חלק תשיעי
סימן קסא
בדיני סכנה לעשן סיגאריות והמסתעף לה
מוציו"ט ש"ת התש"מ בנ"י יצו"א.
מע"כ ידי"נ הרב הגאון מאוד נעלה פ"ה שמו מפארים כולו אומר כבוד כש"ת מוה"ר יחזקאל גרובנר שליט"א רב בדעטראיט מיש.
אחדשכ"ת בידידות נאמנה.
בדבר אשר נשאל מה שבזמן האחרון יצאו בקולי קולות נגד עישון טיטון סיגאריות או לשאוף עשן סיגאריות שמזיק לבריאות הגוף אי מותר ע"פ הדין לעשן או דהמעשן הו"ל בכלל מאבד עצמו לדעת וכת"ר יצא בתשובה ארוכה וסדורה בחריפות ובקיאות נפלאה כראוי לגברא דכותיה ולא הניח דבר להתגדר בו. וחילק התשובה לג' סעיפים : א) המעשן בין אנשים ומטריד בזה שאר אנשים אי צריך להפסיק או עכ"פ להרחיק עצמו מהם. ב) אם יש חולה שהעישון מזיק לו אם המעשן צריך להרחיק את עצמו. ג) היכא דהחולה נתן לו רשות לעשן אף שמזיק לו. ד) אם עישון סיגאריות בזמנינו שהוא סכנה בכלל לדעת הרופאים אי מותר לעשן בכלל.
והאי תנא במאי דסליק פתח לי' ברישא בענין איסור לעשן סיגאריות וכיוצא בו לאחר שרופאי זמנינו כמעט רובם ככולם החליטו שעישון מזיק לבריאות. וראשונה אעתיק לו מש"כ בזה בשנת תשל"ז וז"ל בדבר שאלתו עוד אי מותר לעשן סיגאריות ובאיזה אופן וזמן, הנה באמת קשה לכתוב בזה כי העולם נוהגים לעשן האמנם ודאי שמי שאינו מעשן אסור לו להתחיל לעשן כי הו"ל בכלל פושע בגופו ועוד כמה איסורין וז"ל הראב"ד בשער הקדושה (דף מ"ד) ואין צ"ל שישמור אדם מן המאכלים שהוא מכיר שהן מזיקין אותו כי האוכל דברים המזיקין אותו ואפשר לו זולתו הרי הוא פושע בגופו ופושע בנפשו מפני שהולך אחר תאותו ואינו חושש על אבידת גופו והיא היא דרך היצה"ר ועצת הסכלים להסיתו מדרך החיים אל דרך המות וידע כל חי המדבר שאין דרך ליצה"ר אלא מדרך ההיתר ופתח דרכו מן המותר אצלו ואם ישמור את הפתח אינו צריך שימור אחר וכבר ערכתי את הכל לפניך בתחלת השער הזה כי דרך היועץ הבליעל ההוא למלאות תאותו מן המותר לו ואחרי הרגילו בהיתר והרגיל את נפשו להיות שוקקה כל עת ולהיותה מוכנת על רעבונה אז יסיתנה לאסור הקל ומן הקל אל החמור כאשר אמרתי לך ועל זה תזהר בהיתר ואם תגדר בו את עצמך ותמעיט תאותך המותר לך מובטח אתה שלא יסיתך עוד יצרך אל האסור ע"ש ועיין רמב"ם פ"ד מהל' דעות.
והנה ביאר לן הראב"ד דהאוכל דברים המזיקין אותו ואפשר לו זולתו הרי הוא פושע בגופו ופושע בנפשו והיינו שני דברים פושע בגופו שהרי מזיק עצמו בגשמיות וגופו נתקלקל ופושע בנפשו שכיון שדבר זה מזיק לו והוא אכלו ע"כ שהוא מחמת התאוה שיש לו ושולטת עליו והולך אחר תאותו ויצרו הרע נמצא שיש בזה איסור שני שהולך אחר תאותו והוא דרך היצה"ר ועי"ז יסיתנו לשאר עבירות, וא"כ בדידן נמי הרי כיון שהעישון מזיק, עובר בזה שהוא פושע בגופו והשנית שהולך אחר תאות לבו ויצרו הרע שלולי התאוה לא הי' מעשן, ולפעמים גם יש בזה משום גאות, שמעשן להראות עצמו כאיש גדול או כיוצא בו וכבר אמר החכם בפי אויל חוטר גאוה ולכן ודאי דעישון סיגאריות לא גרע ממאכלים המזיקין שכתב הראב"ד ז"ל.
ומיהו כתב הראב"ד דברים המזיקין ואפשר לו זולתו כלומר דוקא שאפשר זולתם באכילת דברים טובים שאינם מזיקין אבל אם הוא באופן שאין לו מה לאכול ואף שיזיק לו מאכל זה במקצת מ"מ יחייהו אז ליכא איסורא דמה יעשה ועיין רמב"ם הל' דעות הנ"ל היטב ותראה שגם דעתו הגדולה כן. ולפ"ז נלפענ"ד נמי דמי שהוא רגיל הרבה בעישון וא"א לו להפסיק לגמרי ואם יפסיק יזיק לו להנערווין כידוע שישנם כמה אנשים שהם מאד נערוועס והעישון כל שהוא מעלה להם כה"ג לכאורה אין איסור כבר בעישון דהו"ל כא"א זולתו ומ"מ ודאי דלמי שלא הורגל בזה יש בזה איסור להרגיל עצמו, וממילא אומר כי יש בזה עוד משום בל תשחית שהרי בכל יום מוציא דאללאר או כיוצא בו עבור סיגאריות ומעלהו לעשן ומשחית את גופו ואת ממונו והולך אחר תאותו והכסף הזה הי' יכול ליתן לביתו או לצדקה או לכל דבר טוב. עכ"ל מהעתק התשובה שכתבתי בזה.
והנה מעכ"ג הביא משו"ת איגרות משה יו"ד ח"ב סי' מ"ט שכתב שודאי שיש ליזהר מעישון אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא כיון דדשו בה רבים כבר איתא בגמ' כה"ג שומר פתאים ה' (שבת קנ"ט ע"ב ונדה דף ל"א ויבמות ע"ב ע"א) וכבר היו גדולי התורה מעשנים וגם בזמנינו אנו ולכן א"א לאסור משום זה, ומע"כ כתב דלסמוך על שומר פתאים הוא ענין לעצמו אבל לעשות לאחרים פתאים ולעשן בסביבת אנשים החוששים אפשר דאין לו רשות עכ"ל.
ולפענ"ד אי נקבל הטעם משום שומר פתאים ה' לכאורה הי' נראה היתר בין לעצמו ובין בסביבת אחרים והא ראי' דהרי מבואר ביבמות ע"ב דאסור לימול ביומא דעיבא ועכשיו דדשו בה רבים אמרינן שומר פתאים ה' ופשוט דבזמן הזה כולם מוהלין ביום השמיני אפילו ביומא דעיבא ואפילו שלא בזמנה נמי מוהלין אפילו ביומא דעיבא ומעתה אי נימא דשומר פתאים ה' לא מהני לאחרים א"כ מי נתן לנו רשות למול הקטן אפשר שאינו מסכים להיות נימול ביומא דעיבא וליכנס בכלל שומר פתאים ואפילו נימא דבן ניחא ליה במה דעושה אביו כמבואר בתוס' כתובות אבל מי שמל ילד שאינו שלו האיך מותר לסמוך על שומר פתאים. הן אמת דהריטב"א שם כתב שאם ימצא מי שהוא שלא ירצה לסמוך על שומר פתאים הי' אסור לו למול ביומא דעיבא אבל האמת דהאידנא סומכין כל העולם ומלין ביומא דעיבא והוא רק משום שומר פתאים. וגדולה מזו נראה דהרי כל שיש סכנה בולד למול ליכא מצוה כלל ואם עבר ומל ולד שיש בו סכנה בשבת חייב סקילה ועיין רש"י יבמות ס"ד ע"ב מתו אחיו מחמת מילה ומל בשבת ביום השמיני הוי מחלל שבת והטעם כיון דביום השמיני פטור ממילה מחמת חליו הוי כמילה שלא בזמנה ועיין אות שלום יו"ד סי' רס"ב אות ה' והכ"נ כיון דיומא דעיבא סכנה למול א"כ ליכא מצוה והו"ל כמילה שלא בזמנה והאיך אנן מלין בשבת. וע"כ כיון דדשו בה רבים הו"ל בכלל שומר פתאים וחייב במילה. וא"כ הכ"נ לענין עישון אי נימא מדין דשו בו רבים לכאורה הי' היתר.
ובמקום אחר הארכתי לחלק בין מה שאמרו ז"ל היכא דשכיח הזיקא שאני ולא סומכין אדשו בו רבים ובין דין דשומר פתאים הגם דשכיח נמי הזיקא אלא שדשו בה רבים (עיין משנה הלכות ד' סי' ק"צ) וגם מתי אומרים שומר מצוה לא ידע דבר רע.
אלא דבעיקר הדבר יש לדון קצת דהגם דיש הרבה בני אדם שמעשנים אבל לאידך גיסא ישנם הרבה שאינם מעשנים ומטעם סכנה וגם האנשים שהם מעשנים ג"כ עושים תחבולות ופעולות שלא לעשן אלא שקשה להם להפסיק ופעמים מפסיקין לזמן מה ואח"כ מחמת שלא יכולין להתגבר על התאוה חוזרים ומעשנין אבל הם ג"כ יודעים שמזיק והיכא דשכיח הזיקא קשה לומר שזה בכלל שומר פתאים ה' ועיין רמ"א יו"ד סי' קט"ז וז"ל וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור. ועיין בינת אדם כלל ס"ח אות ס"ג ובערוך השלחן יו"ד סי' קט"ז.
ברם מה שצריך אני למודעי דדבר זה שהעישון מזיק לאו דבר חדש הוא שחידשו רופאי זמנינו וכבר הי' לעולמים וידעו מזה שעישון טאבאק מזיק וכמה אחרונים כתבו דמה"ט אין מברכין על עישון טאבאק הגם דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה אבל כיון שהעישון מזיק אין מברכין עליו דאין מברכין על המזיק וכמדומה לי שכ"כ מהר"ן מטיקטין אם אין הזכרון כוזב לי עכ"פ ידוע הי' הדבר גם לדורות שלפנינו שהעישון טאבאק מזיק ואפ"ה לא אסרוהו גדולים המורים בדור שלפנינו ומספרים שפעם אחד מגדולי החסידים בא אצל אדמו"ר הגה"ק מצאנז וסיפר לו שהרופאים אסרו לו העישון ואמר הגה"ק ז"ל שרעק נישט גערייכערט פלייש האלט לענגער והאריך ימים, וגם אאמו"ר הקדוש הי"ד הי' מעשן ואח"כ הזהיר אותו הרופא על העישון והפסיק יותר מג' שנים ואח"כ חזר לעשן. עכ"פ המפורסם אין צריך ראי' שידעו מזה גם בדורות שלפנינו שהעישון מזיק ואעפ"כ לא אסרוהו אלא אדרבה גדולי המורים בעצמם העלו עשן ולא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל, אלא דמ"מ טעמא בעי.
ובתשובה אחת כתבתי דהאי דבר דומה למה שכתב הרמב"ם פ"ד מהל' דעות (הל' שמירת הגוף והנפש) ה"ט יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים והגבינה המלוחה הישנה והכמהין ופטריות וכו' וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר הרי אלו לגוף כמו סם המות וכו'. ובהי"א כתב לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות ולא ירבה מהם ואפילו יבשין ואצ"ל רטובים אבל קודם שיתבשלו כל צרכן הרי הם כחרבות לגוף וכן החרובים רעים לעולם כו' ובהט"ו כתב דאכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים כו' הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
והנה פשוט דהגם כי הני מאכלים הם כחרבות צורים וכסם המות ואפ"ה בני אדם אוכלין אכילה גסה ופירות ודגים מלוחים, ומאכלות שלפעמים ריחם רע וכיוצא בו, ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קכ"ב באשה שנדרה שתשתה סם להתעבר ובעלה אינו רוצה שתשתה לפי שאין סם שאינו יפה לזה ורע לזה, והשיב הרשב"א ז"ל שאינו יכול להפר שאם אתה אומר כן מפני שאין לך סם שאינו רע במקצתו א"כ לחם לא תאכל ופירות לא תאכל שהכל יודעין שרובן קשים לגוף כחרבות ע"ש. ובס' מנחת קנאות (מאבא מרי לרשב"א מכתב מס' 781 בא"ד) וז"ל והגע עצמך מי שירצה לאכול בצל רע ללב כלום יש בידם כח לנדותו וכו' ובאמת כי גמ' מפורשת היא כתובות ס"ה מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב ובדף ס' ע"ב פסקו קימעא אוכלת הרבה והרמב"ם פכ"א מה"א פסקו לה מזונות הראויות לה והיא רוצה לאכול יותר או מאכלות אחרות מפני חולי התאוה שיש בה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יותר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד מפני שצער גופה קודם ופי' הב"י בא"ע סי' פ' דדעת הרמב"ם כיון דקתני בגמ' דאוכלת הרבה משום צערא דידה ואינה חוששת להיזק הולד ממילא משמע דה"ה למאכלים הרעים אם מתאוה להם שאוכלתן משום צערא דידה ואף הטור והר"ן שתמהו על הרמב"ם לא תמהו אלא כשמזיק לולד אבל כשהיא לעצמה לית מאן דחש שאינו יכול למחות וז"פ מאד.
אלא דמעתה כיון שמצינו דבמקום צער הגוף לא חששו ז"ל ומותר לאכול דצערא דגופא עדיף א"כ הכ"נ בעישון טאבאק אם מי שהוא מצטער במה שלא מעשן מותר לעשן ככל דברים הרעים הגם שודאי יותר טוב לו שלא לילך אחר תאות לבו, אבל כיון דמצינו בגמ' דבמקום צער הגוף מותר לה לאכול מה שרצונה הכ"נ כן הוא, ומעתה כיון שישנם הרבה אנשים אשר הם חלושי מח נערוועז ולאחר שהורגלו בעישון יזיק להם אם לא יעשנו א"כ נראה דכה"ג אדרבה כבר כעין רפואה להם העישון וכמ"ש הפנ"י והמו"ק לענין שכמה בנ"א נעשה להם ההרגל שאינם יכולים לפנות עד שיעשנו והתירן בט"ב ואפילו ביו"ט עיין פמ"ג א"ח סי' תקי"א במש"ז סק"ב וסי' תקי"ד ובשע"ת סי' תקי"א ובברכ"י סי' תקס"ז ולשון הפנ"י שבת ל"ט ע"ב ד"ה וב"ה מתירין דבר שהוא לרפואה כעישון טיטון ואף דגם לתענוג שוה לכ"נ מיקרי לרפואה ע"ש ועיין דע"ת סי' תקי"א סעיף ד' והגם כי הק"נ צווח ככרוכיא (במס' ביצה כ"ג סק"י) כנראה דרוב המורים התירו וגאונים עולם כח"צ ואחריו רובא דרובא התירוהו אפילו ביו"ט.
ועיין דברי תורה להגה"ק ממונקאטש מהד' רביעאה אות צ"ג ע"ד משל מהנודע כי בגלילות מדינת טיראל ישנם אנשים ארסען פרעסערס כלומר שאוכלים סם במדה שאם א' במדינתנו יאכל מזה ימות מיד ר"ל ששורף מעיו והם הורגלו בדבר ויחיו שנים רבות ויבושם להם וכמו יי"ש חזק מאד שישתה מעט א' ממדינתנו או כמו שאוכלים במדינותינו האכרים הנכרים והשחורים את הבארגוי שהוא נוטף מהטאבאק הנעשן אלא ודאי משום שהחלו זה מימי נעוריהם שהרגילום אבותיהם מעט מעט והרגל נעשה טבע שני ונשתנה בזה סדר מרוצת דמם והבני מעיים שלהם עד שנעשה כמו טבע הנולד אצלם שיוכלו לכלכל גם הסם הלז ע"ש באריכות ובאמת כי ראי' לדבריו מה שאמרו שאני עכו"ם דחביל גופייהו משום דאכלי שקצים ורמשים וא"כ אפשר דהכ"נ דלאותם המורגלים כבר אינו מזיק וצ"ע. וגדולה מזו ראיתי שהבעש"ט הקדוש זי"ע הי' מברכך ברכה על עישון הלולקע ועל שאיפת הטאבאק בחוטם עיין שלחן הטהור סי' ו' בזר זהב אות ט'.
אמנם במג"א סי' ר"י מספקא לי' אי לברך על עישון טאבאק והביאו גם בא"ר אמנם במו"ק פשיטא ליה שלא לברך וכ"כ במא"מ סי' ר"י אות י"ב ובשו"ת כ"ס א"ח סי' כ"ד העלה ג"כ דאין לברך ושהגאון מהר"ם בנעט הי' שותה מעט מים ומברך שהכל קודם שהדליק הלולקע ע"ש ועיין פת סי' ר"י אות ט' ובא"א אות ט' ובמחב"ר ועוד אחרונים כולם הסכימו שלא לברך אבל עכ"פ הרבה כתבו דיש בו רפואה ג"כ ואפשר דהו"ל בכלל כמה רפואות דהוי כעין זיבורא ועקרבא ודו"ק.
ומיהו כבר כתבתי דאפ"ה מי שעדיין אינו מעשן ודאי לפענ"ד אין לו להכניס עצמו ולהרגיל בעישון חדא דהרי הוא דבר המזיק וכנ"ל ועוד משום בל תשחית שמטיל ממון בעשן על לא דבר וכיוצא בו ולכן לפענ"ד ודאי דלבחורים צעירים שעדיין לא טעמו טעם עישון אין להם לעשן ולהתרגל בזה אבל למי שכבר רגיל בו והוא צריך לאותו דבר לפענ"ד אין לאסרו וכמו בשאר מאכלים שהגם שהם קשים לגוף אין כח בידינו לאוסרם ולא צריך לטעם דשומר פתאים לפענ"ד או שני טעמים כאחד טובים הם כנלפענ"ד.
ומה שיצא לפלפל ג"כ בדין מזיק חבירו הנה כגון זה ודאי שחייב אדם שלא להזיק את חבירו ואם יש בידו למחול הנה כבר הראיתי לדעת דתלוי זה במחלוקת בגמ' ב"ק צ"ב במשנה האומר סמא את עיני כו' ובגמ' דף צ"ג ע"א מחלוקת אי אדם מוחל על צערו משמע שאם באמת מוחל יכול למחול ויש להאריך הרבה בזה אמנם אין הז"ג ואני אכתי לאו בקו הבריאות בשלמות רק מפני הכבוד כתבתי ראשי פרקים ותן לחכם ויחכם עוד ולא לדידי צריך כמותו ירבו בישראל.
ידי"נ דושכ"ג המברכו בפתקא טבא ושנה טובה ומבורכת המצפה לישועת ה' כהרף עין בלב ונפש
מנשה הקטן
סימן קסא
בדיני סכנה לעשן סיגאריות והמסתעף לה
מוציו"ט ש"ת התש"מ בנ"י יצו"א.
מע"כ ידי"נ הרב הגאון מאוד נעלה פ"ה שמו מפארים כולו אומר כבוד כש"ת מוה"ר יחזקאל גרובנר שליט"א רב בדעטראיט מיש.
אחדשכ"ת בידידות נאמנה.
בדבר אשר נשאל מה שבזמן האחרון יצאו בקולי קולות נגד עישון טיטון סיגאריות או לשאוף עשן סיגאריות שמזיק לבריאות הגוף אי מותר ע"פ הדין לעשן או דהמעשן הו"ל בכלל מאבד עצמו לדעת וכת"ר יצא בתשובה ארוכה וסדורה בחריפות ובקיאות נפלאה כראוי לגברא דכותיה ולא הניח דבר להתגדר בו. וחילק התשובה לג' סעיפים : א) המעשן בין אנשים ומטריד בזה שאר אנשים אי צריך להפסיק או עכ"פ להרחיק עצמו מהם. ב) אם יש חולה שהעישון מזיק לו אם המעשן צריך להרחיק את עצמו. ג) היכא דהחולה נתן לו רשות לעשן אף שמזיק לו. ד) אם עישון סיגאריות בזמנינו שהוא סכנה בכלל לדעת הרופאים אי מותר לעשן בכלל.
והאי תנא במאי דסליק פתח לי' ברישא בענין איסור לעשן סיגאריות וכיוצא בו לאחר שרופאי זמנינו כמעט רובם ככולם החליטו שעישון מזיק לבריאות. וראשונה אעתיק לו מש"כ בזה בשנת תשל"ז וז"ל בדבר שאלתו עוד אי מותר לעשן סיגאריות ובאיזה אופן וזמן, הנה באמת קשה לכתוב בזה כי העולם נוהגים לעשן האמנם ודאי שמי שאינו מעשן אסור לו להתחיל לעשן כי הו"ל בכלל פושע בגופו ועוד כמה איסורין וז"ל הראב"ד בשער הקדושה (דף מ"ד) ואין צ"ל שישמור אדם מן המאכלים שהוא מכיר שהן מזיקין אותו כי האוכל דברים המזיקין אותו ואפשר לו זולתו הרי הוא פושע בגופו ופושע בנפשו מפני שהולך אחר תאותו ואינו חושש על אבידת גופו והיא היא דרך היצה"ר ועצת הסכלים להסיתו מדרך החיים אל דרך המות וידע כל חי המדבר שאין דרך ליצה"ר אלא מדרך ההיתר ופתח דרכו מן המותר אצלו ואם ישמור את הפתח אינו צריך שימור אחר וכבר ערכתי את הכל לפניך בתחלת השער הזה כי דרך היועץ הבליעל ההוא למלאות תאותו מן המותר לו ואחרי הרגילו בהיתר והרגיל את נפשו להיות שוקקה כל עת ולהיותה מוכנת על רעבונה אז יסיתנה לאסור הקל ומן הקל אל החמור כאשר אמרתי לך ועל זה תזהר בהיתר ואם תגדר בו את עצמך ותמעיט תאותך המותר לך מובטח אתה שלא יסיתך עוד יצרך אל האסור ע"ש ועיין רמב"ם פ"ד מהל' דעות.
והנה ביאר לן הראב"ד דהאוכל דברים המזיקין אותו ואפשר לו זולתו הרי הוא פושע בגופו ופושע בנפשו והיינו שני דברים פושע בגופו שהרי מזיק עצמו בגשמיות וגופו נתקלקל ופושע בנפשו שכיון שדבר זה מזיק לו והוא אכלו ע"כ שהוא מחמת התאוה שיש לו ושולטת עליו והולך אחר תאותו ויצרו הרע נמצא שיש בזה איסור שני שהולך אחר תאותו והוא דרך היצה"ר ועי"ז יסיתנו לשאר עבירות, וא"כ בדידן נמי הרי כיון שהעישון מזיק, עובר בזה שהוא פושע בגופו והשנית שהולך אחר תאות לבו ויצרו הרע שלולי התאוה לא הי' מעשן, ולפעמים גם יש בזה משום גאות, שמעשן להראות עצמו כאיש גדול או כיוצא בו וכבר אמר החכם בפי אויל חוטר גאוה ולכן ודאי דעישון סיגאריות לא גרע ממאכלים המזיקין שכתב הראב"ד ז"ל.
ומיהו כתב הראב"ד דברים המזיקין ואפשר לו זולתו כלומר דוקא שאפשר זולתם באכילת דברים טובים שאינם מזיקין אבל אם הוא באופן שאין לו מה לאכול ואף שיזיק לו מאכל זה במקצת מ"מ יחייהו אז ליכא איסורא דמה יעשה ועיין רמב"ם הל' דעות הנ"ל היטב ותראה שגם דעתו הגדולה כן. ולפ"ז נלפענ"ד נמי דמי שהוא רגיל הרבה בעישון וא"א לו להפסיק לגמרי ואם יפסיק יזיק לו להנערווין כידוע שישנם כמה אנשים שהם מאד נערוועס והעישון כל שהוא מעלה להם כה"ג לכאורה אין איסור כבר בעישון דהו"ל כא"א זולתו ומ"מ ודאי דלמי שלא הורגל בזה יש בזה איסור להרגיל עצמו, וממילא אומר כי יש בזה עוד משום בל תשחית שהרי בכל יום מוציא דאללאר או כיוצא בו עבור סיגאריות ומעלהו לעשן ומשחית את גופו ואת ממונו והולך אחר תאותו והכסף הזה הי' יכול ליתן לביתו או לצדקה או לכל דבר טוב. עכ"ל מהעתק התשובה שכתבתי בזה.
והנה מעכ"ג הביא משו"ת איגרות משה יו"ד ח"ב סי' מ"ט שכתב שודאי שיש ליזהר מעישון אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא כיון דדשו בה רבים כבר איתא בגמ' כה"ג שומר פתאים ה' (שבת קנ"ט ע"ב ונדה דף ל"א ויבמות ע"ב ע"א) וכבר היו גדולי התורה מעשנים וגם בזמנינו אנו ולכן א"א לאסור משום זה, ומע"כ כתב דלסמוך על שומר פתאים הוא ענין לעצמו אבל לעשות לאחרים פתאים ולעשן בסביבת אנשים החוששים אפשר דאין לו רשות עכ"ל.
ולפענ"ד אי נקבל הטעם משום שומר פתאים ה' לכאורה הי' נראה היתר בין לעצמו ובין בסביבת אחרים והא ראי' דהרי מבואר ביבמות ע"ב דאסור לימול ביומא דעיבא ועכשיו דדשו בה רבים אמרינן שומר פתאים ה' ופשוט דבזמן הזה כולם מוהלין ביום השמיני אפילו ביומא דעיבא ואפילו שלא בזמנה נמי מוהלין אפילו ביומא דעיבא ומעתה אי נימא דשומר פתאים ה' לא מהני לאחרים א"כ מי נתן לנו רשות למול הקטן אפשר שאינו מסכים להיות נימול ביומא דעיבא וליכנס בכלל שומר פתאים ואפילו נימא דבן ניחא ליה במה דעושה אביו כמבואר בתוס' כתובות אבל מי שמל ילד שאינו שלו האיך מותר לסמוך על שומר פתאים. הן אמת דהריטב"א שם כתב שאם ימצא מי שהוא שלא ירצה לסמוך על שומר פתאים הי' אסור לו למול ביומא דעיבא אבל האמת דהאידנא סומכין כל העולם ומלין ביומא דעיבא והוא רק משום שומר פתאים. וגדולה מזו נראה דהרי כל שיש סכנה בולד למול ליכא מצוה כלל ואם עבר ומל ולד שיש בו סכנה בשבת חייב סקילה ועיין רש"י יבמות ס"ד ע"ב מתו אחיו מחמת מילה ומל בשבת ביום השמיני הוי מחלל שבת והטעם כיון דביום השמיני פטור ממילה מחמת חליו הוי כמילה שלא בזמנה ועיין אות שלום יו"ד סי' רס"ב אות ה' והכ"נ כיון דיומא דעיבא סכנה למול א"כ ליכא מצוה והו"ל כמילה שלא בזמנה והאיך אנן מלין בשבת. וע"כ כיון דדשו בה רבים הו"ל בכלל שומר פתאים וחייב במילה. וא"כ הכ"נ לענין עישון אי נימא מדין דשו בו רבים לכאורה הי' היתר.
ובמקום אחר הארכתי לחלק בין מה שאמרו ז"ל היכא דשכיח הזיקא שאני ולא סומכין אדשו בו רבים ובין דין דשומר פתאים הגם דשכיח נמי הזיקא אלא שדשו בה רבים (עיין משנה הלכות ד' סי' ק"צ) וגם מתי אומרים שומר מצוה לא ידע דבר רע.
אלא דבעיקר הדבר יש לדון קצת דהגם דיש הרבה בני אדם שמעשנים אבל לאידך גיסא ישנם הרבה שאינם מעשנים ומטעם סכנה וגם האנשים שהם מעשנים ג"כ עושים תחבולות ופעולות שלא לעשן אלא שקשה להם להפסיק ופעמים מפסיקין לזמן מה ואח"כ מחמת שלא יכולין להתגבר על התאוה חוזרים ומעשנין אבל הם ג"כ יודעים שמזיק והיכא דשכיח הזיקא קשה לומר שזה בכלל שומר פתאים ה' ועיין רמ"א יו"ד סי' קט"ז וז"ל וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור. ועיין בינת אדם כלל ס"ח אות ס"ג ובערוך השלחן יו"ד סי' קט"ז.
ברם מה שצריך אני למודעי דדבר זה שהעישון מזיק לאו דבר חדש הוא שחידשו רופאי זמנינו וכבר הי' לעולמים וידעו מזה שעישון טאבאק מזיק וכמה אחרונים כתבו דמה"ט אין מברכין על עישון טאבאק הגם דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה אבל כיון שהעישון מזיק אין מברכין עליו דאין מברכין על המזיק וכמדומה לי שכ"כ מהר"ן מטיקטין אם אין הזכרון כוזב לי עכ"פ ידוע הי' הדבר גם לדורות שלפנינו שהעישון טאבאק מזיק ואפ"ה לא אסרוהו גדולים המורים בדור שלפנינו ומספרים שפעם אחד מגדולי החסידים בא אצל אדמו"ר הגה"ק מצאנז וסיפר לו שהרופאים אסרו לו העישון ואמר הגה"ק ז"ל שרעק נישט גערייכערט פלייש האלט לענגער והאריך ימים, וגם אאמו"ר הקדוש הי"ד הי' מעשן ואח"כ הזהיר אותו הרופא על העישון והפסיק יותר מג' שנים ואח"כ חזר לעשן. עכ"פ המפורסם אין צריך ראי' שידעו מזה גם בדורות שלפנינו שהעישון מזיק ואעפ"כ לא אסרוהו אלא אדרבה גדולי המורים בעצמם העלו עשן ולא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל, אלא דמ"מ טעמא בעי.
ובתשובה אחת כתבתי דהאי דבר דומה למה שכתב הרמב"ם פ"ד מהל' דעות (הל' שמירת הגוף והנפש) ה"ט יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים והגבינה המלוחה הישנה והכמהין ופטריות וכו' וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר הרי אלו לגוף כמו סם המות וכו'. ובהי"א כתב לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות ולא ירבה מהם ואפילו יבשין ואצ"ל רטובים אבל קודם שיתבשלו כל צרכן הרי הם כחרבות לגוף וכן החרובים רעים לעולם כו' ובהט"ו כתב דאכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים כו' הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
והנה פשוט דהגם כי הני מאכלים הם כחרבות צורים וכסם המות ואפ"ה בני אדם אוכלין אכילה גסה ופירות ודגים מלוחים, ומאכלות שלפעמים ריחם רע וכיוצא בו, ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קכ"ב באשה שנדרה שתשתה סם להתעבר ובעלה אינו רוצה שתשתה לפי שאין סם שאינו יפה לזה ורע לזה, והשיב הרשב"א ז"ל שאינו יכול להפר שאם אתה אומר כן מפני שאין לך סם שאינו רע במקצתו א"כ לחם לא תאכל ופירות לא תאכל שהכל יודעין שרובן קשים לגוף כחרבות ע"ש. ובס' מנחת קנאות (מאבא מרי לרשב"א מכתב מס' 781 בא"ד) וז"ל והגע עצמך מי שירצה לאכול בצל רע ללב כלום יש בידם כח לנדותו וכו' ובאמת כי גמ' מפורשת היא כתובות ס"ה מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב ובדף ס' ע"ב פסקו קימעא אוכלת הרבה והרמב"ם פכ"א מה"א פסקו לה מזונות הראויות לה והיא רוצה לאכול יותר או מאכלות אחרות מפני חולי התאוה שיש בה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יותר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד מפני שצער גופה קודם ופי' הב"י בא"ע סי' פ' דדעת הרמב"ם כיון דקתני בגמ' דאוכלת הרבה משום צערא דידה ואינה חוששת להיזק הולד ממילא משמע דה"ה למאכלים הרעים אם מתאוה להם שאוכלתן משום צערא דידה ואף הטור והר"ן שתמהו על הרמב"ם לא תמהו אלא כשמזיק לולד אבל כשהיא לעצמה לית מאן דחש שאינו יכול למחות וז"פ מאד.
אלא דמעתה כיון שמצינו דבמקום צער הגוף לא חששו ז"ל ומותר לאכול דצערא דגופא עדיף א"כ הכ"נ בעישון טאבאק אם מי שהוא מצטער במה שלא מעשן מותר לעשן ככל דברים הרעים הגם שודאי יותר טוב לו שלא לילך אחר תאות לבו, אבל כיון דמצינו בגמ' דבמקום צער הגוף מותר לה לאכול מה שרצונה הכ"נ כן הוא, ומעתה כיון שישנם הרבה אנשים אשר הם חלושי מח נערוועז ולאחר שהורגלו בעישון יזיק להם אם לא יעשנו א"כ נראה דכה"ג אדרבה כבר כעין רפואה להם העישון וכמ"ש הפנ"י והמו"ק לענין שכמה בנ"א נעשה להם ההרגל שאינם יכולים לפנות עד שיעשנו והתירן בט"ב ואפילו ביו"ט עיין פמ"ג א"ח סי' תקי"א במש"ז סק"ב וסי' תקי"ד ובשע"ת סי' תקי"א ובברכ"י סי' תקס"ז ולשון הפנ"י שבת ל"ט ע"ב ד"ה וב"ה מתירין דבר שהוא לרפואה כעישון טיטון ואף דגם לתענוג שוה לכ"נ מיקרי לרפואה ע"ש ועיין דע"ת סי' תקי"א סעיף ד' והגם כי הק"נ צווח ככרוכיא (במס' ביצה כ"ג סק"י) כנראה דרוב המורים התירו וגאונים עולם כח"צ ואחריו רובא דרובא התירוהו אפילו ביו"ט.
ועיין דברי תורה להגה"ק ממונקאטש מהד' רביעאה אות צ"ג ע"ד משל מהנודע כי בגלילות מדינת טיראל ישנם אנשים ארסען פרעסערס כלומר שאוכלים סם במדה שאם א' במדינתנו יאכל מזה ימות מיד ר"ל ששורף מעיו והם הורגלו בדבר ויחיו שנים רבות ויבושם להם וכמו יי"ש חזק מאד שישתה מעט א' ממדינתנו או כמו שאוכלים במדינותינו האכרים הנכרים והשחורים את הבארגוי שהוא נוטף מהטאבאק הנעשן אלא ודאי משום שהחלו זה מימי נעוריהם שהרגילום אבותיהם מעט מעט והרגל נעשה טבע שני ונשתנה בזה סדר מרוצת דמם והבני מעיים שלהם עד שנעשה כמו טבע הנולד אצלם שיוכלו לכלכל גם הסם הלז ע"ש באריכות ובאמת כי ראי' לדבריו מה שאמרו שאני עכו"ם דחביל גופייהו משום דאכלי שקצים ורמשים וא"כ אפשר דהכ"נ דלאותם המורגלים כבר אינו מזיק וצ"ע. וגדולה מזו ראיתי שהבעש"ט הקדוש זי"ע הי' מברכך ברכה על עישון הלולקע ועל שאיפת הטאבאק בחוטם עיין שלחן הטהור סי' ו' בזר זהב אות ט'.
אמנם במג"א סי' ר"י מספקא לי' אי לברך על עישון טאבאק והביאו גם בא"ר אמנם במו"ק פשיטא ליה שלא לברך וכ"כ במא"מ סי' ר"י אות י"ב ובשו"ת כ"ס א"ח סי' כ"ד העלה ג"כ דאין לברך ושהגאון מהר"ם בנעט הי' שותה מעט מים ומברך שהכל קודם שהדליק הלולקע ע"ש ועיין פת סי' ר"י אות ט' ובא"א אות ט' ובמחב"ר ועוד אחרונים כולם הסכימו שלא לברך אבל עכ"פ הרבה כתבו דיש בו רפואה ג"כ ואפשר דהו"ל בכלל כמה רפואות דהוי כעין זיבורא ועקרבא ודו"ק.
ומיהו כבר כתבתי דאפ"ה מי שעדיין אינו מעשן ודאי לפענ"ד אין לו להכניס עצמו ולהרגיל בעישון חדא דהרי הוא דבר המזיק וכנ"ל ועוד משום בל תשחית שמטיל ממון בעשן על לא דבר וכיוצא בו ולכן לפענ"ד ודאי דלבחורים צעירים שעדיין לא טעמו טעם עישון אין להם לעשן ולהתרגל בזה אבל למי שכבר רגיל בו והוא צריך לאותו דבר לפענ"ד אין לאסרו וכמו בשאר מאכלים שהגם שהם קשים לגוף אין כח בידינו לאוסרם ולא צריך לטעם דשומר פתאים לפענ"ד או שני טעמים כאחד טובים הם כנלפענ"ד.
ומה שיצא לפלפל ג"כ בדין מזיק חבירו הנה כגון זה ודאי שחייב אדם שלא להזיק את חבירו ואם יש בידו למחול הנה כבר הראיתי לדעת דתלוי זה במחלוקת בגמ' ב"ק צ"ב במשנה האומר סמא את עיני כו' ובגמ' דף צ"ג ע"א מחלוקת אי אדם מוחל על צערו משמע שאם באמת מוחל יכול למחול ויש להאריך הרבה בזה אמנם אין הז"ג ואני אכתי לאו בקו הבריאות בשלמות רק מפני הכבוד כתבתי ראשי פרקים ותן לחכם ויחכם עוד ולא לדידי צריך כמותו ירבו בישראל.
ידי"נ דושכ"ג המברכו בפתקא טבא ושנה טובה ומבורכת המצפה לישועת ה' כהרף עין בלב ונפש
מנשה הקטן
