פרק מג
הַנֶּפֶשׁ שֶׁל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, אוֹתָם שֶׁהֵם מִתְחַבְּרִים בְּאַהֲבָה אֶל עִנְיְנֵי כְּלַל יִשְׂרָאֵל, לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְלִתְחִיַּת הָאֻמָּה, הִיא יוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת מֵהַנֶּפֶשׁ שֶׁל שְׁלֵמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין לָהֶם זֶה הַיִּתְרוֹן שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הָעַצְמִית לְטוֹבַת הַכְּלָל וּבִנְיַן הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ. אֲבָל הָרוּחַ הוּא מְתֻקָּן הַרְבֵּה יוֹתֵר אֵצֶל יִרְאֵי ד' וְשׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אַף־עַל־פִּי שֶׁהַהַרְגָּשָׁה הָעַצְמִית וְהַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל כֹּחַ פְּעֻלָּה בְּעִנְיְנֵי כְּלַל יִשְׂרָאֵל אֵינָן עֲדַיִן אַמִּיצוֹת אֶצְלָם, כְּמוֹ מַה שֶּׁהֵן אֵצֶל אֵלֶּה שֶׁרוּחַ עִוְעִים אֲשֶׁר בְּתוֹכָם מְעַכֵּר אֶת לִבָּם, עַד כְּדֵי לְהִתְקַשֵּׁר בְּדֵעוֹת זָרוֹת וּבְמַעֲשִׂים הַמְטַמְּאִים אֶת הַגּוּף וּמוֹנְעִים אוֹר הָרוּחַ מִלְּהִתַּקֵּן, וּמִמֵּילָא סוֹבֶלֶת גַּם הַנֶּפֶשׁ מִפְּגָמֵיהֶם.
הַתִּקּוּן שֶׁיָּבוֹא עַל־יְדֵי אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁיַּעֲזֹר לָזֶה הַרְבֵּה דְּבַר הַהִתְפַּשְּׁטוּת שֶׁל תַּלְמוּד רָזֵי תּוֹרָה וְגִלּוּי אוֹרוֹת חָכְמַת אֱלֹוהִים, בְּכָל צוּרוֹתֶיהָ הָרְאוּיוֹת לְהִגָּלוֹת, הוּא, שֶׁיֵּעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֲגֻדָּה אֶחָת, וּתְתֻקַּן הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַיְרֵאִים שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה עַל־יְדֵי שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּפּוֹשְׁעִים הַטּוֹבִים, בְּיַחַשׂ לְעִנְיְנֵי הַכְּלָל וְתִקְוַת הַגַּשְׁמִיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת הַמֻּשָּׂגוֹת בַּהַכָּרָה וְהַרְגָּשָׁה הָאֱנוֹשִׁית, וְהָרוּחַ שֶׁל הַפּוֹשְׁעִים הָאֵלֶּה תְּתֻקַּן עַל־יְדֵי הַשְׁפָּעָתָם שֶׁל יִרְאֵי ד' שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּגְדוֹלֵי אֱמוּנָה, וּמִמֵּילָא יָבוֹא לְאֵלֶּה וּלְאֵלֶּה אוֹר גָּדוֹל, וְהוֹפָעַת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה תָּבוֹא לָעוֹלָם, וְאָז יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל מוּכָנִים לִגְאֻלָּה. וְהַצַּדִּיקִים הָעֶלְיוֹנִים, מָארֵי דְּנִשְׁמָתָא, הֵם יִהְיוּ הַצִּנּוֹרוֹת הַמְאַחֲדִים, שֶׁעַל־יָדָם יַעֲבֹר שֶׁפַע אוֹר הַנֶּפֶשׁ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין וְשֶׁפַע אוֹר הָרוּחַ מִיָּמִין לִשְׂמֹאל, וְתִהְיֶה הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, "כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק, וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ", וְזֶה יִהְיֶה בְּכֹחַ אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא דָּוִד בְּעַצְמוֹ, "שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה", "בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ"
בפרק זה הרב דן במתח שקיים בין חיי הנפש לחיי הרוח, של היחיד ושל הציבור, ובדרכים הנכונות להתגבר עליו. לכל תרבות יש תשתית בסיסית של 'חיי נפש': ארץ, עם, שפה, היסטוריה לאומית, וגם פולקלור – כגון: אגדות עם, בגדים, סמלים ומאכלים ייחודיים. על גבי התשתית הזו מתפתחים גם 'חיי רוח': תפיסות עולם ערכיות, דתיות ומוסריות. במצב תקין אדם מתחבר למקום ולתרבות שבתוכה הוא נולד – "חן מקום על יושביו" (סוטה מז, א), אבל כאשר הוא נמצא בגלות נוצר מתח וקונפליקט בין הטבע הגלוי והתרבות המקומית – לבין הנאמנות לטבע ולתרבות המקורית הרחוקה. היהודים בגלות נאלצו לכבוש את חוויות הנפש והתודעה המקומית ולהמיר אותן בחוויות אחרות. המאכלים המיוחדים הוכנו לקראת שבת וחג, במנותק מסדר היום של התרבות המקומית. הישיבה בסוכה נעשתה באקלים אירופאי חורפי, ובתקופה הזו התחננו לגשם בגלל צורך בגשם בארץ ישראל. היהודים שמרו על לשון הקודש שהייתה שונה מלשון המדינה ושימשה לתפילה ולימוד תורה.
בעת החדשה התרבות המערבית התפתחה בעוצמה ובמהירות גדולה, בהתאם לכך גדל עוד יותר המתח שבין חיי הנפש לחיי הרוח, וזה גרם ליהודים רבים לבחור באחת מבין שתי אפשרויות: או לכבוש את חוויות הנפש והתודעה המקומית, ולהמשיך להמיר אותן בחוויות נפשיות ורוחניות רחוקות, או להתנתק מחיי הקהילה היהודית ולהתבולל. אבל היו גם יהודים אחרים שבחרו בשרך שלישית במקום להתבולל, או להתנתק מהמציאות המוחשית, הם בחרו בדרך חדשה של חזרה לתרבות הלאומית, תוך ויתור על אורח החיים היהודי הגלותי. בפרק זה הרב מסביר את שורשי המשבר והדרכים לתיקונו.
הַנֶּפֶשׁ שֶׁל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, אוֹתָם שֶׁהֵם מִתְחַבְּרִים בְּאַהֲבָה אֶל עִנְיְנֵי כְּלַל יִשְׂרָאֵל, לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְלִתְחִיַּת הָאֻמָּה, הִיא יוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת מֵהַנֶּפֶשׁ שֶׁל שְׁלֵמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין לָהֶם זֶה הַיִּתְרוֹן שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הָעַצְמִית לְטוֹבַת הַכְּלָל וּבִנְיַן הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ בדברי חז"ל המונח 'פושעי ישראל' מתייחס בעיקר לאנשים שפושעים כנגד המסגרת ההלכתית, ולאו דווקא לאנשים לא מוסריים.[29] כאלה היו היהודים שחיו בערי אירופה בעת החדשה. הם התבוננו בסביבה שהשתנתה לנגד עיניהם: בעקבות המהפכה התעשייתית התפתחה ספרות עממית, אנשים רבים למדו קרוא וכתוב, הסתובבו בלבוש מכובד, והתיישבו לסעוד בנעימות ממיטב המאכלים. מבחינה לאומית, עמים רבים התעוררו לקחת את גורלם בידם, הוקמו אנדרטאות לזכר גיבורים לאומיים, ונקראו רחובות על שמם. נערכו מצעדים צבאיים ברחובות, מלווים בדגלים מתנופפים, והמנונים לאומיים, כאשר המלכים עוברים במרכז, על גבי סוסים לבנים, בכבוד וייקר. התחושה הנפשית של יהודים רבים בחוגים הציוניים הלאומיים הייתה, שראוי לו לאדם להיות מכובד ועצמאי. כאשר הוא רעב הוא הולך לאכול, וכאשר הוא עייף הוא הולך לישון, מבלי להיות משועבד לסדרים חומריים ורוחניים ששייכים לתרבות רחוקה. היה קשה לתפוס איך כולם מתפתחים ומתקדמים, ורק היהודים משלימים עם חייהם כמיעוט משועבד, מפוזר ומפורד, עני, מרופט ומקבץ נדבות. סגור בתחומי המושב, בבית המדרש הישן עם הספרים הבלויים, ללא תשוקה של גאון לאומי ושאיפה לחזור לארץ. יהודים אלה בחרו ללכת אחר יצרם לאו דווקא במובן השלילי, אלא להיות נאמנים לתחושה הטבעית שראוי לה לאומה הישראלית שתהיה בעלת מדינה ארץ, שפה וצבא. שזיכרונות העבר, ותקוות העתיד: (זכריה ח, ד-ה) "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָים […] וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים" יהיו הווה פשוט, על ידי החייאת גוף האומה, התיישבות בארץ ישראל, והשגת עצמאות לאומית-מדינית. במקום להתבולל, הם המירו את הנאמנות הקהילתית של חיי תורה ומצוות, בנאמנות לוהטת, עוצמתית וחזקה ליישוב הארץ, לתחיית האומה וצרכי כלל ישראל.
לעומת זאת, רוב שומרי המצוות היו מסויגים ורחוקים יחסית מהרעיונות הלאומיים שלא היו במרכז הווייתם, מפני שהם התרגלו לעמוד במבחן הנאמנות לתרבות הרוחנית הרחוקה על חשבון חיי הנפש, והמשיכו לדבוק במסירות רבה בחיי הרוח ושמירת התורה והמצוות. ההתמודדות עם הקשיים נעשתה באמצעות אימוץ תבניות התנהגות נפשיות גלותיות, שכללו חיטוטי וחיבוטי נפש עצמיים, כהצדקה להשלמה עם עוול, פגיעה וניצול. הרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), ואם הם סובלים – כנראה שלא הקפידו על הנחת תפילין במקום המדויק, או שהמזוזה בפתח הבית ישנה ופגומה, ובאופן כללי הדור כולו צריך כפרה. הנכונות לסבול את עול הגלות ככפרה על חטא, חרגה מהסדר הטבעי. חשבון נפש הוא דבר נכון אבל פעמים רבות הוא עלול לשבש את שיקול הדעת הכולל, בוודאי שאדם צריך לפשפש במעשיו, אבל לא מתוך חלישות נפשית וביטול השיקול הרציונלי, ובשום אופן מבלי להסיר את האחריות ממי שגרם למצב הרע. עיקר עיסוקם של 'שלמי אמוני ישראל' היה סביב תחומי הרוח, סדרי חייהם נבנו סביב תורה ומצוות וסדר מוסרי שחורג מהסדר הטבעי. למשל מצוות עינוי הנפש ביום כיפור היא הימנעות מטיפול בצרכי הגוף לשם תיקון הרוח, וזה נתפס כמודל ראוי גם למשך שאר ימות השנה.
לעומת אנשי הרוח קיימים בכל חברה אנשים שאינם מלומדים ואינם יודעים לסדר את רעיונותיהם ולהתנסח באופן ברור, אבל מבחינה נפשית התחושות שלהם מאד בריאות. הם חכמים לא במובן של הכרה ותבונה, אלא בתחושה והרגשה לדעת מה נקרא צודק ומכובד ומה לא. זוהי 'חכמת המונים' שלעתים אינה קיימת באינטליגנציה התרבותית, שהצד הנפשי שלה פחות מפותח. היא יותר קשורה לערכים כלליים מופשטים ולכן יותר מתלבטת על מה נכון וכדאי להתעקש ולהתעמת.[30]
אֲבָל הָרוּחַ הוּא מְתֻקָּן הַרְבֵּה יוֹתֵר אֵצֶל יִרְאֵי ד' וְשׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אַף־עַל־פִּי שֶׁהַהַרְגָּשָׁה הָעַצְמִית וְהַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל כֹּחַ פְּעֻלָּה בְּעִנְיְנֵי כְּלַל יִשְׂרָאֵל אֵינָן עֲדַיִן אַמִּיצוֹת אֶצְלָם.[31] בחכמת הקבלה הרוח מתוארת כ'גבוהה' יותר מהנפש, מפני שהיא זו שקובעת את התכנים, הזמנים והגבולות שבהם הנפש פועלת. בעולם הטבע הרוח הנושבת מעבירה יסודות של חיים ממקום למקום, ויוצרת את מחזור החיים הבא, וכך גם הרוח האנושית יוצרת תכנים פנימיים, ערכים ועקרונות, חוקי משפט, צדק, ומוסר שעוברים מדור לדור, ויוצרים רצף תרבותי בין העבר, ההווה והעתיד. מבחינת אוצרות הרוח, היעוד, המגמה והתרבות הישראלית, ודאי שרוחם של שומרי המצוות יותר מתוקנת, גם אם לשמרנות יש מחיר. פעמים רבות ההרגשות של האנשים שנעוצים ודבקים במורשת העבר פחות מוכנות לפעולה, כְּמוֹ מַה שֶּׁהֵן אֵצֶל אֵלֶּה שֶׁרוּחַ עִוְעִים אֲשֶׁר בְּתוֹכָם מְעַכֵּר אֶת לִבָּם, עַד כְּדֵי לְהִתְקַשֵּׁר בְּדֵעוֹת זָרוֹת וּבְמַעֲשִׂים הַמְטַמְּאִים אֶת הַגּוּף וּמוֹנְעִים אוֹר הָרוּחַ מִלְּהִתַּקֵּן, וּמִמֵּילָא סוֹבֶלֶת גַּם הַנֶּפֶשׁ מִפְּגָמֵיהֶם. לאנשים הפשוטים נדמה שכל האוצר הגדול של היהדות, של אופן החיים הלאומי אינו רלוונטי ואינו חשוב. חוסר שיקול דעת מביא אותם לנסות להעמיד את הכול על יצרים נפשיים ראשוניים, אבל מובן מאליו שלא תמיד התחושות והמסקנות הפשוטות הן הנכונות והערכיות. כל דבר חדש טעון בירור ותיקון כדי להכניס אותו למערכת של חוקים, לכן בשלב הראשון הרוח לא יושבת על מכונה בליבם, ישנה התרוצצות והליכה אחרי עבודות זרות ותרבויות אחרות. כאשר נדמה שככל הגויים בית ישראל, התוצאה היא איבוד כל עצמיות תרבותית, התנתקות מן הרציפות, הייעוד והמגמה, מיסודות חיי הרוח והתרבות היהודיים שמאחים את הזמן ואת המרחב. אמנם אמרו חז"ל שאלמלי נתנה תורה היינו לומדים את מידות הנפש הבסיסיות מבעלי החיים (עירובין ק, ב), אך יש באדם גם צלם אלוהים, ואם הוא מנסה להתקיים רק במדרגת הנפש הוא עלול לפגום ולקלקל. בעוד שלבעלי החיים יש מנגנון טבעי שקובע להם גבולות, לאדם אין גבולות טבעיים מוחלטים, וממילא דרישות הנפש הבסיסיות עלולות להביא אותו לחוסר איזון, עד כדי הדרדרות מוסרית ועיוות הנפש עצמה. לדוגמא, אכילה היא דבר טבעי ומי שמואס בה מגיע למצב של חולי, אבל יחד עם זה גם אכילה ללא גבול אינה בריאה. ללא קומה רוחנית שנותנת עומק משמעות ותכלית ראויה, הרוח לא מבקרת את המעשים כראוי וגם הנפש מתעוותת.
הַתִּקּוּן שֶׁיָּבוֹא עַל־יְדֵי אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁיַּעֲזֹר לָזֶה הַרְבֵּה דְּבַר הַהִתְפַּשְּׁטוּת שֶׁל תַּלְמוּד רָזֵי תּוֹרָה[32] וְגִלּוּי אוֹרוֹת חָכְמַת אֱלֹוהִים, בְּכָל צוּרוֹתֶיהָ הָרְאוּיוֹת לְהִגָּלוֹת, הוּא, שֶׁיֵּעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֲגֻדָּה אֶחָת.[33] רזי תורה מתארים את מבנה ההוויה הרוחני: הספירות, הפרצופים העולמות, ומבנה הנשמות השונות שבונות את בית ישראל. הצורות השונות של חכמת אלוהים, הן הפילוסופיה והתיאולוגיה. באמצעותן האדם מבין שהוא לא עומד רק מול עצמו ומול הטבע, אלא גם מול הא-ל, והקשר עימו בא לידי ביטוי במסגרת חיי האומה. וּתְתֻקַּן הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַיְרֵאִים שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה עַל־יְדֵי שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּפּוֹשְׁעִים הַטּוֹבִים בְּיַחַשׂ לְעִנְיְנֵי הַכְּלָל וְתִקְוַת הַגַּשְׁמִיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת הַמֻּשָּׂגוֹת בַּהַכָּרָה וְהַרְגָּשָׁה הָאֱנוֹשִׁית, המושג 'פושעים טובים' הוא כמעט אוקסימורון. הם פושעים מכיוון שנפשם חסרה ולא התפתחה עדיין לרוח נכונה, אבל יחד עם זה יש בה שלמות של הרגשה אנושית טבעית. הרגשה זו עלולה להיות חסרה אצל אנשים שיראת חטאם לא מתפתחת ליראת הרוממות, ולכן היא מתנגדת אל החיים. בפואמה הגדולה שחיבר ביאליק[34] על פוגרום קישינב – 'משא נמירוב',[35] הוא מתאר את הזוועות; איך הפורעים השיכורים השפילו, אנסו, רצחו, ושדדו את היהודים. ואז הוא מתפלא איך הגברים שהיו שם, לא ניקרו את עיניהם, ולא יצאו מדעתם? שמא הם התחבאו והתפללו שבהם לא יפגעו. כאשר הכל נגמר הם ברכו על הניסים, ונגשו לברר האם הנשים נאסרו על בעליהן, הם לא התלוננו ולא קללו, רק בכו והכו על חטא, במקום להכות בפורעים כמו המקבים. מצד אחד ביאליק קרא שלא להשתתף בבכי המזויף ששימש ככלי לקיבוץ נדבות, ומצד שני הוא קרא שלא לגעור בהם, מפני שבסופו של דבר הם אנשים מסכנים. מה שנותר זה לאגור את הכעס עבור הנקמה, מפני שכך צריך להתנהג עם בריא. זו הייתה מהפכה של נפש מתוקנת שקראה לתגובה נכונה יותר.
וְהָרוּחַ שֶׁל הַפּוֹשְׁעִים הָאֵלֶּה תְּתֻקַּן עַל־יְדֵי הַשְׁפָּעָתָם שֶׁל יִרְאֵי ד' שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּגְדוֹלֵי אֱמוּנָה, מושג התיקון בקבלת האר"י, מבטא את הארת כלי הנפש באמצעות הרוח הנכונה. יראי ה' יכולים לפתח את הכרה וההרגשה האנושית של הפושעים, ולהעלות אותה מהרובד הבסיסי של כבוד האומה ותרבותה הלאומית, לכיוון של תיאולוגיה דתית. בהכרתם של יהודים רבים בתנועה הציונית חילול שבת בפרהסיה נחשב מעשה שלילי, מפני שהוא נגד את המסורת היהודית במשך אלפי שנים, כמו שאמר 'אחד העם'[36]: "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם" (מתוך מאמרו 'שבת וציוניות', 'השילוח' תרנ"ח). אמנם ל'ציונות הרוחנית' הייתה תפיסה יותר רחבה ומעמיקה מסתם הרגשה פשוטה, אולם עדיין דובר על עניין טבעי ולא תיאולוגי. הרי ממילא הנפש צריכה מנוחה, קצת זמן למשפחה, לכן התאמצו לעשות 'חגיגה לנפש' בקידוש לאור נרות שבת, אבל אחרי שעתיים שלוש נסעו הביתה במכונית. באופן דומה גם שמעון דובנוב[37] היה אדם בעל תודעה היסטורית יהודית. הוא התמסר לחיבור 'תולדות ימי עם עולם', ועסק בשאלת קיומו של העם היהודי ורווחתו, אבל סבר שיישוב הארץ לא אקטואלי בטווח המיידי, ולכן לא כדאי לבזבז את הכוחות, ולקרוא לכל היהודים ללכת אל ארץ ריקה ושוממה. בעיניו ובעיני רבים אחרים זה נתפס כאשליה וטעות, לעומת האפשרות היותר סבירה להישאר במקומות שאליהם היהודים כבר התרגלו והחלו לקבל זכויות תרבותיות.
וּמִמֵּילָא יָבוֹא לְאֵלֶּה וּלְאֵלֶּה אוֹר גָּדוֹל, וְהוֹפָעַת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה תָּבוֹא לָעוֹלָם, וְאָז יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל מוּכָנִים לִגְאֻלָּה. הרב מקדים את התשובה לגאולה, לכאורה כדעת רבי אליעזר והרמב"ם (הל' תשובה ז, ה) הסוברים שאם ישראל לא יחזרו בתשובה מעצמם הגאולה תתעכב. לעומתםדעת רבי יהושע היא שגאולה תופיע בכל מקרה, ובעל כרחם יעשו ישראל תשובה ויגאלו.[38] אבל גם הרמב"ם שדיבר על תשובה שקודמת לגאולה, הזכיר את ימות המשיח כביטול שעבוד מלכויות בלבד, כלומר גם לדעתו השינוי הראשון יתבטא בהטבת המצב החומרי. לכן הרב מאחד בין הדעות, השלב הראשוני של תשובת הנפש שבעקבתא דמשיחא יגיע גם בעל כרחם של ישראל, על התשובה הזו הבטיחה התורה כדעת רבי יהושע. היא אינה תלויה בהתעוררות של עם ישראל אלא "הקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה כהמן", ומתוך הגזירות והצרות מתחילה התעוררות נפשית בקרב פושעי ישראל הטובים, להתקומם כנגד שעבוד המלכויות ולפעול למען תחיית האומה, קיבוץ גלויות, גאולת הארץ, השפה והממלכתיות. אבל בשלבים הבאים התהליך ילך ויתפתח עד לגאולה שלמה, שמעצם טבעה כוללת את תשובת הרוח, בתהליך בחירי פנימי שאותו תיאר רבי אליעזר (וע' להלן פרק ע).[39]
וְהַצַּדִּיקִים הָעֶלְיוֹנִים, מָארֵי דְּנִשְׁמָתָא, הֵם יִהְיוּ הַצִּנּוֹרוֹת הַמְאַחֲדִים הצדיקים העליונים נקראים בספר הזוהר 'אדוני הנשמה', הם מייצגים את השורש המשותף לנפש ולרוח. את תמצית ההוויה הישראלית לפני שהיא מתממשת לרוח, כלומר לערכים והתנהגויות מסוימות, לעקרונות ולחוקים, ולכוחות נפש בעלי חיוניות ממשית. שֶׁעַל־יָדָם יַעֲבֹר שֶׁפַע אוֹר הַנֶּפֶשׁ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין וְשֶׁפַע אוֹר הָרוּחַ מִיָּמִין לִשְׂמֹאל. צד שמאל מייצג את הדין, את הקשר המצומצם הבסיסי ביותר. בדומה לקשר הביולוגי שבין האב לבנו שהוא קשר מאד מתומצת ובסיסי אבל גם מאד אמיץ. לעומת זאת צד ימין מייצג את החסד, את ההתפשטות והשפע – כאשר הבן דומה לאב גם בצדקותו ומידותיו. הצדיקים מבינים את סגולת נפשם של הפושעים הטובים מצד אהבת האומה וההתמסרות לתחייתה, ויחד עם זה מעריכים את העמידה וההתמסרות של שלמי אמונת ישראל שמחזקים את הרוח שנותנת את ממד העומק והמשמעות לאותה התמסרות. לכן הצדיקים העליונים הם אלה שמסוגלים לפתוח את הלבבות להשפעה הדדית.[40]
וְתִהְיֶה הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, "כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק, וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ", (תהלים קלב, ט). הכוהנים שמצד החסד יחוברו עם הצדק, וגם החסידים יתחברו עם הרינה שהיא עבודת הלווים שמבטאת את מידת הגבורה. המציאות דורשת את כל הכוחות, פעמים שכח אחד גובר וחברו מסייעו ופעמים להפך, כך נפתר הספק המדומה האם הלאומיות חשובה מהדתיות, ונפתחת הדרך לשיתוף פעולה והשלמה הדדית שהם יסוד השמחה.
וְזֶה יִהְיֶה בְּכֹחַ אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא דָּוִד בְּעַצְמוֹ, "שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה" (מועד קטן טז, ב). מהותו של דוד הייתה לחימה, ניצחון, ומלכות שהם הצדדים הריאליים, ואליהם צורפו גם הצדדים הרוחניים של חסידות ושירת התהלים.[41] השילוב בין הצדדים השונים, ובין הנפש לרוח ולנשמה לא יכול להיות פשטני, לשם מעבר ממצב הכרחי אחד, למצב הכרחי שני, צריך לשוב לשורש העליון המאחד, וממנו להצמיח עוד ענף, בדומה לתהליך התשובה הוא מצריך מאמץ ועלול להיות מדכא. התשובה הייתה קיימת בעולם גם לפני דוד, אבל מתוך עול, דיכוי וצער. דוד הוסיף את פן הרוממות, את ההבנה שההליכה לתשובה לא כוללת רק חרטה והשפלה עצמית, אלא העיקר הוא גדולת השראת השכינה של הנוכחות האלוהית, לכן "בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ" (תהלים קלב, ב). בעבור גדולת האישיות של דוד ומכח התשובה המרוממת, אל תמנע מאתנו את פני המשיח, כי אנו מסוגלים וראויים לכך.[42]
[29] [הע' העורך] ראש השנה יז, א: "פושעי ישראל בגופן מאי ניהו? אמר רב – קרקפתא דלא מנח תפלין".
[30] אורות הקודש ב, עמ' שסד-שסה: "האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתקנו, אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית. הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים, יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ […] בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה, גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלוהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת על ידי הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון. אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זו את זו נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ. לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו. אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים".
[הע' העורך] באורות הקודש א עו-עז כתב הרב: "בתוך כל הדברים שנקראו יקרים נחשבת גם כן הסכלות […] ונקודה זו של סכלות המעט היקרה, היא הנושאת עליה ברוחו של אדם וכח חייו את הדחיפה הטבעית לכל המפעלים והתנועות בעז ואמץ, שעל תכונת החומר הגס והחזק שלה, באים ההשכלה, רבת החשבון, ואור הקדושה העדינה, ומפתחים ומשכללים את הערך הנשמתי, את החיים הרוחניים, ואת כל סדרי המפעל".
[31] [הע' העורך] בצעירותו היה זאב ז'בוטינסקי חבר בארגון הגנה יהודית שהוקם ברוסיה. כאשר נודע לחברי הארגון שמתוכנן פוגרום ביהודי עיירה קטנה הסמוכה לאודסה הם הזדרזו להגיע לשם כדי להגן על היהודים. כשהגיעו אל השוק בו היו הדוכנים של היהודים לא ראו נפש חיה – מסתבר שהיהודים כולם ברחו למקומות מסתור. לפתע הבחינו ביהודי בלבוש מסורתי, עטור בזקן וחבוש כיפה שחלף שם במהירות, על פניו היה פחד מוות, אבל בשונה מהם הוא לא העלה על דעתו לשנות את לבושו ולהצניע את יהדותו. האירוע הזה הותיר רושם עמוק על זאב ז'בוטינסקי, הוא תהה לעצמו מדוע יהודי זה אינו מגלח את זקנו או לפחות מוריד את הכיפה כדי להציל את עצמו מאימת הפורעים? אז הוא התחיל להבין את ערכה של גבורת הרוח הגלותית – לז'בוטינסקי וחבריו הייתה גבורה נפשית להתעמת עם הגויים הפורעים במסירות נפש, אך גם ליהודי הגלותי הייתה גבורה רוחנית שלא לשנות את המראה והמסורת היהודית.
[32] עיסוק ברזי תורה הוא לא רק עניין של לימוד ספרות הסוד. אפשר ללמוד את כל ספרי הקבלה ועדיין להיות 'חמור נושא ספרים'. אדם שייקח את ספר הזוהר, ייכנס לחדר סגור וילמד יומם ולילה מבלי לדעת מה קורה בעולם, רק ימלא את שכלו במושגים תיאורטיים שנהגו ונכתבו בעבר, ללא הבנה ואחיזה של ממש במציאות. אל עצם הסוד הוא לא יגיע, מפני שאי אפשר למצות את רזי התורה בלימוד ספר זה או אחר. יש צורך במודעות לשאלות השונות שקיימות במציאות, יש צורך בבשלות מבחינת הידע וכושר ההתמודדות עם השפה, עם תבניות החשיבה והמושגים. גם לימוד כתבי הרב קוק פותח בפני הלומד את עיקר הרעיונות והמגמות שבתורת הסוד. באופן זה ניתן להפיק תועלת מכל ספר שלומדים בו, להבין נכון יותר את המציאות החומרית והרוחנית: כיצד גם התהליכים הסמויים מן העין שמתפתחים בנפש היחיד והציבור ונראים כלפי חוץ כחושך גדול ומחוץ לגבול ישראל, אינם מיותרים לגמרי. בתוך ההופעה הבוסרית הבלתי מתוקנת יש גרעין של הכנה לקראת שלב שבו הם יהפכו לאור, לטוב עתידי.
[33] [הע' העורך] באגרת לרב דוד טביל דיינובסקי, התייחס הראי"ה לפרק זה וז"ל: "ועל דבר מה שכתב כבוד תורתו שתמוה לו מה ששמע או קרא בשמי, שמצד הנפש יש יותר שלמות לאלה שעובדים בענייני הכלל ובבניין ארץ ישראל, למרות מה שהם רחוקים מתורה ויראה, לעומת החרדים שענייני הכלל ובנין הארץ איננו נוגע ללבם, אלא שבחינת הרוח, השלמות של שומרי תורה ומצוות היא יותר גדולה. מקור הדברים הם דברי הרב חיים ויטל ז"ל בשער הגלגולים בסוף הקדמה ז', על דבר נפשו של אחאב שלמרות כל מה שנאמר בו לגריעותא, אמרו חז"ל ששקול היה שהוא מצד בחינת הנפש. ועי' שם שישנם צדיקים גדולים, שמכל מקום מצד בחינת הנפש אינם בשלימות, רק הרוח הוא המשלים את בחינת הנפש שלהם, על ידי קדושת תורה ויראה. ומזה נבין שההמשכה הטבעית לאהבת ישראל זהו בחינת נפש מלידה, כמבואר בדברי הזוהר הקדוש שבחינת נפש נתנה מלידה, רק זכי יהבין ליה רוחא, זכי יתיר יהבין ליה נשמתא. ונמצא שגעגועים טבעיים לדבר טוב וקדוש, אפילו כשלא נתגלה ענין הקדושה שבהם, יש בזה משום שלמות הנפש. ולהיפוך אם יש בזה איזה חסרון, זהו קלקול בבחינת נפש, אבל מכל מקום קדושת הרוח משלימה גם כן את חסרון הנפש. אבל השלמות האמיתית היא באה על ידי כינוס כל המעלות בבחינת נפש רוח נשמה, ועל זה אנו מתפללים ומצפים. ועל ידי התאחדות הכלל כולו, נזכה לתשובה שלמה שתתפשט בכל ישראל על ידי סגולת קדושת ארץ ישראל שתתאחד באור התורה והיראה. ובודאי יש הכרח ותועלת רבה לפרסם דברים כאלה בכל הצדדים, חדא שמתעורר לפעמים על ידי זה זיק של קדושה אצל הרחוקים וסוף סוף אל ידח ממנו נדח, וקל וחומר שהכשרים מתעוררים על ידי זה להכנס באהבת ארצנו הקדושה ואהבת כלל ישראל, ובזה מתעלים הם הרבה מאד…". (אגרות הראי"ה תרצ"א א, קמז. הוצאת בית הרב קוק ומכון הר ברכה).
[34] חיים נחמן ביאליק, ה'תרל"ג-ה'תרצ"ד (1873-1934). משורר עברי, עורך ומתרגם. למד בתחילת דרכו בישיבת וולוז'ין. ערך את ספר האגדה יחד עם רבניצקי, תרגם וחיבר ספרות ושירה למבוגרים ולילדים.
[35] [הע' העורך] 'בְּעִיר הַהֲרֵגָה' היא פואמה שכתב חיים נחמן ביאליק, בעקבות ביקורו בקישינב, עם משלחת שיצאה ביוזמת ההיסטוריון שמעון דובנוב, לאחר הפרעות שנערכו בקהילה היהודית באביב 1903. בעקבות תעמולה אנטישמית והסתה שנוהלה על ידי השלטונות הרוסיים נרצחו 45 יהודים, וכ-600 נפצעו. הפורעים התעללו ביהודים בסאדיזם רב ואלפי בתים וחנויות נשדדו ונהרסו. הפואמה תורגמה לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי ונדפסה לראשונה תחת השם 'משא נמירוב' בעיתון 'הזמן' בעיר פטרבורג. על מנת לקבל את אישור הצנזור לפרסום נדרש ביאליק לשנות את שם הפואמה וגם להשמיט מספר שורות.
[36] שם העט של אשר צבי גינצברג, ה'תרט"ז-ה'תרפ"ז (1856-1927). פובליציסט ו'פילוסוף מוסרי' עברי, בעל תורת ה'מרכז הרוחני' בציונות החדשה. [הע' העורך] הוא סבר שקיים מוסר לאומי ישראלי הקשור בדת היהודית, אולם לא תלוי בה. לפיכך לאחר שהאמונה הולכת ומתרופפת בקרב המשכילים מישראל, אפשר להפריד את המוסר מן הדת ולקשרו בהכרה הלאומית.
[37] שמעון דוּבְּנוֹב, ה'תרכ"א – ה'תש"ב (1860-1941), רוסיה. סופר והיסטוריון. חיבר את סדרת הספרים 'דברי ימי עם עולם', העוסקת בתולדות עם ישראל, נרצח בשואה.
[38] [הע' העורך] סנהדרין צז, ב: "אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה – אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב […] אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה" וגו'. ושתק רבי אליעזר. ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא".
[39] [הע' העורך] בגמ' ברכות לד, ב נחלקו אמוראים מה נכלל בהגדרה של 'ימות המשיח': "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא – עין לא ראתה אלוהים זולתך. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". בהלכות תשובה ז, ה כתב הרמב"ם: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים וגו' וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ […] וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים וגו'". (בהמשך הפסוקים מבואר שגם לאחר השיבה לארץ, יימשך תהליך התשובה: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ… וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'… וגו'). בפרק ח, ז כתב הרמב"ם: "כבר הודיעונו החכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה ועצמה אלא הקב"ה לבדו, ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל, אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון". ובפרק ט, ב כתב: "אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד". והעיר ה'כסף משנה' שם שלכאו' יש סתירה בדברי הרמב"ם, שמצד אחד הוא זיהה את ימות המשיח עם השינויים הגדולים שתיארו הנביאים, ומצד שני הוא זיהה אותם עם הסרת שעבוד מלכויות בלבד. אך בדברי הרב כאן הדברים מתיישבים מפני שישנם שלבים שונים של תשובה וגאולה, וכך הסביר הרב גם בעין איה ברכות לד, ב: "שמואל סובר שאפשר גם כן שתהי' ישועת ישראל קודמת לשכלול האנושיות בכללה, אם כן אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד. ונבואת הנביאים המה ברובם על ערך ההשפעה על כלל האנושיות שתבא על ידי ישראל, וזה אינו תנאי מחויב בהתחלת ישועת ישראל, כי אם סבה מוכרחת לבא אחר כך".
[40] [הע' העורך] זוהר ג, כד, ב – כה, ב: "תא חזי, כתיב תוצא הארץ נפש חיה, ואוקמוה נפש חיה סתם, ומההוא חולקא ירית דוד מלכא, ואתקשר בקשורא עלאה, ואחסין מלכותא כמה דאתמר ובגין כך והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. והא אוקמוה, דנפש אתקשר רוח, ורוח בנשמה, ונשמה בקודשא בריך הוא […] ואמר רבי שמעון, הא תנינן, אית מאן דזכה בנשמה, ואית מאן דזכה באתערותא דרוח, ואית מאן דלא זכי אלא בנפש, […] וכד אתער איילתא וקדישא ברוח צפון, נחתא, וקם ההוא זכאה דקני לה, ואתגבר כאריה תקיפא באורייתא עד דאתי צפרא, ואזיל בההיא איילתא קדישא לאתחזאה קמי מלכא, לקבלא חד חוטא דחסד, ומאי איהו, דא חוטא דאברהם, דהוא קני ליה, דכתיב (בראשית יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל. הוא לא אתהני מאחרא כלום, ואמר אם מחוט, זכה להאי חוטא, ודא אקרי חוטא דאברהם. וכד אתי ההוא זכאה בהאי אילתא, כדין אתעטר עמה קמי מלכא, ודוד קאמר (תהלים כב א) למנצח על אילת השחר, דא כנסת ישראל, אילת השחר, שירתא דכנסת ישראל דקאמרי בגלותא אלי אלי למה עזבתני וגו'. אמר רבי שמעון, זכאין אינון מארי דנשמתא, מארי דאורייתא, בני פולחנא דמלכא קדישא, ווי לאינון חייביא דלא זכאן לאתדבקא במאריהון, ולא זכאן באורייתא, דכל מאן דלא זכי באורייתא, לא זכי לא ברוח ולא בנשמה".
[41] [הע' העורך] מועד קטן טז, ב: "ואלה שמות גבורותיו של דוד… הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ".
[42] [הע' העורך] בזוהר פנחס ג, רמב, א: "הה"ד כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו בעבור דוד וגו'. כהניך ילבשו צדק? לוייך מבעי ליה, דהא צדק מסטרא דליואי איהו. וחסידיך ירננו? לוייך ירננו מבעי ליה דהא רנה וזמרה בליואי נינהו. ואיהו שני ואמר כהניך וחסידיך דאינון מסטרא דימינא. א"ל קב"ה: דוד, לאו אורח דילי הכי. אמר דוד: בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך. תקונא דאנא תקינת לא תשנה ליה. א"ל: דוד הואיל וזמינת לי, אית לי למעבד רעותך ולאו רעותי". ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ' 496): "כתיב פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כו) אל תקרי אמונים אלא אמנים שעונים אמן. ובשביל אמן שיענו הפושעים יעלו מגיהנם. […] ומלבישים אותם מלבושים נאים וטובים, ותופשים אותם בידם ומביאים אותם לפני הקב"ה וכל הצדיקים, שנאמר כהניך ילבשו צדק (תהלים קלב). כהניך אלו צדיקי אומות העולם שהם מכהנים לפני הקב"ה בעוה"ז כגון אנטיגנינוס בן אסוירוס וחביריו, וחסידיך ירננו, אלו רשעי ישראל שנקראו חסידים שנאמר אספו לי חסידי וגו' […] ויהיו מקובלים כצדיקים גמורים שלא חטאו מכאן ואילך לפי ששברו לבם בתשובה, שנאמר קרוב ה' לנשברי לב (תהלים לד)".
