סוד בנין עם ישראל

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו' [ויוסף היה במצרים] (שמות א, א) -'הבאים מצרימה', וכי היום באים, והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים? אלא כל זמן שיוסף היה קיים, לא היה להם משוי של מצריים. מת יוסף, נתנו עליהם משוי. לפיכך כתיב 'הבאים', כאילו אותו היום נכנסו למצרים.

'את יעקב' - כל אלו מכחו של יעקב, שסיגל מעשים טובים וזכה להעמיד י"ב שבטים (שמו"ר א, ד).

והסיפא של דברי המדרש כאן, מביאנו לידי מבוכה. שהן דברי חכמים כאן עוסקים בקושי השעבוד - "מת יוסף, נתנו עליהם משוי". ומה עניין הסיפא לכאן: "כל אלו מכחו של יעקב, שסיגל מעשים טובים כו'"? בודאי שסגולת השבטים ותולדותיהם, נבטה מן הזירועים שנטע יעקב, ש"מטתו שלימה". אבל הגלות שגלו למצרים וקושי השעבוד, שמא גם הם בקעו מן המעשים טובים שסיגל יעקב שלימתא[1]?

וכדי להעמיד דבר על בוריו, עלינו ליתן את הדעת על פישרה, תפקידה ויעדה של גלות. ומשם ייערה אור בהיר, על מאמר חכמים שאנו עוסקים בו כאן.

ב. בניין של גולה

שדבר זה אנו נוחלים מפי חכמים בכל מקום, שהגליות שגלו להן ישראל, נועד להם תפקיד בונה. שאמנם ודאי, מחמת חטאם הם גולים, אבל בו זמנית חופנת להם הגלות תפקידים ומשימות ייחודיות, פקידות שאינן עשויות להתמלא בתנאים של גאולה. כלומר, שלא לבד שמהמורות הגלות, מהוות דרכים עלומות של תיקון לחטא. אלא יתירה מזו, שהיא מזמנת להם גם לבנים של בניין, לבנים שאינן זמינות להם, בהיותם גאולים.

ועל אחת כמה שכן, בגלות מצרים. היא הגולה שגיבשתם והפכתם לאומה. וכפי שאנו קורין: "ויהי שם לגוי (דברים כו, ה). ולראשונה מכונים בני ישראל בשם עם, דוקא בפרשתנו: "הנה עם בני ישראל וגו" (שמות א ט).

וזהו סודו של מאמר חכמים בפרשה:

... למה נאמר 'וילך משה' (שמות ד, יח) - להיכן הלך? שהלך ליטול אשתו ובניו. אמר לו יתרו, להיכן אתה מוליכם? אמר לו, למצרים. אמר לו [יתרו], אותן שהם במצרים מבקשים לצאת, ואת מוליכן [לאלו]?

אמר לו [משה], למחר הן עתידין לצאת, ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב"ה: 'אנכי ה' אלקיך [אשר הוצאתיך מארץ מצרים'] (שמות כ, ב) - ובני לא ישמעו כמוהם?!" (שמו"ר ד, ד).

כאן מבואר בדברי חכמים, יסוד מפתיע. שאשר לא חווה על בשרו את עול שעבוד מצרים, אי אפשר היה לו לעמוד אצל הר סיני ולקבל תורה. שלא ניתנה תורה אלא ליוצאי מצרים. ואלמלא נטל משה בניו לשם, לא היו יכולים לשמוע את הדברות כמותם של שאר ישראל!

הנה הראית לדעת, שמצוקי מצרים ושעבודה, היו נדבך הכרחי בבניינה של כנסת ישראל. ואלמלא הם, לא היו ישראל כשרים לקבל תורה. ובדעתנו כאן לברר את תכליות המהלך הזה, כפי שקיבלנו מפי חכמים וסופרים.

ג. מרדות

היבט אחד בתפקידה של גלות, אנו נוחלים ממאמר חכמים בריש פרשתנו:

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב" - הה"ד (משלי יג, כו): 'חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר'. בנוהג שבעולם, אדם שאומר לו חברו, פלוני הכה לבנך, יורד עמו לחייו, ומה תלמוד לומר, 'חושך שבטו שונא בנו', ללמדך, שכל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה, ושונאהו כו'.

'ואוהבו שיחרו מוסר', זה הקב"ה על שאהב את ישראל כו', הוא מרבה אותן בייסורין. אתה מוצא שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולם לא נתנם להם אלא על ידי ייסורין: התורה, וארץ ישראל וחיי העולם הבא כו' (שמו"ר א, א).

כאן האירו חכמים את תפקידה המחנך של גלות. שאי אפשר היה להם לישראל שיתגבשו ויצורפו לאומה בשלה ובוגרת, אלא דוקא מתוך מצוק ייסורי מרדות הגלות. וכשם שאין דעת הבן מתיישרת, ולא גדל לתורה ולמצוות, בלא שבט מוסר אביו. הגלות הינה איפוא ייסורי המרדות שיישרו לבותם של ישראל, וחישלום להיותם ראויים לנחלת תורה, ארץ ישראל ועולם הבא.

ד. רכוש גדול

והיבט אחר, מעמיק יותר, שנוי במאמר המפתיע:

לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים  (פסחים פז:).

מאמר מופלא זה, כבר נתפרש לפנינו בכמה מקומות, ואנו כופלים ממנו כאן את הנצרך לענייננו. אחד היסודות המרכזיים שתורת חכמי אמת דורשת בהן, מורה לנו, שאחת מהתכליות המובהקות של הגלויות שגלו ישראל - ושל גלות מצרים בפרט - היא ללקט ולהעלות ניצוצות של קדושה המצויים באומות העולם, ורתימתן על ידי ישראל, למרכבת הקדושה.

כי כל עם ולשון, יש בו ייחוד רוחני, תכונות חיוביות ברות קיום ותועלת, המיחדות ומסיימות אותו כאומה לעצמה. אלא שאותו יסוד רוחני, בלול ו'מעורב' בעפרויות וטינוף. עד שפעמים, הוא אינו פעיל, ורדום לחלוטין. ולא עוד, אלא שבהיותו משמש באומה שפלה, עם רשע, הרי ה'ניצוץ' שבוי וגולה ביד הטומאה, והוא עומד ומצפה כל שעה, להגאל מאסוריו.

וישראל זקוקים לכל אותם כוחות הבלועים באומות, לשם עבודת ה' דידהו. מוטל עליהם איפוא, לערוך 'בירור' באומות, לנפות מהם את היסוד הרוחני החיוני שבהם, ללמדו מהם, לעכלו ולהבליעו לקרבם, ולרתמו לעבודת ה'.

ומכללו של 'בירור' זה, אף ליקוט נשמות תועות שנדחו לבין האומות, ועל ידי הגירות, הן ניעורות וחוזרות לשרשן, ומידבקות בשרש נשמת ישראל. וכדי להוציא את הכוחות הללו ממסגר טומאתם, אין עצה ואין תבונה, אלא לרדת בפועל לבית השבי שבו נתגלגלו, ולחלץ את העני משביו.

וזהו סוד ההבטחה הגדולה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יד). וחזר וכפל הבטחתו לבנים "והיה כי תלכון לא תלכון ריקם וגו" (שמות ג, כא). והוסיף וחרד הקב"ה להבטחה שתתקיים במילואה: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" - אין נא, אלא לשון בקשה, בבקשה ממך, הזהירם על כך. שלא יאמר אותו צדיק, אברהם, 'ועבדום ועינו אותם' - קיים בהם, 'ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול' - לא קיים בהם (שמות יא, ב ורש"י).

שמא 'רכוש גדול' כפשוטו, יכול לתפוס מקום מרכזי כל כך בתהליך הגאולה?

אלא שאף הבטחה זו, נעוצה בעומק התכלית של קבוץ נפזרים רוחניים. שאותן כלי זהב וכסף, הם הכלים העתידים לשמש בידם של ישראל, בעבודת ה' דידהו. אלו הן איפוא כלים מצריים, המכילים בבתי גוואי שלהם, את ניצול כחות הקדושה, החפונים וגולים במצרים. הם מסמנים, את גאולת ה'נצוצות' השבויים, בתוככי טומאת מצרים. בגלות מצרים וגאולתה, קיבץ איפוא עם ישראל את כל הקנינים הרוחניים שנתפזרו שם, העלם וצירפם למקור הקדושה. וזהו סוד "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וזבחנו לה' אלוקינו" (שמות י,כה). כי תכלית הגלות והגאולה הוא, לכבוש תחת יד ישראל, את "צאנם ובקרם" של המצרים דוקא - "כי ממנו ניקח לעבוד את ה' אלוקינו" (שם כו). ולא יצאו ישראל ממצרים, עד ש"עשאוה כמצולה שאין בה דגים" (ברכות ט:). היינו, שרוקנו וניגבו אותה, מכל שיירים של קדושה.

ומכאן בוקע אורן של דברי השפת אמת:

[ויקרא למשה אהרן לילה ויאמר] קומו צאו מתוך עמי וגו' (שמות יב, לא). הרמז כאן 'קומו צאו', על הנצוצות קדושות שהיו במצרים, שכולן עלו עם בני ישראל" (לקוטים בא ד,ה קומו)

כאן גלייה השפת אמת לדרעיה, והאיר את עומק משמעותה של גאולה. היציאה ממצרים, אין משמעה רק הפרדה פיסית, והוצאת גופי בני ישראל, מתחת עול נגישות מצרים. כאן חפונה הפרדה מעמיקה בהרבה - גאולת 'ניצוצות הקדושה', שגלו ונשבו בכבלי המסגר המצרי, הוצאתם מבור השבי, ורתימתם לעבודת ה'. "קומו צאו מתוך עמי" - משמעו איפוא, טלו עמכם גם את נקודת הקדושה השבויה בתוך 'קליפת מצרים'. וה'קימה' האמורה כאן, משמעה, 'תקומה' והתנערות. התרוממות מן ה'קליפה', לעמידה של קדושה.

ולכן היתה גלות מצרים, על כל תלאותיה ונפילותיה הרוחניות, פרשה מרכזית בהתהוותו של העם היהודי. ולא ניתנה תורה אלא ליוצאי מצרים, כמה שנאמר: "אנכי ה' אלקיך - אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ולכן גם תפסה פרשת ה'רכוש גדול', מקום מרכזי כל כך בבשורת הגאולה'[2].

מגובה זו עצמה, חפן רעיא מהימנא למלאכי השרת, בשעה שעלה למרום לקבל תורה לישראל, וביקשוה שרפי מעלה לעצמם:

אמר [משה] לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה? 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'? אמר להן [משה למלאכי השרת], למצרים ירדתם? לפרעה נשתעבדתם? תורה למה לכם? (שבת פח:).

ודיבור זה, הוא תחילת תשובתו של משה, אלא שחזר והטעים להם הדברים, בכמה אנפין, וסוף דבר השיבם: "כלום קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו". כי תכלית תורה הוא, לדלות את ההארה החפונה בעולם העשיה העכור. להגיה נהורא מגו חשוכא. ומלאכי השרת נעדרי הבחירה, השורים בעולם שכולו אור, אין בידם להעלות ניצוצות, מתוך הקשת רעפים. וסופה של תכלית מופלאה זו, הוא דליית הארה, מעומקה של טומאה - "למצרים ירדתם, לפרעה נשתעבדתם, תורה למה לכם"?

ה. שתי גזירות

ומבדי הדברים, תאיר לעיננו באספקלריא בהירה, פרשת הברית שנכרתה לאברהם בין הבתרים לפרטיה. כי הארץ ניתנה לאברהם בברית: "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו'" (בראשית טו, יח). אבל תנאי קדם למעשה: "ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה וגו" (שם י"ג). ונמצאת למד, שהבטחת הארץ היתה מותנית, בפרעון אותו התנאי של שיעבוד מצרים.

וכן ביאר מו"ר הגרי"ז זצ"ל, את שקרינו שנינו:

"ויקח עשיו את נשיו ואת בניו... וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו" - מפני שטר חוב של גזירת 'כי גר יהיה זרעך' המוטל על זרעו של יצחק. אמר [עשיו], אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שניתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר (בראשית לז, ו ורש"י).

וכיוצא בזה, אנו שבים וקורין לעת כיבוש הארץ בחומש במדבר (כ, יד-טז ורש"י), עי"ש. וביאר מו"ר, שמתחילה היה עשיו שותף עם יעקב, הן בחוב השיעבוד, והן בזכות ירושת הארץ. וממילא פשיטא, שהוא הדין שהיה מעותד לעמוד עם יעקב תחת החופה בשעה מתן תורה, ולנחול חיי העולם הבא. שלא היתה הארץ מעותדת להינתן לנכרים. אבל משפרש עשיו מבית יצחק והמיר את דתו, פטר עצמו מן החוב, ובו זמנית הפקיע את עצמו ממילא, מזכות הירושה. ובאותה שעה, פקע הימנו החלטית, שם "זרע אברהם".

ומבדי הדברים אנו נוחלים את אשר ליבננו כאן בהרחבה, ששעבוד מצרים הינו נדבך הכרחי בבניין שיעור הקומה של כנסת ישראל. ועל כן הינו תנאי גמור לקבלת תורה ונחלת הארץ.

ועשיו שהתיר את עצמו מכבלי השעבוד, מניה ביה הפסיד גם את הזכות הכרוכה בעקבה, לקבל תורה ולנחול ארץ.

ובשורת הגלות גופה, באה בפרשה בכפל לשון: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם - ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". וגם בזה לנו דברים משל מו"ר הגרי"ז זצ"ל. שעמדו חכמים על המדוכה, שבהבטחה כאן נתפרש, קץ של ארבע מאות שנה, אבל בפועל, הן לא היו ישראל במצרים, אלא רד"ו שנים בלבד. ושתי תשובות מצינו להם בעניין. האחת, שמניין הארבע מאות שנה, התחיל מעת לידת יצחק. שגם הוא וזרעו, התגוררו ב"ארץ לא להם", שעדיין לא ניתנה להם הארץ לנחלה, והיו גרים בארצם של כנענים (סדר עולם רבה ג' ורש"י בראשית שם ושמות יב, מ). ועוד תשובה אחרת אמרו, שקושי ועומק השעבוד שנשתעבדו מצריים בישראל, השלים את המניין.

ואמר בזה מו"ר זצ"ל, ששתי התשובות כאחת נצרכות. ששתיים הן האמורות בגזירה: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ועוד, "ועבדום ועינו אותם". ועל שתיהן נתפרש השיעור: "ארבע מאות שנה". ושנות הגרות, אכן מתחיל מניינן משעת לידת יצחק, ונשלמו כולן בשעת היציאה ממצרים. אבל עדיין לא נתקיימה גזירת "ועבדום ועינו אותם", אלא בשיעור של רד"ו שנים בלבד. וכלפי זה הוצרכו חכמים לומר עוד, ש"קושי השעבוד, השלים את המניין", כלומר, את מניין הארבע מאות שנה האמור ביחס ל"ועבדום". וקושי שעבוד זה, הגם שיש בידו להשלים את מניין שנות העינוי של עבדות, אבל אינו משלים את שנות הגרות. אלא שימי הגרות, הן תחילתן, כאמור, מיד עם לידת יצחק. וזהו מפלאי ההשגחה, שתיכנה ששתי הגזירות החלוקות, שהחלו בזמנים שונים, יסתיימו בזמן אחד - "שהקב"ה חישב את הקץ"!

ועומקן של דיבורים אלה, מואר באלומת הנגוהות, שנחלנו במאמרנו כאן. שנתברר, ששתי תכליות חלוקות לגלות. האחת, לשמש רצועת מרדות לבן, כדי ליישר דעתו ולבנות את קומתו הבוגרת. והאחרת, לצרף לקדושת ישראל את נקודות הקדושה הייחודיות, הגולות בשבי העממין.

ויעד צירוף ה'ניצוצות' הגולות, הן מתקיים בגרות באותן ארצות, גם אלמלא השעבוד שנשתעבדו בהן ישראל. וצירוף זה, אכן התחיל מיד עם לידת יצחק. אבל המרדות שהיה הבן זקוק לה, לא נתקיימה, אלא דוקא על ידי רצועת עינוי השעבוד והעבדות. ודבר זה לא נתקיים, אלא משירדו למצרים עצמה.

והדברים מאירים.

ו.

ומכאן אנו שבים וקורין בהטעמה את המאמר הפונה קדים:

 "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" - [מש]מת יוסף, נתנו עליהם משוי כו'.

"את יעקב" - כל אלו מכחו של יעקב, שסיגל מעשים טובים כו'.

ותמהנו, מה שייכות אפשר שתהא לירידה למצרים ולשעבוד העמוק שנשתעבדו שם ישראל, לזכותו של יעקב שלמתא, "שסיגל מצוות ומעשים טובים"?

ולפי מה שנתברר, הדברים מאירים. כי השבי המצרי, היה לו תפקיד עמוק של בניין. הוא שחישל את ישראל וגיבשם לאומה. והוא שהכינם והעמיד את שיעור הקומה שהיו צריכים לו, על מנת לנחול תורה וארץ ישראל. ורק משעמד יעקב שלמתא והשלים את צביון הקומה, ואת צורת הפרצוף השלמה של בן ישראל, הוכנה בכך התשתית, להמשך הבניין, ולהבאת ההבטחה לידי גמרה. יעקב "שסיגל מצוות ומעשים טובים והעמיד י"ב שבטים", הוא איפוא זה שהכשיר את הקרקע ל'מכה בפטיש' הזה, של הירידה לערוות שעבוד מצרים והעמידה בה, ובירור תכליותיה עד עת קץ.

[1] ויתכן לבאר, שהמדרש כאן, מילי מילי קאמר. ושני מאמרים חלוקים הם שאין קשר ענייני ביניהם.

[2] ועוד עתידין אנו להממיק בעניין, במאמר בפרשה: "פרשת הסירוב", ולהלן פרשת בא: "פרשת הרכוש". והשלמה מאירה לדברנו כאן, מתפרשת במאמר בפרשה: "גנזי מצרים".

הגרח"י גולדוויכט זצ"ל

Eretz Yisrael/Palestine

 How many times does it say "ארץ ישראל" in the Chumash??

ZERO [!!!!!!!]

ארץ ישראל is called lots of names ארץ כנען, ארץ זבת חלב ודבש, הארץ הטובה, ארץ הצבי, ארץ חמדה, ארץ העברים, or just stam "ארץ" but not ארץ ישראל. That name we find in the Navi in [only!!!] four places. 

הלא דבר הוא!!! 

But don't worry. It says "Palestine" exactly zero times anywhere in Tanach. 

תשובת ה' לאיוב

 ראה: זוהי התשובה שניתנה על־ידי בורא־עולם לאיוב. כל זמן שאיוב התפלסף, כעבד-הגורל, בדבר שאלת הסיבה והנימוק ודרש גילוי מהות הרע והיה חוזר ושואל ורוגן: מדוע ולמה באים הייסורים? ענה לו הקב"ה נמרצות בה"א השאלה של "הידעת": "מִ֤י זֶ֨ה ׀ מַחְשִׁ֖יךְ עֵצָ֥ה בְמִלִּ֗ין בְּֽלִי־דָֽעַת׃ אֱזָר־נָ֣א כְגֶ֣בֶר חֲלָצֶ֑יךָ וְ֝אֶשְׁאָלְךָ֗ וְהוֹדִיעֵֽנִי׃ אֵיפֹ֣ה הָ֭יִיתָ בְּיָסְדִי־אָ֑רֶץ הַ֝גֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ בִינָֽה׃ הֲיָדַ֗עְתָּ עֵ֭ת לֶ֣דֶת יַעֲלֵי־סָ֑לַע חֹלֵ֖ל אַיָּל֣וֹת תִּשְׁמֹֽר׃"(איוב לח ב-ד, לט א)? אם אין אתה יודע את האלפא ביתא של היצור, מדוע תתחצף להקשות קושיות על הנהגת העולם?! אבל כשהבין איוב מה מוזרה היא שאלתו, וכמה גדולה בערותו, והודה ולא בוש: "לָכֵ֣ן הִ֭גַּדְתִּי וְלֹ֣א אָבִ֑ין נִפְלָא֥וֹת מִ֝מֶּ֗נִּי וְלֹ֣א אֵדָֽע׃"(איוב מב ג) – גילה הקב"ה לאיש-היעוד את היסוד האמיתי הצפון בייסורים כפי ניסוחה של ההלכה: אמר לו הקב"ה: איוב! אמנם, לעולם לא תבין את סוד ה"מדוע?", סיבת הייסורים ותכליתם. אבל דבר אחד מחובתך לדעת: את יסוד תיקון הייסורים. אם תוכל להתרומם על־ידי הייסורים לדרגה שעד עכשיו לא הגעת אליה, תדע שנועדו המה כאמצעי לתיקון הנפש והרוח. איוב! כששפעו עליך חסדי, בבחינת "הִנְנִ֣י נֹטֶֽה־אֵ֠לֶ֠יהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם"(ישעיה סו יב), והיית מאנשי־שם ובעלי השפעה – "ויְַהִי הָאִישׁ הַהואּ גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם"(איוב א ג) – לא מילאת את התפקיד שחסדי הטילו עליך. איש תם וישר היית, ירא א-להים וסר מרע; לא השתמשת בכחך ועשרך לרע; נתת הרבה לצדקה – "צֶ֣דֶק לָ֭בַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁ֑נִי כִּמְעִ֥יל וְ֝צָנִ֗יף מִשְׁפָּטִֽי׃"(איוב כט יד); לא נמנעת מלהמציא עזר וסעד לרבים ועמדת להם בעת צרה ומצוקה – "כִּֽי־אֲ֭מַלֵּט עָנִ֣י מְשַׁוֵּ֑עַ וְ֝יָת֗וֹם וְֽלֹא־עֹזֵ֥ר לֽוֹ׃"(איוב כט יב)? אולם חסרה, לך אותה מידת החסד הגדולה בשני מובנים: א. מעולם לא נשאת בעול הציבור ולא השתתפה בצרתו ויגונו; ב. לא הרגשת את ייסורי-היחיד הסובל. כאיש המחונן בלב־טוב ריחמת לרגע על יתום; כסף רב היה לך, ולא חסרת כלום כשנתת נדבה הגונה. אמנם חסד משמעותו מקיפה יותר מסנטימנט חולף, מרגשנות זולה; חסד תובע יותר מדמעה רגעית, ממטבע קר. חסד – פירושו: התמזגות עם הזולת, הזדהות עם כאבו, הרגשת האחריות לגורלו. מידת-החסד זו לא היתה בך, לא בנוגע אל הרבים ולא ביחסיך עם היחיד.

(ב) היית מן דורו של יעקב (ראה בבא בתרא טו.), אשר נאבק עם לבן, עשו והאיש בנחל-יבק; העזרת לו בעצה ותושיה? מי היה יעקב? – רועה עני. ואתה? – עשיר ובעל השפעה. אילו התייחסת ליעקב באהדה הראויה ובמידת-החסד הנאמנה, – לא היו עוברים עליו ייסורים רבים כל כך. היית בזמנו של משה ונמנית עם יועצי-פרעה. האם נקפת באצבע בשעה שפרעה גזר גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"(שמות א כב), בשעה שהנוגשים העבידו בפרך את אחיך? שתקת אז ולא מחית, כי יראת להזדהות עם העבדים האומללים. לשלשל להם מטבע – כן, אבל להפוך בזכותם בפומבי – לא. פחדת שמא יאשימוך בנאמנות כפולה. פעלה בדורם של עזרא ונחמיה, מעולי-בבל. אתה, איוב, בעשרך ובהשפעתו יכולת להחיש את תהליך ישוב הארץ ובנין בית-המקדש. ברם, אזנך אטומה הייתה ולא קלטה את הזעקה ההיסטורית של האומה. לא יצאת בסערת-מחאה נגד הסנבלטים, השומרונים ושאר שונאי-ישראל אשר רצו להחריב את הישוב ולכבות את זיק התקווה האחרון של עם ה'. מה עשית בשעה שעולי הגולה קראו ממעמקי-סבל וייאוש: "כָּשַׁל֙ כֹּ֣חַ הַסַּבָּ֔ל וְהֶעָפָ֖ר הַרְבֵּ֑ה וַאֲנַ֙חְנוּ֙ לֹ֣א נוּכַ֔ל לִבְנ֖וֹת בַּחוֹמָֽה"(עזרא נ ד ד)? ישבת בחיבוק-ידיים, לא השתתפת בסבלם של הלוחמים למען היהדות, ארץ-ישראל והגאולה; מעולם לא הבאת קרבן אחד לטובתם; רק לשלומך וטובתך דאגת כל הימים, ורק למענך התפללת והעלית עולות. ”וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֮ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֮ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב אוּלַי֙ חָטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵרֲכ֥וּ אֱ-לֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם"(איוב א ה). הנשאת אף פעם תפילה בעד איש זר מתוך השתתפות בצערו? – לא! התדע, איוב, שהתפילה היא נחלת הכלל, וכי היחיד אינו בא אל המלך להתחנן לו ולבקש את צרכיו מלפניו לבד מאשר יגאל את עצמו מתוך בדידותו והסתגרותו ויסתפח אל הכלל? השכחת, כי התפילה היהודית נאמרת בלשון רבים –"לעולם לישתף איניש בהדי נפשיה ציבורא”(ברכות ל.) – התקשרות נפש בנפש והתלכדות לבבות סוערים. לא ידעת איך להשתמש במטבע התפילה שנקבע על-ידי האומה, לכלול את עצמך עם הרבים ולשאת בעול הזולת. איוב, אם יש את נפשך לדעת את תורת תיקון-הייסורים, עליך להשיג את סוד התפילה המקרבת ה"אני" אל הזולת. לשנן בפיך את נוסחתה המקורית המשתפת את הפרט בחוויית הכלל ולהבין את האידיאה של חסד המתגשמת על ידי המתפלל בהעלאת יחוד אישי ליחדות ציבורית. בפיזור אגורות נוקשות שנתברכת בהן בשפע, לא תצא ידי חובתך. רק על־ידי התפילה בה חװיית-הסבל הכללי תוושע. את תורת-החסד לא הבנת ובזבזת את ברכתי אשר צוויתי אליך. השתדל עתה להשיג את תורת-הסבל. אולי תתקן עכשיו מתוך צער ועגמה, את אשר חטאת לפנים מתוך הרחבת-הלב וגיל מדומה.

(ג) הקב”ה אומר לחברי איוב בפרקנו: ”וְעַתָּ֡ה קְחֽוּ־לָכֶ֣ם שִׁבְעָֽה־פָרִים֩ וְשִׁבְעָ֨ה אֵילִ֜ים וּלְכ֣וּ ׀ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּ֗וֹב וְהַעֲלִיתֶ֤ם עוֹלָה֙ בַּֽעַדְכֶ֔ם וְאִיּ֣וֹב עַבְדִּ֔י יִתְפַּלֵּ֖ל עֲלֵיכֶ֑ם"(איוב מב ח). הנני מנסה את איוב עוד הפעם. ייבחן נא בפומבי; היודע הוא להתפלל עתה על הזולת ולהשתתף בסבלו? הלמד דבר-מה בשעת פורעניות וחרון-אף? האם סיגל לעצמו מטבע חדש של התפילה הכוללת והמקיפה את הרבים? אם יתחנן בעדכם, אז תבוא גאולתו וגם גאולתכם - "כִּ֧י אִם־פָּנָ֣יו אֶשָּׂ֗א"(איוב מב ח). אז תדעו, כי איוב נפדה מן המיצר האגואיסטי ונכנס למרחב הסימפטיה עם הציבור וההצטרפות לזולת, וכי ההתבדלות הופקעה. ובמקומה הופיעה ההתחברות. הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה. "וַֽי-הוָ֗ה שָׁ֚ב אֶת־שבית (שְׁב֣וּת) אִיּ֔וֹב בְּהִֽתְפַּֽלְל֖וֹ בְּעַ֣ד רֵעֵ֑הוּ"(איוב מב י).

איך המצרים קבלו התחדשות???

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על המדרש ויקם מלך חדש עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. כי קשה להמדרש איך יש למצרים בחי' התחדשות והוא לישראל דכ' אין כל חדש כו'. רק ע"י שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחי' יוסף שמשם בא ההתחדשות עי"ז יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. ודפח"ח. כי מי שדבוק בפנימיות. ובכל מעשה שעושה אינו נדבק בחיצוניות הדבר. יש לו תמיד זה ההתתדשות [וז"ש ביוסף והוא נער כו'] ולהיות נקי בבחי' יוסף שמירת הברית אינו בשום אופן רק שלא יהי' שום מעשה נפרש מפנימיות חיות הש"י שבו כמו שידוע לכל הבא לטהר עצמו בזה. ומי שהוא כן אין לו שום מיצר שיודע שכל ההסתר הוא רק מבחוץ אבל הפנימיות מהש"י והכל לטוב. ולזה צריכין בחי' אמונה להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות הש"י. ופי' אמונה הוא הדביקות בשורש וחיות הש"י. וכ' אמת ואמונה ערבית שבעת ההסתר העצה ע"י אמונה הנ"ל. וז"ש והן לא יאמינו לי. שכל הגאולה תלוי בבחי' אמונה. וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש בכל יום. וע"י שנמשכין אחר הפנימיות ויודעין שהוא רק הסתר ממילא אין משגיחין על החיצוניות כלל ועי"ז נגאלין מכל מיצר [וזה ענין סמיכות גאולה לתפלה כמ"ש במ"א]. וזה הי' ג"כ אות המטה שע"י שנתחזק ויחזק בו נתהפך מנחש למטה. להורות שע"י שמדובקין בפנימיות ואין משגיחין במה שנראה מבחוץ נתברר האמת ונתבטל ההסתר כנ"ל. כי ההסתר ג"כ מחיות הש"י וזה דבר עמוק מנפלאות הש"י שגם כח ההסתר עצמו מהש"י אף שנדמה למתנגד להקדושה. וכפי אמונת האדם נתברר האמת כנ"ל. ובגלות נסתר זו הידיעה כי אם הי' האמונה מאירה כראוי לא הי' גלות כלל. וז"ש זוה"ק וארא כי הי' הדיבור בגלות. שקול נק' כלל. ודיבור פרט ע"ש. פי' הקול הוא שורש האחדות בחי' ה' אחד ובבחי' דיבור הוא הנהגתו ית' העולמות והוא בפרט כל דבר על מקומו וזהו בחי' שמו שיתרבה כבוד שמו בהעולמות. [ובפרט יש דברים שנראין מבחוץ נפרדים מהקדושה והוא פרט הצריך לכלל. וז"ש בדברו מעריב ערבים]. ולזה העיקר אמונה כמ"ש בא חבקוק והעמידן על אחת. פי' להיות ידוע שכל הנבראים הם רק בחיות נקודה אחת הכוללת הכל. וממילא אין הפרש בין שנגלה או נסתר כשהאדם נתבטל להפנימיות כנ"ל:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על המדרש ויקם מלך חדש על מצרים, (הושע ה, ז) עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ כו' אֶת חֶלְקֵיהֶם כו', וז"ל המדרש (שמו"ר א ח), רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצריים, מכאן אתה למד משה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן [=שלא מלו], הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבים אותן לשנאה שנאמר (תהילים קה) הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו, לקיים מה שנאמר "עתה יאכלם חדש את חלקיהם" - מלך חדש שעמד וחדש עליהם גזירותיו.

כי קשה להמדרש איך יש למצרים בחינת התחדשות, קשה לו על מה שאמר "ויקם מלך חדש" ובפרט לפי שמה שאמרו חז"ל שנתחדשו גזירותיו, ובוודאי מה שמוסיף והולך ברשעותו וגזירותיו אין זו התחדשות אלא הוספה, והוא לישראל דכתיב (קהלת א, ט) וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶש, שאמיתיות ההתחדשות לא שייך בעולם הזה כלל, רק לבני ישראל כו', רק על ידי שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחינת יוסף שמשם בא ההתחדשות, יוסף הצדיק הוא מציאות מידת היסוד שהיא שורש ההתחדשות, על ידי זה "יאכלם חדש" כו' "חלקיהם" כו' ודפח"ח.

ענין זה מובא בכמה מקומות, ובבני בינה מפרשת בא תרמ"ט ד"ה בפסוק, "כבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל דכתיב

אין כל חדש תחת השמש, ובני ישראל שהם גוברים על הטבע במסירות נפש, כדי לקבל התחדשות".

ובתרמ"ח שם "ובאמת אין בעולם הזה יכולים לקבל התחדשות, כדכתיב "אין כל חדש תחת השמש", אבל

בני ישראל שהם בני עולם הבא יכולים לקבל התחדשות דכתיב החודש הזה לכם כו', ולכן תקנו בברכת הלבנה

"וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה" כו'" עכ"ל. והיוצא מדבריו

שבאמת בחינת ההתחדשות אינה שייכת לגוים כלל, והגוים יכולים רק לינוק מכח ישראל על ידי שהם מתנתקים

ממקור ההתחדשות שהוא בחינת יוסף הצדיק, ברית מילה.

כי מי שדבוק בפנימיות, ובכל מעשה שעושה אינו נדבק בחיצוניות הדבר, יש לו תמיד זה

ההתחדשות. שמירת היסוד היא על ידי שדבוקים בפנימיות של כל נברא, והפנימיות של כל דבר הוא ברית

מילה, ומי שדבק בחיצוניות של כל נברא, דביקות זו היא היפך המעלה המיוחדת של ברית מילה, ושורש כל

הנפילות היא ההסתכלות החיצונית, ושורש כל דבר שבקדושה הוא להתדבק בפנימיות, ומי שניגש באופן זה

לכל דבר אין לו נפילה, וגם אם יש לו נפילה הוא מתגבר ומתחדש תמיד, ]וזהו שכתיב ביוסף )בראשית לז, ב(

וְהוּא נַעַר כו', וכמ"ש בליקוטים )כ"ב:( שנקרא נער על שם שמתעורר תמיד, "וכן שמעתי מאא"ז מו"ר שנער

נקרא על שם שיש לו תמיד התעוררות וקל באיבריו, ועוד מביא בבני בינה מהמגיד מקוזניץ' שיוסף נקרא נער

שמחדש עלמיו בכל שעה"[.

ולהיות נקי בבחינת יוסף שמירת הברית, אינו בשום אופן, רק שלא יהיה שום מעשה נפרש

מפנימיות חיות השם יתברך שבו, כמו שידוע לכל הבא לטהר עצמו בזה. הענין הנ"ל להיות דבוק

בפנימיות ולא בחיצוניות שהוא בחינת סור מרע, יש לו שורש עמוק יותר והוא העשה טוב, והיא שמירת הברית

שהיא הדביקות בשורש שהוא 'ביני ובין בני ישראל', קשר פנימי של ישראל להקב"ה, וכשיהודי דבוק בכל

תהלוכותיו ביום יום בפנימיות הבריאה שהוא כח האלקות אשר בה, הוא שומר הברית, ומעלה זו של שמירת

הברית אינה נקנית אלא על ידי המעלה של דביקות בפנימיות, והיא שבשום מעשה שעושה לא יהיה נפרש

מפנימיות חיות הש"י, הן כשעושה במסחרו או מדבר איזה דיבור בעניני העולם, תמיד יזכור וידע בהתקשרות

חזקה מה היא הפנימיות של דבר זה, שהוא חיות השם יתברך, ויתבונן מה רצון השם יתברך במעשה הזה אשר

הוא עושה ודובר, ואדם כזה הוא יכול להיות זך וטהור מכל חטא, בחינת יוסף הצדיק. ובבני בינה מביא משפ"א

קרח תרל"א שכתב "וכן שמעתי מאא"ז מו"ר על פסוק פקוד יפקוד אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם,

להיות דבוק בפנימיות בבחינת יוסף שומר הברית" עכ"ל, מבואר בדה"ק שזהו בחינת "עצמותי", עצמוּת יוסף

הצדיק. 

ומי שהוא כן שמסתכל כל דבר בפנימיותו, אין לו שום מיצר שיודע לא רק בידיעה בעלמא, אלא

בהתקשרות הדעת שכל ההסתר הוא רק מבחוץ, ענין חיצוני בעלמא, אבל הפנימיות חיות השם

יתברך שבו והכל לטוב, שהרי טוב ה' לכל, שמשמעותו היא ]לא רק שטוב לכל הברואים, אלא גם[ שהוא

אך ורק טוב – "ער איז נאר גוט'ס", וכל החסרונות הנראים בעולם הם רק מצד המקבלים מצד חסרון השגתם,

וכשאדם יודע יסוד זה, שהכל הוא רק הסתר אבל אורו וטובו של הקב"ה קיים בכל מקום וזמן, הרי הוא יכול

לקבל את הפנימיות שהוא רק טוב.

ולזה צריכין בחינת אמונה, להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות השם יתברך, ופירוש

'אמונה' הוא הדביקות בשורש וחיות השם יתברך, זו היא מהות האמונה ]שבאה מחמת הדביקות[

והאמונה גם כן מביאה לדביקות בשורש וחיות השי"ת, כי מכיון שזהו ענין האמונה א"כ מי שמפנים את

האמונה בקרבו הרי הוא מקשר את פנימיות הנפש שדבוקה בפנימיות חיות השם יתברך, וממילא בחלק זה הרי

הוא רואה את האמת, והיא בבחינת ראיה ממש, מה שאין כן מי שהדביקות היא תמיד בכוחות החיצונים שלו

שבו, נמצא שגם האמונה שלו היא בבחינה חיצונית בלבד, ויותר מכן, שעל ידי הדביקות בפנימיות ועל ידי

שמוציא ומגלה מהכח אל הפועל את הכוחות הפנימיים אז נהיה גם בחיצוניות טוב כפשוטו.

וכתיב "אמת ואמונה ערבית", שבעת ההסתר העצה על ידי אמונה הנ"ל, בשעה שיש לאדם זמן

של הסתר המכונה ערבית, העצה היא לברר ולגלות את האמת על ידי אמונה, ובבני בינה מביא משפתי צדיק

בשם זקינו שאמת ויציב שחרית ענינו שמכירים בחיות הש"י שנותן לנו ואמת ואמונה ערבית הכוונה שאינו

מכיר אבל מתאמץ באמונה, ועל ידי זה זוכה לדרגת אמונה של "אמת ויציב שחרית". וזהו שאמר "וְהֵן לֹא

יַאֲמִינוּ לִי", שכל הגאולה תלוי בבחינת אמונה. טענתו של משה רבינו היתה שהגאולה תלויה באמונה

ומכיון שלא יאמינו הרי יש מונע לגאולה. וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש

בכל יום. עצה זו, לדעת ולהיות דבוק בהפנימיות ולדעת שמצד הפנימיות אין שום מצר, היא לכל יהודי ויהודי

ולכל הסתר שבכל יום ויום, וכמו שאיתא "בכל יום ויום ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא

ממצרים", והבעל התניא מוסיף בזה "כאילו יצא היום ממצרים", נמצא שבכל יום יש יציאת מצרים חדשה, כי

בכל יום מתגלה אור החדש השייך ליום המסויים הזה, ומכיון שהוא אור חדש ומחודש מאתמול יש לו גם מיצר

חדש, ובכל יום ויום יש גם יציאת מצרים על ידי ההתדבקות בפנימיות.

וכמו שאומר הבעל שם טוב הק' עה"פ (דברים יד, ג) "כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון עוד לראותם

עד עולם", ומבאר על פי מאמר האר"י הק' כי כל תפילה ותפילה מיום בריאת העולם הוא אור חדש, ואומר

הבעש"ט הק' שכל יום בכל תפילה חדשה יש הסתרה חדשה ומחשבות זרות חדשות, וזה עצמו סימן שיש אור 

חדש, כי זה לעומת זה עשה אלוקים, וכנגד האור החדש שבא עכשיו לפי בחינת הפרטית באה הסתרה זו,

ומההסתרה אפשר לראות את האור.

ועל ידי שנמשכין אחר הפנימיות ויודעין שהוא רק הסתר ממילא אין משגיחין על החיצוניות

כלל, וכשאין מסתכלין על החיצוניות, והרי החיצוניות אין לה שום מטרה לעצמה רק שידעו שאין שום דבר חוץ

מהפנימיות, ממילא אין שום הסתר, ועל ידי זה נגאלין מכל מיצר ]וזה ענין סמיכות גאולה לתפלה

כמו שכתבתי במקום אחר[. בפרשת ויגש תרל"א )ד"ה ויגש( כ' זה פירוש סמיכות גאולה לתפילה, גאולה מה

שיודעין שבתוך כל גלות כו' יש גם נקודה גנוזה ממנו יתברך כו'. וזה היה גם כן אות המטה, שעל ידי

שנתחזק "ויחזק בו" נתהפך מנחש למטה. להורות שעל ידי שמדובקין בפנימיות ואין משגיחין

במה שנראה מבחוץ נתברר האמת ונתבטל ההסתר כנ"ל. דהיינו שמה שנאמר בו "ויחזק בו" הכוונה

היא שנתחזק ואחז בפנימיותו, ואע"פ שנראה שיש נחש, הרי כשמתדבקים בפנימיות שיש בנחש עצמו, רואים

שהוא באמת מטה שאינו יכול להזיק כלל.

כי ההסתר גם כן מחיות השם יתברך, וזה דבר עמוק מנפלאות השם יתברך, שגם כח ההסתר

עצמו מהשם יתברך אף שנדמה למתנגד להקדושה. כי כתוב ה' הוא האלקים, והכוונה מבוארת בסה"ק

כי האלקים גי' הטבע ובטבע יש כל מיני הסתרות, אבל מכיון שהוא אחד ממש ואין שום פירוד ביניהם ח"ו,

והשם יתברך בעצמו יודע שההסתר הוא גם כן הוא בעצמו - שהרי הוא גם ההסתר ולא רק המסתיר, ומבחינתו

ית' הרי אין שום סתר. ואם כן נתבונן, למה נראה זאת לנו הסתר, ותשובתו בצידו: מפני שזה עבודתינו להאמין

ולדעת כי ה' הוא האלקים ועל ידי שאנו דבוקים בפנימיות נתהפך החיצוניות ומתבטלים המניעות לעבודת ה',

ואדרבה עוזרים לו לעבודת ה'. וכפי אמונת האדם נתברר האמת כנ"ל. על כן אומרים הלשון אמת ואמונה

בערבית, שלכאורה קשה בשלמא בחינת אמונה שייך לערבית המורה על חושך והסתר, אבל מה שייך לומר אמת

על זמן כזה, והלא תיבת אמת משמעותה שנתאמת הענין לעיננו, ועל זה מת' כי על ידי אמונת האדם מתברר

ובגלות נסתר זו הידיעה, כי אם היתה האמונה מאירה כראוי לא היה גלות כלל ולכן יש הסתר

גם באמונה עצמה, והעצה להתחזק באמונה ועל דרך שאמרו צדיקים שאם אין אוחזים באמונה בפנימיות הלב

אז לכל הפחות יחזרו על האמונה בפה, והתולדות יעקב יוסף מפרש את הפסוק נכרתה האמונה ואבדה מפיהם,

שהטעם שנכרתה האמונה בלבם הוא מפני שנכרתה גם מפיהם, כי אם היו חוזרים על האמונה תמיד בפיהם אז

בסופו של דבר היה להם גם אמונה בלבם ופנימיות נפשם.

וז"ש זוה"ק וארא )נ"א.( כי היה הדיבור בגלות, שקול נקרא כלל ודיבור פרט, עיין שם שאם

היתה מאיר ענין הדיבור אז היו יכולים להגיע לבחינת האמונה בהתגלות, כמו שמבואר כאן שבחינת הדיבור

היא השכינה הקדושה 'מלכות פה' ששם ענין האמונה, ומבואר שם שהקול נקרא כלל, והוא בחינת ו' של שם 

הוי"ה בחינת משפיע, והדיבור הוא בחינת פרט, כנגד הה' של השם הוי"ה, היינו המלכות שהיא בחינת מקבל,

והכלל צריך להאיר בפרט שהוא המקבל. פירוש הקול הוא שורש האחדות בחינת "ה' אחד", מצד

הקול אין השתנות לפרטים, כי הקול הוא "היולי", שאפשר לדבר בו כל מיני דיבורים שבעולם ולכן הוא נקרא

כלל והדיבור ]שהוא ההתחלקות לאותיות הא"ב[ נקרא פרט, ובבחינת דיבור הוא הנהגתו ית' העולמות,

כידוע שדיבור הוא ל' הנהגה, מלשון )סנהדרין ח, א( "דַ בָּ ר אחד לדור", דהיינו מנהיג אחד לדור, ויוצא שכח הדיבור הוא כח ההנהגה, והוא בפרט כל דבר על מקומו.

וזהו בחינת "שמו אחד", המורה על התפשטות, שיתרבה כבוד שמו בהעולמות. וכידוע שזהו ענין

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא יחוד תתאה, הנרמז בפסוק "שמו אחד" אשר הוא אחד הכינויים

ליחודא תתאה, ותוכן יחוד זה הוא ששמו יתברך שלמעלה מהעולמות ירד גם לבחינת תתאה בחינת שילוב

הוי"ה באדנ"י, שהרי בגלוי רואים אנו את ההנהגה הנקראת אדנ"י מלשון אדנות, שהיא המלכות שעל ידה

מתנהג העולם, וצריכים אנו להאמין שיש גם בחינת הוי"ה שהוא המציאות אשר למעלה מהטבע, וזה כוונת

רבינו "שיתרבה כבוד שמו בהעולמות", דהענין הוא שדווקא בהסתר נתגלה שמו שהיא בחינת התפשטות כבוד

שמו ית' אפילו למטה. ועוד, דמשמעות תיבת כבוד היא ג"כ מורה על לבושים כמאמר הגמ' )ב"ק פ"ז( רבי יוחנן

קאריה למאניה מכבודתיה, ובלשון רבינו "שיתרבה כבוד שמו בעולמות", מדויק הלשון עולמות שהכוונה מל'

העלם והסתר.

]ובפרט יש דברים שנראין מבחוץ נפרדים מהקדושה והוא פרט הצריך לכלל. וזהו שאומרים

"בדברו מעריב ערבים"[ כמ"ש רבינו בחי' בא תרל"א וזה פירוש בדברו מעריב ערבים בחינת מלכות שמים,

להיות כבוד שמו גם בתוך העירוב והסתר על ידי אמונה, ובשעת הגלות נסתר האמונה וזהו שכתוב כו' שבחינת

הדיבור היה בגלות. ונמצא שהאור המקיף שהוא למעלה מהאור הפנימי שנכנס בכלי ובחינת כל, והוא בחינת

ה' אחד, ובחינת שמו אחד הוא בחינת ]אור הפנימי ש[נכנס בפרטי, בחינת ממלא כל עלמין האור המחיה כל

פרט ופרט, והעבודה היא להמשיך את ה"ה' אחד" שלמעלה מהעולמות ב"שמו אחד" שבתוך העולמות. ולזה

העיקר אמונה כמו שאיתא "בא חבקוק והעמידן על אחת", פירוש להיות ידוע שכל הנבראים

הם רק בחיות נקודה אחת הכוללת הכל. דהיינו שרואים את הכלל שהוא האור הכולל הכל, ונמצא בו

נקודה אחת שהוא חכמתו ית', וזהו ענין סובב כל עלמין הוא בחינת מקיף, והגם שהפרט נסתר הרי הכלל קיים

תמיד, והכלל מאיר בפרט, וממילא אין הפרש בין שנגלה או נסתר כשהאדם נתבטל להפנימיות

כנ"ל: [הרב פישל וינברגר זצ"ל]

התורה מגלה הברית

במדרש שדים נכונו ושערך צמח. והלא סימן התחתון בא קודם העליון אלא שדים זו משה ואהרן שני שדיך ושערך צמח שהגיע זמן הגאולה כו'. וקשה כיון שמפרש שדים על משה ואהרן ושערך על זמן הגאולה אכתי הדרא קושי' לדוכתא דצריך להיות זמן גאולה קודם שדים. 

והענין הוא כדאי' בגמ' נדה פ' בא סימן ג"כ תי' על קו' זו כיון ששדים נכונו בידוע ששערך צמח. והפי' דבוודאי זה הי' סימן מהכנת משה ואהרן שהגיע זמן הגאולה. אבל לא הי' יכול להיות בהתגלות עדיין. ובוודאי ב' סימנים אלו של כנס"י הוא ב' הבריתות מילה ותפילין. תפילין הוא בחי' התורה וש"י וש"ר בחי' אהרן ש"י בעובדא ומשה רבינו תורת ה' בפיך תש"ר. ורמוז בהם שם שדי. ושערך צמח הוא ברית מילה סימן תחתון. והנה באמת מילה קודמת לכל התורה ומצות שניתנה לאברהם אע"ה. אבל באמת שורש יסוד הברית מילה מוכן לבנ"י רק אחר קבלת התורה. שבכח התורה שקיבלו בנ"י יצא הארת הברית מכח אל הפועל. וז"ש שלא ניתנה פריעה לאאע"ה. פריעה הוא התגלות אור המילה. וז"ש לבית יעקב אשר פדה את אברהם. כי באמת מאהבה שאהב הקב"ה את אברהם כרת עמו ברית מילה לו ולזרעו. ופי' ברית אעפ"י שלא הי' כל זרעו עדיין מוכנים אל קדושת הברית לזכות לחותם ברית קודש. עכ"ז כרת עמו הקב"ה הברית. ולכן הי' נצרך גלות מצרים וע"י הגאולה ניתתקנו להיות מוכן לברית. וכמ"ש הקימותי את בריתי כו' לכן אמור לבנ"י כו'. והוצאתי אתכם כו'. וכן הוא בנוסח הפסוקים וכרות עמו הברית כו' ותקם את דבריך כו' ותרא כו' עני אבותינו במצרים כו' שתכלית גאולת מצרים הי' לברר זה הברית. ולא זו לדורות. רק אפי' בפרט כל איש ישראל כך הוא שנימול לשמונה. אעפ"כ כפי עסק שלו בתורה ומצות בגדלותו כך מוציא מכח אל הפועל זאת הברית מילה. וזה עיקר החירות. נמצא שהגם שסימן התחתון קודם. עכ"ז אחר שזכו לסימן העליון בחי' ברית הלשון. נגמר בשלימות סימן התחתון. וז"ש המד' כאן שהגאולה הי' בזכות האבות שעדיין לא זכו בנ"י בעצמותם לזה ע"ש:

[שפ"א תרנ"ה]

במדרש שדים נכונו ושערך צמח. והלא סימן

התחתון בא קודם העליון אלא שדים זו משה

ואהרן שני שדיך ושערך צמח שהגיע זמן הגאולה

כו' קושיית המדרש על סדר הפסוק "שדים נכונו ושערך

צימח" משמע שהשיער בא אחר השדים והרי קי"ל בנדה

מ"ח ע"א שא"א לסימן העליון לבוא עד שיבוא התחתון,

ומתרץ שדים אלו משה ואהרן ושער צמח היינו שהגיע זמן

הגאולה וקשה כיון שמפרש שדים על משה ואהרן

ושערך על זמן הגאולה. אכתי הדרא קושיא

לדוכתא דצריך להיות זמן גאולה קודם שדים.

תירוץ המדרש סתום, דהרי משה ואהרן באו קודם זמן

הגאולה ואם משה ואהרן הם הבטוי לשדים הרי היה להם

להיות אחר הגאולה שהיא בחינת השיער.

והענין הוא כדאיתא בגמ' נדה [פרק בא סימן נדה

מ"ח ע"א] ג"כ תירוץ על קושיא זו כיון ששדים

נכונו בידוע ששערך צמח שהפסוק אינו מלמד על סדר

הופעת הסימנים אלא שכאשר אנו רואים את סימן השדים

על כרחך שכבר היה שיער. והפירוש דבוודאי זה היה

סימן מהכנת משה ואהרן שהגיע זמן הגאולה אבל

לא הי' יכול להיות בהתגלות, עדיין הופעת משה

ואהרן מורה כי כבר עת הגאולה, אלא שעדיין יש עיכוב של

התגלות הגאולה. וזהו תירוץ המדרש שכיון שהתגלו משה

ואהרן ע"כ הגיע זמן גאולה, שדים נכונו בידוע ששערך

צימח, אמנם לפ"ז נראה כי יש גאולה נסתרת שצריכה

להתגלות ע"י התגלות משה ואהרן, ע"י גלוי ה"שדים"

מתגלה כי "שערך צימח", וצריך ביאור מהי הגאולה

הנסתרת שמתגלה ע"י משה ואהרן.

ואמנם הביאור הוא, כי בוודאי ב' סימנים אלו של

כנס"י שדים ושער הוא ב' הבריתות מילה ותפילין.

תפילין הוא בחי' התורה כמו שכתוב בפרשת תפלין

"והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עינך למען תהיה תורת

ה' בפיך", תכלית התפלין שהאדם יאחוז על ידם בתורה )ע"י

הפרשיות של תורה שיש בהם(, ובתפלין יש ב' חלקים של

יד ושל ראש- בחי' אהרן של יד בעובדא, ומשה

רבינו תורת ה' בפיך תש"ר כי בתורה יש את הדברי

תורה, ויש את המעשים, משה רבינו מורה על דברי התורה

עצמם שהוא הוריד התורה ולימדה לישראל, ואהרן שהוא

הכהן העובד במקדש מורה על היישום של התורה למעשה,

וא"כ התפלין מורים על ב' חלקי התורה שהם בבחינת משה

ואהרן ורמוז בהם שם שדי בתפלין רמוז שם שד"י, כי

התפלין הם ביטוי לב' חלקי התורה משה ואהרן הרמוזים

בפסוק "שני שדיך", א"כ משה ואהרן שהם השדים הם סוד

התפלין שהם סימן עליון כי הם בחלק העליון של הגוף.

ושערך צמח הוא ברית מילה סימן תחתון הרמז של

"שערך צימח" היינו כח הברית מילה שהוא בחלק התחתון

של הגוף, כיון שהתפלין הם הכח של תורה א"כ הם

בחינת "ברית הלשון" )עי' תרס"א( ומשה ואהרן הם

נותנים לעם ישראל את התורה שהיא ברית הלשון, ויש את

הברית מילה שהיא "ברית המעור".

והנה באמת מילה קודמת לכל התורה ומצות

שניתנה לאברהם אע"ה מצד הזמן מילה קודמת שהיא

ניתנה לפני התורה לאברהם אבינו. אבל באמת שורש

יסוד הברית מילה מוכן לבנ"י רק אחר קבלת

התורה. שבכח התורה שקיבלו בנ"י יצא הארת

הברית מכח אל הפועל ההארה העליונה שחלה בנשמת

האדם מכח הברית מילה עיקרו הוא לעם ישראל על ידי

התורה, ממילא אף שמילה קדמה בזמן, הרי היא ניתנה על

שם העתיד כדי שעם ישראל יהא להם פתח בנשמתם לקבל

את הארת התורה )עי' מאמר תרס"א, בשיעורים במאמר

הקודם(. וז"ש יבמות ע"א ע"ב שלא ניתנה פריעה

לאאע"ה. ביאור הדבר הוא פריעה הוא התגלות אור

המילה עיקר ההתגלות שיש ע"י המילה חלה אצל עם

ישראל במתן תורה, ולכך הפריעה שהוא ענין "גילוי" לגלות

את מקום המילה שלא יהא מכוסה בעור הפריעה, ניתנה לעם

ישראל שאצלם חלה ההתגלות מכח הברית מילה. וז"ש

ישעי' כ"ט כ"ב לבית יעקב אשר פדה את אברהם

מבואר כי יעקב הוא פדה את אברהם, כלומר כח יעקב הוציא

לפועל את הנקודה שקיבל מאברהם )"פדה" פירושו הוציא

את הנקודה מהמאסר והגניזה לפועל ולגלוי(, וזה מבואר עם

מש"נ כי כח המילה של אברהם יצאה לפועל אצל יעקב

שהוא התורה )תפארת- תורה(.

כי באמת מאהבה שאהב הקב"ה את אברהם כרת

עמו ברית מילה לו ולזרעו. ופי' ברית אעפ"י שלא

הי' כל זרעו עדיין מוכנים אל קדושת הברית

לזכות לחותם ברית קודש. עכ"ז כרת עמו הקב"ה

הברית היתה אהבה מיוחדת לאברהם שהקב"ה כרת עמו

ברית ועם זרעו באופן שעדיין אין בכוחם להכיל את עוצם

הברית, אמנם אברהם זכה להגיע לדרגא זו אמנם זרעו עדיין

לא היו בדרגא זו ואעפ"כ מאהבת אברהם כרת עמו ברית

ועם זרעו, שיוכל לצאת לפועל ע"י גלות מצרים ומתן תורה

וכמושי"ת. ולכן הי' נצרך גלות מצרים שיהיו ראויים

לקבלת התורה וע"י הגאולה ניתתקנו להיות מוכן

לברית כי ביציאת מצרים קיבלו את התורה שהיא מעמידה

את הברית וכמ"ש תחלת פרשת וארא הקימותי את

בריתי כו' לכן אמור לבנ"י כו'. והוצאתי אתכם

כו' שיציאת מצרים תהיה הקמת הברית עם האבות, ומבואר

כנ"ל כי הברית שכרת הקב"ה עם זרע אברהם יצאה לפועל

ביצי"מ ומתן תורה. ויתירה מזו, כל עיקר גלות וגאולת

מצרים היתה לצורך זה להוציא לפועל את כח הברית שניתנה

לאבות. וכן הוא בנוסח הפסוקים נחמיה ח' ט' וכרות

עמו הברית כו' ותקם את דבריך כו' ותרא כו' עני

אבותינו במצרים כו' שתכלית גאולת מצרים הי'

לברר זה הברית.

ולא זו לדורות לא רק אצל אברהם אבינו ניתנה הברית

ע"ש העתיד רק אפי' בפרט כל איש ישראל כך הוא

שנימול לשמונה. אעפ"כ כפי עסק שלו בתורה

ומצות בגדלותו כך מוציא מכח אל הפועל זאת

הברית מילה כח הברית מילה יוצא לפועל ע"י עבודת

האדם בתורה ובמצוות, נתבאר במאמר תרס"א כי הברית

מילה היא הפתח להארת הנשמה לקבל אור התורה, "פתח"

פירושו הוא שהוא נותן את הצורה הנכונה של יציאת מצרים

וקבלת התורה, התורה ניתנה באופן שהיא "ברית" אין צורה

אחרת של תורה, ממילא הברית מילה הוא הפתח להשתייך

לתורה, וזה עיקר החירות עיקר החירות ביציאת מצרים

הוא הקמת הברית, כי הברית היא הפקעת הגלות, )מבואר

בדברי רבנו תרל"ו כי עיקר הגלות התחיל כאשר "לא ידע

את יוסף" שנעלם כח יוסף שומר הברית(.

נמצא שהגם שסימן התחתון קודם. עכ"ז אחר

שזכו לסימן העליון בחי' ברית הלשון. נגמר

בשלימות סימן התחתון. נתבאר כי "שערך צימח" היינו

ברית מילה, ושדים היינו תפלין- תורה- בחינת משה ואהרן,

ופירוש הכתוב הוא כי כאשר שדים נכונו יודעים ש"שערך

צימח", וצריך ביאור למה נכתב באופן כזה שהשדים הוא

גלוי על השיער, אמנם הביאור הוא כי באמת הברית מילה

)שיער( קודמת בזמן אבל הפנימיות שלה הוא ע"י התורה,

וכאשר נשלם הסימן השני היינו התורה )שדים( אזי נתגלה

ויצא לפועל הסימן הראשון, א"כ רק ע"י השדים נתגלה

פנימיות השיער, וזה עומק דברי המדרש שהק' ששיער קודם

לשדים, ותירץ כי שדים היינו משה ואהרן כו' והיינו כי

התורה והברית מילה אנו מבינים דאף שהברית קודמת מ"מ

היא מתבררת ומתגלית דווקא ע"י התורה וז"ש המד'

כאן שהגאולה הי' בזכות האבות שעדיין לא זכו

בנ"י בעצמותם לזה ע"ש:

מבואר בדברי רבנו במאמר תרס"א כי יש חילוק יסודי בין

ברית הלשון לברית המעור, ברית המעור היא "כלי מחזיק

ברכה", כלומר היא פותחת באדם אפשרות לקבל את האור

של הקב"ה, הרי ברית המעור היא הסרת ערלה, כלומר

הסרת ערלת האדם שהיא המונעת ממנו לקבל את אור השם,

אבל ברית הלשון הכח שלה הוא להוציא את האורות

העליונים להמשיך אותם לכאן, נמצא א"כ, שהברית המעור

היא קודמת שהיא "כלי מחזיק ברכה", אמנם אין לה ביטוי

רק אחרי "ברית הלשון", אחרי יצי"מ ומתן תורה שיש

המשכת האורות, כאן מקומה של ברית המעור שנותנת לאדם

את היכולת לקבל את האור האלוקי. וזה פירוש הכתוב כי

אימתי נגלה כח הברית מילה רק אחרי שבאו משה ואהרן

שהם כח התפלין -תורה. 

[עלון שיעורים בשפ"א]

תיקון ברית הלשון וברית המעור

ואלה שמות ו' מוסיף על הראשונים כי ס' בראשית הוא בריאת העולם. וס' שמות יצ"מ וקבלת התורה הוא תכלית הבריאה. ולהודיע כי זו הגאולה הי' צורך גבוה. כמו כל מה שברא לכבודו ברא. ועיקר הבריאה לצורך האדם שיבין גדלו וטובו וחכמתו הנעלמה כדי להודות ולשבח לשמו ית'. וזה לא הי' יוצא לפועל עד אחר יצ"מ וקבלת התורה. והנה נאמר עליו ית"ש ברוך ומבורך בפי כל נשמה. פי' שכל נשמה היא כלי לקבל הברכה והשפע מן השמים. אבל עוד יתרון יש לנשמה לעשות נ"ר ליוצרה ולהמשיך ברכה לכל העולמות העליונים וכמ"ש תנו עוז לאלקים. ובאמת הכל מאתו ית"ש. אבל כן סידר הקב"ה להיות התחתונים מוסיפין כח בפמליא של מעלה. אך הנשמה סתומה ונסתרת במלבוש הגוף. ולבנ"י נמסרו מפתחות לפתוח הארת הנשמה. וזה בפי כל נשמה. והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור שבהם עיקר חיות הנשמה. ברית המעור להמשיך נשמה קדושה והוא כלי מחזיק ברכה. וברית הלשון בכח התורה ותפלה לפתוח מקור כל הברכות. וז"ש ה' עוז לעמו יתן. התורה שנק' עוז. ובזה הכח נא' תנו עוז לאלקים. יברך א"ע בשלום הוא המשכת הברכה למטה כלי מחזיק ברכה. וזה ענין ברוך ומבורך בפי כל נשמה. ובאמת זה מתקיים בכל נשמה בירידיתה לעוה"ז. ובחזירתה לעולם העליון. אבל כפי עבודת האדם זוכה גם בעוה"ז לב' בחי' הנ"ל. ובחי' הנ"ל מתגלים בשבת קודש שיש תוספת נשמה והנשמה מאירה. לכן או' נשמת כל חי תברך כדאיתא בזוה"ק קל"ח בפ' תרומה. וזה זכור ושמור בשבת. זכור במוח ובפה וכמ"ש זכור את יום השבת לקדשו הרי שהאדם יכול להוסיף קדושה לשבת. ושמור לשמור הברכה היורדת לאדם בש"ק. וכ"ז ניתקן ע"י יצ"מ כמ"ש וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' יום השבת:

ובמד' אני ישנה כו' פתחי לי כו' תמתי כו' עמו אנכי בצרה ע"ש. שהתורה לא הי' יכולה להתגלות כ"ז שלא היו בנ"י מוכנים לקבל הדיברות כמ"ש שמעה עמי ואדברה וכמ"ש בפ' יתרו מזה. וזה פתחי לי וכמ"ש בזוה"ק אמור. וזה הפתח שתלוי בנשמת בנ"י כמ"ש בפי' ומבורך בפי כל נשמה:

ואלה שמות ו' מוסיף על הראשונים שספר שמות

בא להשלים את ספר בראשית, הביאור הוא כי ספר

בראשית הוא בריאת העולם, ספר בראשית עוסק

בבריאת העולם, וגם מעשי האבות הוא עדיין בבחינת בריאת

העולם שהאבות העמידו את צורת הבריאה והכנתה לעם

ישראל ומתן תורה, וספר שמות יצ"מ וקבלת התורה

הוא תכלית הבריאה ספר שמות כולו עוסק בבניית עם

ישראל החל מגלות מצרים )שמבואר בחז"ל שהיה זה

בבחינת עיבור לגבי לידת עם ישראל(, וגאולת מצרים היא

לידת עם ישראל, ומתן תורה שהיא השלמתם, וכן בניית

המשכן שהיא ההשלמה למתן תורה, וזוהי תכלית הבריאה,

נמצא כי ספר שמות הוא נתינת התוכן לספר בראשית, עם

ישראל הוא התכלית של הבריאה, ולהודיע כי זו

הגאולה הי' צורך גבוה הגאולה לא היתה להציל את

עם ישראל אלא לצורך השלמת תכלית הבריאה, זהו "צורך

גבוה" שיתקיים רצונו בבריאה, כמו שאמרו חז"ל )אבות

פ"ד מ"א( כל מה שברא לכבודו ברא והכבוד שהוא

תכלית הבריאה יוצא ע"י עם ישראל והתורה, ועיקר

הבריאה לצורך האדם שיבין גדלו וטובו וחכמתו

הנעלמה כדי להודות ולשבח לשמו ית' עיקר הכבוד

של הבורא הוא במה שהאדם שהוא בן דעת מבין את גדלותו

וחכמתו הנעלמה ית' ומשבח ומודה לו וזה לא הי' יוצא

לפועל עד אחר יצ"מ וקבלת התורה נמצא כי עיקר

הבריאה שהיא כבודו תלויה ועומדת במתן תורה, שבזה

קיבלו את התורה שהיא חכמתו הנעלמה, ועל ידה יוצא טובו

לפועל והאדם מקבל התורה שהוא מבין את חכמתו הנעלמה

מודה לשמו זהו הכבוד שהוא תכלית הבריאה, לכך ספר

שמות הוא השלמה לספר בראשית.

והנה נאמר עליו ית"ש

 ברוך ומבורך בפי כל

נשמה ויש לבאר מהי הכפילות "ברוך ומבורך" פירוש,

שכל נשמה היא כלי לקבל הברכה והשפע מן

השמים יש לנשמה שתי מעלות, א' הנשמה שנפח הבורא

באדם שמדיליה נפח יש בה כח לקבל את הארת הבורא, את

הברכה והשפע האלוקי מהשמים יש בכח הנשמה לקלוט

ולהשיג, אבל עוד יתרון יש לנשמה לעשות נחת

רוח ליוצרה ולהמשיך ברכה לכל העולמות

העליונים עוד בכח הנשמה לעשות נחת רוח לבוראה ומכח

זה להמשיך את האור האלוקי לכל העולמות העליונים

וכמ"ש תהלים ס"ח ל"ה תנו עוז לאלקים ודרשו חכמים

שעם ישראל במעשיהם מוסיפים כח בגבורה של מעלה,

ובאמת הכל מאתו ית"ש. אבל כן סידר הקב"ה

להיות התחתונים מוסיפין כח בפמליא של מעלה

רצון ה' כי כח יצא כוחו לפועל ע"י התחתונים, ונמצא א"כ

כי הנשמה יש בה כלי קיבול לקבל את הארת הבורא, וכן

כח לפעול ולהמשיך את הארת הבורא לעולמו.

אך הנשמה סתומה ונסתרת במלבוש הגוף ואין בה

כח להשתייך לאור האלוקי, הן לקבל את האור והן להמשיך

את האור ולבנ"י נמסרו מפתחות לפתוח הארת

הנשמה. וזה "בפי" כל נשמה ולא אמרו ברוך ומבורך

בכל נשמה, אלא בפי כל נשמה כלומר הפה הוא השער שעל

ידו נפתח לנשמה האפשרות להתחבר לאור האלוקי, ומהו

הפתח, הם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור

שבהם עיקר חיות הנשמה כי

הפה ואבר המילה הם ב' המקומות שיש בהם את חיות נשמה,

הפה הוא כח הדיבור ואבר המילה הוא אבר ההולדה שמוליד

אחריו, ברית המעור כוחה הוא להמשיך נשמה

קדושה שבכח הברית שיש באבר המילה להמשיך עי"ז

נשמה קדושה והוא כלי מחזיק ברכה ברית המילה הוא

"כלי מחזיק ברכה", כנגד מה שנתבאר לעיל כי הנשמה היא

כלי לקבל את הארת הבורא, התקון של הנשמה לקבל את

הארת הבורא הוא ברית מילה, כל שהאדם עם ערלה הוא

מכוסה ואטום ואין נשמתו יכולה לקבל ולקלוט ולהשיג את

הארתו ית', ובכח הברית מילה לפתוח את הנשמה להיות

"כלי קיבול", וברית הלשון בכח התורה ותפלה

לפתוח מקור כל הברכות ותקון ברית הלשון הוא

לפתוח את הארת הנשמה לפעול להמשיך הארת הבורא, וזה

ע"י תורה ותפלה שהוא בכח הדיבור, ובכח תורה ותפלה

יכול האדם לפעול בעליונים להמשיך לכל העולמות את

ההארה האלקית.

מילה כאמור היא להסיר את הערלה המכסה על הנשמה,

אבל ברית הלשון היא דיבור שהוא להביא גלויים חדשים,

הדיבור של האדם הוא לא רק שומר על הקיים הוא מחדש

דברים חדשים, על כן ברית הלשון היא הממשיכה והמחדשת

הארת השם בעולם.

ב' חלקים אלו רומזים בפסוק: וזה שכתוב תהלים כ"ט

י"א "ה' עוז לעמו יתן" חלק זה של הפסוק מתייחס לכח

הנברא להמשיך הארה מלמעלה, וזה ה' עז לעמו יתן, היינו

שנתן להם התורה שנק' עוז. ובזה הכח נא' תנו עוז

לאלקים האפשרות ליתן "עוז" לאלוקים היינו לפעול

להמשיך את הארת הבורא הוא ע"י התורה שהיא נקראת

עוז, הצורך בברית הלשון הוא שיהא בכח הלשון של האדם

בלימוד תורתו ובתפלתו להמשיך את הארת הבורא בעולם,

כאשר האדם מתקן את הלשון וכורת במקום זה ברית, יש

בכוח הלשון בלימוד התורה והתפלה להביא את אור ה'

בעולם, "יברך את עמו בשלום" הוא המשכת

הברכה למטה כלי מחזיק ברכה חלק זה של הפסוק

מתייחס לאור שהבורא ממשיך לנשמה, ע"י השלימות שיש

לאדם בברית המילה הרי הוא מקבל "ברכה" את הארת

הבורא וזה ענין ברוך ומבורך בפי כל נשמה "ברוך"

היינו שברכת הבורא חלה בנשמה, "מבורך" היינו שהנשמה

היא מברכת וממשכת את הארת הבורא.

ובאמת זה מתקיים בכל נשמה בירידתה לעוה"ז.

ובחזירתה לעולם העליון כל נשמה בירידתה לעולם

מקבלת את הכח להמשיך את אור השם, וכן בחזירתה לעולם

העליון היא מקבלת את האור מכח המעשים של האדם, אמנם

בעוה"ז אין בהכרח שתתגלה ההארה בנשמה, וכן אין בהכרח

שתתגלה ההארה שהמשיך ע"י מעשיו אבל כפי עבודת

האדם זוכה גם בעוה"ז לב' בחי' הנ"ל ככל שהאדם

יותר מחובר לנשמה שלו הוא זוכה לקבל בעוה"ז את ההארה

האלוקית בנשמתו, וכן הוא זוכה להמשיך בפועל לעוה"ז את

ההארה מכח נשמתו, כי כאשר האדם מחובר עם נשמתו

בעוה"ז אזי יש לה בטוי חזק בעוה"ז גופא וממילא יש

ביכולתה להמשיך הארה בפועל בעוה"ז ובחי' הנ"ל

מתגלים בשבת קודש שיש תוספת נשמה והנשמה

מאירה. לכן אומרים נשמת כל חי תברך כדאיתא

בזוה"ק קל"ח בפ' תרומה. וזה זכור ושמור בשבת. 

זכור במוח ובפה וכמ"ש זכור את יום השבת

לקדשו כי זכירה היא במח, וחז"ל דרשו זכור בפה על

קידוש בדברים הרי שהאדם יכול להוסיף קדושה

לשבת כאמור, כח הדיבור והמחשבה ממשיך את ההארות

מלמעלה שזה ברית הלשון להמשיך את ההארה מכח

הנשמה. ושמור לשמור הברכה היורדת לאדם

בש"ק וזה כנגד החלק בנשמה שבכוחו לקבל את ההארה

האלוקית, ובשבת בכח האדם לקבל את ההארה האלוקית

וכ"ז ניתקן ע"י יצ"מ כמ"ש וזכרת כי עבד היית

כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' יום השבת. ביציאת

מצרים עם ישראל קיבל את כח הנשמה נתקן ברית הלשון

וברית המעור, כי קיבלו את התורה ועשו ברית מילה, וכיון

שנתקנו ב' הבריתות, אזי בכוחם הן להמשיך הארה ע"י

הנשמה, והן לקבל את ההארה בנשמתם, ועל כן שבת היא

רק מכח יציאת מצרים ששבת יש בה את הארת הנשמה

שנפתחה ביציאת מצרים.

בתחלת המאמר הובא כי יציאת מצרים היא ההשלמה

לבריאת העולם, כי בה יצא לפועל גלוי שם השם, הטעם כי

עיקר הגלוי הוא באדם המבין את חכמתו הנעלמה, כדי

שהאדם יוכל לקבל את הארת החכמה הנעלמה צריך את

שתי הבריתות, ב' בריתות אלו יצאו לפועל ע"י יציאת

מצרים, ברית הלשון -מתן תורה, ברית המעור- ברית מילה

שיצאו ממצרים מלו )ועיקר תקון הברית היה בגלות מצרים,

כמבואר במאמר תרנ"ה(, ולכך רק יכלו לקבל את

הארה האלוקית, וזהו השלמת הבריאה שיהיה אדם שיש בכח

נשמתו לקבל את ההארה האלוקית.

ובמדרש שמו"ר ב' ה': וירא מלאך ה' אליו הה"ד אני

ישנה ולבי ער אני ישינה מן המצוות ולבי ער לעשותן

פתחי לי כו' תמתי בסיני שנתממו עמי בסיני ואמרו כל

אשר דבר ה' נעשה ונשמע, אמר ר' ינאי מה התאומים הללו

אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש, כן אמר הקב"ה כביכול

עמו אנכי בצרה ע"ש. לכאורה יש בדברי המדרש שתי

דרשות עה"פ "תמתי" פי' אחד לשון תמימות, ופי' אחר לשון

תאומים, ולכאורה שתי דרשות שונות הם, אמנם לפי המבואר

פירוש המדרש שהתורה לא הי' יכולה להתגלות כ"ז

שלא היו בנ"י מוכנים לקבל הדיברות כמ"ש

תהילים נ' ז' שמעה עמי ואדברה, וכמ"ש בפ' יתרו

מזה עמו אנכי בצרה פירושו שההתגלות של הבורא אינה

יכולה לצאת לפועל בלא עם ישראל, כל עוד עם ישראל לא

קיבלו את התורה בסיני אזי כביכול הקב"ה ג"כ בצרה, כל

עוד עם ישראל בגלות ואינו יכול לשמוע את דבר השם, אזי

אין דבר השם יכול להתגלות, וכמו"ש בתהלים "שמע עמי

ואדברה" שדיבורו של השי"ת תלוי בשמיעת עם ישראל,

וממילא דברי המדרשים קשורים זב"ז כל עוד לא "נתממו"

אזי "עמו אנכי בצרה", וזה מה שדורש המדרש עה"פ

פתחי לי אחותי כו' תמתי וכמ"ש בזוה"ק אמור ח"ג

צ"ה שהקב"ה אומר לעם ישראל "פתחי לי" שבלא

הפתח שאתם פותחים לי אין אני יכול להתגלות, וזה הפתח

שתלוי בנשמת בנ"י כמו שכתבנו בפירוש ומבורך

בפי כל נשמה שכח הנשמה תלוי בפתח שהוא הברית,

כאשר עם ישראל יפתחו את הפתח שהוא הברית הלשון

והמעור, יזכו להארת הנשמה למתן תורה, ועי"ז יביאו

לתכלית הבריאה, כי גאולתם היא הבאת הבריאה לתקונה.

)וגם בדברי הזוה"ק שם מבואר כי הפתח היה ע"י דם מילה

שהוא כאמור הפתח לנשמה לקבל את הארת התורה(.

מבואר במאמר כי גאולת ישראל ממצרים היתה תקון שתי

הבריתות, בזוה"ק מבואר כי במצרים ה"דיבור" היה בגלות,

כח הלשון, וכן במצרים שהיא "ערוות הארץ" היה תקון של

המילה שאמנם הפרו אבל אח"כ ביציא"מ מלו את עצמם,

תקון שתי בריתות אלו פתחו את הפתח בנשמה לקבל את

אור השם.

[שיעורים בס' שפ"א] 

הגאולה היא בגילוי האמת דווקא מכח השקר שבעולם

 שם אהי-ה מגלה את הנהגת הגאולה והוא גילוי של אמת

 "ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם ה' אלקי אבותיכם

שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם", הרמב"ן מבאר ש"ואמרו לי מה שמו"

היינו איזו מידה תהא מתגלה שמכוחה תבא הגאולה, כי אחר שהשמות הם לפי ההנהגה כפי

שדרשו חז"ל בפרשתנו "שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא", אני נקרא לפי

ההנהגות, וכל הנהגה יש לה שם, שאלת משה היתה איזו היא המידה שמכוחה באה הגאולה,

מה השם שמכוחו ועל ידו מתגלית הנהגת הגאולה.ובורא העולם ענהו אהי-ה אשר אהי-ה".

זה אחד מהשמות שאינם נמחקים כדאיתא בשו"ע ]יו"ד רע"ו ס"ט[ ולכן אף אסור לאמרו

כיתר השמות - זה השם שמבטא ומגלה את ההנהגה שהיא הגאולה.

מכיון שזאת הגאולה היא שורש כל הגאולות ובה מרומזות כל הגאולות כולם, כך צריכה

להתגלות הגאולה לה אנו מצפים, כמו הגאולה שנתגלתה במצרים, "כימי צאתך מארץ

מצרים אראנו נפלאות", זאת אומרת שכאן נתגלה עניין הגאולה, וזה צריך לחזור, כפי

שמתפללים בקדושת "כתר" בנוסח ספרד "והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר

הן גאלתי אתכם אחרית כראשית", הבורא יחזור עוד פעם ויגאלנו כמו שגאל אותנו אז, נמצא

ששם זה הוא הגילוי של כל ענין הגאולה ובו מתגלות כל הגאולות. זו גם המשמעות, כפי

שכותב רש"י, של ההבטחה שבורא העולם יהיה אתנו באותה צרה, וכמו שהוא נמצא בגלות

זו כך הוא יהיה בגלויות אחרות. זהו עניינו של השם הזה, הכולל את כל הגאולות כולן.

במשמעות השם הזה יש כמה דעות בראשונים, אמנם כאן נעסוק במה שכתוב בדברי

האריז"ל, וכדרכו באים הדברים בדרך רמז, ונראה כי כוונתו לפרש שמשמעות השם הזה

כוללת בתוכה הכפלה, כאילו השם הזה מכפיל את עצמו בעצמו, היינו משמעות "אהי-ה

אשר אהי-ה" היא כמו הוי'ה שהיא ההוי'ה, וכך אומר האריז"ל כי שם זה "אהי-ה" עולה

בגימטריה כ"א וכ"א כפול כ"א עולה בגימטריה כמנין אמ"ת, נמצא שכוונת השם הזה הוא

אמת, הוא גילוי של האמת. נבאר מעט עניין זה ומה זה בא ללמדנו.

מהו עניין "ותשלך אמת ארצה"

איתא במדרש רבה בתחילת בראשית )ח' ה'( "א"ר סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא

לבראת את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים

אל יברא ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו", חסד

אומר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא

עושה צדקות שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת

והשליכו לארץ הדא הוא דכתיב )דניאל ח'( ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני

הקדוש ברוך הוא רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך ]תכסיס היינו דבר

שהוא חלק מכבודו של המלך, זה חותם המלך ומדוע הנך מבזה אותו[ תעלה אמת מן הארץ,

הדא הוא דכתיב אמת מארץ תצמח", בורא העולם השליך את האמת לארץ ולבסוף אמר

תעלה אמת מן הארץ. עניין השלכת האמת לארץ נראה תמוה, ועלינו ללמוד סוגיא זו.

פסוק זה נאמר בספר דניאל לגבי הגלות, בסיום החזון על ארבעת המלכויות, שם, אחר

שמפרט את כל עניין המלכויות, נאמר בעניינה של המלכות הרביעית "ומן האחת מהם יצא

קרן אחת מצעירה. ותגדל עד צבא השמים ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמסם. ועד

שר הצבא הגדיל וממנו הורם התמיד והשלך מכון מקדשו", ומפרש רש"י "ועד שר הצבא,

הוא בית המקדש שהוא ביתו של הקב"ה. ממנו הורם התמיד, וע"י גדודיו וחילותיו ששלח

לירושלים בוטל התמיד ששלח שם נירון קיסר שר צבאו כמ"ש רז"ל במסכת גיטין". והמשך

הכתוב "וצבא תנתן על התמיד בפשע ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה", וברש"י שם

"ותשלך אמת ארצה, תורת אמת השפילה". כתוב כאן, ב"ותשלך אמת ארצה", שזה מה

שעשתה המלכות הרביעית לתורה. הגלות שאנו נמצאים בה היום היא המשך של אותה

שליחות ששלח נירון קיסר את טיטוס לירושלים, של כל מה שהוא עשה בה, אנחנו עדיין

נמצאים בהמשך אותה גלות, ומה שעשתה אותה מלכות הוא שהיא השליכה את האמת

ארצה, והיינו כפי שמפרש רש"י, היא השפילה את התורה שהיא תורת אמת.

 שריפת ר' חנינא בן תרדיון - ותשלך אמת ארצה

איתא במסכת עבודה זרה )י"ח ע"א( "תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי

חנינא בן תרדיון לבקרו, אמר לו חנינא אחי אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה

שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת,

ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לך

בחיקך, אמר לו מן השמים ירחמו, אמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן

השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש". רבי חנינא בן תרדיון לא

התחשב במלכות, ולמרות האיסור החמור וסכנת הנפשות שהיתה בדבר הקהיל קהילות

ברבים וספר תורה בחיקו, וכשרבי יוסי בן קיסמא טען כנגדו שהוא מכריז מלחמה על

המלכות השיב לו מן השמים ירחמו, לכאורה מה התשובה בזה.

הכוונה בזה כפי הנראה, מצינו שהתורה נקראת בלשון חז"ל "רחמנא", וכיון שהתורה

היא זו שעל ידה מתגלה מידת הרחמים, ברור הדבר שעל תורה עצמה ירחמו מן השמים,

מידת הרחמים תגן ותשמור עליה. היא מידת הרחמים בעצמה אז מן השמים ירחמו. "אמר

לו ר' יוסי בן קיסמא אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו", היינו,

הוא לא קיבל את דבריו, ואמר שרבי חנינא אינו עונה לו בזה, "אני אומר לך דברים של טעם",

כי אחר שהמלכות הזו קיבלה כח ו"הרגה את חסידיו איבדה את טוביו החריבה את ביתו

ושרפה את היכלו, ועדיין היא קיימת", אם כן הדבר אפשרי, "ועדיין היא קיימת" היינו שהיא

יכולה לעשות דברים נוספים, אחר שעוד ידה נטויה. ואם כן הרי מה שעושה רבי חנינא אין

זה יותר מביתו, היכלו, חסידיו, וטוביו, אשר ראינו מה עשתה להם אותה מלכות, "תמיה אני

אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש". וכך הוא המשך הגמרא "אמרו לא היה ימים

מועטים עד שנפטר ר' יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקוברו והספידוהו הספד גדול",

ר' יוסי בן קיסמא כפי הנראה היה גדול חכמי ישראל באותה שעה, וכל גדולי רומי באו

והספידוהו הספד גדול, "ובחזרתם מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה

ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכהו בספר תורה והקיפוהו

בחבילי זמורות והציתו בהם את האור", שרפו אותו עם ספר תורה, כמו שאמר ר' יוסי בן

קיסמא "תמיה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש". על זאת נתנבא דניאל בחזונו,

על המלכות הרביעית, זה נקרא "ותשלך אמת ארצה", ואת הדברים האלה עשתה אותה

המלכות, אלו הם פעולותיה, "תורת אמת השפילה ועשתה והצליחה". זה הפסוק שמביא

המדרש "מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו ארצה, הדא הוא דכתיב ותשלך אמת ארצה",

כשבורא העולם השליך את האמת ארצה, הוא כאילו עשה בבריאת העולם את מה שעשתה

המלכות הרביעית, שהשפילה את התורה ואת חכמי התורה, וצריך לבאר מה הכונה בזה.

 השלכת האמת היא כזריעה שתחזור ותצמיח

עלינו להבין, כשהאמת התנגדה לבריאת האדם, מדובר כאן על אמת שאינה סובלת שקר,

זה עניינה של מידת אמת שהיא מסלקת ודוחה כל שקר, יהא איזה שיהא. אילו היו שומעים

בקולה של האמת ההיא האדם לא היה יכול להיברא, אין אפשרות שיברא אדם שכולו מלא

שקרים, וכלשון המדרש, "אמת אומרת אל יברא שהוא כולו מלא שקרים", והיינו שבריאת

האדם סותרת את האמת. מה עשה הקב"ה, השליך אמת ארצה, ואחר שמלאכי השרת באו

בטענה שזאת חרפה וזלזול שאין כמוהו, במלכות, "למה אתה מבזה תכסיס שלך", אמר

הקב"ה תעלה אמת מן הארץ "אמת מארץ תצמח", היינו שהיא תעלה במהלך של גידול

וצמיחה. חז"ל כפי הנראה מתכוונים ללמדנו כאן, כי הנה, בכל זריעה שזורעים בארץ והיא

צומחת, הזרע כלה, כך הוא אף בכל מה שדמוי זריעה כביצה שממנה עתיד לצאת זרע

התרנגול, וכדברי הגמרא בסוף תמורה שדנה בעניין אפרוח הנולד מביצת טריפה האם הוא

אסור כתוצר של טריפה, וקאמר דהאפרוח מותר, והטעם מחמת ש"אימת גביל, לכשמסרח",

האפרוח התחיל להיווצר כשהביצה מתקלקלת עד שאינה ראויה לאכילה, ולכי מסרח עפרא

בעלמא הוא, כך שבזמן שנוצר האפרוח הביצה כבר אינה ראויה לאכילה ואין עליה איסור,

כך הוא בכל דבר שזרעו כלה, הזרע מרקיב באדמה וממנו יוצא עץ גדול. ובדרך כלל דברים

שאין זרעם כלה הצמיחה שלהם מאד מועטת, אבל בדברים שזרעם כלה, אז כשהדבר נפסד

לגמרי באדמה הוא חוזר להיות בכח, ומוציא עצמו לפועל בגידול גדול מאוד.

והנה, איתא בפסחים )פ"ז ע"א( "אמר רבי אלעזר, לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין

האומות אלא כדי שיצטרפו אליהם גרים שנאמר "וזרעתיה לי בארץ" כלום אדם זורע סאה

אלא להכניס כמה כורים", אדם לא ישחית זרעים כדי להוציא את מה שהוא השקיע, זו שטות

כי לשם מה הוא טורח, אלא הטירחה היא כדי להוציא פי כמה ממה שזורעים. לכן, אף

כשבורא העולם שתל את ישראל בין האומות, אותה הגליה שהגלנו בורא העולם נידונת

כזריעה, כשבמצב של הגלות הפכנו להיות כזרע, כדי שיצא מאתנו הרבה יותר ממה

שהושקע, כמה כורים כנגד סאה. הגמרא קוראת לזה "כדי שיצטרפו אליהם גרים", אכן, ידוע

מהאריז"ל כי לא מדברים כאן על גרים בפועל, אנו לא מחפשים זאת כלל, ואף אם יש כמה

הלא אין זה שוה ערך להשקעה, כי הרי על השקעה כה כללית כדי להוציא כמה גרים נאמר

וכי אדם זורע סאה כדי להוציא לתך או חצי לתך, אם כן מה הם הגרים שצריכים להצטרף.

ביאור העניין כפי שהוא בדברי רבותינו ]הדבר כתוב בצורה סתומה, אולם כך הוא

תוכן הדברים[, כתוב כאן חידוש נפלא מאוד. הקב"ה, במעשה בראשית, בבריאת האדם,

השליך אמת ארצה, והשלכה זו התבררה כזריעה, כביכול בורא העולם לקח את האמת וזרע

אותה, ומי שזורע משהו עושה זאת כדי להוציא בכפל כפלים, להרבות הרבה יותר ממה

שהושקע. פירוש הדברים, אותה אמת שאינה סובלת שקר, הדוחה כל שקר, ובסביבתה כל

שקר הוא בלתי אפשרי, היא האמת שנזרעה והזרע כלה, והיא נזרעה כדי להוציא הרבה יותר

ממה שהושקע. אכן, היכן הוא הריבוי של האמת, איפה הם ה"כמה כורים" שהם תוצאת

ההשקעה של ה"ותשלך אמת ארצה", הפירוש בזה כי אותה האמת שהושלכה ארצה תעלה

את כל השקר שבעולם. היא תוציא מתוך כל השקר שבעולם אמיתות כאלה שהאמת עצמה

לא יכלה להשיג אף פעם. האמת כשלעצמה אשר אינה סובלת שקר ואין בסביבתה שקר, זאת

אמת מצומצמת וקטנה, אולם האמת שנזרעה תוציא מתוכה את הכמה כורים של אמת שלא

היתה מקודם. אותם הכורים של הריבוי הגדול של האמת שתעלה ותגדל ותתרבה מאד. אותה

האמת שצריכה להתרבות, זאת האמת שיוצאת ומתגלה מתוך כל השקר שבעולם. אמת

שדוחה את השקר ולא מקבלת אותו, לעולם לא תגיע להשגת האמת שאפשר להשיג על ידי

גילוי השקר שיש בשקר. בורא העולם רצה להגיע לאמת שתהיה התוצאה מתוך כל השקר

שבעולם. אין זו אותה האמת שאמרה שהאדם לא יברא, כי אותה האמת אינה סובלת שקר, אולם האמת שנזרעה בתוך השקר תעלה את האמת שבוקעת מן השקר. זוהי האמת

שמתייחסת לכל השקרים שבעולם ומבטלת אותם. נתאר לעצמנו שכל השקר שבעולם יכריז

על עצמו "אני שקר", הרי בבת אחת תתגלה אמת גדולה כל כך, כאשר מכל מקום בעולם

נשמע דברי אמת. דברים שהיה נדמה שהם דברים נכונים, כאשר אותה אמת תגרום שהם

יכריזו אני שקר, אז תתגלה אמת שלא היתה כמותה, האמת הגדולה. אז תתגלה האמת

שמבטלת את כל השקר. לא אמת שלא מתייחסת אליהם כלל, אלא אותה אמת שהיא מבטלת

ומפיקה מהם אמת יותר גדולה. אותה אמת, זו האמת שצריכה לעלות מן העולם.

הדבר מובן, שכשאדם משיג אמת מסוימת היא צריכה להיבדק ולהיבחן, והיא נבחנת

על ידי כל מיני ניסיונות לבטל אותה. כך אנו מוצאים )ב"מ פ"ד ע"א( שלאחר שנפטר ריש

לקיש, בכל פעם שר' יוחנן לימד הוא היה מתאבל מחדש ובוכה "היכא את בר לקישא, היכא

את בר לקישא", וכאשר ניסו תלמידיו לנחמו ולהשלים את החיסרון בכך שהביאו לו בכל

פעם סייעתא לדבריו, ענה להם ר' יוחנן, על זה אני בוכה, את הראיות שלכם איני צריך אלא

את הקושיות והדחיות של ריש לקיש, אותם אני מבקש. אני מחפש ומבקש להגיע לאמת,

ולאמת מגיעים רק אם האמת מתגברת על כל הדברים האלה. אז האמת מתגלה לעומק יותר,

אז היא מתגלה בכל כוחה, כמשהו שדוחה כל שקר שבה.

הגרים שיתווספו הם כל האמיתויות שיתגלו

אלו הם אותם הגרים שצריכים להתווסף מהזריעה שכביכול בורא העולם זורע אותנו

בכל העולם כולו. בורא העולם פיזר אותנו עם האמת שלנו בכל העולם כולו, וכל העולם

כולו זה "ותשלך אמת ארצה". כל העולם כולו זו המלכות הרביעית המשפילה את התורה

וכלשון רש"י "תורת אמת השפילה", תורת האמת מושפלת. הגמרא מגלה שבזה שתורת

האמת מושפלת, כך נראה תהליך של זריעה, שהזרע מרקיב באדמה כדי להוציא את הריבוי

הבא ממנו. אותה סאה ששתלנו כדי להוציא כמה כורים, צריך שהיא תכלה ותירקב, היא

צריכה לא להיות, ואז גדלים אותם כמה כורים. את אותה האמת שאמרה שהאדם לא יברא,

שהיא מצומצמת וקטנה, צריך לזרוע כדי לגדל ממנה אמת גדולה ממנה פי כמה, ואותה

האמת שגדלה פי כמה אלו הם הגרים שמתווספים. בכל מקום שהתורה מגיעה ונמצאת, יש

את מערכות השקר שלו, והתורה צריכה לעמוד כנגד כל השקרים כולם, בכל מקום, והיא

דוחה את כל השקרים שיש בארצות האלו. אותו קומץ יהודים קטן של היושבים ועוסקים

בתורה מבטלים אותם ביטול גמור, הם מזלזלים בכל מה שיש לאותה תרבות להציע, משום

שהם בחרו בתורת אמת. זה נקרא שנתווספו גרים לכלל ישראל, כשעוד משהו שהוא דמוי

אמת יבטל. בכל עם ובכל תרבות שבורא העולם הגלנו בתוכה יש את הנחות היסוד והדברים

הפשוטים שלהם, את צורות החיים שאי אפשר להם לחיות בלעדיהם, ובאים בני ישראל

מקבלי התורה, ובכל המקומות האלה מבטלים ביטול גמור את כל מה שחשוב באותה תרבות

ועוסקים בתורה. זה נקרא שהתווספו גרים בכלל ישראל. זה נקרא שעוד שקר אחד התבטל.

עלינו להבין כי זה תפקידנו, זאת התוצאה שצריכה לצאת מהעובדה שמפזרים ומגלים

אותנו בכל ה"אם יהיה נדחך בקצה השמים", בכל מקום. אכן הדברים לצערנו אינם בולטים

כל כך, אך מי שמתבונן היטב, יוכל לראות גם היום שבכל מקום שבני ישראל נמצאים, בכל

מקום שמקומות תורה נמצאים, אותו קומץ קטן של בני אדם, אף שהוא כמעט לא משמעותי

במערכת הזאת, ומבחינת התרבות בכל מדינה שתהא הם לא מתחשבים בעובדה שישנו קומץ

קטן של יהודים, אנשים מוזרים, שמתנהגים אחרת מכולם וכל מה שחשוב לאותה תרבות

אינו חשוב להם, יש להם דברים אחרים חשובים, אבל הדבר הזה עצמו, הוא ההוספת גרים

לכלל ישראל. הכוונה בזה, כל דבר חשוב שיש בכל תרבות שהיא, הסיבה שהקב"ה הגלה

אותנו אל תוכה של אותה תרבות, היא כדי שאף התרבות הזו תתגלה, שגם התרבות הזה

תודה. והיינו שיהיו בני אדם, אף אם קומץ מועט מאוד, שהם "יגיירו" את כל מה שחשוב

באותה תרבות, בכך שהם ישליכו זאת כדבר חסר חשיבות, יגלו שזה שקר ואין לזה ערך.

כשנשתלים בני ישראל בכל מקום בעולם, הם נשתלים כדי להכריז על כל ערך שנמצא בעולם

שזה שקר. לקחו את כולנו, כלל ישראל כולו, ושתלו אותנו במקום שרחמנא ליצלן זרעו כלה.

והתועלת שיש בזה היא כדי שיתווספו אלינו גרים.

השלכת האמת ארצה היא זריעה בתוך השקר

כאמור, עצם בריאת האדם היתה בלתי אפשרית, כי האמת אמרה אל יברא. האמת אומרת

שלא יתכן לברוא מישהו שהוא כולו שקרים. מה עשה הקב"ה, שתל את האמת הזאת שאינה

סובלת שקר, בתוך השקר. השליך אמת ארצה, היינו הוא השפיל אותה, שם אותה בתוך מה

שמזלזל בה, מבזה ומשפיל אותה. את האמת הזו הוא שם במקום שהיא לא נתפסת כאמת.

זאת הזריעה. ו"כלום אדם זורע סאה אלא כדי להוציא כמה כורים", כביכול חשוב לפניו

יתברך שאותה תורת אמת תכנס לכל תרבות, בכל תרבות ישנם יחידים המכריזים בעצם

ההויה שלהם, התרבות שלכם אינה אמת, האמת היא התורה. הם בוחרים בתורה, כנגד כל

תרבות ותרבות, ובכך שמישהו עומד ובוחר בתורה, זאת האמת, וכל יתר הדברים הם שקר.

והדבר הזה קורה בכל מקום ומקום, בכל מקום שבורא העולם שתל אותנו זה מוכרז.

כפי הנראה, זאת גם הסיבה האמיתית ששונאים אותנו. אנחנו נשתלנו שם כדי ללעוג

לכל מה שיקר להם, כדי להכריז שזה שקר. אנו לא מכריזים זאת ברבים, אך בעצם ההויה

שלנו אנו מכריזים שבשבילנו זה חסר ערך, זה שקר, זאת לא אמת, דבר זה הוא מספיק

משמעותי כדי להפריע לאותם גויים, וכדי לשנוא אותנו שנאת דם, שנאת נפש, שנאה תהומית

עד שהם אינם יכולים לראות אותנו בכלל. הם רוצים לעקור אותנו מן השורש, זאת בעצם

קושיית ר' יוסי בן קיסמא, הוא אמר זאת בנוסח "תמיה אני" והיינו תהיה לי קושיא, יהיה

בעיני תימה, אם לא ישרפו אותך וספר התורה באש. תמה אני אם זה לא יקרה. ר' יוסי בן

קיסמא התכוין לומר לו, שכל מה שהתרבות הזו עשתה, זה רק הדרך אל הדבר הזה. זה הדבר

שהם מתכוונים, לשרוף אותך ואת ספר התורה באש. זאת הכוונה האמיתית. שרפו את ביתו

ואת היכלו, אך כל הדברים האלה הם לא התכלית, "ועדיין היא קיימת" אותה המלכות, זאת

המגמה, הם מתכוונים אליך, ואת זה הם רוצים לעקור. אחרי שאותה מלכות שרפה והחריבה

את בית המקדש, והרגה את כולם, חורבן נורא, ובתוך המעוז של המלכות הרביעית, בתוך

מקום הכיבוש שלה, יושב ר' חנינא בן תרדיון וספר תורה בחיקו ומקהיל קהילות ברבים

ועוסק בתורה, הבין ר' יוסי בן קיסמא שבדיוק נגד הדבר הזה הם נלחמים, זה מה שאכפת

להם. זה לא יתכן. את זה הם לא יסבלו.

למדנו, אותה השלכת אמת ארצה שנאמרה בדניאל, היא בעצם, במילים אחרות, אותה

השלכת אמת שהיתה במעשה בראשית, כאשר בורא העולם רצה לברוא את האדם והאמת

התנגדה, ואז הוא לקח את האמת על ידי בריאת האדם וכביכול שתלה במקום של שקר כדי

שהאמת תצמח, תגלה את האמת מתוך השקר, ותגרום לכל שקר, שבעצם יכריז שהוא שקר.

גילוי האמת בעולם זוהי הגאולה

אחרי ספר בראשית שהוא מעשה אבות סימן לבנים, אנו עוברים עתה לכלל ישראל,

לבנים. כאן מתחילה פרשת הגלות, והקב"ה "מביא גואל לבני בניהם" של האבות דהיינו בני

השבטים. "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" הם השבטים שכל שמותם הם על שם

הגאולה ]כדאיתא בשמו"ר א' ה'[ ובורא העולם מביא גואל לבני בניהם, הם אלו שצריכים

להיגאל, המשמעות האמיתית של גלות וגאולה היא, האם האמת מושלכת ארצה או מתגלה.

נחזור לדברי האריז"ל שפתחנו בהם בעניינו של שם "אהי-ה אשר אהי-ה". ונקדים, כי

ביאורו של שם זה הוא שכביכול בורא העולם מבטיח לנו את ההיות שהוא יהיה איתנו, שהוא

ימצא איתנו, ]ועניינו הוא כמו שם הוי'ה, אלא שבורא העולם אומר זאת בגוף ראשון, ואנו

אומרים זאת בגוף שלישי. כפי שכותב הרשב"ם בפרשת שמות )ג' י"ד( ששם "אהי-ה"

ו"יהי-ה" )שזהו שם הוי'ה והו' היא במקום הי', ע"ש בדבריו( זה אותו שם אלא שזה נאמר

בגוף ראשון, על עצמו, וזה מדבר בגוף שלישי, על אחר. כשמדברים בגוף שלישי פותחים

בי', וכשמדברים בגוף ראשון פותחים בא', וכפי שאדם אומר על עצמו אני אלך, אעמוד,

אדבר, ועל אחר הוא אומר הוא ילך, יעמוד, ידבר, אלה הם שתי השמות[. פתחנו בזה שעניינו

של שם "אהי-ה אשר אהי-ה", השם של הגאולה, שהוא מכפיל את הדבר בעצמו, הכפלת

הדבר בעצמו היינו שכל חלק מחלקי אותו הדבר שהכפלנו נושא את הכל. זוהי המשמעות

של הכפלת דבר בעצמו, שבמספר הזה כל יחידה ממנו נושאת את הכל. כאשר אנחנו

מכפילים היות בהיות, הוי'ה בהוי'ה, אז ההיות שמכפילה את עצמה בעצמה, זאת אומרת

שהיא בכל מילואה מתגלה בכל חלק מחלקיה. אותה ההיות זאת האמת השלמה, זאת

המשמעות של הגאולה, אותו גילוי שהאמת מתגלה בכל פינה בעולם, זאת הגאולה. "יכירו

וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון". בזמן שכל יושבי תבל יכירו בדבר

הזה. והיינו שמכל שקר תתגלה האמת, מכל אחד ואחד שהיה שקוע עמוק בשקר שלו, מכל

יחיד ומכל רבים, מכל עם ומכל מדינה, כפי הפנים המיוחדות שיש לשקר אצל כל אחד.

אנו מתפללים "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה",

וכך תיראה הגאולה, כך יאמר כל מי שיש נשמה באפו. התוצאה של "ותשלך אמת ארצה"

שהיא הגלות עצמה, היא כדי שיתווספו עלינו גרים, אכן היכן הם אותם הגרים שלהם אנו

מחכים שיתווספו, אותם הגרים הם הנקראים "כל אשר נשמה באפו" ואנו מחכים שהם יגידו

כאמור "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", לעת אשר

"יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך כו'. גרים כבר לא יקבלו אז, שאין מקבלים גרים לימות

המשיח )יבמות כ"ד ע"ב(. כשכתוב בגמ' "כדי שיתווספו עליהם גרים" הכוונה היא תוספת

הכרה, תוספת גילוי של אמת. אנחנו נשתלנו לבין האומות ככתוב )הושע ב' כ"ה( "וזרעתיה

לי בארץ" ואותה זריעה שבורא העולם שתל אותנו באומות, זו אותה זריעה שהוא השליך

את האמת ארצה ואמר ש"אמת מארץ תצמח", שני הדברים האלו אחד הם. באופן, שהגלות,

היא המצב המושפל, כשהאמת מושלכת ארצה, זאת הגלות בעצמה. זמן הגאולה, חודש

האביב, הוא כשהדברים מתחילים לצמוח. כאשר מתחילה הצמיחה והגידול, האמת יוצאת

מתוך המקום שבו היא כאילו נגמרה וכלתה, הזרע כלה ואיננו, אבל כשזה יתחיל לצמוח

הצמיחה הזאת היא תהיה הגאולה, כך זה יראה.

זהו העניין שעלינו להבין כאן. השם של הגאולה זהו השם שאומר את האמת הזאת,

היות כפול היות, זאת אומרת שההיות האמיתית מתגלית בכל יחידה של ההיות הזה, זה נקרא

"אהי-ה כפול אהי-ה", זה אומר לנו את ה"אמת", נותן לנו את מה שנקרא אמת. זאת אמת

שבוקעת מכל ההויה כולה, מכל פינה. הכל מכריז, השקר אומר אני שקר, והאמת אומרת אני

אמת, כולם אומרים אותו דבר, כל הבריאה כולה מכריזה רק אמת. והשקר מכריז אמת בזה

שהוא יאמר "אני שקר". האמת שמתגלה מתוך ההכרזה של השקר, היא אמת אמיתית מאוד.

היה כדאי לשתול את האמת, כדי שהכורים האלו יצמחו.

הגאולה היא לידה של מציאות חדשה

בעצם עניין הגאולה, חובה עלינו לדעת, שאין להעלות על הדעת שהביטוי של הגלות

הוא בחיים פחות נוחים, ואילו הגאולה תתבטא בזה שהכל יהיה נוח יותר. דבר זה, אפילו

בזמן הזה כשכל העולם כולו שקר וקשה להבחין בין אמת לשקר, מוכח מתוכו שהוא שקר

גמור. אכן, עניין הגאולה הוא התיקון השלם, זאת הלידה מחדש של כל העולם כולו, הכל

יוולד מחדש, המציאות כולה לא תמשיך להיות כמו שהיתה. מי שמתבונן קצת בזה, רואה

באיזה תהומות של שקר אנו שקועים. כמה אנו מוקפים בשקר לפנים משקר, שקר תלוי

בשקר, שקר מגן על שקר, זאת מערכת של שקרים, ובתוך המערכת הזו אנו שקועים עד

לצוואר. כל זה צריך להתבטל ולא להיות. האם ניתן להעלות על הדעת איך יראה העולם

כשהשקר יתפקע כמו בועה. "היינו כחולמים", כשמתעוררים בבוקר המציאות שונה, זה

משהו אחר בכלל ולא מה שהיה נראה לנו עד עכשיו. מי שמוכן לזה, ישרוד, אולם למי שלא

מוכן לזה, הדבר הזה עצמו, הגילוי הזה עצמו, הוא כל כך נורא ומזעזע, יתכן שלא כל אחד

יוכל לעמוד בזעזוע כזה, ורצוי מאד להתרגל לזה, לזכור שכל המערכת הזאת פשוט תחדל

להתקיים. לא להעלות על הדעת שישאר ממנה איזה שהוא שריד ופליט, מאומה לא ישאר

מזה. כל מי שיבדוק יגלה עד כמה עמוק אנו שקועים בתוך מערכות שהם שקרים גמורים

לחלוטין, כל בריאת האדם לא באה אלא לגלות את האמת העמוקה הזאת. כל בריאת האדם

שהיא כולה שקרים באה לעולם, כדי שהאדם הזה השקוע בתוך שקרים יצמיח בתוכו את

הגילוי הנכון, את האמת לאמיתה.

בריאת האדם מחייבת את השלכת האמת ארצה. השלכת אמת ארצה היינו לשתול את

האמת, לזרוע אותה, כדי שמתוך אותו אדם שהוא כולו שקרים, תצא אמת אחרת, שונה. אמת

גדולה יותר, אמת שלא זו בלבד שהיא אינה מפחדת מהשקר, אלא היא משתמשת בשקר

להוכיח את האמת. היא תלמד את השקר האמיתי להכריז על עצמו, אני שקר. והשקר הופך

להיות אמת גדולה יותר מהאמת. זאת אמת גדולה יותר מהאמת. אלו הדברים שעלינו לבאר

ולדעת כאשר אנו נכנסים עתה ללימוד של פרשה חדשה שלא היתה כמותה בפרשת האבות.

זאת פרשת גלות, שממנה יוצאת גאולה.

עלינו להבין נכון את מצבנו שלנו. כמו שמקובל בידינו וכפי שכל הסימנים מראים, וכן

לימדונו רבותינו, אנו נמצאים בקצה האחרון של הגלות, "בעקבתא דמשיחא". המצב נהיה

כבד וקשה יותר, וזה הולך ונעשה בלתי אפשרי יותר. הים הולך וסוער, זאת יודע כל אחד,

אך התרגלנו להשלות את עצמנו, כשקורה משהו לא נוח שלא נעים לחשוב עליו אנחנו

מתעלמים ממנו. זה הולך ונעשה קרוב יותר ויותר, הדברים הם תכופים. התביעה המינימלית

מאיתנו היא להיות בני אדם, והיינו לדעת ולהכיר, אנו חייבים להסתכל בפני המציאות כבני

אדם, לא לחיות בגן עדן של שוטים, ועל אחת כמה וכמה לא בגהנום של שוטים. אנו חייבים

להסתכל בפני המציאות, ולהבין מה מדברים איתנו, מה מתכוונים לומר לנו. וכי לאן אנו

חושבים שהמצב הזה יוביל, לאן זה הולך, איפה יהיה הפתרון.

גאולת מצרים נקראת לידה, והגאולה שאנו מצפים לה גם היא נקראת לידה. כך הוא

בכתובים בכמה וכמה פסוקים. לידה פירושה מציאות חדשה. אנחנו לא גרים, אבל הגאולה

תעשה אותנו כקטן שנולד. והיינו שהמציאות הישנה תתבטל, והמציאות החדשה היא לידה.

לידה היא דבר שעדיין לא היה, כל מה שהיה איננו, וכאן נהיה דבר חדש. ה' יעזרנו שבאמת

נבין דברים אלו, ונזכה במהרה לגאולה.

הגרמ"ש זצ"ל