פרק לו
אִי־אֶפְשָׁר לְסִפְרוּת יִשְׂרְאֵלִית, שֶׁתַּצְלִיחַ בְּלֹא הִתְקַדְּשׁוּת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הַסּוֹפְרִים. כָּל סוֹפֵר שֶׁאֵינוֹ עָמֵל לְטַהֵר אֶת מִדּוֹתָיו, לְזַכֵּךְ אֶת מַעֲשָׂיו וְאֶת רַעְיוֹנוֹתָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה עוֹלָמוֹ הַפְּנִימִי בְּעַצְמוֹ מָלֵא אוֹרָה וְהַשְּׁלֵמוּת הַפְּנִימִית מֻרְגֶּשֶׁת בְּתוֹכוֹ, יַחַד עִם הַדְּאָגָה לְהַשְׁלִים אֶת הֶחָסֵר, וּלְהִמָּלֵא עֲנָוָה מְמֻזֶּגֶת בִּגְבוּרָה וְשַׁלְוַת רוּחַ עִם הִתְעוֹרְרוּת שִׂכְלִית וְרִגְשִׁית חֲזָקָה לְהֵיטִיב וּלְהַשְׂכִּיל אֶת עַצְמוֹ, וְחֵפֶץ נִשְׂגָּב לַעֲמֹד בְּרוּם הַטָּהֳרָה וְהַקְּדֻשָּׁה הָאֲצִילִית, כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּמַעֲמָד כָּזֶה לֹא יוּכַל לְהִקָּרֵא סוֹפֵר בֶּאֱמֶת. רַק "הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נִקְרָאִים סוֹפְרִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה", וּסְפִירַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הֶעֱלָתָם לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל טֹהַר רוּחַ וּגְבוּרַת נְשָׁמָה, עַד שֶׁשֵּׁם סוֹפְרִים הָיָה נָאֶה לָהֶם. וְאִם אֶת הַסִּפְרוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית אָנוּ חֲפֵצִים לְהַחֲיוֹת צְרִיכִים אָנוּ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ הַזֹּאת, לָבוֹא מִן הַקְּדֻשָּׁה אֶל הַסִּפְרוּת, "וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ" – "וְהָלְכוּ גְּאוּלִים".
בפרק זה הרב דן בסוגיה שהייתה מאוד אקטואלית בזמנו – תחיית הספרות העברית החדשה שיצרו סופרי דור התחייה, אותם סופרים ומשוררים שהשתייכו ברובם לחוגו של 'אחד העם' עורך כתב-העת 'השילוח', שבו פרסמו את יצירותיהם. כמובן שרבים ראו בספרות זו את אחד מסימני התחייה הלאומית, תחיית הלשון העברית ותחיית הרוח. הנושאים שהעסיקו את הסופרים היו גם נושאים קלאסיים המצויים בספרות הכללית – רגשות אנושיים יסודיים כמו אהבה, קנאה ושנאה, וגם נושאים שאפיינו את התקופה – הלאומיות; ההתמודדות עם פיתויי התבוללות וקריירה שהיה אפשר לממש בשפות אחרות; חשיבות עבודת הקרקע; תחיית הארץ; הנופים שבארץ; ההתחברות מחדש למסורת היהודית. בעשר השנים בהן הרב כיהן כרבה של יפו, הגיעו אליו סופרים עבריים שונים שעמם הרב יצר קשרים מורכבים. ביניהם היו הסופר אז"ר,[384] שהיה נחשב לזקן הסופרים, התקרב מאוד למסורת היהודית ושיתף פעולה רבות עם הרב; ברדיצ'בסקי;[385] ברנר[386] ועוד סופרים אחרים צעירים יותר שהושפעו מאוד מקבוצה זו.
ציפיות אדירות היו לרב מהספרות הישראלית. הוא ראה בה תשתית לתחיית הקודש, יצירה הגותית והלכתית גדולה שתעלה את רחשי הנשמה של כנסת ישראל לביטוי מילולי נשגב, בשירה ובפרוזה. לכן הרב לא עוסק כאן בתוצר הספרותי של הסופר, שכמובן צריך להיות מנוסח היטב, אלא בדמותו של הסופר, מה מתרחש בתוכו לפני שהוא מעלה זאת על הכתב: אִי־אֶפְשָׁר לְסִפְרוּת יִשְׂרְאֵלִית, שֶׁתַּצְלִיחַ בְּלֹא הִתְקַדְּשׁוּת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הַסּוֹפְרִים. הרב ראה את הסופר כאוֹמן; האוֹמן צריך לחוות את הדברים בתוכו באופן מלא, בכנות גמורה, ורק לאחר מכן הדברים יכולים לבוא לידי ביטוי על הנייר או ביצירת אומנות אמתית. אם זה לא כך, אם יש לאומן אינטרסים אחרים, אפילו טובים – זו כבר ספרות דידקטית שבאה להעביר מסרים, אך אין בה מספיק עומק, עוצמה ומורכבות כדי להיות יצירה ספרותית העומדת בפני עצמה, גם אם היא מנוסחת היטב.
הרב מסביר מיהו סופר שאינו פועל להתקדשות נשמתו: כָּל סוֹפֵר שֶׁאֵינוֹ עָמֵל לְטַהֵר אֶת מִדּוֹתָיו, לטהר מכל עניין שהוא חיצוני לאותה פנימיות: רדיפת כבוד, כסף, הנהגה והשפעה – כל אלה לא נוגעים ליצירה עצמה ולכן יש להתנער מהם. הדברים מתאימים מבחינה מסוימת לנוסחה שניסח הרב לגבי עצמו, בחתימת חלק מאגרותיו: "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש"; הסופר צריך להיות עבד לנשמתו שלו עצמו. הוא אינו אלא יד ופה למה שחווה הנשמה ברום ערכה. זהו תפקיד מאוד קשה, כי כל אדם כמעט רגיש גם למעמדו וכבודו וצריך להתפרנס. כהמשך לטהרת המדות, על הסופר לְזַכֵּךְ אֶת מַעֲשָׂיו שיהיו גם הם מכוונים ככל האפשר לביטויה של אותה החוויה הפנימית, וְאֶת רַעְיוֹנוֹתָיו, שיהיו מרוכזים רק במעבר זה שבין החוויה הנשמתית לבין מימושה במחשבה ובמילים – שזוהי הספרות. עַד שֶׁיִּהְיֶה עוֹלָמוֹ הַפְּנִימִי בְּעַצְמוֹ מָלֵא אוֹרָה וְהַשְּׁלֵמוּת הַפְּנִימִית מֻרְגֶּשֶׁת בְּתוֹכוֹ, עולמו הפנימי של האדם זוהי השקפתו, תפיסת העולם שלו. ישנו הבדל גדול בין האדם הממשי, מה שהוא בפועל, לבין עולמו הפנימי. יכול להיות שכאדם הוא אינו מושלם, אך שאיפתו היא לאורה ושלמות. מכיוון שכך, נצרך גם הרצון להשלים בין החזון למימוש – יַחַד עִם הַדְּאָגָה לְהַשְׁלִים אֶת הֶחָסֵר, שזה מה שמקשר בין העולם האידאלי לעולם הריאלי. אצל הנביאים הקדומים, שהם הדוגמא לספרות מן הדרגה הנעלה ביותר מבחינת יפי הסגנון, עוצמתו ויכלתו לנגוע בלבבות, ישנם תכנים של שאיפות גדולות – נבואות הנחמה שמציירות עולם אידאלי עתידי, וישנה גם דאגה להשלים את החסר – נבואות התוכחה, המצביעות בביקורת נוקבת על הנקודות החלשות כדי לתקנן ולא להמשיך ולהתבוסס בזוהמה.
וּלְהִמָּלֵא עֲנָוָה מְמֻזֶּגֶת בִּגְבוּרָה עם זאת שהתנאי הבסיסי של יוצר הוא שלא יהיה רפוס רוח, שתהיה לו נטייה מהפכנית של גבורה ורצון מתמיד להשלים את החסרונות שבמציאות – הוא גם צריך ענווה בפני הקורא, בפני העולם ובפני אלוהים, ולהכיר בקנה המדה של המציאות שהוא עומד מולה. וְשַׁלְוַת רוּחַ ביטחון שהעולם האידאלי הוא אכן העולם הנכון ואליו יש ללכת עִם הִתְעוֹרְרוּת שִׂכְלִית וְרִגְשִׁית חֲזָקָה לְהֵיטִיב וּלְהַשְׂכִּיל אֶת עַצְמוֹ, קודם כל. הוא אינו מטיף לאחרים בלבד. יצירת אומנות אמתית היא קודם כל שיקוף נאמן של נשמת האומן, היוצר. אם הוא מצליח לבטא זאת כראוי, הוא גם נוגע בלבבות של אחרים באופן אמתי ולאורך זמן. וְחֵפֶץ נִשְׂגָּב לַעֲמֹד בְּרוּם הַטָּהֳרָה וְהַקְּדֻשָּׁה הָאֲצִילִית, שאיפה תמידית לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר, שהוא עצמו קובע.
כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּמַעֲמָד כָּזֶה לֹא יוּכַל לְהִקָּרֵא סוֹפֵר בֶּאֱמֶת. הרב מציב בדבריו רף שמעולם לא התממש על ידי שום סופר ישראלי. גם מי שהיה קרוב לרב, ואולי אפשר לראות בו את פאר הספרות העברית – ש"י עגנון[387] שהגיע ליפו באותה תקופה. הוא העריץ את הרב, אך גם הוא לא הגיע לאותה דרגה שהרב קוק מציב כאן.[388]
הספרות בעיקר מרוכזת במה שחסר, לא בהשלמתו. גם בביקורת יש תועלת אפילו אם היא ביקורת ללא הצעה אופרטיבית כיצד לתקן, אך הנחת היסוד של הספרות והאומנות לענפיה היא שמה שתופס את הלב ואת העין זו המהומה של הסכסוך, הקונפליקט והחיסרון. זה מה שתופס את סקרנותו של האדם. הנחת יסוד זו, אמתית ככל שתהיה, היא מאוד רחוקה ממה שכותב כאן הרב. אי אפשר להתעלם מכך שיש חלקים בנפש האנושית שבאמת נמשכים דווקא למהומות ועוולות. כאשר יש תאונת דרכים עוברים ושבים רבים נעצרים להסתכל, לא רק כדי לעזור. יש בזה איזו הנאה מוזרה, אולי מפני שאדם שמודע לחסרונותיו נהנה לראות שגם לאחרים יש חסרונות, ואם הם גרועים יותר משלו יש בכך אפילו נחמה. אך זה אָיוֹם, במקום לדכדך זה משמח בסוג של הנאה נוראה. הספרות נועדה להרים את האדם מאשפתות אלה, מהרגשות השפלים, וכיום חלקים רבים בספרות במקום לרומם את האדם, מעמיקים את הדבר הזה עצמו.
רַק הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נִקְרָאִים סוֹפְרִים, הנביאים, אנשי כנסת הגדולה או מלכי ישראל, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שידעו להתייחס בכל מלוא האחריות והעומק אל התכנים הנשגבים ביותר, ומכאן ליצור עוד תכנים ועוד יצירות ספרותיות. כפי שכתיבת ספר תורה מצריכה טהרה והזדהות עם התוכן, ולכן בראשית ימי הנצרות כאשר הנוצרים עוד היו מעורבים בין היהודים, אמרו חז"ל שספר תורה שכתבו מין דינו להישרף (גיטין מה, ב). וּסְפִירַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הֶעֱלָתָם לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל טֹהַר רוּחַ וּגְבוּרַת נְשָׁמָה, עַד שֶׁשֵּׁם סוֹפְרִים הָיָה נָאֶה לָהֶם. 'רוח' זו הדרגה הנעלה מִדַרגת ה'נפש' הקרובה יותר לחיי הגוף, המצבים החושיים הפשוטים יחסית. ה'רוח' היא מקום הרעיונות, המחשבות והמושגים. ממעל לרוח נמצאת ה'נשמה', הצד האידאלי של האדם. גבורת נשמה פירושה שהנשמה משפיעה על האדם, ולא להפך, חסרונות נפשו לא מרחיקים את הנשמה ממנו בתוכו עצמו. הוא לא מתייאש מעצמו.
לספור אותיות שבתורה איננו קיום מצוות דווקא, וודאי שהראשונים שנקראו סופרים קיימו מצוות, אך עיקר הדבר הוא היחס הנפשי לתורה. ישנו איסור למנות בני אדם (יומא כב, ב), כי זה מבטל את הייחודיות והערך העצמי של כל אחד, מבטא תפיסה שכולם אותו הדבר. כשרונו של סופר גדול הוא היכולת לזהות פרט קטן במציאות ולתאר אותו בשלמותו, על כל מרכיביו; עלה שנידף ברוח או מבט של כלב עזוב, דברים יומיומיים פשוטים. הראשונים נקראו סופרים כי הייתה להם גישה של רגישות עמוקה לתורה, ומתוך כך לכל דבר. לכן לא יכול להיות שסופר ישראלי יזלזל במסורת ישראל.
וְאִם אֶת הַסִּפְרוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית אָנוּ חֲפֵצִים לְהַחֲיוֹת את הספרות הקדומה, ספרות הנביאים וגדולי החכמים שפסקה עם הדורות, צְרִיכִים אָנוּ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ הַזֹּאת, ובכך להיות ראויים להיות יורשיהם ומחייהם לָבוֹא מִן הַקְּדֻשָּׁה אֶל הַסִּפְרוּת. "וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ" – "וְהָלְכוּ גְּאוּלִים".[389] מי שנגאל מכל המטען של האינטרסים הזרים, הזוהמה, הזלזול והדברים הבוסריים – הוא יוכל ללכת בדרך הקודש של תחיית הספרות הישראלית.
הרב אינו אומר שאין לקרוא את דבריהם של אלו שאינם במעלת הסופרים אותיות שבתורה, אך אין לראות יצירות אלו כספרות ישראלית. אמנם הארץ נותנת את פירותיה בעין יפה, אך יש לשטוף אותם היטב. בספרות העברית החדשה יש תיאורים יפים ושיקוף של מציאות יהודית על מורכבותה ובעיותיה, אך לא זו השאיפה האידאלית לגאולה כפי שהתרקמה בנשמתה של כנסת ישראל לאורך הדורות. נושאים שהיו משאת נפש פנימית של דורות ישראל – בניין המקדש, מלכות ישראל, סנהדרין ונבואה – בכל אלו הספרות העברית החדשה לא עוסקת הרבה. אפילו קיבוץ גלויות כדבר כולל, כמטרה לאומית גדולה שנושאת בקרבה מטרה עולמית של מימוש חזון הנביאים – כמעט ולא נמצא. השאיפות הגדולות של "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם" (ישעיהו ב, ג), מצטמצמות מאוד.[390]
דברים אלה של הרב אנו קוראים כחזון שאינו חזון קל. לא כל אחד יכול להחליט לעמול על זיכוך המדות, לשנן היטב את המילון וכך להחיות את הספרות הישראלית. צריכה להיות כמיהה פנימית ליצירה, נטייה נפשית וכישרון, צריכה להיות יכולת להבין את המציאות, את החברה ואת האנשים השונים ולתת לזה ביטוי.
[384] אלכסנדר זיסקינד בן צבי-הירש רבינוביץ, ה'תרי"ד-ה'תש"ה (1854-1945). סופר, עורך ומתרגם עברי.
[385] מיכה יוסף בֶּרְדִיצֵ'בְסְקִי (בִּן גָּרְיוֹן) ה'תרכ"ה – ה'תרפ"ב (1865-1921) סופר והוגה דעות.
[386] יוסף-חיים ברנר, ה'תרמ"א-ה'תרפ"א (1881-1921), הוגה, מתרגם, פובליציסט ומנהיג ציבור.
[387] ראו לעיל הערה 274.
[388] "רבינו הגדול ר' אברהם יצחק הכהן קוק זכרונו לברכה בקשני שאתן לו את כתבי […] אחר זמן נכנסתי אצלו. אמר לי קראתי את כל סיפוריך ומצאתי בהם אף דברים שאינם נאים לך. אלא […] סיפוריך, נפל איסור לתוכם הריהו בטל בששים". ש"י עגנון, 'מעצמי אל עצמי' הוצ' שוקן ירושלים תשל"ו עמ' 190.
[389] ישעיהו לה, ה-ט: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה; אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה; וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא; וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ; לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה לֹא תִמָּצֵא שָׁם וְהָלְכוּ גְּאוּלִים".
[390] באחד מנאומיו של ראש-הממשלה בנימין נתניהו, בו מנה את הישגיה הטכנולוגיים והחקלאיים של מדינת ישראל, הוא הזכיר את הפסוק "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה". טכנולוגיה וחקלאות זה חשוב מאוד, אך החזון הגדול של תיקון העולם שצריך לצאת מעם ישראל הוא רוממות הרוח הגדולה וקרבת אלוהים עם כל ביטוייה במציאות הפרטית.
