מקרא זה... ובו גם הודגשה נקודת המוצא בלב פרעה לכל הגזירות האכזריות שניתכו על ידו על בני ישראל במצרים: "לא ידע את יוסף" - הוא ידע גם ידע, אך התעלם מידיעתו זאת, הרחיק אותה מלבו והעביר אותה משכלו. כי רק בהשתחררו מזכרון יוסף וטובתו למצרים, יכול היה להשתעבד ליצרי שנאתו לישראל, ולהתמסר לתיכנון הגזירות וביצוען.
וכיון שעקר פרעה מלבו את זכר טובתו של יוסף, הפך לבו להיות לב אבן, והתנדף מתוכו גם כל ניצוץ של אמונה. כך גילו לנו חכמי התורה בעומק פשוטם של דברים: "משל למי שרגם איקונין של מלך, נטלוהו, והתירוהו. למחר רגם את המלך עצמו. כך פרעה. בתחילה אמר: 'אשר לא ידע את יוסף', ולבסוף אמר: 'מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח'" (ברא"ר, שם).
מי שאינו מכיר בטובתו של חברו עליו, ומתעלם ממנה ומתכחש לה, הרי זה כאילו רגם אותו באבנים. וגם אם הוא איננו יותר בעולם הזה, הרי זה כרוגם את זכרו. אבל עדיין האמור כאן אינו ממצה את העניין. מי שמתכחש לטובתו של חברו עליו, הרי זה כרוגם לא רק את פלוני חברו, אלא הוא רוגם "איקונין של מלך": פוגע ומבזה ומזלזל ב"צלם אלקים" שבו. כי כל גילוי של טוב, של שכל טוב ולב טוב, זורח ובא מצלם אלקים שבאדם, ואם מקבל הטובה לוקח אותה ונהנה ממנה ומתכחש לבעל הטובה, הרי זה באמת רוגם "איקונין של מלך" - על כל הנורא שביחס זה, ולא סוף דבר הוא זה, אלא למחר הוא רוגם את "המלך עצמו": את מלך מלכי המלכים הקב"ה, "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו". ואם ביחס לבשר ודם יכול מקבל הטובה לנהוג כלפיו ברגימה כפשוטה, הרי ביחס לקב"ה מתבטאת רגימת האדם בכבודו כביכול - בכפירה.
"משיב רעה תחת טובה, לא תמיש רעה מביתו" (משלי יז, יג), כל כך למה? משום שמי שלא יכיר לאנשים הטובה שהם עושים לו, לא יכיר לה' יתברך בטובות שהוא חונן אותו, ויהיה זה סיבה אל הכפירה בה' יתברך (רלב"ג, שם).
וכך היה בפרעה, שמתוך התכחשותו לטובתו של יוסף למצרים, ועשה עצמו כאילו "לא ידע את יוסף", בא לידי כפירה בה' יתברך, באמרו: "מי ה'" - "לא ידעתי את ה'". התכחשותו לטובתו של יוסף שיתקה את רגש לבו, ובלב משותק אין אמונה...
בפרעה נאמר: "אשר לא ידע את יוסף" - וגדלו ורבו גזירותיו על ישראל עמו של יוסף. אבל התורה מזהירה את ישראל מכל כפיית טובה, אפילו לגבי אלה שהתאכזרו לנו הרבה, אבל אי פעם גם גילו כלפינו איזה ניצוץ של יחס אנושי.
(רבי אלימלך בר שאול, מן הבאר, פרשת שמות, עמ' 59-61)
