חוצפה דעקבתא משיחא

 פרק לט

הַחֻצְפָּא שֶׁל עִקְבְתָא־דִּמְשִׁיחָא הִיא מִעוּט אוֹר לְשֵׁם תִּקּוּן הַכֵּלִים, וְאֵינָהּ דּוֹמָה כְּלָל לִמְאֹרָעוֹת שֶׁל עֲבַרְיָנוּת אֲחֵרִים שֶׁהֵם הָיוּ לְקוּתוֹת גְּמוּרוֹת, בְּדֶרֶךְ הֲרִיסָה. אָמְנָם יֶשְׁנָם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה הַזֶּה שֶׁל בַּעֲלֵי הַחֻצְפָּא גַּם זִיקִין שֶׁהֵם מֻכְרָחִים לְהִדָּעֵךְ לְגַמְרֵי, וּדְעִיכָה זוֹ תָּבוֹא עַל־יְדֵי הֶאָרָה גְּדוֹלָה שֶׁל אוֹר תּוֹרָה מִגְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה, עַל־יְדֵי הוֹפָעַת צַדִּיקִים גְּדוֹלִים מְאֹד, "אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח, נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ". בְּלֹא הַחֻצְפָּא דְּעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְבָאֵר רָזֵי תּוֹרָה בְּגִלּוּי גָּמוּר, רַק עַל־יְדֵי הִתְעַבּוּת הַהַרְגָּשׁוֹת שֶׁעַל־יְדֵי הַחֻצְפָּא, יִהְיֶה אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הֶאָרוֹת שִׂכְלִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת מְאֹד, וְסוֹף סוֹף שֶׁהַכֹּל יָשׁוּב לְתִקּוּן גָּמוּר.

בפרק זה וגם בפרקים הבאים, הרב מתמודד עם מה שנדמה כסתירה בין התקדמות תהליך הגאולה לבין תהליכי ההשכלה והחילון. חז"ל אומרים כי בתקופה שקודם ביאת המשיח החוצפה תִרבה: "בעקבות משיחא – חוצפא יסגא" (משנה סוטה ט, טו). מבחינה אטימולוגית, המילה 'חוצפה' קרובה למילה 'קצף', העולה על פני המים וממלא את החלל. אם כן חוצפה היא סוג של מוחצנות קשה, כלפי הזולת או כלפי שמים. בדרך כלל החוצפנים אינם המובילים ואינם יוצרי התרבות, אך בתקופה שקודם ביאת המשיח החוצפה תעלה מעבר למקומה הרגיל ותהיה במרכז החברה. בפרק זה הרב מסביר שלמרות שהחוצפה גורמת לצער רב יש לה חשיבות גדולה בהכנת התשתית הנפשית של עם ישראל לקראת הגאולה.

הַחֻצְפָּא שֶׁל עִקְבְתָא־דִּמְשִׁיחָא הִיא מִעוּט אוֹר לְשֵׁם תִּקּוּן הַכֵּלִים. אמנם החוצפה ועזות המצח מיעטו את האור, על ידי זלזול וניכור לאורח החיים היהודי שהתגבש בגלות, אבל הרב אומר שגם התהליך הזה הוא חלק מתיקון הכלים הנפשיים והלאומיים, לשם החזרה לייעוד של היותנו אור לגויים. וְאֵינָהּ דּוֹמָה כְּלָל לִמְאֹרָעוֹת שֶׁל עֲבַרְיָנוּת אֲחֵרִים שֶׁהֵם הָיוּ לְקוּתוֹת גְּמוּרוֹת, בְּדֶרֶךְ הֲרִיסָה. חוצפה זו אינה רק במובן השלילי, של הרס המציאות הרגילה בגלל תאוותנות מקרית וחולפת, אלא מרידה עקרונית שיש לה בסיס רעיוני ודרך חיים. אידיאולוגיה שדוחפת ליצירה, לבניין חברתי, לאומי ואנושי מסוג חדש, ומטרתה העמוקה היא הרחבתם של מקצועות התורה, הבנתם כתורת חיים שנותנת מענה להווה ובונה את העתיד, ולא רק כמסורת עתיקה שיש לשמור, למרות ובניגוד לחיים ולצרכי השעה.

הרב מתייחס כאן לאחת הסוגיות המרכזיות והמעמיקות ביותר בהגותו של האר"י: ה'אורות', ה'כלים' וה'צמצום'. 'אור' הוא כינוי לכל סוג של תוכן נאצל, רצון טוב או חכמה גדולה. 'כלי' הוא מסגרת, ביטוי מעשי וגשמי. החלוקה שבין אורות לכלים אינה מוחלטת; כלי במדרגה אחת נחשב אור עבור מדריגה נמוכה יותר, וכן להפך. האר"י ראה את תהליך בריאת העולם, ההיסטוריה האנושית ותולדות ישראל, ואולי גם את קורות חייו של כל אדם פרטי, כניסיון ומאמץ ליצור התאמה בין האורות לבין הכלים, בין מגמת הבריאה לדרגות הבריאה הממשית שלאחר מכן. כאשר אין התאמה בין האורות והכלים נוצרים משברים, ועל מנת להימנע מהם יש צורך בצמצום האורות – במקום רעיון גדול, מופיע רעיון חסר ומצומצם.[1]

לאורך שנות הגלות הארוכות, תפיסת היהדות, התורה והאמונה התגבשה מתוך כניעה והשלמה עם המצב. התורה שהאירה והקיפה את כל תחומי החיים, הצטמצמה לד' אמות של הלכה המקיפות בעיקר את חיי היחיד, מקסימום הקהילה.[2] במעבר שבין תקופת המשנה לתקופת התלמוד יש נושאים שלמים שכבר לא עוסקים בהם. עם ביטול האוטונומיה המשפטית בוטלו המוסדות הקהילתיים, חלק גדול מסדר נזיקין ו'חושן משפט' העוסק בדיני ממונות הלך והתייתר. על כל סדר זרעים שעוסק במצוות התלויות בארץ לא נכתבו מסכתות של תלמוד בבלי, וגם בתלמוד הירושלמי שכן עוסק בהלכות אלו – אין עיסוק בסדר קדשים וענייני המקדש. יוצא מן הכלל היה הרמב"ם שהקיף את כל התורה, אך ספרי ההלכה המאוחרים יותר שהתקבלו למעשה, כמו ה'טור' וה'שלחן ערוך' – כבר הצטמצמו לעיסוק רק בחיי היום יום של הגלות. בנוסף לכך העם היהודי התפזר לקהילות שונות ורחוקות, וגם הלאומיות היהודית נשכחה. כדי לשרוד היה צורך להוריד את הראש, לקבל את ההשפלה והצרות ואם אפשר – לברוח למקום שיש בו פחות רדיפות. כאשר הגלות התארכה עם ישראל התרגל להופעת התורה המצומצמת ולצרות, שנתפסו כדבר מובן מאליו שאין מה לעשות נגדו. במציאות רגילה הנטייה הטבעית של האדם היא לפתוח את התריס ולצאת לאור השמש, אבל אורח החיים היהודי בגלות השלים עם החיים המצומצמים, כשם שאדם מסוגל להתרגל לחיים בחדר חשוך לאור הנר, או לאור החשמל בלבד. אך כאשר תנאי החיים בעולם השתפרו, החלה התקוממות פנימית שהביאה למשבר. נוצר הכרח לפנות את הכלים המצומצמים כדי לבנות במקומם כלים חדשים, שיכילו אור גדול יותר של גבורה, חזון, תקווה ויכולת פעולה. כך הלכה והתגבשה בישראל תנועת השכלה יהודית, שכללה גם תנועת נפש של חוצפה לכבות את האור המצומצם כדי לאלץ את היושבים בחושך להרחיב את הכלים. נשאלו שאלות שקודם לא עלו על הדעת, הדור החדש ביקש להבין איך אורח החיים הקיים עוזר לבנות חיים חדשים, ולא היו על כך תשובות.

לעומת תנועת ההשכלה קמה תנועה ששללה כל עיסוק שאיננו תורני או שאינו מוכרח עבור הקיום הפיזי המינימלי. תנועה זו ראתה בעיסוקים אחרים 'ביטול תורה', כפי שאמרו תלמידי ה'חת"ם סופר' כפרפרזה על דברי המשנה: "חדש אסור מן התורה". ממילא גם הרעיון הציוני נתפס כחיקוי לאומות העולם, ונאסר מכל וכל. הפעולות לשיבה לארץ ובניינה נתפסו כחוצפה איומה. כלפי חוץ הם נראו כ"התגרות באומות העולם", כפי שהאשימו בעבר את משה רבנו, על כך שהוא מתגרה בפרעה, או כפי שהאשימו את מרדכי שהוא מתגרה בהמן.[3] גם כלפי פנים הדברים נתפסו כחוצפה נגד השבועה "שלא לעלות בחומה" (עי' כתובות קיא, א), ונגד מנהג ישראל לאורך רוב שנות הגלות שלא לנסות להביא את הגאולה בדרך הטבע. יחד עם זה ראוי לציין שעמדתו של ה'חת"ם סופר' עצמו הייתה אחרת לחלוטין, הוא ראה בעבודת האדמה שנעשית בארץ ישראל מצווה חשובה, שודאי אין בה משום ביטול תורה,[4] אך דבריו הוסתרו, ואף הושמטו בחלק מהמהדורות של ספריו.

ההתרגלות של היהודים למציאות הגלותית הייתה כל כך עמוקה, עד שהם ציירו לעצמם באופן עקרוני רק שתי אפשרויות לשינוי המצב: או שהמשיח יבוא לפתע פתאום בניסים מופלאים, ללא משברים, ועלינו להמתין בפסיביות לגאולה ניסית; או שיהיו מלכים שיטו חסד כלפי היהודים בגלות, ייפסקו הרדיפות וניתן יהיה לחיות ולהתפרנס בנוחות, בדומה לחיים כיום בקהילות היהודיות בארצות הברית. אף אחד לא תאר לעצמו אפשרות שלישית – שהיהודים יקחו את גורלם בידם ויפעלו בעצמם למימוש הגאולה בדרך הטבע, עד שבאה התנועה הלאומית, שהייתה הקטנה בין התנועות השונות באותה התקופה. בפועל למרות שאפשרות זו נראתה דמיונית, היא הייתה הריאלית ביותר.

אָמְנָם יֶשְׁנָם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה הַזֶּה שֶׁל בַּעֲלֵי הַחֻצְפָּא גַּם זִיקִין, שֶׁהֵם מֻכְרָחִים לְהִדָּעֵךְ לְגַמְרֵי, יחד עם אותה התלהבות שבערה בנפשות, היו גם תופעות לואי של תאוותנות ופריצות, ביזוי וזלזול, וּדְעִיכָה זוֹ תָּבוֹא עַל־יְדֵי הֶאָרָה גְּדוֹלָה שֶׁל אוֹר תּוֹרָה. לא ניתן לנצח את תופעות הלוואי השליליות באמצעות כפייה או קריאת תהלים, אלא על ידי יצירת חזון רחב, על ידי קביעת מטרות כלליות והארת הדרך אליהן באמצעים מעשיים, מתוך דאגה לעתיד האנושות, מבחינה רוחנית ומבחינה חומרית. מִגְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה. אמרו חז"ל שהתורה קדמה לעולם,[5] במובן של הארה גדולה שמעבר למציאות הרגילה. כדי שנוכל להתחבר אליה יש צורך בצמצום הרעיונות לאותיות ומילים, לכן אמרו חז"ל "אָנֹכִי ולֹא יִהְיֶה לְךָ – מפי הגבורה שמענום" (מכות כד, א). מכח צמצום התורה לאותיות ומילים המובנות לשכל האנושי, עד שניתן לממש ולהגשים אותה בעולם המוגבל. לצורך כך אנו נעזרים בתורה שבעל פה המפרשת ומתאימה את עקרונות התורה שבכתב לכל מצב ועניין, מבלי לנתק את הקשר למקור. עַל־יְדֵי הוֹפָעַת צַדִּיקִים גְּדוֹלִים מְאֹד, הגדוּלה של הצדיקים אינה עניין של כמות, אלא איכות ומהות. זיכרון נפלא ושקדנות יכולים אמנם לעזור, אבל הדבר העיקרי הוא עומק המחשבה וגדולת החזון. "אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח, לא רק יתקיים לעצמו, אלא יתפשט ויפעל על ידי רוח הקודש שתיתן לנו מבט יותר כולל, וממילא – נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ" (משלי יג, ט), דברי הביקורת המחוצפים יתגלו כפרטים קטנים, ויתבטלו מאליהם אל מול ההארה הגדולה של התורה המחודשת.

בְּלֹא הַחֻצְפָּא דְּעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְבָאֵר רָזֵי תּוֹרָה בְּגִלּוּי גָּמוּר, לרוב היהודים בגלות הייתה תודעה של מיעוט כנוע ובטל. אבל לבעלי החוצפה הייתה תודעה פסיכולוגית של אי-נכונות להסתגל למציאות שמישהו אחר קבע. הם רצו לעצב את המציאות בעצמם, להכתיב מהלכים ולקבוע עובדות חדשות.[6] כבר מאז גירוש ספרד, לפני כחמש מאות שנה, היו מגדולי ישראל שראו את תקופתם כ'עקבתא דמשיחא', הם עלו לארץ ישראל והחלו לאמץ מושגים גדולים של מהפכות חברתיות ולאומיות. מתוך אותה התעוררות נעשו גם ניסיונות נפל לגאולה, כמו פעילותו של שלמה מולכו[7] שנהרג על קידוש ה' או דוד הראובני שנעלם,[8] ואפילו השבתאות, עם כל הצרות שהביאה – גם עשתה זעזוע בתודעה היהודית, בהפניית תשומת הלב לארץ ישראל ולצורך בגאולה. רַק עַל־יְדֵי הִתְעַבּוּת הַהַרְגָּשׁוֹת שֶׁעַל־יְדֵי הַחֻצְפָּא, יִהְיֶה אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הֶאָרוֹת שִׂכְלִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת מְאֹד. על גבי החוצפה שהעמידה תביעה נפשית מוסרית מעבר למה שהנטייה הדתית הרגילה יכלה לספק, הלכו ונבנו הכלים לקבל אור גדול יותר. כחלק מהתעוררות תודעתית זו, החלה תנועה נרחבת יותר לעיסוק בתורת הנסתר, במשך השנים היא התרחבה גם לתנועת החסידות שהנחילה לרבים מושגים שונים מתורה זו,[9] וְסוֹף סוֹף שֶׁהַכֹּל יָשׁוּב לְתִקּוּן גָּמוּר. עלינו לכוון את הכוחות החדשים של החוצפה ללימוד סודות התורה באופן יותר שכלי, פילוסופי ומאורגן, שיטתי, מעמיק וכוללני, ולא רק כהתרגשות פנימית מעורפלת.[10] תקופה זו של 'עקבתא דמשיחא', של החוצפה והתביעה לתורה עליונה יותר, נמשכת גם היום במה שמכנים 'מלחמת התרבות'. בתרבות החילונית שבמדינת ישראל ובתרבות המערבית שבעולם המפותח, ישנם דברים שאינם הולמים כלל את מסורת ישראל, אבל יחד איתם ישנן גם שאלות דוקרות שמחייבות את עולם התורה למצוא תשובות יותר גדולות ולא להסתפק בהגפת החלונות. אחד העקרונות המרכזיים שהרב העמיד הוא שאת החושך אי אפשר לגרש במקלות, אלא על ידי בניית כלים חדשים והארה גדולה של תורה עליונה.[11]

[1] תהליך קליטת האורות, שבירת הכלים, והתיקון, שוזר את ההיסטוריה האנושית, כפי שמתאר התנ"ך. הוא התחיל בחייו של אדם הראשון, שחשק במדרגה שהיא למעלה מיכולתו, ולכן פעל בצורה לא נכונה שגרמה למשבר. מאז החל תהליך ארוך, איטי ומייסר של תיקון, עד שעת מתן תורה, שבה פסקה זוהמת הנחש, כלומר גזירת המוות שבאה בעקבות החטא. הלוחות הראשונים נוצרו בידי הא-ל ובהם הייתה התאמה גמורה בין האורות לכלים: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלוֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלוֹהִים הוּא" (שמות לב, טז). אך בעקבות חטא העגל, משה רבנו שבר את הלוחות. הלוחות השניים הם רק מעשה ידיו, ושינוי זה מבטא את הצמצום, את חוסר היכולת של הכלי לבטא את גודל הרעיון. אז נגזרו על ישראל גלות, חורבן בית המקדש והממלכה, עד שנותרו מהם רק שרידים, חורבות של כלים שהעמיקו את תודעת המשבר, והתחיל תהליך נוסף של תיקון לצורך יצירת כלים חדשים.

[2] ברכות ח, ב: "…דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד…".

[3] שמות ה, כא: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ"; מגילה יב, ב: "ראו מה עשה לי יהודי […] דלא קטליה דוד לשמעי, דאיתיליד מיניה מרדכי, דמיקני ביה המן".

[4] חידושי חת"ס סוכה לו, א: "…בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצוה, משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ', ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה. וכאילו תאמר: ­­לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה. אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם, וכל שמרבה העולם יישוב מוסיפה עבודת ה' חורבן, מודה רבי ישמעאל לרשב"י. ועל זה אנו סומכים על רבי נהוראי במתניתין סוף קידושין: מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה – היינו בחוץ לארץ וכנזכר לעיל…".

[5] שבת פח, א: "ואמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה – רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו?! אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו, חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?!".

[6] [הע' העורך] ביחס לחוצפה שבעקבתא דמשיחא כתב ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות מו): "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלוֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי (תהילים נ, טז), ועל דבר זה ידוו כל הדווים (קידושין פא, ב), כי העובר על דברי סופרים נקרא רשע כמו שאמרו (דף כ, א). אבל על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל בפסחים (פו, ב): "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא". ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וגו'? אלא שהם חשבו שזה בכלל 'חוץ מצא' […]. והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה, כמו שאמרו ז"ל בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לזה [ולעתיד נקבה תסובב גבר]. ולכך אמר להם משה "והיא לא תצלח", נראה שעצה היא, אלא שלא תצלח. ודייק "והיא" שבכל מקום דרשו רז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא". ספרי ר' צדוק נדפסו בשנת ה'תרס"ב (1902), כלומר מספר שנים לפני שפרק זה נכתב (בקובץ ב, מתקופת יפו, בין השנים ה'תרס"ד – ה'תרע"ד, 1904-1914). ייתכן שהרב ראה את דברי ר' צדוק בעניין זה, ומכל מקום את דעותיו הוא ביסס על דברי התנאים וגדולי הראשונים והמקובלים. בפרק זה הרב מתאר את 'החוצפה שבעקבתא דמשיחא' כדבר שלילי: כ'מיעוט אור ולקות', רק שהיא אינה לקות גמורה וניתן לתקנה. בנוסף הוא אומר ש"יֶשְׁנָם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה הַזֶּה שֶׁל בַּעֲלֵי הַחֻצְפָּא גַּם זִיקִין שֶׁהֵם מֻכְרָחִים לְהִדָּעֵךְ לְגַמְרֵי". הרצי"ה העיד שהרב התפעל מעומק דברי ר' צדוק ומהיקפם הגדול, ואף אמר שבהרבה תחומים דבריהם נפגשים, אך ציין שר' צדוק רדיקלי ממנו. הרב זאב סיפר שכאשר הוא שאל את הרצי"ה לדעתו האישית – האם בעניינים מסויימים הוא מסכים לדעת ר' צדוק הרדיקלית יותר? הוא לא השיב, אלא חייך… (עי' התורה הגואלת [שיחה למוצ"ש ואתחנן תשל"ו] שדברי הראי"ה נאמרו לגבי היחס לחטאי ישראל הסדורים מששת ימי בראשית [עי' רסיסי לילה כא, ג; כה, ד]. ועי' בשיחה למוצ"ש תולדות [התש"מ] שם באר הרצי"ה: "שמור וזכוד בדבור אחד [ר"ה כז, א] זכור – לוחות ראשונים, שמור – לוחות שניים. […] הזכור שלכתחילה והשמור שבדיעבד, דיבור אחד. בר' צדוק אין חטאים בישראל, ומה שיש צריך להיות").

[7] שלמה מולכו, ה'ר"ס-ה'רצ"ב (1500-1532), גדל כיהודי אנוס בפורטוגל, ונעשה למקובל שפעל באירופה הלטינית למען מימוש הגאולה באופן פוליטי, ואף נעזר לשם כך בקבלה מעשית, עד שהועלה על המוקד על ידי האינקוויזיציה.

[8] דוד הראובני, ה'ר"ן-ה'רצ"ח (1490-1538), יהודי שהציג עצמו כצאצא של דוד המלך, הגה תכניות להקמת צבא יהודי במטרה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, והציג אותן בפני מלכים ואנשי דת נוצרים. ככל הנראה הוצא להורג בספרד על ידי בית הדין של האינקוויזיציה.

[9] כחלק מעבודת הנפש נעשו שימושים במושגים מתורת הנסתר, אך באופן כללי תנועת החסידות לא עודדה עיסוק מסודר בקבלה. עי' להלן פרק סד.

[10] [הע' העורך] עי' להלן בפרק נא, שם מבאר הרב שהחוצפא שבעקבתא דמשיחא נועדה לבער את הסיגים שקיימים בהבנת האלוהות היראה והאמונה, כדי שהם לא יעכבו את התחייה הלאומית. דוגמה לזיכוך הסיגים שבהבנת מושג האלוהות ניתן לראות במאמרי הזרעונים שבספר אורות: 'יסורים ממרקים'. (עמ' קכז-קכח) שם מבאר הרב את עיקר האמונה על פי דברי המקובלים ביחס למושג 'גדולת שלמות אין סוף'. ועי' במהדורתנו: הרב זאב סולטנוביץ', פירוש למאמרי הזרעונים, 'יסורים ממרקים', הר ברכה תשע"ט מעמ' 49.

[11] [הע' העורך] 'למלחמת הדעות והאמונות' אורות עמ' קלא: "…תַּחַת לִדְחוֹת אֶת כָּל תֹּכֶן הָאֶרֶג הַמַּחֲשַׁבִי, שֶׁהַנִּיצוֹצוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁל הַטּוֹב מַתְחִילִים לְהִתְנוֹצֵץ מִמֶּנּוּ וְשֶׁהֵם בְּעַצְמָם מְצוֹדְדִים נְפָשׁוֹת לָלֶכֶת אֶל עָמְקֵי הַתְּהוֹם, מְקוֹם שִׁלְטוֹן הַחֹשֶׁךְ הַמֵּמִית אֶת הַנְּשָׁמָה בְּעֹצֶם גְּבוּרָתוֹ, – מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת לֹא יִצְלַח בְּיָדוֹ, – עָלֵינוּ לְהַרְבּוֹת אֶת הָאוֹר הַמְּקוֹרִי, לְגַלּוֹת אֶת הָרֹחַב וְאֶת הָעֹמֶק, אֶת הַכְּלָלִיּוּת וְהַנִּצְחִיּוּת שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹרָן־שֶׁל־יִשְׂרָאֵל; לְבָאֵר אֵיךְ כָּל נִיצוֹץ טוֹב הַמִּתְגַּלֶּה בְּעוֹלָם אַחֵר הֲרֵי הוּא נוֹבֵעַ מִמְּקוֹרוֹ וּמִתְחַבֵּר אֵלָיו בְּחִבּוּר טִבְעִי. אָז מִכָּל הַנִּיצוֹצוֹת הַמִּתְגַּלִּים מֵחָדָשׁ יִתְוַסֵּף אוֹר וְחַיִּים לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה הַכַּבִּירָה בְּעֹז רוּחָהּ, בְּכֹחַ־אֱלוֹהִים שֶׁבָּהּ…". וראו במהדורתנו: הרב זאב סולטנוביץ', ביאור למאמרי הזרעונים, 'למלחמת הדעות והאמונות', הר ברכה תשע"ט עמ' 117.