו, שבועות אחדים לאחר מכן הוא נפטר. כך זכה להתעוררות תשובה אמיתית בסוף ימיו".

רגע של התעוררות

אחד עשר שלוחים קבועים מכהנים כיום בתאילנד, בבנגקוק הבירה, בערים ובאיים, וכולם כאחד פועלים בהרמוניה ובאחדות מלאה. הרב קנטור אינו מסתיר את שביעות רצונו מכך. "ברוך ה' כל השלוחים מסורים לפעילות, והם כולם זוכים לברכה והצלחה מרובה. אנחנו משקיעים ומטפחים את הקשר ההדדי בין השלוחים. לפני הקורונה, הייתה נערכת בביתי מדי מוצאי שבת סעודת מלווה מלכה לשלוחים בלבד ובמהלכה היינו לומדים יחד ומשוחחים בענייני השליחות. גם כיום הקשר בינינו הוא יומיומי. ידינו עמוסות עבודה, ברוך ה'".

סיפורי הקירוב הרבים אינם פוסחים גם על היהודים המקומיים ולא רק על המטיילים. הרב קנטור מספר על "יהודי בשם זבולון שהיה נשוי, לצער הלב, לגויה מקומית. בגיל חמישים היה לו לכאורה כל מה שהוא צריך, חווה ענקית משלו, אישה ושלושה ילדים. אבל הוא לא נהנה מהחיים. אז הוא החליט לבדוק את היהדות.

"הוא התחיל לחפש בית כנסת. הבעיה הייתה שהוא התגורר במרחק שבע מאות קילומטרים מכאן. החווה שבה הוא גר מנותקת מציוויליזציה נורמלית, כך שהוא לא יכול היה לדעת עלינו וליצור קשר. פעם בחודש הוא היה מגיע לבנגקוק, והוא השיג בדרך כלשהי את המספר שלי. כשבא אליי בפעם הראשונה, הנחתי איתו תפילין. ההיסטוריה שלו הייתה מעניינת: הסבתא שלו נסעה לאירופה בעת השואה כדי להציל את הוריה ולא חזרה. בעקבות האסון הקשה, אמא שלו החליטה לשנן באוזני ילדיה שהם לא יהודים. אבל אם ההורים שלך צריכים לומר לך שאתה לא יהודי, כנראה שאתה יהודי… תוך כדי שיחה, הסתבר שגם אביו נולד לאם יהודייה.

"הניתוק שלו היה כה גדול עד שהוא חשב בתחילה שהנחת התפילין היא טקס דתי של כת כלשהי, ולכן רצה לברר לפני כן אצל מכר שלו שהגיע במקור מברוקלין אם תפילין באמת קשורות ליהודים… בהדרגה הוא החל לשמור גם שבת ולהקפיד על כשרות עד שהפך ליהודי כשר שאם תראה אותו לא תאמין מי היה ומה הרקע שלו. שתי בנותיו לא התעניינו ביהדות כלל אך הבן שלו התעניין ויחד הם היו מגיעים אלינו בהזדמנויות שונות.

"כשהבן הגיע לגיל שמונה עשרה, החל להתעניין בגיור. בית הדין בסידני שבאוסטרליה הסכים שאם הוא ישהה אצלנו לשנה ולאחר מכן יהיה שנתיים בישיבה, הם יגיירו אותו. הוא אכן היה אצלנו שנה, לאחר מכן למד שנתיים בארץ ושנה שלישית בישיבת 'תומכי תמימים' במוריסטאון שבארצות הברית. בשנה שעברה הוא נישא לבת 'בית יעקב' וכיום הזה הם גרים כיראים ושלמים בקראון הייטס".

עוד הוא מספר על זוג מורים שהגיעו לקהילה המקומית מרומניה לפני כעשרים שנה. "כשהם הגיעו לכאן הם התקרבו והתחזקו והעבירו את הילדים למוסדות החינוך שלנו. יש להם ילד שלומד כבר שנה שלישית בארץ; הבנים נראים בני ישיבה של ממש. אחת הבנות נוסעת בשנת הלימודים הקרובה יחד עם הבנות של השלוחים ללמוד בארץ".

הרב וילהלם, איך אתה מסביר את העובדה שאנשים שנסעו לתאילנד כדי להתנתק מהכל, לכאורה, דווקא שם הם פתאום מתחילים ומעוניינים להתקרב ורבים מהם משנים לחלוטין את חייהם מן הקצה אל הקצה?

"הפתגם אומר שלפעמים צריך ללכת רחוק כדי להגיע קרוב. כשאדם יוצא לטיול הוא מגיע פתוח יותר, הוא מעוניין לקלוט ולקבל מהנופים החדשים, מהתרבות הלא מוכרת או מהסביבה החדשה. בשונה ממצבו במקום הטבעי שלו, שבו הוא סגור ומקובע בצורת החיים שעליה גדל. ממילא אם מגיעה אליהם פתאום היהדות בצורה מאירת פנים, הם ישמחו לטעום ממנה, ולפעמים אפילו יותר מכך.

"מעבר לכך, יש משהו בגישה כאן שגורם ליהודים להתקרב באופן טבעי. אמר לי לא מזמן בחור שחזר בתשובה שלמה: אתה יודע למה התחלתי לשמור כאן שבת? כי כאן לא מחזירים בתשובה…

"מה פירוש? כשהרבי הכריז על 'מבצעי המצוות' הידועים, הוא הצביע על עשר מצוות ספציפיות כמרכזיות וחיוניות ביותר לכל יהודי בתקופתנו. לכאורה היה ניתן לכלול את כולם ב'מבצע החזרה בתשובה'? אבל מסתבר שכשיהודי שומע שאתה רוצה להחזיר אותו בתשובה, הוא מפרש את זה כניסיון שלך לרשום עוד הצלחה, ואת זה הוא לא מעוניין לספק. כשאתה מציע לו לקיים מצווה ספציפית, הוא מבין שאתה באמת מעוניין שהוא יקיים אותה: הצעת לו כוס קפה, ואתה מציע לו גם תפילין, כי אתה באמת אוהב אותו ולכן אתה רוצה לספק לו את כל מה שהוא צריך. ממילא הוא מבין שאכן יהודי צריך להניח תפילין ולשמור שבת, ואתה מוכן לעזור לו בצרכים שלו בדיוק כשם שאתה תעזור לו אם אבד לו כסף או הדרכון שלו.

"אנחנו לא שונים בעניין הזה מכל השלוחים בעולם, אני מאמין שבכל בית חב"ד זה עובד כך פחות או יותר. ולכן דווקא בצורה הזו אנשים נפתחים ומתקרבים ליהדות הרבה יותר. ב"ה זכינו שעוברים כאן כל כך הרבה יהודים ובצורה פתוחה כל כך, מה שהופך את התהליך כולו למהיר יותר".

תפקידו של רועה

כששאלתי את הרב קנטור, לקראת סיום, מניין משיגים מימון לכל הפעילות, לא ציפיתי לתשובה הבאה.

"ראשית, יש אכן חובות. שנית, יש ניסים. אבל יש יותר ניסים מחובות" הוא צוחק, "ולכן אנחנו עדיין מצליחים לפעול… ברוך ה' כבר גדלנו והבנו שעניין גיוס הכספים זה חוב קדוש. ההתרמה היא לא רק על מנת לאפשר את הפעילות כאן, אלא היא עניין בפני עצמו. הקשר עם האנשים עבור ההתרמה נצרך מאוד והוא מעל ומעבר לצורך הבסיסי.

"הקשר שנוצר בין השליח לתורם הוא קשר ייחודי וניתן לנצל אותו למטרות רבות של קדושה. אנחנו אכן תמיד זקוקים לכסף ולכן אנחנו תמיד מחפשים ושומרים על קשר עם התורמים, אבל בהחלט גם רואים את הפעולה המיוחדת של זה.

"היה כאן יהודי אחד שלא היה לו שום קשר לתורה ומצוות. הוא היה בעלים של עשרות חדרי כושר במדינה. הגעתי אליו יום אחד וביקשתי את תמיכתו בפעילות של בית חב"ד. בדיוק אז שמעתי הרצאה על כך שכמגייס כספים אתה תמיד צריך לבקש כפול ממה שאתה זקוק… אז במקום 18 אלף דולר ביקשתי 36 אלף דולר. הוא החל לתת לי 3,000 דולר בחודש.

"לאחר מכן ראיתי אותו מצוטט בעיתון מקומי, שם הוא מצטט אמרה מסוימת ואומר אותה בשם הרב שלו. תהיתי לעצמי מי זה הרב שלו, עד שנכתב שם מפורש שהרב שלו הוא הרב קנטור… שאלתי את עצמי: נפגשתי איתו אולי שלוש פעמים, אז במה אני הרב שלו? והתשובה היא: בזה שהוא תורם מכספו לפעילותנו. כמובן בכל פעם שנפגשנו הנחתי עמו תפילין, אבל הקשר הזה והשיוך שלו אלי נוצר בעקבות התרומות.

"הרבה אנשים לא אוהבים לקבל. לכן הם צריכים להיות תחילה משפיעים, ולאחר שהם נתנו הם גם מוכנים לקבל וההשפעה נכנסת בהם כראוי. זה אכן חידוש מפתיע וזה לא עובד כך אצל כולם, אך ללא ספק גם האופן הזה מצוי וזו דרך חשובה בהפצת היהדות".

השיחה מתקיימת בימים הסמוכים לג' תמוז, יום ההילולא של הרבי, והרב קנטור מסב את תשומת לבנו אל מאמר החסידות האחרון שהרבי הורה להוציא לאור מדברי תורתו, טרם נפל למשכב חוליו, הנושא את דיבור המתחיל "ואתה תצווה" (ספר המאמרים מלוקט אדר־סיון).

"הרבי מאריך שם לבאר את המושג 'רעיא מהימנא', רועה נאמן", אומר הרב קנטור. "אני חושב שרבים מרגישים שהרבי – כמו דוד המלך ומשה רבנו בזמנם – הוא הרועה הנאמן של דורנו. הלוא הדאגה והעשייה העצומה שלו למען כל יהודי נידח ולמען כלל ישראל גלויה ומפורסמת. המבחן לרועה נאמן, כמתואר במדרש, הוא לא רק ביכולת שלו להנהיג את העדר כולו, אלא ביכולת לזהות את הצרכים של הטלה הבודד.

"הנקודה זו באה לידי ביטוי בשליחות מהסוג שלנו. תאר לעצמך למשל סיפור כזה: יהודי שהעיד על עצמו שהוא לא מעוניין להיכנס לבית חב"ד משום שהוא מגדיר את עצמו אתאיסט מוחלט, אבל הוא שמע שבבית חב"ד יש קפה בחינם והוא רצה להיכנס ולשתות קפה טורקי כשהוא מבקש שלא יציעו לו להניח תפילין. והיום הצעיר הזה, הרב לירז זעירא, הוא לא אחר מאשר השליח של חב"ד בקמפוס לסטודנטים בירושלים! זה דבר שמדגיש את הייחודיות של הרועה הנאמן.

"בארץ אין צורך להגיש למישהו קפה; הוא יכול ללכת לחנות ולקנות בעצמו. בארץ אם אדם נתקע בעניין רפואי או הסתבך עם השלטונות – הוא לא צריך דווקא אותך; אפילו אם הוא מחפש להרגיש שבת כהלכתה או פסח כהלכתו, הוא לאו דווקא צריך אותך. אבל בתאילנד – ובכל מקום אחר בעולם – הוא בהחלט צריך את הרבי ואת השלוחים, והנגיעות הללו נותרו בליבם של רבים־רבים.

"לא מזמן הייתי צריך להיות בארץ לעשרים וארבע שעות. הטיסה מתאילנד יצאה באיחור רב שבעטיו החמצתי את האירוע שאליו נסעתי, אבל כבר הייתי במטוס ולא ניתן היה לרדת. אבל תראה מה היה במהלך הנסיעה הזו: אחד הדיילים תפס שאני מחב"ד תאילנד, והוא אמר לי מיד: אני יודע שכל החב"דניקים טובים ומטיבים, אבל הבנתי מאלו שהיו שם שחב"ד־תאילנד זה רמה אחרת… כך גם בביקורת הדרכונים, הפקידה זיהתה שאני מתאילנד ומיד אמרה: אה, הייתי בחב"ד תאילנד. הפקידה בביטחון הייתה קצת קשוחה, אך מיד כשהזכרתי את תאילנד היא שחררה אותי ואמרה שהיא אסירת תודה לבית חב"ד בפוקט, תאילנד. בפועל מדובר במאות אלפי נגיעות אישיות בליבם של אנשים במהלך שלושים שנות הפעילות.

"לאחרונה יהודי אחד שהיה איתנו בקשר התלבט אם לתרום לנו תרומה גדולה. תוך כדי שיחה איתי הוא אמר לי: זו פעם ראשונה שאני תורם 50 אלף דולר, והייתי מעדיף לתרום אותם לפעילות יהודית בארץ. אמרתי לו: ידידי, איך אפשר להפוך את הארץ אם לא על ידי האחדות והשהייה המשותפת של אלפי יהודים יחד בסעודת שבת בבית חב"ד בתאילנד? האנשים שמגיעים לכאן מגלים את הקשר שלהם ליהדות בארץ. הם נוסעים רחוק כדי להרגיש קרוב, ובעצם למצוא את הנשמה שלהם מחכה להם ליד דלת הבית…".

המצא מנוחה נכונה

לא מעט מהאירועים שעמם מתמודדים השלוחים בתאילנד לא מוכרים כמעט בשום מקום אחר בעולם. ואם סיפרנו על קירוב יהודים בנכר והצלתם ממוות רוחני לחיי תורה, מסתבר שלעתים השלוחים נזעקים להצלת יהודים דווקא לאחר פטירתם.

"בתקופה האחרונה", מספר הרב קנטור, "קנינו חלקה חדשה בבית החיים היהודי בעיר עבור מתי מצווה, יהודים של"ע מצאו את מותם פה ואין לאן לשלוח אותם חזרה להיקבר במקום מוצאם. בדרך כלל המושג 'מת מצווה' איננו מצוי, אבל כאן זה לא כל כך נדיר. נקברו אצלנו כבר כארבעים יהודים או יותר, רובם מתי מצווה, ערירים לחלוטין".

הרב וילהלם נזכר באישה תאילנדית שהתעקשה להביא לשריפה את בעלה היהודי לאחר פטירתו. "נסעתי ונפגשתי איתה, דיברתי והתווכחתי וניסיתי להסביר, אך היא התעקשה שזה מה שעושים בדת שלה וכך היא תנהג. שאלתי אותה היכן הוא היה בתקופה האחרונה של חייו. והיא אמרה: בטיפול נמרץ. שאלתי אותה איך עמדה בתשלום הגבוה מאוד שכרוך באשפוז כזה. היא ענתה: אכן קשה לי מאוד לשלם, גם לאחר שהתמקחתי והורדתי לחמשת אלפים דולר, לקחתי הלוואה מהשוק האפור. שאלתי אותה: את רוצה להסתבך? למה את עושה את זה? אני מוכן לשלם את הסכום הזה, אם תתני לי לקבור אותו. היא רצתה לחשוב על זה.

"זה היה במקום הנמצא במרחק שעתיים נסיעה מבנגקוק. אמרתי לה שאני חוזר לבנגקוק ושתחזיר לי תשובה עד מחר. הייתי משוכנע שהיא תסכים, אך מיד כשהגעתי לבנגקוק היא התקשרה ואמרה שהיא לא מוכנה, היא חושבת שמה שהיא רוצה זה הכי טוב עבור בעלה והיא לא מוכנה למכור אותו בעד נזיד עדשים, לדבריה.

"למחרת נסעתי לשם שוב יחד עם הרב דוד חדד, אחד השלוחים כאן, שמכיר כמה אנשים בעיר בה התגורר הנפטר. רצינו לדבר איתה, אבל היא כבר הייתה בתוך ה'מקדש' שלהם, שם כבר החלו בטקס ההלוויה שנמשך על פני שלושה ימים ובסיומו מובילים את הגופה לשריפה. לתוך המקום הטמא אסור לנו להיכנס כמובן, עמדנו אפוא בחוץ ואותתנו לה שאנו מבקשים לדבר איתה. בהמשך גם הגיע הנזיר, ניסיתי לדבר גם איתו אך הוא סירב להתערב בהחלטתה.

"אחר כך הגיע אח שלה ושאל אותי על מה המהומה. הסברתי לו שהנפטר היה יהודי ולכן צריך לקבור אותו כמו יהודי. הוא אמר שהוא אכן יודע שהמנוח יהודי וכי הוא עצמו אפילו הסיע אותו פעם אלינו לבנגקוק לקראת פסח. גם הוא הודה כי אין לו ספק שהלה לא היה רוצה להישרף. ואז הוא אמר שיש לו רעיון עבורנו. הוא פנה הצדה והחל לשוחח בטלפון. אחרי כמה דקות, רץ לאחותו ונתן לה את הטלפון.

"לאחר עשרים דקות של שיחת טלפון, האישה פונה אליי ואומרת: בסדר, אתן לכם לקחת אותו לקבורה. היא הסבירה שאחיה התקשר לנזיר בכיר מבנגקוק וזה אמר לה שאם הוא יהודי, לא טוב לשרוף אותו, צריך לקבור אותו כפי האמונה שלו. והיא סיימה: אבל אתה זוכר את ההבטחה של 5000 הדולר שלך, כן? אתה תצטרך לשלם לי… ואכן, נתנו לה את הכסף והבאנו את היהודי למנוחת עולמים".

Wednesday, June 29, 2022

שכר מורים

פתאום באמצע הקניות ב'רמי לוי' צומת הגוש (אלא איפה נראה לכם שמורה יעשה את הקניות שלו? בסופר?) ראיתי אותו: חבר ילדות שלי. אדם יקר. ניגשתי אליו ושאלתי לשלומו. לדעתי מעל 15 שנה שלא ראיתי אותו. מי היה מאמין שיום אחד ניפגש ככה ליד המדפים ושנינו כבר בעשור החמישי לחיינו. רק אתמול היינו בני שש ושיחקנו ב'טורבו הגה' שלי. ואז עשיתי טעות ושאלתי אותו לעיסוקו. ענה לי בנונשלנטיות:
"מנהל פרוייקטים במייקרוסופט". אאוצ'. דקירה בלב. והקול הפנימי הזה שלי שלא סתם ת'פה:
'שמעת מה שהוא אמר? מנהל פרוייקטים במייקרוסופט. ואתה? מה אתה עושה? מורה? יופי לך! גיבור גדול. בוא נתערב שהוא מרוויח פי חמש ממך! איזה טמבל אתה. בשביל מה בכלל היית צריך לשאול כמה הוא מרוויח? מה זה יתרום לך לחיים?"
נפרדנו כידידים וכל הדרך לחמוצים נאבקתי בקול הזה שלי שהזכיר לי שוב ושוב כאילו לעשות לי דווקא:
'לא, לא חמש. בטח הוא מרוויח פי שש ממך. ועוד מכונית ומקרר בעבודה שמלא ביוגורטים של הביוקר. כל מה שאתה רק יכול לחלום עליו. אז תמשיך להציל את העולם עם התלוש המגוחך שלך ותמשיך לראות איך חברי הילדות שלך מסתכלים עליך מלמעלה. הא כן, ולא התחלנו לדבר בכלל על המכונית שבטח יש לו...אבל מי צריך חיים נוחים כשיש לך לב ענק?"
*
ואז כשהגעתי לעגבניות חשבתי לעצמי: אבל רגע, האם באמת הייתי מתחלף איתו? האם אני מסוגל לשבת מול מחשב ולתכנן אלגוריתם? בחיים לא. אני איש של בני אדם. אני חי מכל הסמולטוקים הקטנים האלו בשיעור. משיחות המסדרון. מהמילים הטובות שמחיות את התלמידים שלי. מבית החרושת להצמחת כנפיים שפתחנו בבית הספר שלנו. רק אני ואלוהים יודעי שגם בעד תלוש של ארבעים אלף בחודש לא הייתי מסוגל להתחלף איתו ובכל זאת הרגשתי תחושה של השפלה. אתם באמת רוצים להגיד לי שמה שאני עושה בכל בוקר שווה פחות ממה שהוא עושה?
האם באמת אין חשיבות לסוג המורה או המחנך שילמד את ילדי ישראל, לאורך החיוך שהוא ייתן לו, לאיכות המילים שהוא ירעיף עליו, לעין הטובה שדרכה הוא יראה אותו, לאורח הרוח שהוא יקבל אותו ולסבלנות והאהבה שהוא יעטוף אותו עד כדי כך שכל עבודתנו החינוכית משולה בעיני הממונים על השכר כקליפת השום ששווה לא יותר משבעת אלפים שקל בחודש אם לא פחות (ולא, אני לא מתכוון כרגע למורים שנמצאים במערכת עשרים וחמש שנה ומרוויחים משכורת כפולה. ישראל כידוע מובילה את מדינות העולם המערבי בפער המשכורות בין המורים החדשים לוותיקים).
האם לאותם קובעי מדיניות שקבעו את התלוש המביך והמעליב של המורים אין באמת ילדים שצריכים מורים שמגיעים לעבודה בקומה זקופה ומרימים את הטלפון בעשר בלילה בשביל לדבר עם עוד הורה מודאג בתחושה שהם לא יוצאים סמרטוטים אלא יש להם שכר ראוי והוגן עבור ההשקעה והמסירות שלהם?
כשנכנסתי לחינוך נאמר לי: "חינוך הוא כמו בור ללא תחתית. אין דבר כזה השקעה מספקת. גם אם תהיה זמין עשרים וארבע שעות תמיד יהיה לך מה עוד לעשות".
רק מי שהיה מחנך בחייו והלב הענק שלו קיבל את האחריות לילדי כיתתו. לשלושים ושלוש נשמות שהמילים ותפיסת העולם שלך כלפיהם תעצב את חייהם ועתידם, יודע שאין באמת מחיר לעבודתו של המחנך.
לא מכיר מחנך שיראה את אחד מתלמידיו עושה פעילות מסכנת חיים בחופש הגדול ולא יצא מגדרו בשביל לעזור לתלמיד שלו. או בכל שעה אחרת שלא בשעת הפעילות. בערב. בלילה. לפנות בוקר.
אבל רגע, אלו לא שעות עבודה רשמיות של המחנך. הוא לא נמצא בבית הספר. מה אכפת לו?
אז זהו. שאם אתה מחנך ואתה לא באמת מבין למה אתה צריך לעזור ולהיות אכפתי לתלמידים שלך כל הזמן, כנראה שאתה נמצא במקצוע הלא נכון.
אז אם מסירות כזו ואכפתיות כזו וראש כזה גדול ולב כזה ענק יש רק בעיקר במערכת החינוך, מדוע לעזאזל המשכורות שלהם כל כך מעליבות?
אם עובד הייטק יטעה בקוד שהוא כותב, אז בדרך כלל (ותחסכו לי עכשיו מקרים יוצאי דופן שמוכיחים אחרת) העולם ימשיך לעמוד. מקסימום החללית של נאס"א שעלתה 357 מיליון דולר תתרסק אל מאדים בגלל שיחידות המידה שלה נכתבו שלא בערך הנכון
אבל אם מורה 'יפספס' במילה שלו וישגר מילה לא במקום לעבר תלמיד...הוא מסתכן בכך שהוא צילק את התלמיד הזה לכל החיים והמילה הזו שלו תלווה אותו עוד עשרות שנים.
לא מאמינים? לכו ותשאלו תלמידים מצולקים אם הם עדיין זוכרים משפטים שנאמרו להם בגיל קטן לפני עשרות שנים. אני עד עכשיו זוכר איך שאחת הגננות שלי השפילה אותי מול כל הגן כשהייתי בן חמש ומנגד אני עד עכשיו זוכר את המורה אוסי אבן צור והמורה אילן דנינו ז"ל בתור מחנכים בנשמה, מורים גדולים בכיתות ד' ו י' בהתאמה שעיצבו את המשך העתיד שלי והמילים הטובות והמרפאות שלהם עדיין חקוקים בליבי.
בשביל להבין על מה אני מדבר צריך לעמוד מול כיתה של שלושים וחמישה תלמידים בעלי אנדרנלין לסיים שיעור מותש, להגיע לחדר מורים ולגלות שאין לך חלב. או קפה. או סוכר. ובמקום להכין לעצמך קפה, תסתפק פשוט במים. (וזה לא קשור לוועד מורים שעושה עבודה מדהימה ומשתדל ככל יכולתו לספק את החומרים הללו)בעוד אתה יודע שעובד הייטק צריך לבחור בין חמישה סוגים שונים של חלב: שקדים, סויה, שיבולת שועל, עם לקטוז, בלי לקטוז, מה שבא לו.
אתה צריך לסיים יום עבודה ולהגיע לבית מפורק רק בשביל לגלות בשעות שאתה אמור להיות עם הילדים שלך שארבעה הורים מודאגים רוצים לדבר איתך ולהסביר לך באריכות איך הם רואים את המצב ומה הם מצפים שתעשה כאשר כל שיחה לוקחת מעל עשרים דקות.
ואף אחד לא דיבר על בדיקת מבחנים והכנת שיעורים שנעשים בבית על חשבון הזמן הפנוי שלך בשביל להגיע מוכן לשיעור.
ואז כשחשבתי שראיתי הכול, נתקלתי בידיעה שאומרת שמורה מישראל מרוויח שליש (שליש!!!) ממקבילו הגרמני. כנראה שהגרמנים מחייכים לתלמידים שלהם הם חושפים שיניים מזהב בניגוד לעמיתיהם הישראלים, אחרת באמת שאין לי הסבר לפער השכר המטורף הזה.
או במילים אחרות: עזבו אתכם להתעשר. לא נראה לי שיש מורה אחד שעוד חולם לעשות באמת כסף מהמקצוע הזה. תנו לנו רק להרוויח בכבוד.
תשחררו אותנו מהמדף של החמוצים. נראה לי שדווקא הרבה יותר יתאים לנו אגוזי מלך.
רוצים להציל את מערכת החינוך מקריסה? תתחילו קודם כל להחזיר למורים את הכבוד שמרוב הזנחה לא שמנו לב שהוא כבר מזמן התנדף מהכיתה ותלה שלט: הלכתי ותיכף אשוב.
וכולם שואלים מתי.

 

שתי שאלות

סיפור נפלא זה סיפר בערוב ימיו בעל המעשה הר”ר משה ווינברגר מניו יורק: “נער הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעמים אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.
בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האמצא את הדרך? האם לעולם אשיג אוכל? האצליח במבחן? אם לא, אצליח אבייש שם משפחתי ואאלץ לחזור בדרך הארוכה בה באתי. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה להשקיע את עצמי בדף גמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.
סוף סוף הגעתי לישיבה, כמובן עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו למטרת בואי הציעו לי ללכת ולהיבחן במשרדו של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקאפ זצ”ל. משרדו של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות וביקשני לשבת על הכיסא. אחרי שקבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, פנה ואמר לי: ‘ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד’. הכנתי את עצמי בקפידא: המבחן!
‘שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה’?
נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: ‘לפני כשלושה שבועות’. קם רבינו ואמר: ‘ראה, אין כוחי בבישול כרעייתי, אלא שהיא כרגע לא נמצאת בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע’. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.
כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: ‘עתה השאלה השנייה’. כאן כבר הייתי בטוח: עתה, לאחר שהנני שבע, אפשר כבר לבחון אותי.
‘השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה’?
שוב נדהמתי והשבתי: ‘איני זוכר בדיוק’. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר, ביקשני ללכת לישון, וכיסה אותי היטב. בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר שזו היתה מיטתו שלו.
זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.
סיים בעל המעשה: ‘שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ועוד צרות רבות. מה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו רק אותן שתי שאלות. אותו מבחן הקבלה לישיבת גרודנה”

תעודה

 

קרית אתא. אני מסיים כיתה ז ומגיע מהישיבה התיכונית עם קו 62 ביחד עם חבר שלי לבית שלו.
אבא שלו פרופסור באוניברסיטת חיפה. אמא שלו דוקטור למתמטיקה. אני זוכר שכל הבית שלו תמיד הדיף ריח של מצוינות בלימודים. עם כאלה הורים איך אפשר אחרת?
ואנחנו חוזרים ועוברים דרך הבית שלו וחבר שלי מתרגש כי הוא אמר לי שהשנה הוא שיפר מאוד את הציונים שלו בספרות ואנגלית וגם על הגמרא שלו הוא עבד מאוד חזק:
יעידו הימים שבהם העדיף להימנע מלהגיע עם כולם לקניון בגלל שהוא ישב למבחן ולמד ורגע לפני שנכנסו לבית הוא הסתכל אליי ואמר לי בחצי חיוך של שביעות רצון והתרגשות:
"ההורים שלי יהיו ממש מרוצים ממני! סוף סוף לא רק אחותי הגדולה תעשה להם נחת"
נכנסנו לבית וחבר שלי נתן את התעודה לאבא שלו שחזר במיוחד מוקדם מהאוניברסיטה. הוא לקח את המשקפיים שלו והחל להסתכל על התעודה ועבר מקצוע מקצוע, חבר שלי עמד לידי, החסיר פעימה ואז אבא שלו אמר בקול יבש:
"תגיד, מה קורה לך עם מתמטיקה? איך זה יכול להיות שבמתמטיקה יש לך רק שמונים וחמש? אתה חושב שזה לא מקצוע חשוב? לא איכפת לך ממתמטיקה?"
הסתכלתי על חבר שלי שהחליף צבעים. כל הדרך הוא חופר לי על זה שסוף סוף הוא הולך לשמח את ההורים שלו ופתאום הוא רואה איך שכל הנחת היסוד שלו קרסה לו מול העיניים.
הוא ניסה להתעשת וכמו דג מפרפר שנאבק על חייו אמר ביאוש: "אבל אבא, ראית את שאר התעודה? אנגלית? ספרות? גמרא? ראית כמה קיבלתי?"
אבא שלו, הפרופסור המלומד, היישיר אליו מבט ואמר לו:
"ראיתי. וזה לדעתך מסביר את הציון במתמטיקה? אני לא מבין? אין לך מוח? אין לך משאבים להצליח? יש משהו שאני ואמא לא נתנו לך שאתה מביא לנו שמונים וחמש?".
אמא שלו נכנסה לחדר וביקשה מבעלה שיביא לה לראות את התעודה אבל לחבר שלי המעמד המשפיל הזה הספיק. הוא חטף את התעודה ברוגז מאבא שלו ואמר לו:
"כל החצי שנה האחרונה אני יורק דם על הציונים האלו ואתה מבטל את זה כאילו כלום. עזוב. תחשוב שלא ראית אותי בכלל" ומשך אותי לחדר שלו.
למרות שהייתי רק בכיתה ז' הרגשתי את העוול שנעשה לחבר שלי. את הרעש של דקירת הסכין ששאבה את כל האוויר והאנרגיות הטובות שהיו לו.
הוא הגיע עם ניצוץ בעיניים ומתוך תקווה לשמח את ההורים שלו ובתמורה קיבל פטיש חמש טון על הראש שהוציא לו את האוויר.
כשהגענו לחדר אמר לי בעיניים אדומות: "תקשיב טוב, זו הפעם האחרונה שאני מראה להורים שלי את התעודה!".
*
נזכרתי במקרה הזה כשפגשתי ב'קפה לנדוובר' בירושלים הורים של תלמידים שלי שיצאו איתו לאכול.
כשראיתי אותם, שאלתי בנימוס אם יש סיבה מיוחדת לציון האירוע. אבא שלו ענה לי בחיוך:
"אנחנו חוגגים לו את התעודה"
הלכתי לאיבוד
"אבל רק מחר נחלק אותה..." לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה.
"נכון מאוד" השיב לי ושוב חייך: "בגלל זה החלטנו לחגוג לו את התעודה דווקא היום. לפני אנחנו בכלל ראינו כמה הוא קיבל" ואז הוא חיבק את הילד שלו, תלמיד שלי, הסתכל עליו, נתן לו נשיקה ואמר לי:
"בכדי להראות לו שאבא ואמא שלו אוהבים אותו בלי קשר"
וכל כך התלהבתי מהתשובה הזו של ההורים שלו. וכמה אמת וחכמה היו טמונים בה:
כמה תלמידים אני מכיר שהדימוי העצמי שלהם נחבט ונמעך והתפורר בגלל ציונים ומבחנים שלא באמת התחשבו ושאלו אותם איך הם מרגישים ולמה הם בעצם לא למדו למבחן ומה היו המניעות הרגשיות שלהם.
ואז התלמידים הללו לוקחים את התעודה ומגיעים איתה למקום היחיד בעולם שאמור לגונן ולהוות קרקע בטוחה בשבילם. המקום שאמור לקבל אותם כמו שהם. והנה הם מגלים שגם במקום ה'בטוח' הזה שופטים אותם ומצפים מהם להציל את המולדת ולממש את הציפיות של ההורים.
ומנגד כמה מזל וברכה יש לתלמיד שנולד להורים שמודעים לעובדה שקודם כל צריך לתת לילד שחוזר עם התעודה, חיבוק ונשיקה בשביל לתת לו את התחושה הנפלאה הזו, שההורים שלו יקבלו אותו כמו שהוא עם הרבה אהבה ואכפתיות והערכה.
לא בגלל שהוא הביא עשריות במתמטיקה ואנגלית אלא בגלל שהוא הילד שלהם.
וילד מקבלים כמו שהוא. בלי תנאים. ובלי לבדוק כמה הוא קיבל.
ואיזה מסר נפלא ההורים האלו מטמיעים בילד שלהם שהתרגל להאמין שבשבילו נברא העולם גם אם התעודה שלו תהיה מלאה בנכשלים.
ואותו ילד יודע ומרגיש שהדימוי העצמי שלו גדול מכל ציון או נכשל או עבר או מספיק שהוא קיבל או יקבל בתעודה
אותה תעודה, הורים שונים ותהום שמבדילה ביניהם
אוי לילד שהוריו מסתכלים עליו דרך החור של הציונים
ואיזה מבורך הילד שהוריו מחבקים אותו למרות התעודה שלו.

לא לאבד תקוה

 
יושב בפיצה האט צומת סירקין. חבורה של נערים נעצרת לידינו ומתחילה בתחרות גרעפסים מבחילה במיוחד. למרות שאני מחנך ונתקלתי בחיי באי אלו התנהגויות לא הולמות ההתנהגות שלהם דוחה אותי.
אני מתמלא עצב כעס ותסכול גדול. אז מה, ככה אנחנו נראים? אלו הפנים שלנו?
מתלבט האם להעיר להם או פשוט לשתוק. בשביל מה להעיר? בשביל שאיזה חכמולוג אחד יבוא ויענה לי וינסה להרשים את החברים שלו?
לפעמים עדיף לשתוק.
שולחן לידינו ישבה אשה מבוגרת עם פיאה. לידה ישב בעלה. גם היא חוותה חוסר נחת מכל התופעה הזו. רק שבניגוד אליי נראה שהיא דווקא כן מתכוונת לעשות מעשה.
עכשיו התלבטתי אם להגיד לה שזה לא שווה את זה והבריאות שלה לפני הכול או להמשיך ולשתוק. היא לא חיכתה לי...ניגשה עד אליהם ואמרה להם בנועם:
"אתם נראים לי נערים כל כך טובים. בטוח שאתם גם באים מבתים טובים ויש לכם הורים מדהימים. בבקשה. אל תתנהגו ככה! זה לא מכבד אותנו ויותר מזה. זה לא מכבד אתכם!"
ואז הנער שדווקא בגלל נמנעתי מלהעיר להם, תפס את עצמו ואמר לחברים שלו:
"חבר'ה היא צודקת. זה לא מכבד. גברת אנחנו הולכים. סליחה...".

הסתכלתי על כל הסיטואציה כלא מאמין. מה הלך פה עכשיו?
אשה מבוגרת שהלכה עם האמת שלה וקמה להעיר להם אבל מעבר לכך:
שלא איבדה תקווה והעריכה אותם למרות כל ההתנהגויות המבחילות שלהם. שהאמינה בנקודה הטובה הזו שקיימת בכל אחד.
אז גברת יקרה שאין לי מושג מה השם שלה. תודה על שיעור בחינוך שהעברת לי:
אף פעם אל תתייאש מבן אדם. גם אם זה נראה לך אבוד.
תפרגן לו שבסוף הוא יבין בדיוק מה הוא צריך לעשות.
יושב בפיצה האט צומת סירקין עם הילדים. חבורה של נערים נעצרת לידינו ומתחילה בתחרות גרעפסים מבחילה במיוחד. למרות שאני מחנך ונתקלתי בחיי באי אלו התנהגויות לא הולמות ההתנהגות שלהם דוחה אותי.
אני מתמלא עצב כעס ותסכול גדול. אז מה, ככה אנחנו נראים? אלו הפנים שלנו?
מתלבט האם להעיר להם או פשוט לשתוק. בשביל מה להעיר? בשביל שאיזה חכמולוג אחד יבוא ויענה לי וינסה להרשים את החברים שלו?
לפעמים עדיף לשתוק.
שולחן לידינו ישבה אשה מבוגרת עם פיאה. לידה ישב בעלה. גם היא חוותה חוסר נחת מכל התופעה הזו. רק שבניגוד אליי נראה שהיא דווקא כן מתכוונת לעשות מעשה.
עכשיו התלבטתי אם להגיד לה שזה לא שווה את זה והבריאות שלה לפני הכול או להמשיך ולשתוק. היא לא חיכתה לי...ניגשה עד אליהם ואמרה להם בנועם:
"אתם נראים לי נערים כל כך טובים. בטוח שאתם גם באים מבתים טובים ויש לכם הורים מדהימים. בבקשה. אל תתנהגו ככה! זה לא מכבד אותנו ויותר מזה. זה לא מכבד אתכם!"
ואז הנער שדווקא בגלל נמנעתי מלהעיר להם, תפס את עצמו ואמר לחברים שלו:
"חבר'ה היא צודקת. זה לא מכבד. גברת אנחנו הולכים. סליחה...".
הסתכלתי על כל הסיטואציה כלא מאמין. מה הלך פה עכשיו?
אשה מבוגרת שהלכה עם האמת שלה וקמה להעיר להם אבל מעבר לכך:
שלא איבדה תקווה והעריכה אותם למרות כל ההתנהגויות המבחילות שלהם. שהאמינה בנקודה הטובה הזו שקיימת בכל אחד.
אז גברת יקרה שאין לי מושג מה השם שלה. תודה על שיעור בחינוך שהעברת לי:
אף פעם אל תתייאש מבן אדם. גם אם זה נראה לך אבוד.
תפרגן לו שבסוף הוא יבין בדיוק מה הוא צריך לעשות.
 
יושב בפיצה האט צומת סירקין. חבורה של נערים נעצרת לידינו ומתחילה בתחרות גרעפסים מבחילה במיוחד. למרות שאני מחנך ונתקלתי בחיי באי אלו התנהגויות לא הולמות ההתנהגות שלהם דוחה אותי.
אני מתמלא עצב כעס ותסכול גדול. אז מה, ככה אנחנו נראים? אלו הפנים שלנו?
מתלבט האם להעיר להם או פשוט לשתוק. בשביל מה להעיר? בשביל שאיזה חכמולוג אחד יבוא ויענה לי וינסה להרשים את החברים שלו?
לפעמים עדיף לשתוק.
שולחן לידינו ישבה אשה מבוגרת עם פיאה. לידה ישב בעלה. גם היא חוותה חוסר נחת מכל התופעה הזו. רק שבניגוד אליי נראה שהיא דווקא כן מתכוונת לעשות מעשה.
עכשיו התלבטתי אם להגיד לה שזה לא שווה את זה והבריאות שלה לפני הכול או להמשיך ולשתוק. היא לא חיכתה לי...ניגשה עד אליהם ואמרה להם בנועם:
"אתם נראים לי נערים כל כך טובים. בטוח שאתם גם באים מבתים טובים ויש לכם הורים מדהימים. בבקשה. אל תתנהגו ככה! זה לא מכבד אותנו ויותר מזה. זה לא מכבד אתכם!"
ואז הנער שדווקא בגללו נמנעתי מלהעיר להם, תפס את עצמו ואמר לחברים שלו:
"חבר'ה היא צודקת. זה לא מכבד. גברת אנחנו הולכים. סליחה...".
הסתכלתי על כל הסיטואציה כלא מאמין. מה הלך פה עכשיו?
אשה מבוגרת שהלכה עם האמת שלה וקמה להעיר להם אבל מעבר לכך:
שלא איבדה תקווה והעריכה אותם למרות כל ההתנהגויות המבחילות שלהם. שהאמינה בנקודה הטובה הזו שקיימת בכל אחד.
אז גברת יקרה שאין לי מושג מה השם שלה. תודה על שיעור בחינוך שהעברת לי:
אף פעם אל תתייאש מבן אדם. גם אם זה נראה לך אבוד.
תפרגן לו שבסוף הוא יבין בדיוק מה הוא צריך לעשות.

 

דברים שלא הספקתי לומר לתלמידים שלי רגע לפני שאנחנו נפרדים

 

אלו 10 הדברים שלא הספקתי לומר לתלמידים שלי רגע לפני שאנחנו נפרדים ולכן החלטתי לכתוב להם אותם:
1. הרבה לפני שחשבו לי שתצאו מהנדסים, הייטקיסטים, מתכנתים ורופאים, חשוב לי שתצאו בני אדם.
אתם בטח חושבים שיש היום הרבה בני אדם, אבל תאמינו לי שלפעמים זה ממש קשה למצוא בני אדם, בטח או דווקא במקום שיש בו כל כך הרבה אנשים.
מה זה בן אדם? אותו אחד שהולך במסדרון ולמרות שכל האנשים שלפניו בחרו להתעלם מחתיכת הטישו ולא להרים אותה, הוא בכל זאת עוצר רגע ממרוצת חייו, מתכופף ומחליט להרים את הטישו כי הוא יודע שאם הוא לא ירים את הטישו, מישהו אחר ירים. לפעמים מבוגר או מבוגרת ממנו עם חיים הרבה יותר קשים.
הדרך להפוך את העולם מתחילה בפרטים הקטנים שמצידם מאכסנים את אלוהים.
כשאתם נכנסים לשירותים, אם תצליחו לחשוב על המחשבה שמישהו אמור לנקות אותם אחריכם ולאותו מישהו יש חיים ומשפחה ולכן אתם נזהרים כל כך בנקיונם, אדע שהצלחתי בתפקידי כמחנך.

2.אם אתם רואים שעושים חרם על חבר שלכם בכיתה זה לא מספיק שאתם לא מצטרפים. נסו לאזור את האומץ, לשחות כנגד הזרם ולעמוד כנגד כולם. נכון, לא לכולם יש את היכולת הזו לעמוד בפרץ ובכל זאת השריר המתפתח הזה מתחיל מהמודעות שתלחש לכם במקרה הצורך לעשות את הדבר האמיץ והנכון.
3. אל תיקחו שום דבר בחיים האלו כמובן מאליו. קמתם בבוקר? אתם בריאים? האנשים האהובים עליכם בריאים? תשמחו ותודו לאלוהים. בריאות ושלוות הנפש אלו המתנות היקרות ביותר שתוכלו לקבל בשביל לצלוח את החיים. תשמרו עליהם ככל יכולתם ותהיו אסירי תודה על שאלוהים פינק אתכם במתנות האלו.
4. אומרים שהגברים בוכים בלילה. אז אומרים. תלמדו להביע את הרגשות שלכם ואם יש לכם אדם שאתם מרגישים שאתם אוהבים אותו, פשוט תגידו לו שאתם אוהבים אותו. לפעמים זה לא נעים ומביך אבל יותר מביך ולא נעים זה לקום יום אחד ולהבין שהאדם שהכי אהבת בעולם הזה כבר לא נמצא כאן יותר ואפילו לא הספקת להגיד לו שלום.
5. נסו להסתכל על כל מכה שתחטפו בחיים בפרספקטיבה של עשר שנים. מה שהיום נראה לכם כסוף העולם, ייראה במבט של עשר ועשרים שנה כדבר שולי וזניח.
6. ההורים שלכם הם מתנה. הם האנשים שהכי אוהבים אתכם בעולם. הם המשאב הכי יקר שאי פעם יהיה לכם. תשמרו עליהם כמו שצוללן שומר על בלון החמצן שלו.
7. אל תהיו צודקים. תהיו חכמים. תשמרו את החשבונות והפנקסנות לשיעורי המתמטיקה כי המתמטיקה של החיים בנויה ועובדת אחרת: נסו לדון לכף זכות. בסופו של דבר רק אתם תרוויחו מכך.
8. עשו חסד כמה שאתם רק יכולים. בסופו של דבר גם הטייקונים הגדולים ביותר ששוחים במיליארדי דולרים ייפרדו מהעולם הזה ערומים כביום היוולדם, בלי כלום. תזכרו שמה שנשאר מהאדם אחרי מותו אלו רק התורה שלמד ומעשי החסד שהוא עשה שממשיכים להדהד אחרי שהוא הלך לבית עולמו.
9. איבוד התקווה הוא לא באמת אופציה. גם אם נדמה לכם שגורלכם נחרץ, תמיד שמורה לכם הזכות להמשיך ולהיות אופטימיים ולקוות לטוב. אלוהים הוא הבמאי הטוב בהיסטוריה והסרטים שלו מופרעים יותר מאיזה סרט של מדע בדיוני שלא תכירו.
10. אל תשכחו לעשות חשבון נפש כל יום. היכולת שלכם לחשב מסלול מחדש ולהסיט את דרכיכם ממהמורות וכל מיני פגעים שאתם מבלי לדעת הולכים להתנגש בהם היא אחד מהכלים החשובים ביותר שיהיו לכם בחיים. חשבון נפש יעניק לכם את היכולת להתייחס לכל יום ויום כאל הזדמנות חדשה ונהדרת שמזדמנת לפתחיכם. מה שלא יהיה נסו לא לוותר על האימון היומי לנשמה שלכם.
יאללה, פרשו כנפיים וצאו לטרוף את העולם. ברכת ה' עליכם בדרך למסע מלהיב לגילוי עולמות ופסגות חדשות.
ושתגיעו יום אחד לראשות הממשלה, זכרו מאין באתם ולאן אתם הולכים.

Tuesday, June 28, 2022

Vayishman Yeshurun Viyivat!!!

 וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ.

But Yeshurun grew fat, and kicked. You have grown fat. You have grown thick. You have become sleek. Then he forsook God who made him, and belittled the Rock of his salvation.

 

וישמן ישרון ויבעט – והנה גם בעלי העיון שבהם הנקראים ״ישרון״, מן ״אשורנו ולא קרוב״ (במדבר כ״ד:י״ז), עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון.
שמנת עבית – הנה אתה ישרון, קהל תופשי התורה ובעלי העיון, פנית אל התענוגים הגשמיים, ובזה ״עבית״ מהבין דקות האמת, כאמרו ״וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, כהן ונביא״ (ישעיהו כ״ח:ז׳).
כשית – כאמרו ״כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם״ (שם מ״ד:י״ח)
ויטש אלוה עשהו – ולפיכך נטש ההמון ״אלוה עשהו״.
וינבל צור ישועתו – בזהו, כי ״מרעה אל רעה יצאו״ (ע״פ ירמיהו ט׳:ב׳).
 
וישמן ישורון ויבעט, however, even the most erudite of them, the ones known admiringly as Yeshurun, (based on Bilam’s prophecy of אשורנו ולא קרוב, in Numbers 24,17) acted as if they were animals, kicking the very people who give them food.
שמנת עבית כשית, you, the elite of the people, preferred to concentrate on the physical enjoyments offered by a life of leisure, and by doing so עבית, you became too gross to understand the finer points of the teachings of the Torah, the only truth. Isaiah 28,7 describes the conduct of the spiritual elite of the people when he writes: “but these are also so muddled by wine, and dazed by liquor, Priest and Prophet are muddled by wine;“
כשית, compare what Isaiah 44,18 writes, “they have no wit or judgment, their eyes are besmeared and they see not;”
ויטוש אלו-ה עושהו, so that, following the example of their elite, the people at large abandoned God the One Who had made them;
וינבל צור ישועתו, despising the Rock of its salvation, i.e. sliding from bad to worse in their lifestyles.
Sforno 

Interestingly, it is not [only] the unlettered masses who are overly immersed in the physical pleasures of life but the קהל תופשי התורה ובעלי העיון!!!!

Cuomo, DeBlasio And Korach



They’re the toxic twins of New York politics!

The dysfunctional relationship between former Gov. Andrew Cuomo and former Mayor Bill de Blasio hindered the state’s response to the COVID-19 pandemic, ex-city Health Commissioner Dave Chokshi [GREAT last name!!!] revealed in a stunning new interview posted online.

The mild-mannered physician offered a frank diagnosis of the Democratic pols’ penchant for bitter bickering — even as a deadly virus was wreaking havoc on New York.

“It was a significant problem,” Chokshi said.

“There were moments where my frustration at not being able to advance public health policy for New Yorkers could be directly tied to the toxicity of that relationship.”

Chokshi said the battles between de Blasio and Cuomo — who spent years squabbling in public before the pandemic — basically boiled down to “who had the authority to do what.”

The worst moment, Chokshi said, came in December 2020, when he and de Blasio held a news conference to announce the first coronavirus vaccination program for city cops and other first responders.

“The governor had a press conference less than an hour later and said the mayor and I did not have the authority to do that,” he recalled.

“Then I got a very irate phone call to let me know in no uncertain terms that I would be held responsible for breaking state law if we moved forward to vaccinate first responders.”

Chokshi added: “It’s ludicrous to think that’s what our public officials are spending time on, instead of sorting things out so we can actually move forward with what our responsibility is during a pandemic.”

Chokshi, who resigned in March, became the city’s health commissioner in August 2020 following the resignation of Dr. Oxiris [GREAT first name!!!] Barbot, who quit in a letter that expressed her “deep disappointment” over de Blasio’s handling of the pandemic.

So DeBlasio will go down as the worst mayor in NYC history. Cuomo will go down as the governer who killed out nursing homes and "loved" his staff too much. They will go down together as the two people who didn't learn the lessons of Parshas Korach. How appropriate is the term "go down". Machlokes just brings people down to the lowest places.

If these two Goyim could only unite around their common Goyishality and get along they could have saved lives....

אל תהיה כקרח ועדתו!!!!!


A Real Money Saver

 We live in a consumer-obsessed culture. We buy-buy--buy-buy to NO END!!!! Amazon has made this only worse. Now we don't have to go anywhere to buy stuff. We click and PRESTO - it is at our door!!!

If we would be happy with what really matters - being connected to Hashem - we would save a AWFUL lot of money!!!! 

 

וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג): ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז): אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה.  

When you look further into the matter, you will see that true perfection lies only in clinging to G-d. This is what King David said "But as for me, closeness to G-d is my good" (Ps. 73:28) and, "one thing I asked from G-d; that I seek, that I may dwell in G-d's house all the days of my life, to gaze on the pleasantness of G-d..." (Ps. 27:4). For only this is the good, while anything besides this that people consider good is really emptiness and mistaken worthlessness. 

Remember the rule: The more spiritual you are - the less stuff you need. The less spiritual - the more stuff you will need. 


There are many people who live their lives from one vacation to the next even though their permanent dwellings are QUITE luxurious. This usually means that something is missing in their souls and they are desperately trying to fill that lacuna with vacations. 

The neshama needs very little stuff and very few vacations - if any. 

 I think of Shaquille O'neal sitting on his 31,000 square foot mansion [there is a guided tour on line of you are interested...] ALL BY HIMSELF. No wife. No children living there. Just sitting by himself all day trying desperately to convince himself how good he has it because look at how beautiful his property is. 

And the Ramchal cries that it is all הבל ושוא נתעה

R' Uri Zohar lived in a hovel only slightly larger than the grave he presently occupies and he was FILLED with happiness. He was living קרבת אלהים לי טוב.

ראייה אלוקית