Thursday, August 31, 2023

סיבת העונשים על חטאים

 מתורתו של ר׳ גדליה נדל זצ״ל על ה״תשובה״

מה הסיבה שהקב׳׳ה משית עונשים על החוטא? וכי הוא נוקם בו על העבר? ברור שלא. גם העונש

כהרתעה על להבא - יעילותו תמוהה. מילא עונשי בי׳׳ד אולי אותם אפשר להסביר כך, אך עונשי

שמיים שאינם באים כתגובה קבועה ואוטומטית לאחר החטא (שהרי פעמים יענש החוטא ופעמים לא,

פעמים יבואו הייסורים גם לצדיק ופעמים לא), מעקרים את יעילותם של העונשים כהרתעה. א׳כ מדוע

נענש החוטא?

התשובה לכך היא בהבנה שכבר הארכנו בה. אישיותו הרוחנית של האדם היא סך כל החוויות נעלות

או הנפסדות שחווה במשך חייו בכל שנה . [ולכן אדם שעבר עברה אך לא חווה אותה כעברה כגון כל

תבשיל של בשר וחלב כשהחלב פחות מאחד משישים אינו חווה אכילה של בשר וחלב ולכן אין בזה

איסור כלל, כך גם אדם שמתייחס לכינה לא כאל בעל חי כי נדמה לו שהוא לא נוצר מזכר ונקבה אלא

מזיעת האדם לא חווה חוויה של נטילת נשמה בשבת ואין בזה איסור כי אם זו התייחסות האדם לכינה

לא חשוב לתורה כלל מה קורה במציאות במבחנות המעבדה הם לא רלוונטיות כלל לקביעת ההלכה .

זו התשובה הנכונה לסתירות לכאורה שבין התורה וההלכה למדע, אין סתירה כי התורה לא מתייחסת

למבחנות אלא לנפש האדם ותחושותיו. ואכמ"ל. – עיקרון זה היא תמצית שיטתו של ר' גדליה זצ"ל

כפי שבואר כאן בעבר באריכות קראנו לה 'תורת ההתייחסות' של ר' גדליה זצ"ל עיי"ש].

ביום הדין אין לקב׳׳ה כביכול חשבון אתך בגין מעשיך בעבר. הם היו וחלפו. אתה נידון על מצבך

הרוחני כיום! שהוא תוצר כל החוויות הנעלות [מצוות] או הפחותות והנפסדות [עברות], שחווית

במשך חייך כל שנה. [ציטטנו מאמר חז׳׳ל ׳שאדם נידון בר׳׳ה לפי מה שהוא באותו יום׳. מאמר תמוה

לכאורה במבט ראשון, אך לאחר העיון הם הם הדברים.]

העונש! - גם אסיר שישב בכלא עשרים וחמש שנה על רצח, מרגיש שאין זה הוגן להמשיך ולהתייחס

אליו שוב כאל רוצח מתועב. הביטוי השגור בפיהם ׳רצחתי, נכון! אך כבר שילמתי את המחיר׳. מבחינה

פסיכולוגית אכן הוא צודק. הנזק החמור שגרם מעשה הרצח לנפשו ואישיותו של הרוצח נרפא

והשתקם בתשלום העונש, ואין לחוויית הרצח שוב השפעה על אישיותו של הרוצח.

כל מי שחינך ילדים או תלמידים מכיר ויודע עד כמה נעלב הילד או הנער, אם גם לאחר שנענש,

מזכירים לו את עוונותיו הראשונים.

העונש א׳׳כ בא לעזור לאדם למחוק מלוח ליבו אותן חוויות נפסדות שמעוותות את נפשו ואישיותו

כל זמן שהיו חרוטות בזיכרונו כחוויות נפסדות. הוא כבר לא מרגיש את עצמו כאישיות חוטאת, ואכן

לאחר העונש הוא אינו כזה במציאות.

כל זה בתנאי שידע האדם בעצמו לקבל את ייסורי העונש באהבה ולייחס את סיבתם לחטאיו.

הקב׳׳ה נתן לנו ברחמיו דרך חילופית למחוק את הנזקים הפסיכולוגים הנפשיים שחרטו ופצעו

את אישיותנו - במעשי העברות שחווינו: תשובה!

החרטה הכנה והעמוקה, הקבלה הכנה לעתיד ׳עד שיעיד עליו יודע

תעלומות ..... ׳, מסלקת את נזקי חוויות המרד שחווה אותו אדם, שהרי

אישיותו לאחר תהליך התשובה היא זכה וטהורה, אם כן חזר הוא להיות אישיות של עבד ה׳.

אין טעם וסיבה א׳כ להעניש אותו על מה שהיה, הנזקים נרפאו.

לכן תשובה מצילה מרוע הגזירה.

יחס הרב אדלשטיין לבחור צעיר ביום כיפור

 'שמעתי את הסיפור מבעל המעשה, הרב הפרופסור אריה צבי שטיינפלד ז"ל, שהיה ראש החוג לתלמוד באוניברסיטת בר אילן. הוא, הרב שטיינפלד, הגיע לישיבת פוניבז' בשנת תש"ח או תש"ט, בגיל חמש עשרה, שריד חרב מאירופה ו"עולה חדש".

והנה, הגיע יום כיפור, והוא חלה. הרופאים וגם ה"חזון איש", אסרו עליו לצום. והוא שוכב בחדרו, לבדו, ומיצר על כך שאינו יכול להתפלל עם כולם. והנה בשעת תפילת מוסף נכנס לפתע לחדר ה"אלטערער בוחר" של הישיבה, שהוא גם המובחר בתלמידים, [הרב] יעקב אדלשטיין, ובמשך שעתיים למד אתו יחד את סדר העבודה – התלמיד החדש בן החמש עשרה שכמעט לא היה מוכר, עם הארי שבחבורה.

המחווה הזאת ריגשה מאוד את הרב שטיינפלד, ושישים שנה אחר כך, כאשר סיפר לי את הסיפור, עדיין היה נרגש עד כדי דמעות. הרב שטיינפלד ז"ל נפטר שנתיים או שלש לפני לפני הרב אדלשטיין. קיבלתי את רשות אלמנתו, הגברת שרה שטיינפלד להעביר את הסיפור. היא הוסיפה לי שאכן תמיד כשהיה מספר את הסיפור הוא היה מתרגש עד כדי דמעות.

----

מוסר השכל [מלבד מוסר ההשכל הפשוט]: מה שבאמת אכפת לאנשים בך הוא איך אתה מתייחס אליהם. לא כ"כ מעניין אותם כמה אתה חכם או כמה אתה מוצלח. אכפת להם איך אתה גורם להם להרגיש. לכן הרב שטיינפלד התרגש מזה לאחר ששים שנה.  

מכלול האישיות

 סיפור נחמד ששמעתי על אדמו"ר אחד: הוא קרא פעם הספד בעיתון 'המודיע' על אחד מחסידיו, כשסיים לקרוא הפטיר בחיוך: אכן, הסיפורים עליו נכונים ונפלאים – מה חבל שהכרתי אותו. 

גם להיפך נכון, ברבים מהמקרים בהם מושמעים או נכתבים בתקשורת דברי ביקורת קשים על פלוני המוכר לנו, אנו חשים בתחושה חריפה כי נעשה לו עוול, שהלא גם אם דברי הביקורת על מעשיו מוצדקים, כישלון זה איננו מעיד על המכלול האישיותי שלו שהינו יפה ומיוחד. הציפיה היא שסיפור הכישלון המדווח, יוכנס אל קונטקסט מתאים, כשלצד הביקורת, יצוין בד בבד גם את הפעולות היפות שפעל וכלל פועלו, שהם הם המגדירים את אישיותו באמת. 

סיפורים גדולים על אנשים פשוטים

אבי גדל בצרפת בבית חילוני אמיד מאוד. בגיל שבע-עשרה לערך נפשו כמהה לרוחניות ולאט לאט התקרב ליהדות. תוך כדי התהליך הוא פיתח סלידה עמוקה מאורח החיים הנהנתני המערבי. ולמרות שירש ממשפחת אמו ז"ל - שנהרגה בתאונת דרכים כשהיה בגיל חמש - רכוש גדול מאוד, הוא לא מצא עניין ליהנות ממנו והשאיר את הרווחים לאביושניהל את הרכוש.

כשעלה לארץ [20] הצטרף לקיבוץ 'חפץ חיים', וככל קיבוץ גם בקיבוץ 'חפץ חיים' האג'נדה הבסיסית הייתה: אין בקיבוץ חברים עניים יותר מהאחרים או עשירים יותר, כולם שווים ומתחלקים בשווה ברכוש, אין רכוש פרטי יש רק רכוש משותף!

אבי ז"ל בתמימותו ובצדקותו התלהב מאוד מהמסרים האלה, ויום אחד הופיע בפני הנהלת הקיבוץ והודיע להם שהוא מתעתד לטוס לצרפת כדי למכור את כל רכושו ולקנות לקיבוץ טרקטורים יקרים, ולבנות בכסף עוד מבנים.

למזלי ולמזל כל אחיי ואחיותיי, סבי ז"ל ראה בכוונתו זו שיגעון מטורף, ובמאבק קשה לא נתן לו לעשות זאת, הוא קיבל את רצון אביו, ובכך אפשר לו להמשיך ליהנות מפירות הרכוש עוד עשרים  וחמש שנים.

כאשר בלחץ אמי ז"ל עזב את הקיבוץ ועברו לגור במושב השיתופי יסודות, התנה עם אמי שהוא מוציא את עצמו מההתעסקות במשכורתו, ובהתנהלות הכספית בבית, 'נחיה ממה שיש', ואכן, כל השנים כך נהג. מעולם לא שמענו ממנו שום מילה על גובה המשכורת וכדומה, היה ברור לנו שעל כסף לא מדברים עם אבא. הורי חיו מהמשכורת הצנועה [בלשון המעטה] אותה קיבל כחבר המושב, מעולם לא נכנסו לבתינו חפצי מותרות, חיינו שנים עשר אחים ואחיות בדחק ובאושר.

זאת כאשר לו רק היה רוצה, היה יכול להגדיל את משכורתו עשרת מונים, לו רק היה מחזיר לעצמו את הרכוש הרב שחיכה לו בצרפת, מעולם לא עלה בדעתו לפנות לאביו ולבקש אפילו פרוטה מרווחי רכושו שלו. כי הוא תעב ממון כפשוטו!

שמא תאמר שלא היה לו מושג בענייני ממון מחוסר ידיעה או סיבות אחרות, ולא היא, הוא היה המנהל הכספי של המושב - הוא ידע היטב לעמוד במו"מ יעיל מול השכירים, ומול ספקי המצרכים. עד ש...... בתו בגרה ועמדה בקשרי שידוכים ובנו הבכור תלמיד פוניב'ז הסביר לו בעדינות שאם הוא חפץ בחתן ראוי, אין ברירה, הוא חייב להחזיר לעצמו את הרכוש, לא אשכח את הפרצוף המופתע שלו, המעוות מכאב אידאולוגי למשמע הדברים, ואכן, או אז הוא טס לצרפת והשיב לעצמו את הרכוש וחיתן בכסף זה את בניו ובנותיו, אך ההתנהלות היומיומית בבית לא השתנתה במאומה, הבית המשיך להתנהל בצניעות ובפשטות.

The Friend In The Yichud Room

A couple gets engaged. MAZEL TOV!

The chosson tells the kallah that he has a very, very close friend whom he wants to invite to the wedding. The kallah is like "sure". 

"We do EVERYTHING together," explained the boy. "I daven with this friend, learn with this friend, exercise with this friend, shop with this friend, eat with this friend, go to the bathroom with this friend and the list goes on". 

The kallah is getting a little spooked out but she knows her chosson to be a rational, normal fellow so she tries to relax herself. 

Then he drops the bomb: "I hope you don't mind if my friend joins us in the yichud room.... and then comes home with us and spends the night in our bedroom". 😲😲😳😳

The kallah is about to faint. Before she does, she asks him - "Who is this 'friend' of yours??

The boy says nothing and silently takes his phone out of his pocket and then says "THIS - is my friend". 

------------

What business does a phone have doing in shul?? One comes to commune with the Master of the Universe and is essentially saying "I can't be totally present with you, Hashem. That would be boring. I need my phone with me. Someone might call or text!!!" Where I daven almost everybody has a kosher phone which almost everybody brings to shul. About every shmoneh esrei at least one of them starts ringing [or more often - playing Jewish music]. During davening [like during chazaras ha-shatz] some people are playing with their phones. As people are leaving shul, you see lots of people checking their phones. To paraphrase Dr. Seuss: "Phones, here, phones there, phones phones EVERYWHERE! I don't do not like phones everywhere, I do not like them, Sam-I-Am." 

Why do people bring their phones to their chavrusas?? There is literally NOTHING more important on earth [or above earth] than Talmud Torah. Bringing the phone signals that the learning is not as important as any inane message or whatsapp group. WOW! וכדי בזיון וקצף! 

I was on the bus and and sat opposite a "friend" [or maybe two friends - the guy and his phone] of mine. He was busy the whole ride with his phone and finally got up and descended from the bus without so much as giving me a nod - not to mention a hello. What right does the phone have to be a means to lack basic derech eretz as it does countless times in countless scenarios?? 

The basic question is  - Are people asking themselves the million dollar question: Is this phone at this time making me a BETTER Eved Hashem or not? If it is - GREAT!!! If it is not then it shouldn't be there. 

I have so much more to say about this topic but I just got a phone call, so I have to go.... 😊😊😊.

What Drives Capitalism - Greed Or Empathy?

Forbes.com

Both proponents of capitalism and anti-capitalists frequently accuse capitalism of being a system driven by selfishness and greed. Capitalism’s defenders sometimes say: “By nature, man is selfish, which is why socialism will never work. Capitalism better reflects the fundamental characteristics of human nature.” Anti-capitalists claim that capitalism promotes the worst characteristics in man, especially greed.

“Greed Is Good”: The Motto Of Modern Capitalism?

Even scientists who take a more nuanced view are guilty of repeatedly claiming that certain manifestations of capitalism need to be curbed in order to prevent the system itself from becoming a victim of rampant greed. In his book, The Future of Capitalism, the British economist Paul Collier makes a number of suggestions for reforming capitalism. He criticizes the “moral deficit” of “modern capitalism.” He also claims that the maxim of modern capitalism is “greed is good,” Gordon Gecko’s famous line from the film Wall Street, and that the system therefore urgently needs an ethical course correction. He glorifies the post-war heydays between 1945 and 1970, when the world benefited from capitalism’s positive effects on the one hand, but also managed to rein in capitalism’s worst excesses with high taxes and state regulations.

Which begs the question: Are greed and unbridled selfishness really the driving forces of modern capitalism? Human self-interest is one—not the only—driving force of all human action. But this has nothing to do with a particular economic system. Rather, it is an anthropological constant. In capitalism, however, this self-interest is curbed by the fact that only the entrepreneur who prioritizes other people’s needs can be successful.

Successful Entrepreneurs Are Empathetic

There is overwhelming evidence to suggest that empathy rather than greed is the true driving force of capitalism. Empathy is the ability to recognize and understand another person’s feelings and motives. And this is the most important characteristic of successful entrepreneurs. Take Steve Jobs as an example. He came up with the iPhone and other products because he understood modern consumers’ needs and desires better than anyone else. The same applies to Mark Zuckerberg, today one of the world’s richest people. He created Facebook because he knew better than other entrepreneurs what people wanted. Like all successful entrepreneurs, it was consumers who made Steve Jobs and Mark Zuckerberg so rich.

For many years, the Albrecht brothers were the richest people in Germany. They earned their fortunes from the food discounter Aldi, which was founded on the principle of offering good quality products at very reasonable prices. This was the same recipe for success followed by Sam Walton, the founder of Walmart, who was consistently one of the richest people in the United States. Consumers’ purchasing decisions confirm that Jobs, Zuckerberg, the Albrecht brothers and Sam Walton had correctly understood their customers’ desires, needs and emotions.

The Market Punishes Self-Centered Entrepreneurs

Of course, under the capitalist system, there are also examples of companies that have acted selfishly and lost sight of the wants and needs of consumers. One example is Deutsche Bank, which has faced thousands of lawsuits. Such companies are punished under capitalism—not only by the law, but far more so by the market. Deutsche Bank lost its position as one of the world’s leading banks because it put the interests of its investment bankers above those of its customers and shareholders. A company’s most important asset is its image—and companies that behave like Deutsche Bank end up incurring massive damage to their image and reputation; their customers lose confidence and flock to their competitors.

In socialist systems, on the other hand, consumers are powerless and at the mercy of state-owned companies. If a state enterprise acts with no regard to the needs of consumers, they have no alternative under socialism, because there is no competition. Under capitalism, consumers can (and do) punish companies that behave selfishly and lose sight of the needs of their customers. Every day, customers vote on the company with their wallets—by buying its products or not.

What About Monopolies?

Monopolies under capitalism are a temporary phenomenon. Even companies that appear omnipotent will eventually be ousted by new competitors as soon as they overreach their power and lose sight of their customers’ needs. Ever since capitalism has existed, anti-capitalists have criticized the system’s inherent tendency to create monopolies. Lenin wrote over 100 years ago that imperialism and monopoly capitalism are the last stages of capitalism. But the monopolies he criticized at the time no longer exist. Even companies that appear omnipotent today, such as Google or Facebook, will not retain their power forever. Other companies and ambitious young entrepreneurs will seize the opportunity as soon as Google or Facebook start to act too selfishly. What is strange is that socialists who criticize capitalism for its tendency to form monopolies are in favor of state-owned companies. After all, the state is the most powerful monopolist of all, with the ability to brutally trample on the needs and wishes of its citizens through its means of coercion and because there are no alternatives for the customer.

In summary: The fact that people and companies pursue their own interests is the same in every society. This is not a specific feature of capitalism. Under capitalism though, only those entrepreneurs and companies who prioritize their customers’ interests, rather than their own self-interest, will achieve success in the long term. Companies that fail to understand and respect what consumers want will lose market share and may even disappear entirely as they are driven out by other companies that better meet their customers’ needs. Empathy, the ability to recognize the desires and needs of others, is the true basis of capitalism—not unbridled greed and selfishness.

---

I would suggest that the empathy is rooted in greed and selfishness. If people didn't want to make a looooot of money, would they care so much what people want? Are people so empathetic to strangers for free? [Do psychologists see people for free after they made enough money that day/month/year to survive?? Do doctors see patients for free after they have enough to live on?? Do cab drivers ever take people for free b/c they are going in that direction anyway?] So the good middah of empathy emerges from the bad middah of greed.

Socialism, on the other hand, is rooted in the very good middah of caring about society at large and not wanting anything special for yourself. This has proven to be a failure [as opposed to capitalism which has taken hundreds of millions of people out of poverty]. Asking the masses to spend day and night being altruistic is doomed to failure. 

These observations are very brief, off the cuff and come after I have not devoted very much time, thought and research to this topic. 

But I thought it worthy of throwing out there.  

Mussar Haskel: Think of ways of harnessing "bad" middos for the good. 

התרגום הגרמני לתנ"ך

 החידוש העיקרי בתקופת מנדלסון היה התרגום האשכנזי לתנ״‎ך שנעשה על ידו ועל ידי תלמידיו. אומנם יש בזה משום עבודה ענקית גם בתרגום גופו וגם ב״‎ביאור שעל ידו״‎. 

כפי שהמחברים מבארים בהקדמתם – כל כוונתם היתה לשם שמים, להראות למלכים ושרים את יופייה של התורה והנבואה שלנו, לקיים מה שנאמר (דברים כח, י): ״‎וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ד׳ נִקְרָא עָלֶיךָ...״‎ – אכן גם על זה הרעישו עולמות הגאונים הגדולים אריות החבורה שבימים ההם, כמו ר׳ יחזקאל לנדא ז״‎ל בעל ״‎נודע ביהודה״‎ ו״‎צל״‎ח״‎, ר׳ רפאל הכהן ז״‎ל בעל ״‎ושב הכהן״‎ רב לקהילות אה״‎ו, ר׳ פינחס הלוי איש הורביץ ז״‎ל בעל ״‎הפלאה״‎, ועוד. 

גם על זה נאמר: ״‎מה שהיה הוא שיהיה...״‎. כי לפני התרגום האשכנזי היה התרגום היווני, זהו התרגום הראשון בישראל. וגם על זה אמרו חז״‎ל: ״‎מעשה בתלמי המלך שכנס ע״‎ב זקנים והושיבם בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם. נכנס לכל אחד מהם, אמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם! נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד והסכימה דעתן לדעת אחת״‎ (על פי מסכת סופרים א, ז). 

הננו רואים, שאף על פי שמן השמים היה כל הדבר, שהרי ״‎נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד״‎, ועוד יותר – דרשו חז״‎ל על זה במגילה (ט, ב) את הכתוב ״‎יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם״‎, שעל זה כבר כיוון נח, ש״‎יפיפותו של יפת תהא באהלי שם״‎, בכל זאת, משנה לא זזה ממקומה: ״‎והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל״‎. 

כי בכל עגל יש שור בכוח, שור שקרניים לו וכוונתו להזיק. גם המעשה הזה, מעשה בתלמי המלך, אם שלכאורה ולמראית עין אין בזה שום שמץ רע ואיזו מחשבת פיגול שהיא, אבל התוצאות מזה היו רעות למאוד. ומזה יצא אחר כך שור הבר בפקודתו: ״‎כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק בא־לוהי ישראל״‎ (בראשית רבה ב, ד). 

כי שני איסורים יש לנו: איסור של קדשים בחוץ ואיסור של חולין בעזרה, וגם בזה נאמר ״‎עבירה גוררת עבירה״‎, ואם מוציאים קדשים לחוץ – סופו של דבר שיכניסו גם חולין לעזרה. 

המוציא קדשים לחוץ, אפשר שתהא כוונתו רצוייה, שיתפשטו הקדשים בכל הגבולות, אבל הוא אינו מחשב הפסד עבירה כנגד שכרה – כי על ידי זה הוא מביא לידי טשטוש הגבולות ועירבוב התחומים בכלל – הקדשים לחוץ יביאו לידי הכנסת החוץ אל הקדשים. 

מעתיקים את התורה ליוונית, והסוף – מעתיקים את היוונות לתורה. מכניסים יפיפותו של יפת באהלי שם, אבל לאט־לאט נכנס גם רוחו של יפת, שאינו יפה כלל וכלל לאהלי שם, וצר המקום להכיל, והאוהל שלנו נסתר לגמרי. 

״‎האי תנא: הוצאה – ׳הכנסה׳ קריא ליה״‎, הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים תביא גם לידי הכנסה, להכניס את הרשות הרבים של כל הגויים לתוך רשות יחיד שלנו והסוף שתתבטלנה הרשויות לגמרי. ואם מוציאים מההיכל שלנו למחנה היוונים, סופו של דבר – ״‎נכנסו היוונים להיכל״‎. 

ואם הזקנים מעתיקים את התורה ליוונית, הנה הכוהנים מעתיקים את היוונות גופה ללשון הקודש, והם בונים במקום ה״‎בירה״‎ דווקא, בקרן צפונית מערבית להיכל ד׳ בית משחק ומקום מערכה לילדים ונערים, וכל המשחקים האלה בוודאי התנהלו בלשון עברית צחה... 

הזקנים ממלאים את רצונו של תלמי המלך, והכוהן הגדול ממלא את רצונו של אנטיוכס אפיפנס. תחילה הלבישו את היהדות מחלצת יוונית, ואחר כך הלבישו את היוונות מחלצת היהדות. 

ואת השפעת העגל הנ״‎ל, תרגום התורה ליוונית, רואים אנו ביותר במצרים, שאין אווירה מחכים כזה של ארץ ישראל, וששם לא היו גיבורי הרוח החשמונאים שנלחמו בחירוף נפש נגד הזרם של השפעות זרות, שם באמת זה, העגל הקטן – לגדול היה, לשור הבר שנגח על ימין ועל שמאל בלי רחם. 

כי שם במצרים למדו היהודים את תורת ישראל – לא ממקורה הראשון – אך מהתרגום היווני, ועל תוצאות הדברים מעידה ההיסטוריה הישראלית. 

כך אנו קוראים ב״‎דברי ימי ישראל״‎: 

כמעשה היוונים עשו גם יהודי אלכסנדריא, את חזון לבם והיגיון רוחם חיפשו ומצאו – לא לבד בדברי התורה והנביאים הסתומים והחתומים – כי אם גם בסיפורים בדברי החוקים והמצוות והמעשיות, דברי הימים. כל דבר באר היטב ומפורש בתורת נביאים וכתובים היה להם למשל ומליצת חידות ויגלו פנים חדשות בתורה... התרגום – כאשר יקראוהו: ״‎תרגום השבעים״‎ – גם הוא עזר לרעה לעקש הישרה ולעוות פני הכתובים, כי גם הוא נטה פעמים רבות מפשוטו של מקרא ועצם הכוונה בספר תורה בלשון עברית, ויתרגם בדרך דרש ורמז. וזה השפיע לרעה על המון יהודי אלכסנדריא, שלא מצאו עוד טעם בפשוטו של מקרא, ובסיפורי כתבי הקודש הנחמדים שחן התמימות מרחף עליהם. גם הקוראים בתורה ומתרגמים אותה ביום השבת בבתי כנסת שבאלכסנדריא, היו אנוסים לפרש את המקרא באופן זר, ולגלות פנים בתורה שלא כהלכה. תוצאות הדבר הזה היו, כי רבים מיהודי אלכסנדריא המתפלספים חדלו מהחזיק במצוות המעשיות, בראותם בהן, במצוות, אך לבושים לחקרי לב. ובכן האיש היודע את החקירה הא־לוהית אין לו כל צורך במעשי המצוות, ומן ביטול המצוות המעשיות אך פסיעה אחת לצאת האיש הזה מתחום אמונת ישראל. ובכן רבו באלכסנדריא ממירי דת ישראל בתורת אלוהי נכר. 

עד כאן לשונה של ההיסטוריה הישראלית שהיא נותנת פירוש מספיק ומרווח ביותר למאמרם ז״‎ל: ״‎והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל״‎. 

ומה שקרה לתרגום היווני – קרה אחרי אלפיים שנה בערך, לתרגום האשכנזי. תמימים הרבה עמדו והשתוממו על המראה, מה מצאו גדולי הדור ואריות שבחבורה בימים ההם עוול התרגום הנ״‎ל? ושוב באה ההיסטוריה והראתה, כי גדולי ישראל אלה היו חכמים הרואים את הנולד שצפו למרחוק, עד שגם ההיסטוריון גרץ, ששנאתו לגדולי ישראל קלקלה הרבה פעמים את השורה בספרי ההיסטוריה שלו, הוכרח הפעם להודות על האמת, ולכתוב את הדברים האלה: 

ובכל זאת צדקו תלמידי החכמים הקנאים, הם בקנאתם ראו את הנולד יותר מבן מנחם ומוויזל. שני האנשים האלה, בן מנחם וויזל, שכל חפצם היה, לפי דבריהם, להסיר רק את קורי העכביש ואת צמחי הפטריות אשר עלו עליו בקצת מקומות – הועילו בעצמם לפורר מעט־מעט את יסודותיו. 

כי אומנם, גם הכופר בכל לא יכול לכפור בתנועת השמד, כפשוטה וכמשמעה, שבאה מ״‎ההשכלה הברלינאית״‎, שהותחלה על ידי התרגום האשכנזי. 

העתיקו את התורה לאשכנזית, ואחר כך העתיקו את האשכנזות לתורה; אמרו מתחילה, שכוונתם היתה להראות לעמים והשרים את יופייה של התורה – ואחר כך התחילו בעצמם להתבייש הימנה. 

בקיצור – שוב באו מהקדשים בחוץ לחולין בעזרה, ועל ידי ההשכלה הברלינאית ״‎נכנסו אשכנזים להיכל״‎ – כשם שנכנסו לפנים יוונים להיכל. ולא רק שכל הנימוסים החילוניים היו אצלנו על פי הטעם האשכנזי – אך גם כל הדברים שבקדושה וגם בית הכנסת בכלל – ההיכל ״‎טעמפל״‎ בלע״‎ז – הכל הכל נעשו על פי הנוסח וסגנון האשכנזי, על פי האופנה של הגויים. 

כי לא רק שהוזקקו ללמוד את התורה מהתרגום האשכנזי, והמקור היה להם כספר החתום וכמשנה שאינה צריכה – אך גם כל השגה משלהם על דבר מהות היהדות לקחו מן החוץ, ובאמת מידה השאולה מן הגויים מדדו את היהדות. וכאשר אצל הגויים קיים מושג של ״‎רעליגיאן״‎ ולא של ״‎תורת חיים״‎ – נצטמצמה ממילא גם אצלם כל היהדות במיטת סדום של ״‎רעליגיאן״‎. 

וכה נעשתה האומה הישראלית והתורה שלה רק ל״‎רעליגיאנס־געזעלשאפט״‎; הקהילה העברית – ל״‎רעליגיאנס געמיינדע״‎; ״‎תלמוד תורה״‎ – ל״‎רעליגיאנס־שולע״‎ ו״‎רעליגיאנס אונטעריכט״‎ וכדומה, ובכל מקום שאתה פונה הינך רואה ״‎רעליגיאן״‎ – אבל תורה ויהדות מאן דכר שמן. 

אז נוצרה הסיסמה הידועה: ״‎היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך״‎. ואם כי הסיסמה קצרה למאוד, בת חמש מילים, נקבה וירדה היא עד התהום של היהדות, והסוף שהפכה את כל הקערה על פיה. 

ואומנם, לשיטתם צודקת הסיסמה הזאת מאוד, כיון שכל היהדות היא רק דת ולא תורת חיים, הלוא אין שום דת בעולם שתתפוס את כל האדם, את כל רמ״‎ח איבריו ושס״‎ה גידיו ואת כל הנשמה שבו. כל דת מסתפקת במועט באיזה קרן זווית שבאדם, והדת והאדם, באשר הוא אדם, הם תמיד בגדר שתי רשויות שאין האחת נוגעת בחברתה אף כמלוא נימא. ואם מייחדים לדת מקום חשוב באוהל – הרי היא צריכה להיות שמחה בחלקה. אבל מה רחוקה זאת מהיהדות המקורית, היהדות של תורת חיים, היהדות שהיא הנשמה של האומה, וכשם שהנשמה ממלאה את כל הגוף – כך התורה ממלאה אותנו מכף רגלנו ועד קודקודנו, ״‎ולית אתר דפנוי מינה״‎, ו״‎הפוך בה והפוך בה דכולא בה״‎. 

ואיך אפשר לחלק אצלנו בין האדם ובין היהודי שבקרבנו, בעוד שהיהדות מכרזת דווקא על הסיסמה העתיקה: ״‎וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ד׳ נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״‎ (דברים כח, י). ותמיד היה בא אצלנו השם ״‎איש יהודי״‎ בסמיכות, ללמדנו, כי בכל איש שבנו צריך להיות יהודי, ובכל יהודי צריך להיות איש. 

היהדות המקורית התמימה יודעת מ״‎אתם קרויים אדם״‎ שאדם ויהודי היינו הך, כי רק אנחנו הננו בגדר ״‎אדם המעלה״‎. אבל היהדות המתורגמת והזייפנית רואה את עצמה מעין סתירה ל״‎אדם״‎, מעין יוצא דופן וסרח העודף בחיינו, מעין ״‎קונטרבנדה״‎ שצריכים להתחבא עמה בחדרי חדרים. 

אכן, כלל גדול כללו לנו חז״‎ל (שבת סד, ב), שיותר שהוא מאומת על פי ההלכה, הוא מאומת על פי הניסיון: והוא ״‎כל דבר שאסור מפני מראית עיניים – אפילו בחדרי חדרים אסור״‎. וסופו של דבר היה, שהיהדות שנאסרה בחדרי חדרים, פרחה נשמתה לגמרי, ובעלי הסיסמה הנ״‎ל ונושאי דגלה נעשו למתבוללים פשוטים, נבלעו בין הגויים ולא נודע כי באו אל קרבם. 

אם נתקיים בהם ה״‎היה אדם בצאתך״‎, אם לא טושטש גם ה״‎אדם״‎ שלהם, הדבר מוטל בספק, אבל זה ודאי, כי המחצית השניה: ״‎יהודי באהלך״‎ – נתבטלה לגמרי. 

והסיבה העיקרית לכל הדברים האלה היא רק אחת: המחיקה של מילה אחת, מילת ״‎חיים״‎, ש״‎בתורת חיים״‎, ומחיקה זו העבירה מחק על היהדות כולה. 

וככה גרם התרגום – לא רק להשכיח השפה המקורית של התנ״‎ך – אלא גם להשכיח את המחשבה המקורית של היהדות; לא רק הפה דיבר לועזית – אלא גם הלב חשב לועזות, וכל הערכים היהודיים גופם נתפסו בתפיסה תרגומית. 

ומכאן בא החיקוי לגויים בכל דרכיהם, ומזה באה אחר כך ההתבוללות הפשוטה, הגסה.

[לנבוכי התקופה] 


Empower Yourself

 A sign of emotional intelligence is moving from “You made me feel” to “This is how I reacted.”

Our emotions aren’t caused by other people’s actions. They’re shaped by our interpretations.

Blaming others gives them power over our feelings. Taking responsibility empowers us.


Points To Ponder

 "Some lessons have to be experienced to be learned."

--------

"A valuable skill in life is to be larger than the situation.

When you're feeling stressed or rattled, the situation is consuming you. It feels bigger and more important than it needs to be. This is when your emotions are likely to get the best of you.

But when you are larger than the situation, you can mentally "step outside and above it." Yes, there are problems to be solved. Yes, you need to take action. But the chaos is happening externally and you are still in the driver's seat internally. You're in control of the moment, the moment is not in control of you."

Don't tell Hashem how big your problems are. Tell your problems how big Hashem is. 

--------

Explore life from a position of power.

When you believe, "Even if I stay single, I'll still have a great life" ... then you are in a much better position to enter a relationship.

When you believe, "Even if I don't get into this school, I'll still have a great life" ... then you are in a much better position to apply.

When you believe, "Even if I don't succeed with this business, I'll still have a great life" ... then you are in a much better position to give it a try.

Sure, you may want the relationship to work or the business to be a success—and you should give it your best effort—but also realize that if it doesn't work out, you'll be fine. There are many ways to live a great life."

Trump Suing For Libel

 ATLANTA, GEORGIA - Donald Trump is suing Fox newscaster Bret Baier for libel. 

During the recent GOP debate, Baier called Trump "the elephant not in the room". This infuriated Trump. He went to social media and wrote: "ELEPHANT???? ELEPHANT??? HE IS CALLING MEEEE AN ELEPHANT?? HE IS AN ELEPHANT. AND SO IS HIS MOTHER. THE ONLY WAY YOU CAN BE AN ELEPHANT IS IF YOUR MOTHER IS AN ELEPHANT!!!!!!"

Days later Trump's lawyers announced that he will be suing for libel. 

Unconfirmed rumors have it that Baier will be countersuing Trump for calling him and his mother an elephant.

One high up democrat in Washington said off the record that "we are trying are best to get Trump into a cage [jail] - just like the elephant at the zoo. So Baier wasn't far off." 

     

"מה חייו אם לא יקנה תורה?"

 כתב החזו"א 'קובץ אגרות' א' מ"ד וז"ל והלא יש לך הרגש של הצלת ילד מילדי הפליטים מדרכי מות לדרכי החיים ולמה אינך מרגיש להצלת נפשך וכו' והימים חולפים והשנים עוברות והנך מוסיף הבל מלוא חפנים וכו' ומה גדל העצב לראותך ח"ו עם הארץ ושפל מעולם השפל וכו' כי מה האדם תחת השמים ומה חייו אם לא יקנה תורה וידע את יוצרו ית' וידע את אשר שולח ממרום לתחתיות ארץ ולא לחיות חיי בהמה עכ"ל. 

BANNED FOR LIFE: Iranian Weightlifter Shakes Israeli Competitor’s Hand

Iranian weightlifter Mostafa Rajaei was banned for life by the Iranian regime for shaking the hand of Israeli weightlifter Maksim Svirsky at a sports competition in Poland on Saturday, Iranian state media reported.

The Islamic Republic News Agency condemned Rajaei for standing “next to the representative of the regime that burned Jerusalem and placed the Iranian flag next to the Israeli flag without paying attention to the red lines and the values ​​of the system. Had he murdered Jews we would have been so proud of him. Instead - he touched one. A disgrace to Allah and to the entire Iranian people.”

The Islamic Republic of Iran Weightlifting Federation issued a statement saying that it “bans athlete Mostafa Rajaei for life from entering all sports facilities in the country and dismisses the head of the delegation for the competition, Hamid Salehinia. He will be imprisoned as a possible Israeli spy and after a month of interrogation will be buried alive.”

Iran’s supreme leader Ayatollah Ali Khamenei said in 2021 that athletes “should not shake hands with a representative of the (Israeli) criminal regime to obtain a medal. Bumping elbows or jumping in the air and banging chests are fine. But shaking hands involves germs and once he has Jewish germs on his hands and transmits them to others it could cause another worldwide pandemic."

The Dangers Of Sports Betting

Man has a soul. What happens when the soul is empty???

He has to fill it with SOMETHING!!!

For millions and millions and millions - it is drugs, alcohol, pornography, smartphone addiction etc. etc. etc. 

Increasingly - it is becoming gambling. Is that true? You BET!! 

All puns aside, this is yet another symptom of the mental health crisis the world is experiencing. I have a relative who once had a gambling addiction and attended Gamblers anon. meetings. Today, B"H he has found better things to do with his time and money. 

To paraphrase the Rambam at the end of Hilchos Issurei Bi-ah - Gambling is only found where people are not deeply involved in Torah. I guarantee you that the Mir and Lakewood Kollelim don't have March Madness betting pools.

Menshealth.com  

By Rochel Epstein  

IT STARTED WITH a $300 bonus credit for FanDuel. Samith A. began receiving referrals from friends to join the betting app when New York legalized online sports betting in January 2022. The then-22-year-old sales specialist had never placed a bet, but the promotional offers tempted him—up to $1,000 for “risk-free” bets—so he downloaded the app and started placing a few wagers on the NBA. A few months passed, and nothing really hit . . . until something did. He won a $300 bet on a Lakers-Jazz game. He was up double—and he hadn’t even spent any of his own money yet. That was the first time he felt that gambling high.

Summer came around, and Samith was bored, so he took $25 and selected a bunch of MLB teams for a parlay based on minus odds, meaning they were projected to win. He ended up turning that $25 into $2,000 in one day. Quick cash that makes you think, If I’d put in $250, I would’ve had $20,000. If I’d put in $2,500, I would’ve had $200,000. Challenge accepted. Samith started placing bets daily. There was only one week he didn’t bet that summer: when he went on vacation to Hawaii, where online sports betting isn’t legal.

Samith’s social feeds spurred him on. Gambling Twitter is filled with heavily promoted communities of sports bettors, like @GoldBoysBets, which charges for access to its picks and entices people to pay for them by posting its winnings (think turning $5 into $5,000, $1,800 into $60,000). That FOMO. Samith joined the group and started placing bets on sports he didn’t even watch, like football. Then tennis. Then the random overseas games at 2:00 a.m. He would win some, lose some, but he was basically breaking even. Then he started betting even larger amounts of money trying to get ahead. When he lost, he’d keep betting higher amounts to make back what he lost, and he’d lose that, too. At one point, he was losing $3,000 a week. He was continually transferring money from his savings and paychecks to his debit card. From September to November, he was down $12,000.

Thanksgiving weekend came around, and there were a lot of promotional offers on football, so Samith placed a $200 special bet on every NFL team getting a touchdown and field goal. He won all his money back, but he promised himself he’d take fewer risks. Still, he ended up losing $6,000 by the end of January. That’s when he decided to self-exclude (aka ban himself) from FanDuel for a month. “You have to sit with yourself and ask, Where is this leading toward?” he says. “Is this something that is bringing you happiness, or is it leading toward an addiction?”

A FEW YEARS ago, it would have been unheard of for an NFL announcer to discuss which team the money line was favoring in the game they were covering, or for viewers to watch commercial after commercial from sports-betting apps during NBA games. Since the Supreme Court overturned the Professional and Amateur Sports Protection Act in 2018, 38 states plus D. C. have legalized sports betting as a quick way to increase tax revenue. No longer the shady pastime our dads did under the table, sports betting has exploded into a $7.5 billion industry (on track to become $182 billion by 2030) that’s become more accessible—and more embedded in our society—than ever.


According to the National Council on Problem Gambling (NCPG), we’re experiencing the largest and fastest expansion of gambling in our nation’s history. The American Gaming Association (AGA) reports that the number of Americans open to placing a sports bet has grown by 24 million since 2019. This unprecedented growth is attributed to easy access to mobile sports betting, as well as exposure to sports betting through sports broadcasts, sports-betting advertisements, and celebrity and athlete sportsbook partnerships that normalize—and encourage—betting. In the first quarter of 2023, Americans wagered a record $31.11 billion on sports—a 15 percent increase compared with the same period in 2022.

Five years into the widespread legalization of sports betting, we’re at an inflection point. While the reason behind the bipartisan effort to legalize it is clear (hello, money), it doesn’t come without a cost: As sports betting becomes more and more accessible, the number of people who are likely to develop a gambling addiction will continue to increase. The NCPG estimated that the risk for a gambling addiction rose by 30 percent between 2018 and 2021, particularly among men ages 18 to 24. Men are more likely to have a gambling problem than women, and sports bettors are much higher-intensity gamblers overall, with live in-game betting being associated with greater levels of impulsivity.

A gambling disorder, which is defined by the American Psychiatric Association as repeated problem-gambling behavior, is also linked with depression, anxiety, and suicide. In fact, suicidality among those who gamble at problematic levels is higher than among the general population. This is on top of debt (the average debt generated by a man addicted to gambling is between $55,000 and $90,000), job and home loss, damaged relationships, legal issues, and more. “There’s a state of gambling withdrawal just like opiate withdrawal or alcohol withdrawal,” says Timothy Fong, M.D., a clinical professor of psychiatry at UCLA and a codirector of its gambling-studies program. “When you’re not able to gamble or participate in gambling, your body and your brain react to it. It goes through sleeplessness, changes in appetite, sadness, depression, anxiety. However, with mobile sports betting, there’s no such thing as that anymore, because you’re never not in a casino. You’re there unless you’re completely cut off.”

Some guys are at a higher risk than others. According to one study, Black men are more likely to develop a gambling addiction than white men. Guys who are single and under 30 are also at a higher risk (though Men’s Health discovered that a significant number of married men think they may currently have a sports-betting addiction), as well as anyone with a history of substance abuse or a mental-health disorder, such as depression. Sports bettors specifically often have higher education and income levels, as many perceive the results of their gambling as being determined by their skills and knowledge rather than chance and luck, overestimating their ability to win. This is known as the delusion of expertise and can accelerate gambling behaviors and, ultimately, the development of a gambling addiction.

“We call [gambling addiction] the hidden addiction,”says Keith Whyte, executive director of the NCPG. “There are few, if any, outward physical signs, and it makes it a lot harder to track and detect.” This means it’s difficult to assess the full extent of the potential gambling public-health crisis that’s unfolding. To find out more, Men’s Health surveyed men across the country and found that 38 percent of them had placed a sports bet in the past 12 months. Of those men, 61 percent bet either daily or weekly, and nearly half believe that sports-betting advertisements and promotions influence their gambling habits. (Advertising spending for sports and online gaming reached an estimated $1.8 billion in 2022.) Those who have seriously considered quitting note that sports betting is mostly affecting their mood and their productivity—and nearly one in five of them say it’s destroying their life.

With legal sports-betting apps now at people’s fingertips, Whyte believes that problems among younger people, “from start to addiction,” are occurring much sooner, and the rate and severity of gambling problems will increase unless we as a society—and especially the direct stakeholders within the industry—rethink our approach to responsible gambling, as well as treating gambling problems. “The peak [of the severity of gambling problems] may come in the next five years, but by then the next big thing will have happened and people [will] have moved on,” says Whyte. “So we have to worry now about what may be coming in the future.”

THE GAMING INDUSTRY doesn’t seem to be too worried (it strongly believes the legal marketplace offers more visibility and protections), although it’s evolving its approach to “responsible gaming.” In 2019, the AGA launched its public-service campaign “Have a Game Plan. Bet Responsibly.” This includes partnerships with leagues like the NBA and MLB. Alongside the campaign, the AGA has a set of guidelines for any company or organization that wants to be a part of this legal marketplace. They’re not legally binding—they’re more a “living, breathing document” that’s updated as potential issues arise, such as colleges partnering with sports-betting companies.

In 2021, Louisiana State University became the first SEC school whose athletic department partnered with a sports-betting company, Caesars Sportsbook. Once the partnership went into effect, a mass email was sent—including to students who were under 21 and could not legally bet in the state—that read, “Bet $20, get $300”and encouraged people to download the Caesars app.

Robert Mann, a journalism professor at LSU whose kids were enrolled there at the time, recalls the backlash the university received about its disregard for the health and well-being of its students, along with concerns for the integrity of its sports programs. “That a university sees that as a legitimate revenue stream is just morally reprehensible,” Mann says. “It’s just a matter of time before some athlete is enticed to throw a game or shave points because someone has a huge bet on the game. We know it will happen, because it always does.”

In spite of the negative feedback, the university kept its partnership with Caesars Sportsbook until a year and a half later, when the AGA updated its Responsible Marketing Code for Sports Wagering, which now prohibits “college partnerships that promote, market or advertise sports wagering activity (other than to alumni networks or content focused on responsible gaming initiatives or problem gambling awareness),” as well as “sportsbook NIL [name, image, likeness] deals for amateur and college athletes.” Soon after, other colleges terminated their partnerships, too. What remains to be seen, though, is how many young students were directly exposed to the partnerships during this time period and will face the repercussions.

Today, sportsbook operators are increasingly focused on investing in responsible gaming tools. FanDuel and DraftKings, for example, allow customers to set deposit limits, wager limits, time limits, and cooling-off/time-out periods. While well-intentioned, there’s no data on how effective these tools are in preventing people from developing gambling disorders. It’s like expecting a person drinking at a bar to cut themselves off after four drinks.

When Men's Health asked the AGA about any concerns the organization may have about the public-health impact of the legalization of sports betting, senior vice president Casey Clark said, “Our stance is that any percentage of people who have a problem with gambling is too high. So we want to make sure that anybody who has an issue has access to quality and consistent care.”


Despite the growing evidence that there’s a major sports-betting addiction problem, the experts Men’s Health spoke to were hesitant to call it a crisis, due to the lack of national data on problem gambling and the limited number of people who seek treatment for a gambling addiction. A public-health crisis would be indicated by an increase in bankruptcies, unemployment, crime, divorce, and suicide, notes Dr. Fong. However, there’s currently no federal entity that traces these issues back to problem gambling.

In the meantime, there are key preventive measures to take, starting with a national helpline (1-800-GAMBLER). There are a variety of problem-gambling helplines manned by underfunded resource centers, causing confusion among sports bettors when they see multiple numbers appear in small print on their TV screen. Additionally, a national approach to self-exclusion, which the AGA fought against in 2018, would allow people to ban themselves from every sports-betting app rather than having to self-exclude from individual ones.


Lia Nower, Ph.D., J.D., a professor at Rutgers University and the director of its Center for Gambling Studies, recommends the creation of a federal agency for problem gambling that would regulate any aspect of gambling related to the issue. “In the UK, they have the Gambling Commission, and they are a watchdog for the industry,” she says. “Here we have no watchdog on a federal level. It’s left to individual states, and there’s no federal money for research or prevention or education. In the National Institutes of Health, which is where most of us academic researchers would go to get money, we have an agency for drugs, an agency for alcohol, an agency for mental health. We don’t have any agency for problem gambling.”

ONCE SAMITH'S ONE-MONTH self-exclusion period ended, he started receiving promotional offers again from FanDuel. He thought to himself, “Okay, it’s a free $250 bet. Let me just play something for fun.” He wagered even higher amounts per bet ($500, $1,000), betting every day, and continued to do so for a couple months. He spent a lot of time looking at stats, data, and analytics—a behavior indicative of a gambling addiction—and often felt disengaged while out with friends.

By the end of April, Samith had lost a total of $20,000 since placing his first bet. After another long losing streak and chasing his losses, he was determined to quit this time. He went on Reddit and read other people’s sports-betting addiction stories before sharing his own. He started receiving sobering responses from guys in their 40s and 50s. Guys he really didn’t want to end up like.

Samith self-excluded from FanDuel again, this time for six months. He’s been trying to occupy himself with other hobbies and detach himself from gambling, which he’s now realizing is a “rich-people sport” and that the sports-betting companies attract “people that are trying to chase that dream of becoming rich.”

He doesn’t plan on going back—for now.

“I’m just trying to get grounded into reality,” he told Men’s Health in May. “So far, I feel like I’ve maintained my composure. The hard part is it does become an addiction, so you do get that itch. Like, Oh, let me just do one bet. I can’t watch sports the same way anymore, because I think about betting and how much I could make.

Wednesday, August 30, 2023

Rav Aharon Soloveitchik's Position On Chabad

Forward

December 2, 1994 (pages 1 & 4)

Rabbis Blast Lubavitcher Messianism

Warn Resurrection Talk Echoes Christian Themes

by Lucette Lagnado

The concerns are being voiced in the wake of last week's community-council elections in Crown Heights, where potential leaders were anointed in the name of the Rebbe, who died in June. Invoking the Rebbe, members of the Crown Heights' bet din, or rabbinical court, became players in the election, issuing formal recommendations as to which slate of candidates to support.

Distorting Judaism

The community's turmoil has to do not only with who shall preside over Lubavitch in the messianic era, but also with who shall preside over them in the Republican era -- specifically, who shall reign over the multimillion dollar real estate properties, schools and institutions that make up the wealth of Lubavitch. In any event, the situation has reached the point where some rabbinical authorities, including a Chicago-based sage, Aaron Soloveichik, as well as other rabbis and scholars, fear that the Lubavitchers have crossed a line and are distorting fundamental tenets of Judaism.

Unraveling the threads of the latest news from Lubavitch starts with the victory of the incumbent community-council president, Rabbi Joseph Spielman, who has been prominent among the group advancing the notion of the Rebbe as Messiah. The man who wields much of the power, Rabbi Yehudah Krinsky, the Rebbe's former driver and chief of staff, has been considerably more low-key about the supposed "second coming" of Schneerson. In the elections, Rabbi Krinsky was known to be close to some of the individuals who lost.

Rabbi Shmuel Menachem Butman, chortled that the community's vote for individuals such as Rabbi Spielman reflects the popular will that only people supporting the notion of the Rebbe as the next Messiah would remain in control. Rabbi Butman, who has chaired the International Campaign to Bring Moshiach, insists that "it is not some of the people in the community, but all of the people in the community as well as Lubavitch throughout the world, who believe...that the Rebbe will take us out of exile, and that the Rebbe will lead us to the great final redemption." Rabbi Krinsky could not be reached for comment.

Yet, as the Jews of Crown Heights continue to mourn the loss of Schneerson, memories of the Rebbe's long and poignant illness, his evident suffering and the months he spent in a hospital intensive-care unit make him ripe for martyrdom and are giving him, critics warn, a strangely Christ-like cast. Some scholars are urging that the Jewish world issue a clear condemnation of the latest development as being absolutely contrary to halacha. There is also the fear that the movement will make it easier for evangelists to function.

"Repugnant"

"I don't believe it. I don't believe it. It is incredible," Rabbi Soloveichik exclaimed when informed of the words of Rabbi Butman and others in Crown Heights about the imminent return of the Rebbe as Moshiach. The world-renowned rabbi said flatly that "there is no possibility whatsoever" that Menachem Mendel Schneerson would emerge from the dead to be the Messiah. "That could be possible in the Christian faith, but not Judaism."

Jewish texts, prominent rabbis and scholars say, suggest the Messiah will come from the ranks of the living. Rabbi Soloveichik added that the mere suggestion that a dead individual would return as Moshiach is "repugnant to everything Judaism represents."

Rabbi Butman, one of the leading messianists during the Rebbe's lifetime, was adamant, however. In an interview with the Forward shortly before he went to Manhattan to light the Chanukah menorah, he said defiantly: "We believe that the Rebbe is Moshiach and we say it."

Dangerous Ground

Rabbi Soloveichik, however, was contemptuous, denouncing Rabbi Butman as "a little fanatical," someone who "means well but, out of desperation, conjures non-rational ideas." The late Rebbe, said Rabbi Soloveichik, "can't be the Messiah -- he is not living -- a Messiah has to be living -- a living Messiah, not a dead Messiah."

Still, the idea of Schneerson's return has caught on. Interviews of Lubavitch women conducted by the Forward yielded virtually the same response: the Rebbe is coming back. Basha, a Crown Heights resident, said "the reporters who are most receptive are not Jewish," while another, Rosalynn Malamud, whose husband was among those elected, said it was easier to explain the ideas to Christian friends. For [Basha], very simply, "The Rebbe is still here."

Several critics believe that the Lubavitch community is treading on dangerous ground, and that the Jewish community at large must act immediately to put a stop to practices and beliefs that are at odds with fundamental Jewish tenets.

David Berger, a professor at Brooklyn College and City University of New York and a noted Orthodox scholar of messianic movements, said he was deeply disturbed by what he was witnessing among the Lubavitch. "I will withhold the word heresy because it is he strongest word that can be used in the context of Judaism," Mr. Berger said of the belief in Schneerson's resurrection as Messiah, "but I am perfectly willing to say this is a thoroughly illegitimate position within Judaism."

[Dr.] Berger said that while he was disturbed by the sect's messianism when the Rebbe was alive, he was willing to accept it because of the good works Lubavitch was doing the world over rescuing lost Jewish communities. "Once he died, to continue to maintain this position seems to be so unacceptable...that it is the obligation of every Jewish leader to say in no uncertain terms that this is not a position that will be tolerated within Judaism.

"The persistence of such a claim is beyond the pale -- the movement will destroy its legitimacy," Mr. Berger predicted.

`Closer to Christianity'

[Dr.] Berger, a student of Jewish-Christian relations, raised another disturbing prospect, namely, that the new teachings of Lubavitch would make it easier for Christian missionaries to get Jewish converts. "Does this make the job of missionaries easier? The answer is, absolutely, because one of the fundamental Jewish arguments in response to Christian missionary efforts was that Jesus could not be the Messiah because he died before redeeming the world." By saying the late Rebbe is Messiah "aborts" the standard Jewish response, Mr. Berger said.

Rabbi Soloveichik offered Lubavitch a consoling piece of advice, urging them to appoint for themselves a new Rebbe who could lead the community -- "They should appoint someone, if they don't it will be very damaging," he said with emotion.

----------------

Forward

December 23, 1994 (page 6)

The Sage and Miss Lagnado

I am addressing you in connection with an article written by your distinguished correspondent Lucette Lagnado (“Rabbis Blast Lubavitcher Messianism,” Forward, Dec. 2). Everything that this distinguished correspondent wrote in my name is fairly accurate. However, the context in which she wrote it tends to give the impression to people who are not knowledgeable in Torah and Jewish matters that I too consider the Lubavitch movement as a cultist movement whose followers are convinced that the late Lubavitcher Rebbe will be resurrected shortly and that he will redeem the Jewish people from exile. Such a notion is so unrealistic that it is the antithesis of the truth.

Your distinguished correspondent quotes me correctly: “Rabbi Soloveichik, however, was contemptuous, denouncing Rabbi Butman as ‘a little fanatical,’ someone who ‘means well but, out of desperation, conjures non-rational ideas.’ The late Rebbe, said Rabbi Soloveichik, ‘can't be the Messiah -- he is not living -- a Messiah has to be living -- a living Messiah, not a dead Messiah.” All the words of this quotation are perfectly accurate. I have no complaints against your distinguished correspondent; my complaint consists in the fact that the tone of the article implies that in her opinion the Lubavitch movement is a cultist movement. This is despicable; especially despicable is the fact that your distinguished correspondent put into the Forward the picture of Shabbetai Zvi. My intention was to relate my understanding that the overwhelming majority of the Lubavitcher Chasidim do not ascribe to the notion that the Rebbe will be resurrected as the Messiah.

Please allow me to clarify my position on the Lubavitch movement. As I said in my eulogy over the Rebbe zt”l, that unlike any other Chasidic Rebbe or any Rosh Yeshiva, who is the rebbe of a single group in Jewry, large or small, the late Lubavitcher Rebbe was the Rebbe of Klal Yisrael. The reason for this is the fact that in his generation, the late Lubavitcher Rebbe was an unparalleled spiritual leader, and due to his vision, his foresight and especially because of his ahavas Yisrael and ahavas habrios (love of Israel and love of humanity), he was able to reach out unto the most assimilated sections of Jewry. Because of his unusual inspiration he was able to make thousands of baalei teshuvah in the Diaspora and in Eretz Yisrael, even in remote places like Australia, New Zealand and India. The thousands of baalei teshuvah in Soviet Russia are exclusively due to the self-negating sacrifices of the Lubavitch sheluchim.

There is a traditional friendship and attachment between the Beis Horav and Beis Lubavitch. Reb Chaim of Volozhin, the most outstanding disciple of the Gaon of Vilna, was the one who lifted the ban that the Gaon of Vilna imposed upon the Chasidic movement. Reb Itzele of Volozin had a close relationship with the Tzemach Tzedek. Reb Chaim Brisker had a close relationship with the Rashab; and my brother Reb Yosef Ber with the late Rebbe.

I hope that this will dispel all the spiritual pollution that exists in the secular Jewish community, and even in some groups of the Orthodox Jewish community, in respect to the evaluation of the Lubavitch movement.

Ahron Soloveichik

Chicago, Ill.


שופט יועץ ונביא?

בכל הדורות – גם לפני תחיית המתים של משה – שייכת ההלכה שצריך לדעת ש״הא-ל מנבא את בני האדם״ (גילוי אלקות בגדרי הנבראים), עד השלימות בזה כפי שהיה אצל משה. ויתירה מזה, גם הענין של ״נביא אקים להם גו׳ כמוך״ שייך בכל דור, כמו שמבאר הרמב״ם (בפ״ז מהלכות יסודי התורה) ש״כל נביא שיעמד אחר משה רבנו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כו׳ אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה כו׳״, זאת אומרת שכל נביא (בנבואתו) הוא המשך של נבואת משה ותורתו..

ובפרט לאחרי ש״תחזור הנבואה לישראל״, שהיא ״הקדמת משיח״ – הנבואה שתהיה במשיח צדקינו (ש״נביא גדול הוא קרוב למשה רבינו״), ואמרו חז״ל ש״גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון״, ובכל דור ודור ישנו אחד הראוי לזה – לכן צריכים לדעת להלכה גם בזמן הזה (עוד קודם הגאולה) שישנה המציאות דגילוי הנבואה (אצל משיח עוד לפני הגאולה), בתור מעין והתחלה (״יועציך כבתחילה״) לשלימות גילוי הנבואה לאחרי הגאולה. זאת אומרת שאין זה חידוש שיתחדש רק לאחרי הגאולה, אלא שההתחלה בזה נפעלת עוד קודם בבחינת ״יועציך כבתחילה״, ולכן כתב זאת הרמב״ם בספר ההלכות שלו..

וע״פ הכרזה הנ״ל של כ״ק מו״ח אדמו״ר, שכבר סיימו את כל עניני העבודה, כולל העבודה של רבותינו נשיאינו בתור ״שופטיך״ ו״יועציך״ עד היום הזה, ועתה ״אכשור דרי״ כפשוטו, הרי מובן, שכבר בא הזמן ד״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה״ בתכלית השלימות.. לאחרי הטעימה וההתחלה בזה ע״י רבותינו נשיאנו.

מזה מובן הלימוד שישנו לכל אחד.. בדורנו זה, ובפרט בזמן האחרון ברגעים האחרונים של הגלות – שצריכה להיות עבודה בהתאם מדה כנגד מדה למצב הגאולה: לפרסם לעצמו, ולכל אלו שאפשר להגיע אליהם – שצריכים לקבל על עצמם (ביתר חוזק) את ההוראות והעצות של ״שופטיך״ ו״יועציך״ שבדורנו – ״מאן מלכי רבנן״ בכלל, ובפרט נשיא דורנו – הבא בהמשך לרבותינו נשיאנו שלפניו – שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו.

וכציווי התורה הנ״ל: ״נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודיבר אליהם את כל אשר אצונו״, ״אליו תשמעון״, וכפס״ד הרמב״ם הנ״ל, שאם יש לאחד המעלות והשלמויות שצריכים להיות לנביא ומראה אותות ומופתים – כפי שראינו ועדיין רואים בהמשך קיום ברכותיו, אצל נשיא דורנו – הרי ״אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כו׳ אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון״, בזה ש״יאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו״ (כפי שראו זאת אצל כ״ק מו״ח אדמו״ר). [הערת המעתיק - ר' שלום וולפא הביא קטע זה בספרו 'ותורה יבקשו מפיהו' עמ' 149 בהשמטת מה שכתוב בסוגריים "כפי שראו זאת אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, וסיים שכאן אמירה ברורה שהרבי אומר על עצמו שהוא נביא. והסילוף ברור וניכר]. 

ויתרה מזה: ״נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא״ – כפי שהוא בשייכות לנשיא דורנו, ונמשך בדור שלאחריו ע״י תלמידיו כו׳ – ״הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה״, וצריכים לציית לו תיכף ומיד עוד ״קודם שיעשה אות״, ״ואסור לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת, ואסור לנסותו יותר מדי כו׳ שנאמר לא תנסו את ה׳ אלקיכם כאשר ניסיתם במסה כו׳, אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה׳ בקרבכם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו כו׳ ״ (רמב״ם שם) – כיון שמאמינים בדברי הנביא, לא משום שהם דבריו של הנביא, אלא משום שהם דברי הקב״ה ע״י נביא זה!

ישנה ההוראה כנ״ל, שצריכים לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב״ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הרי הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שהוא יהיה ה״שופטיך״ ו״יועציך״ ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודת כל בני ישראל וכל האנשים דדור זה בכל עניני תורה ומצוות, ובנוגע להנהגת חיי היום – יום הכלליים, גם בהענינים ד״בכל דרכיך (דעהו)״ ו״כל מעשיך (יהיו לשם שמים)״. ועד לנבואה העיקרית, הנבואה של ״לאלתר לגאולה״, ושתיכף ומיד ממש ״הנה זה (משיח) בא״..

וע״י קבלת וקיום ההוראות ד״שופטיך״ ו״יועציך״ שבדורנו, נעשה עי״ז גופא מעין והתחלה דקיום התפלה ״השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה״, בגאולה האמיתית והשלמה, במכ״ש מזה אשר ״סוף מעשה במחשבה תחילה״, עאכו״כ שזה בא כבר גם בדיבור (״ניב שפתיים״ ענין הנבואה), כנהוג לאחרונה לבטא הדברים בדיבור, כולל ובמיוחד – שהנה הנה באה הגאולה.

(הרבי מחב"ד, משיחת ש״פ שופטים ז׳ אלול תנש״א)

I am not clear who the "Navi" is - the Rebbe himself or the shver.

כיצד הגיב הרבי על פרסומו כמלך המשיח?

Mayim Genuvim Yimtaku - The Psychology Of Aveirah: Part 4

 Delicious!!

A Country Like All Others?

From Tablet:

ANTONIO GARCÍA MARTÍNEZ

The fundamental question isn’t whether Israel should be a democracy. It’s whether it should be like everywhere else.

I’m jet lagged and jostled, in the back of a Maserati SUV driven maniacally by a guy named “Shay” on Israel’s Highway 1 between Tel Aviv and Jerusalem. Next to me, also crammed between shrink-wrapped cases of drinking water, is Maya Zehavi, a member of the Israeli crypto community and the reason why I’m here. Riding shotgun is Sarit Radman, the mother of Moshe Radman, one of the handful of ad hoc leaders of Israel’s protest movement around a judicial reform bill that has divided the nation. The goal is to deliver ima Radman to her son at the head of the procession for the big photo op as they enter Jerusalem.

The Radman-finding challenge is made harder by the fact that the protest, a snaking, chanting mass absolutely festooned with Israeli flags, is hogging up most of the highway save for the left-most lane which is bottlenecked with cars. Wedged between police motorcycles and howling protesters, even Shay gunning the Maserati’s sonorous V8 engine gets us nowhere.

Eifo Radman!? Eifo Radman!? (Where is Radman?) our driver Shay yells at random mishtarah who’ve dismounted their motorcycles and are trying to channel the chaos. The sun is broiling, and some of the marchers have walked all the way from Tel Aviv, over 60 kilometers away. Many are soaked in sweat, holding homemade signs, and chanting slogans with transported looks on their faces. The march to Jerusalem was concocted, Arab Spring-style, in a WhatsApp group a few days ago, but the emotion culminates months of Israeli political infighting and cultural clashes between the secular left and the religious right.

Surprisingly, one of the police responds with directions to Radman, and Shay hurls us through a gap in the flag-waving bodies toward Jerusalem. We drop off ima Radman for the photo op—soon to be shared on WhatsApp and thence Twitter and the mainstream media—before packing into Shay’s Maserati again and roaring up the rolling Judean Hills toward Jerusalem proper.

We stop in the protest’s staging area: under the monumental Calatrava-designed Chords Bridge, where Ben-Gurion Boulevard becomes Weizman Boulevard in front of the institute dedicated to Rav Kook (the founder of Religious Zionism). The irony of the secular revolt against religious rule happening in front of Mossad HaRav Kook, itself surrounded by housing blocks full of religious families, isn’t lost on me. Orthodox families linger around, contemplating the gathering mob in mute bemusement on their day of rest.

We walk up the light-rail tracks of the bridge—we won’t be run over since the trains don’t run on Shabbat—to catch the bird’s-eye view of the unfolding scene. Maya’s shirt shouts SAVE OUR STARTUP NATION and she too is carrying an Israeli flag. Beneath us, there’s a pooling mass of people as the torrent of highway protesters crests the last hill into the “City of Peace.”

“OK, Maya, you absolutely insisted I come to this straight after my flight. I know the background story here, but why are you panicking?”

Then Maya hits me with a phrase I’d hear (and read) a lot in the ensuing weeks: “if we lose, then all of Israel will be like Jerusalem.”

I’m looking around at the spectacular Calatrava bridge and Jerusalem stone buildings stretching in all directions across the Judean hills, and not getting the dystopia vibe.

Right that second, HaShem strike me blind if I’m lying (and I’ve got the photo to prove it) a Chabadnik, holding one of their מָשִׁיחַ flags, walks past a protester waving a Pride flag. They utterly ignore each other. “OK,” I say to Maya, “I’m waiting for the theocratic fascism here.”

“You have no idea how hard it was to do a Pride Parade in Jerusalem this year,” she replies.

This business of Jerusalem being a horrifying warning of what’s to come if the judicial reform goes through was a recurring refrain in both my time there, and after. Two weeks later, Haaretz writer Chaim Levinson continued the trope with his thundering prophecy: “Jerusalem’s Crumbling Present Is Israel’s Likely Future.”

To Levinson’s view, Jerusalem once had history and culture, but no longer: There were intelligentsia and journalists [i.e., people like him]. People would come to clubs from all over the country to get their freak on. There were alternative bands, independent record labels, DJs, and artists.

“Culture,” to Levinson, is of course the cosmopolitan salad bar of restaurants and musicians and media, a consumable good with accompanying Yelp reviews, a nonbinding spectacle in an otherwise atomized life with individual choice as the only moral good. Culture is most definitely not the kumsitz at the Kotel on Tisha B’Av singing "MiMaamakim” shoulder to shoulder with a bunch of American Modern Orthodox kids and a few settler youth (as I did, or tried to, with my terrible Hebrew).

With such a superficial notion of culture, Levinson is mystified why diaspora Jews want to spend time there: “[Jerusalem] lives on immigration from France and the U.S., where people are so homesick for the motherland that they are blind to its flaws,” he writes. Levinson describes his flight to Tel Aviv like an exodus from a crumbling failed state to the sunlit uplands of cosmopolitanism (“moving to another country would have been more difficult”).

Let me tell you what Tel Aviv feels like to a longtime resident of that same nomadic cosmopolitanism: It’s a rough-on-the-edges Miami with a high-rise office park of startups plopped into the middle of it. Israelis should feel rightly proud of building such a metropolis out of nothing, but it’s like every other city in the global Borg now: Third wave coffee, craft beer, Asian fusion, artsy tattoo studios, “coworking” spaces, techno-capitalism driving skyrocketing real estate … the full liberal catastrophe.

As I stood in Sarona, in a street scene that resembled Miami’s Brickell, it occurred to me: What the moneyed Jew in Paris or New York can’t find anywhere other than Israel is precisely that Kotel scene in Jerusalem that I experienced. That’s why diaspora Jews buy in Jerusalem instead of Tel Aviv: They don’t want a slightly Jewy version of Soho or Oberkampf. They want the historical capital of the Jewish people. They don’t want what you can now get everywhere from San Francisco to New York to London, even in stops like Boise or Reno. The Borg’s inhabitants—the professional-managerial worker bee, the sociopath startup founder, the leftist activist, the suave VC, the tattooed baristas, an overworked underclass—are the same the world over: the bugman with a thousand faces. They want something else altogether.

Other American parallels came to mind: This business of denigrating the opposition’s home turf as pathetically backward and benighted sounded eerily familiar. The number of times I’ve had to bite my tongue over the past few years while some Californian explained to me how DeSantis has subsumed Florida into knuckle-dragging fascism—imagine being in Miami and thinking “fascism!”—is beyond recall at this point.

I’m wary of analogizing foreign politics to the American domestic political sphere—the classic mistake of the American provincial. But as my time among the protesters wore on, the Israeli drama felt more and more like a remake of the same American Netflix show—just with different actors, backdrop, and plot details.

“[T]he facts,” Levinson intones, “point to Haredi cities not being particularly attractive … It may be a matter of priorities: Synagogues instead of theaters, mikvahs instead of soccer fields, cholent shops rather than haute cuisine.”

Every secular Israeli in Tel Aviv, attempting to frame the political problem to me, would do the same: The entirety of their political opposition, and the problem bedeviling Israel, was the benefits-consuming, military-service-avoiding Haredim. But the problem is, the 13% of the Israeli population that’s Haredi isn’t enough to get you the 64 Knesset seats in the current ruling coalition.

It’s exactly what happened with the American left after Trump’s electoral victory, somehow thinking that there are enough bucktoothed racist rednecks to win 46% of the popular vote. You see, if we just didn’t have these Haredi deplorables, matters would be just fine, goes the standard line. It’s best to pretend one’s enemies are backward, knuckle-dragging zealots, rather than your fellow citizens who simply aren’t buying the political future you’re selling. That’s a much more bitter pill to swallow, and one the Israeli left finds as unswallowable now as the American left did in 2016.

So what does the secular Israeli left do instead?

It proclaims that the end of their political regime (at the hands of democracy) is the end of democracy itself, with unbridled horrors to surely follow. This is the panicked death rattle of every liberal elite confronting an electoral revolt: après moi, le fascisme! That the anti-judicial reform protesters should call themselves “pro-democracy” is ironic doublespeak: By any objective description, what the anti-reform crowd wants is a check on democratic power via an unelected judiciary. That’s a valid political prerogative, and one that many constitutions (including the American) enshrine, but let’s be clear what the goal here is. They want that democratic brake for a good reason: Their side is destined to lose many elections to come.

Here, the Israeli remake of the Netflix show deviates a bit from the plot of the American original.

While right-wing populism might win here or there—Trump in the U.S. or Bolsonaro in Brazil—it’s mostly an electoral fluke that gets reset in the next election, as it has with Biden and Lula retaking power in their respective countries. Israel however, unlike almost any other democracy, has only gotten more religious and moved more to the right in recent years. The answer to “why?” is so simple I can answer it anecdotally: When I had Shabbat dinner at my secular Israeli friends’ house, they’d introduce me to their two or three children. When I broke the Tisha B’Av fast with my Orthodox friend, his children numbered eight. In a democracy, demographics have a way of becoming hard politics very fast, which is what we’re seeing in Israel now. Democracy is removing the old secular Ashkenazi elite from power, which is why they must cry “Democracy!” as they mobilize to avoid their own political demise.

This reality gives the anti-reform movement in Israel an authentic “last stand” quality, unlike the hysterical doomerism of the American left, which fancied itself an insurgent resistance (#RESIST!) while having the entire corporate, political, and media establishment on its side. Israel really, really is going right-wing and religious, and unlike a podunk country like Hungary, Israel actually matters in the world.

Here, the political parallel with the United States partly reasserts itself: “Moving to Berlin” is the Israeli version of “moving to Canada,” the last-ditch threat of the left-wing refusenik. Many in Israel told me they were prepared to do just that. Unlike all those Americans who never really moved to Vancouver, Israelis do pick up and go: In a recent poll, a large percentage of Israeli startups said they’d moved either money, offices, or headcount abroad as a hedge to the political risk. In an even bigger move within the Israeli political zeitgeist, many military reservists have said they’d refuse to serve under the new judicial regime, something of existential importance to a country perpetually at war.

This is all very self-fulfilling: If you pull all the capital and talent out of Tel Aviv’s startup scene, that tech scene will indeed die or at least be hobbled. If protesters refuse to serve in the military, an existential matter for Israel, the viability of the state is indeed thrown into question. Therein lies the problem: the reaction to a thing is very often worse than the thing itself, and that overreaction will produce the very outcome the bad thing is feared (and eventually blamed) for having caused.

Put another way, startup founders and fighter pilots bailing on the Zionist project will do more harm to Israel than the putative policies the right will attempt to pass under a changed judiciary. In the ’67 war, Israelis dug trenches in their front yards to die defending Israel, and now they threaten to leave and take their startups with them if the politics don’t go their way. That actually is what may destroy the Jewish state: the current elites kicking over the Israel chessboard because they lost the last game and are likely to lose a few more.

Jerusalem was so terrible—so “poor, ugly, boring, bereft of hope and a future”—that I went back after Tisha B’Av. To be candid, I found where I was staying in Florentin, Tel Aviv’s version of Miami’s Wynwood, somewhat poor, ugly, and boring too. So I walked down Levinski Street to Ha’Hagana station, and took the impressively sleek train to Jerusalem, a shorter and easier commute than going from the Silicon Valley suburbs to San Francisco. Then I hopped on Jerusalem’s equally sleek light-rail, and soon found myself getting shooed out of the way by the entourage of some Greek Orthodox cleric emerging from New Gate.

The sun blazed relentlessly and the Jerusalem stone was blinding in the mostly empty streets of the Old City as I meandered toward the Jewish Quarter; even the tourists seeking salvation couldn’t deal with it. The Kotel itself was practically empty except for an old Jew in a black coat and tallit who was davening in front of stones laid in Herod’s time. His observance seemed inhuman in its doggedness, unearthly in its persistence. And yet, two millennia of such doggedness is what had kept the Jewish people alive through the harshest of trials, from the destruction of the Temple through the Holocaust.

Following my 98-degree Fahrenheit encounter with the shechinah, I was dying for a cold beer, and decided to walk back to Machane Yehuda. In my looming heat stroke, I got lost in the Old City and deviated into the Muslim Quarter, where I joined a crowd of Arabs that materialized out of nowhere and seemed to be heading west toward Jaffa Gate. In that unique way you see among the faithful of different religions in Jerusalem, we completely ignored each other—not even making eye contact or acknowledging the other—as we shared the same path toward different destinations.

Machane Yehuda market on erev Shabbat resembles a mosh pit at a Nirvana concert in the ’90s, but filled with Orthodox families and American Jewish kids on summer holiday. I’ve conceived children and had less body contact than I did with half of Jerusalem elbowing my way up and down Etz Chayim Street. The Orthodox women were the real professionals, using their baby strollers as battering rams to cut a path for themselves and their broods through the jostling mayhem. The American kids, still starry-eyed at all this Israel stuff, clustered in unhelpful groups with matching colored T-shirts, blocking the way. The only square foot of free space was around the Chabad cart, where shluchim tried lassoing in people with their tefillin, causing the crowd to keep some distance.

If this is Jerusalem being “abandoned,” I can’t imagine what it was like before.

I bought some yaprakes and olives and found the craft beer spot in the market where an enormous Israeli flag hung over the many beer taps. Kippah-wearing Americans in their 20s were, I kid you not, having a debate about the whole trans thing next to me at the crowded bar. After pouring me a lifesaving wheat beer, my young (male) bartender abandoned his post and took up a stool next to a group of convivial Israeli women who ordered a round of shots (this tendency of Israeli bartenders to flip to the other side of the bar if the action there is more interesting seems universal).

Watching merchants busily packaging their spreads for sale, the bartender flirting with his clients, the mothers efficiently rounding out their Shabbat shopping lists while somehow minding their children, I thought: This is altogether different than San Francisco, where I recently witnessed a group of 30-somethings throw a birthday party, complete with balloons and decorations, for a French bulldog; where autonomous vehicles with startup logos navigate through empty streets around homeless encampments filled with drug zombies; where the local Lego store doesn’t gift wrap purchases because it’s mostly adults buying Lego sets for themselves. That modern Borg that secular Israelis keep billing as a liberation from the straitjacket of religion contains its own horrors—ones that many would trade, in a heartbeat, for the supposed flaws of Jerusalem.

One senses the real problem with Jerusalem is that the Israelis who fled (or will flee) to Berlin or Brooklyn will find it supremely awkward and embarrassing to explain everything the Israeli capital represents, from the davening old Jew at the Wall to the soldiers to the Arab population and its never ending issues. They want Israel to be, as Liel Liebovitz memorably put it in these pages, “a country like any other.”

What Jerusalem beams into your soul, from every sun-baked block of meleke at the Western Wall or on Jaffa Street, is that it’s a place like no other with a people like no other. And that brand of stiff-necked particularism is a hard sell back in the Borg, across the fashionable restaurant table from your new friends in Cobble Hill or Prenzlauer Berg. That’s what everyone using the “Israel will be like Jerusalem” line really means with the phrase: Israel will no longer be like everything else in the West, where all the secular pretty people live, whose women don’t wear headscarves, whose men don’t face Jerusalem in ecstatic prayer, and whose young men and women aren’t willing to die to defend a national ideal.

If they win, all of Israel will be like Jerusalem.

My pint glass sits empty, and the hour grows late. The last train back to Tel Aviv is at 15:39, and after that you’re stuck in Jerusalem until after Havdalah on Saturday. If I’d had a Shabbat dinner invite and a couch to crash on tonight, I would have stayed in Jerusalem, but I had to get back to the tattooed hipsters of Florentin. I begin to cross the light-rail tracks on Jaffa Street … and am almost instantly flattened by a Haredi kid zipping down the tracks in an e-bike, tzitzit flying, also hurrying back before Shabbat.

At the entrance to Jerusalem’s Yitzchak Navon Train Station station, a blue-uniformed policewoman eyes me up and down while signaling at me to put everything through the X-ray machine. Hand resting on the 9 mm carbine slung around her neck, her face announces she’s Beta Israel, a descendent of the Ethiopian Jews evacuated clandestinely in one of the Israeli state’s many logistical coups.

I descend the station’s impossibly long escalators, passing an immense set of steel doors: The train station doubles as a bunker against nuclear or chemical attack, and can provide shelter for thousands of Jerusalemites. On the train platform, men and women in Israel’s citizen army get off from the last train from Tel Aviv, backpacks and rifles slung over their shoulders, rushing to make it home for Shabbat. An Orthodox teenager in a black hat, no older than 16, faces Har HaBayit in prayer while the crowd streams busily around him.

Once out of the deep tunnels under Jerusalem, the train slices through rolling, green Judean hills, the biblical landscape of the imagination. We’re headed back to the “Tel Aviv spirit” of gleaming office towers among crumbling modernist low-rise, a skyline that could exist anywhere.

The train takes little more than a half hour to go from the City of David to the city of Startup Nation, the opposing poles of Israel’s smoldering identity crisis.

As history has shown repeatedly, from the war of David against the house of Saul, to the infighting during the siege of Jerusalem that led to the Temple’s destruction, to the Altalena incident in 1948, the great threat to Jewish autonomy in the ancestral homeland is as much strife with fellow Jews as any hostile outsider. “Don’t you realize that this will end in bitterness?” we read in II Samuel 2:26. “How long before you order your men to stop pursuing their fellow Israelites?”

Indeed, what’s funniest about a very serious situation, having spent most of the week with both secular and religious Jews, is that they’re actually not that different. Supposedly secular Israelis still do a Shabbat Kiddush with kippot, and dedicate their Saturdays to family and friends; “secular” Israelis are more observant than your average American Jew.

They’re also socially conservative in a very un-self-conscious way. At a tableful of Israeli startup bros, almost all will be married and likely have kids, unlike the typical situation in the U.S., where no tech bro is married and children are a distant abstraction (if they’re thought about at all). The real difference between the supposedly secular and religious Israelis is whether they have three kids or eight, but come Friday evening, both are sitting with family and friends at a Shabbat table, whether in Tel Aviv or Jerusalem.

When the Jerusalem protesters got to the Knesset, their first act was to collectively sing “Hatikvah” while waving their nation’s flag. By contrast, Americans aren’t able to collectively sing anything anymore other than Taylor Swift songs, and good luck hanging an American flag inside a Valley startup without a bitter debate in the company Slack. Red and blue tribes in the U.S. inhabit separate and irreconcilable moral and social universes; the U.S. is no longer a single country.

The difference is that the United States can afford such a fractious political climate and such a threadbare (to not say nonexistent) social fabric. Favorable geography that puts all enemies at ocean’s length, plus a mammoth amount of economic inertia, means there’ll be no serious threats to America anytime soon. Lots of empty space and a federal system means Nevada can live like a libertarian right-wing paradise next door to the most progressive state in the union, California. American youth can grow fat and lazy shooting fictional M4s inside Call of Duty knowing they’ll never have to carry a real one at a West Bank checkpoint.

Israel lacks the luxuries of space and federalism; it also lacks the luxury of distant enemies. A country that must build nuclear bunkers into its train stations is a country that can’t afford showy acts of refusal and abandonment by its elites. It’s a country that can’t afford the corrosive effects of a contemptuous political dialogue that treats the opposition as beyond the pale of reason and solidarity. If Israel becomes more like Tel Aviv, and the wider liberal world that city aspires to emulate, there are dangers lurking there too, dangers that may prove fatal to a country in such exceptional circumstances. Israel is not, nor will ever be, “a country like any other,” no matter how much its secular elites may wish it to be. If instead Israel looks a bit more like Jerusalem, and avoids the secular malaise currently afflicting the world’s democracies, the Jewish people have pondered far grimmer futures.

The Hatred Of Charedim

There is sadly a great deal of hatred against Charedim in Israel [and the world at large but I am talking about Jews hating Jews]. 

Charedim aren't perfect. I know - I dress like one and I am certainly far from perfect. Look at how many typos and grammatical errors I have on my blog! I also live amongst them so I see them in their glory and in their deficiencies and everything in between. Being an avant-garde Talmudist [I am really not an avant-garde Talmudist or avant-garde anything but I thought it would be cool to call myself that. Sort of the "change your name in Teshuva season" thing ala the Talmud and the Rambam...], I explain this hatred based on the Gemaros in Pesachim 49b - see there about שנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים. [Lashon Hara about my shver זצ"ל - He allowed his daughter to marry an Am Ha-aretz. But given the good looks of this Am Ha-aretz, it was hard to resist. Plus the fact that had I invested in Facebook when it started out I would have billions of dollars. אם אין קמח אין תורה. Also, he was TOLD that I was a good bachur so it was TOTALLY not his fault]. 

One of the Anti Jewish tropes about the Charedim is that they are selfish and just take and take and take while contributing nothing. 

I was delighted to find that many of the criticisms leveled against the Charedim were already stated against the Jews in general by no less a *hero* and *ohev yisrael* than Martin Luther [the Caucasian Martin Luther] שר"י. 

This is what he wrote: 

A person who is unacquainted with the devil might wonder why they are so particularly hostile toward Christians. They have no reason to act this way, since we show them every kindness [!!!!😂😂😂]. They live among us, enjoy our shield and protection, they use our country and our highways, our markets and streets. Meanwhile our princes and rulers sit there and snore with mouths hanging open and permit the Jews to take, steal, and rob from their open money bags and treasures whatever they want. That is, they let the Jews, by means of their usury, skin and fleece them and their subjects and make them beggars with their own money. For the Jews, who are exiles, should really have nothing, and whatever they have must surely be our property. They do not work, and they do not earn anything from us, nor do we give or present it to them, and yet they are in possession of our money and goods and are our masters in our own country and in their exile. A thief is condemned to hang for the theft of ten florins, and if he robs anyone on the highway, he forfeits his head. But when a Jew steals and robs ten tons of gold through his usury, he is more highly esteemed than God himself. In proof of this we cite the bold boast with which they strengthen their faith and give vent to their venomous hatred of us, as they say among themselves: "Be patient and see how God is with us, and does not desert his people even in exile. We do not labor, and yet we enjoy prosperity and leisure. The accursed Goyim have to work for us, but we get their money. This makes us their masters and them our servants. Be patient, dear children of Israel, better times are in store for us, our Messiah will still come if we continue thus and acquire the chemdath of all the Gentiles by usury and other methods." Alas, this is what we endure for them. They are under our shield and protection, and yet, as I have said, they curse us. But we shall revert to this later. (On the Jews and Their Lies)

Wow!!! Sounds eerily familiar. He has lots of other nice things to say but I will let him rest in his makom kavua in Gehenom.

Here is a much kinder perspective on Charedim from a non-Charedi, Michael Eisenberg:

" ..... החרדים הם אוכלוסייה צומחת ובדי אן איי שלה גם חרוצה, חכמה ואכפתית. אוכלוסייה שלוקחת אחריות בחסד, בצדקה וגם בהצלת נפשות ומיזמים חברתיים. מעלים לכותרות חד פעמי ומשקאות ממותקים אבל בהרבה תחומים זאת אוכלוסיה שרק מועילה לחסכון הלאומי. כולנו מסכימים שחייבים להקצות מיליארדים למיגור הפשיעה בחברה הערבית. שמתם לב שכמעט ואין פשיעה אלימה בחברה החרדית? זה חיסכון אדיר למדינה. אגב, בבתי הספר הממלכתיים האלימות עולה ויש לזה עלות. פשוט לא רואים אותה בתוך התקציב של הגוף הכי לא יעיל במדינה - משרד החינוך. אצל החרדים כמעט ואין. החרדים מטפלים בזקניהם באופן מופתי, לרוב בחיק המשפחה. זה מחזיק את המבוגרים בריאים יותר. המשימה שהם נוטלים על עצמם היא משפחתית וקהילתית ונופלת פחות על מערכות הבריאות והסיעוד הממשלתיות. והיא חסכונית למדינה. חרדים מתאגדים להוריד את יוקר המחיה. התקשורת תאשים אותם ואת שופרסל ומי לא. אבל אני מצדיע להם. ולאוכלוסייה הכללית יש הרבה מאוד מה ללמוד מהם. הם גם "ירוקים" יותר מכל קבוצת אוכלוסיה אחרת בישראל. בגדים עוברים מיד ליד, שימוש מוגבר בתחבורה ציבורית ולא ברכבים פרטיים, טסים הרבה הרבה פחות מאיתנו ונופשים ומכניסים מאות מיליוני שקלים לתעשיית התיירות הישראלית. מה שציינתי פה זה במצטבר מליארדים של חסכונות למדינה. קל וטבעי ללכת אל הכספים הקואליציוניים ואל התשלומים החדשים אבל אסור להתעלם מהנתונים הללו.

בנוסף ראו את התקדמות הנשים החרדיות המשתלבות בשוק העבודה. יש לא מעט משפחות במגזרים השונים שרק אחד מבני הזוג עובד. זה שהאשה היא המפרנסת העיקרית בהרבה בתים חרדים זה לא עניין של אף אחד. זה החלטה אסטרטגית של הזוג. זה כן נכון שלא צריך לקבל על זה קצבה לדעתי אבל אם האשה או הבעל עובד זאת החלטה זוגית. והבנות החרדיות מתקדמות היום מהר יותר ומצליחות יותר במבחני כניסה מכל חלק אחר באוכלוסייה. האם יש רופאות? עוד לא. האם יהיו? בטח.


ככל שלא מכבדים את אורח חייהם, ככל שלא מכבדים בשפה ובתרבות את התורה במדינה היהודית היחידה בעולם, ככל שמתייחסים עליהם בדיון כטפילים (אני עדיין נחרד מרמטכ"ל לשעבר במדינה יהודית שהוציא מילים כאלו מהפה שלו) או עול, או כל מילת גנאי אחרת, לא רק מרחיקים את עתודה כלכלית אלא גם חוטאים לחזון הציוני. אסור לדחוף אותם אחורה חזרה אל ציפוף השורות והגטאות. זה לא נכון לתפיסתכם.

אתמול כתבתי שאין טעם ולא רצוי להכניס לימודי ליבה לחיידרים. זה לא בגלל שאני חושב שאפשר להסתדר בלי השכלה היום. פשוט הפתרון לא יוכל להגיע בכפיה אלא בחשיבה מחוץ לקופסה: האם יש מקום או דרך אחרת בו חרדים יכולים לרכוש השכלה בגילאים צעירים יותר? האם כדאי שנתחיל עם שיטות חינוך מחוץ למסגרת? אגב, אוהבים להביא את הקהילות החרדיות בניו יורק כדוגמא לשילוב של לימוד ועבודה וזה נכון ובהחלט מעורר מחשבה. אבל למען ההגינות צריך להגיד שגם חלק מהילדים שלהם לא לומדים לימודי ליבה ובכל זאת כשהם בוגרים הם עובדים ומפרנסים יפה מאוד. כנראה שהם כן לומדים. רק לא בחיידר.

בשביל להצליח צריך להכיר. זו משימה שדורשת עבודה ברגליים. והמשפט הבא הוא עצוב אבל הכרחי להגיד אותו - איך אני יודע שהממשלה לא תשנה כלום? במחקר שהעלתה נגידת בנק ישראל לשעבר קרנית פלוג, לפני יותר מ15 שנה, היא הראתה שהקיצוץ בקיצבאות ילדים אומנם חסך כלכלית אבל לא הוריד באופן משמעותי את הילודה החרדית. כי זה אתוס. מחוסר ברירה, ואפילו בגלל הדרה, לימוד התורה היום הפך כיום לאתוס הכמעט בלעדי של החברה החרדית. צעקות וחרמות וגם עוד 700 שח לחודש לא משנים אתוס של קהילה עם שורשים עמוקים כל כך.

אז איך אנחנו האזרחים עוקפים את הקשיים שהפוליטיקאים מערימים עלינו? איך לוקחים לידיים שלנו את העשייה האפקטיבית כדי לפתור בעיות מהסוג הזה? הגיע הזמן להתייחס לחרדים כעתודה. עתודה כלכלית ועתודה ציונית. הדרך לשם עוברת בהשקעת שעות בשיחות והעברת שיעורים באנגלית, מתמטיקה ותכנות מתוך אהבה וריספקט.  זה ציונות!

החברה הסגורה הזו לאט לאט נפתחת. גידופים וחרמות וצקצוקים סוגרים אותה. ואני מבין את החרדים. לעומת זאת, חיבורים יוצרים עתיד אחר. כבוד הדדי לאורח חיים אחר הוא יסוד ליברלי מובהק . שכנוע לבבי ואיטי עושה נשמות במיוחד בשדה הכלכלי אבל לא רק. חזון ומעשים בשטח מחוללים שינוי. באירגון השומר החדש שאני היו"ר שלו (גילוי נאות) אלפים רבים של חרדים באים היום להתנדבות חקלאית. רוצים להיות חלק. בונים חזון מתוך כבוד ושותפות… ומצטרפים.

-------


Of course Charedim are much more than good for the economy.

 כֹּה אָמַר יְהוָה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. 

Torah is the purpose of creation. Their entire existence is devoted to serving Hashem and keeping and learning His Torah. There is no other population in the world where every male spends so many years devoting day and night to understanding the the Word of G-d. And for that they deserve TREMENDOUS respect. 



ץ