סימן ז
ב"ה מוצש"ק נשא התשכ"ח ברוקלין נ"י יצו"א.
כבוד האי צורב עוסק בחוקי חורב חוב"ט מוכתר בנימוסין וכו' כש"ת הרב זאב וואלף גליק חתן הרה"ג מוהר"י מטשירטש שליט"א.
אחדש"ת,
יקרת מכתבו קבלתי בצירוף ג' שאלות וראשונה אבקשו לסלוח לי אולי לא תארתיו כראוי כי לא ידעתיו אכנהו ויקבל הכבוד כפי הראוי לו ובד"ת אשר שאל לפי מה דקיי"ל ברמ"א א"ח סי' כ"ה דמברכין ב' ברכות להניח ועל מצות תפילין אי שפיר דמי לברך על של ראש בקול רם שישמעו אחרים ויענו אמן או עדיף מנהגינו לברך בלחש והביא מקצש"ע שכתב לברך בלחש ובאלף לך שלמה סי' נ"ז כתב דלדעתו אין בזה שום איסור לענות אמן ובזוהר חי להאדמו"ר מקאמארנא כתב שמנהג שטות הוא לברך בלחש כיון דקיי"ל כר"ת דצריך לברך שני ברכות ונפשו אותה לדעת כדת לנהוג.
מאד הקשה לשאול כי מי אנכי להתערב ולהכניס ראשי בין ההרים הרמים וכולם לש"ש התכוונו ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד מ"מ לא אפטור בלי לויה של תורה הנה בפמ"ג סי' כ"ה אות י' מסתפק אי שפיר דמי לענות אמן אחר ברכת ש"ר כיון דקיי"ל בסי' ר"ו דאברכה לבטלה אין עונין אמן וכן מסתפק בזה בס' כרם שלמה ומהאי טעמא פסק בספר דרכי חיים אות אמן ח"ה לברך על תפילין ש"ר בלחש כדי שלא ישמעו ויכנסו בספק עניית אמן. ולפום ריהטא כיון דהני אחרוני מספקי להו שב ואל תעשה עדיף דודאי לכתחלה אין להכניס עצמו בספק בלי שום טעם לזה.
אלא דבס' חסידים סי' רנ"ד כתב האומר ברכות התורה בלחש וכן שאר ברכות הוא חוטא וגוזל את המקום שהרי לא נמצא מי שיענה אמן אלא א"כ מרים קולו בברכה ובסי' תת"כ כתב עוד כשיברך להקב"ה יברך בקול רם שיזדעזעו כל הקרבים וכ"כ בבאה"ט סי' תרמ"ג אות א' דכל אדם ירגיל את עצמו לומר כל הברכות בקול רם כי הקול מעורר הכוונה גם בס' הגן מאחד הקדמונים האריך לברך הברכות בקול רם דוקא א"כ אדרבה המברך בלחש נכנס בספק גזל המקום ועוד טעמים א"כ צריך לעמוד על מקור הדברים.
ומה שנראה להביא ראי' למנהגינו בתרי אנפי הפן הא' דלכאורה הקשה קושית האחרונים ז"ל בהא אמירת בשכמל"ו שהנהיג המהר"י בן חביב לומר ואחריו החזיק הרמ"א ז"ל אין לו מובן כלל דממ"נ אם הברכה הוא בכלל ספק א"כ קיי"ל ספק ברכות להקל ואי ברור לן דקיי"ל כר"ת א"כ בשכמל"ו למה ועיין ב"ח והמבי"ט כתב דהוא רק לרוחא דמילתא ע"ש ועיין עה"ש שפי' כאן פי' זר בטעם אמירת בשכמל"ו ודבריו תמוהים לכל רואה.
ובדרך חדוד אמרתי לפרש לפ"מ דאיתא מחלוקת הראשונים ז"ל בספק ברכות דדעת הרמב"ם סוף הל' ברכות וכן כתבו תר"י פ"ק דברכות בסוגיא דנקט כסא דשכרא ובתשו' הריב"ש סי' תק"ה והטור א"ח ס' כ"ט והב"י סי' תל"ב ד"ה בעל העיטור דספק ברכות להקל היינו שלא לברך אמנם בנ"א הל' ברכות כלל ה' סק"א האריך לבאר שדעת החת"ס והר"ן ותה"ד בשם הגאונים סברו דספק ברכות להקל ומותר לברך וכ"מ דעת השאילתות והחינוך ע"ש וכן מצאתי במהרש"א ברכות שפי' להקל ולברך ועיין שדי חמד מ"ע ברכות ס' א' ובא"ח ספינקא סי' רס"ג.
וידוע שיטת הרמב"ם דהעושה ברכה לבטלה עובר ל"ת דאורייתא אבל התוס' ס"ל דאינו עובר אלא ל"ת דרבנן ולפ"ז י"ל דהא בהא תליא דלמ"ד דעובר על לא תשא דאורייתא א"כ ודאי דאסור להחמיר על עצמו ולברך ולכן ס"ל ספק ברכות להקל ולא יברך אבל למ"ד דהעושה ברכה לבטלה עובר ל"ת דרבנן א"כ בדרבנן קיי"ל ספק דרבנן להקל וכשהיה יכול לברך מספק בהגם היכא דאית לן חזקת שלא בירך וכגון בדברי מאכל או בתפילין כאן ומעתה אתי שפיר הרמב"ם לשיטתו דס"ל ספק ברכות להקל דאסור לברך ולכן פסק דבתפילין ש"ר נמי לא יברך אמנם התוס' והרא"ש לשיטתייהו דס"ל ספק ברכות להקל ומותר לברך ולכן פסקו דמברך על ש"ר ג"כ אלא דכיון דלא הוי אלא מספק ברכות ולכן שפיר פסק הרמ"א דיאמר בשכמל"ו דאפילו בספיקא דרבנן ודאי דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן אלא דזה דווקא דרך חידוד דהרי אנן קיי"ל באמת ספק ברכות להקל ואין לברך.
ומה שנראה בזה דהמדקדק בלשון הרמ"א ז"ל יראה שדייק בלשונו הטהור וי"א וכו' וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין ב' ברכות, והנה דייק הרמ"א ז"ל בלשונו לכתוב וכן פשט המנהג שמברכין וכו' אבל לא כתב וכן נהגו או וכן יש לנהוג ואין לשנות, - כדרכו בקודש, ועיין לעיל סי' ח' ס"ו על ט"ק י"א שמברכין עליו מצות ציצית וכן נוהגין ואין לשנות, וכן דרכו לעולם להבקי בכללי הרמ"א ובלשונותיו והרמ"א ז"ל בעצמו ביאר לן זה בספרו וא"כ נראה דכיון דכאן סתם לן הרמ"א וכן פשט המנהג בבני אשכנז נראה דבאמת הרמ"א ז"ל ג"כ לולי שפשט המנהג כן בבני אשכנז הי' ס"ל דיותר טוב שלא לברך מטעם דספק ברכות אלא דכיון דכבר פשט המנהג בבני אשכנז לברך לא רצה לשנות מנהג בני אשכנז אלא דמ"מ כיון דפלוגתא דרבותא הוא כתב דטוב לומר תמיד בשכמל"ו אחר ברכה שניה דהרמ"א ז"ל רצה עכ"פ לצאת ידי ספיקא דרבוותא אלו והא דלא פסק שלא לברך מספק הוא משום דכן פשט המנהג בבני אשכנז לברך וכנ"ל. אלא דלפ"ז אתי שפיר נמי ספיקת הפמ"ג כיון דבאמת אנן מספקן אכולי ברכתא א"כ אף שכן פשט המנהג מ"מ אולי קיי"ל כאידך רבוותא והוי ברכה לבטלה ולכן ס"ל דאין לענות אמן וא"כ יותר טוב לברך בלחש שלא יברך אמן אחריו.
הפן הב' והוא העיקר בס"ד, דאפילו נאמר דליכא ספיקא בברכה מ"מ שפיר כתבו האחרונים לברך בלחש והוא דהרי עכ"פ איכא בזה מחלוקת הפוסקים וישנם מקצתם מברכים אחת וקצתם מברכים ב' ברכות ולהמברכים ברכה אחת ס"ל דתרי ברכות הוי ברכה לבטלה וא"כ איכא כאן לא תתגודדו כשאחד יברך ואחד לא יברך וגם למי שלא מברך הו"ל בכלל המברך ברכה לבטלה דחייב נדוי ח"ו והשומע חייב לנדותו הגם דהכא אין צריך לנדותו שהרי לכל היותר טועה בהלכה הוא והו"ל דין שוגג דאין מנדים בשהוציא לבטלה בשוגג כמבואר בהלכה וכל כי האי גוונא חששו עכ"פ שלא לברך בקול רם ולא ישמע השומע ולא יעבור בלא תתגודדו וראי' ברורה לדברי מדברי הרמ"א א"ח סי' ל"א ס"ב במחלוקת המחבר והרמ"א ז"ל שכתב המחבר בחוה"מ אסור להניח תפילין וכתב עליו הרמ"א וי"א שחוה"מ חייב בתפילין וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם אלא שאין מברכין עליהם בקול רם בב"ה כמו בשאר ימות השנה והט"ז שם סק"ב כתב דלא לברך ותמה אמנהג שכתב הרמ"א שאין מברכין בקול רם דכלפי שמיא מי מחלקי' בין סתר לגלוי ע"ש.
אמנם בס' כרם שלמה כתב הטעם דאין מברכין בקול רם משום דלא אתי לאינצויי שמא יש בביהכ"נ מי שנוהג שלא להניח ואם יברך בקול רם יריב וידין עמו אבל התפילין יכול להצניע תחת הטלית וכ"כ בבאה"ט בשם ל"ח דנהיגי לברך בחשאי שלא יבאו לידי מחלוקת זכר לדבר בשכמל"ו הרי דהוא ז"ל ג"כ ס"ל דבשכמל"ו זכר לדבר זה וכ"כ בא"ר והוא דין אחר לתרווייהו ונמצא עלה לן ראי' ברורה מדברי הרמ"א ז"ל דבמקום שיש מחלוקת לענין ברכה אף דמברכין מ"מ מברכין בחשאי שלא ליתי לאינצויי וא"כ הכ"נ בברכת ש"ר ודאי יברך בלחש ובפרט בזמנינו דיש הרבה אפילו מבני אשכנז דאין מברכין אלא אחת ודאי יש לנהוג כן.
הן אמת דהלבוש כתב בטעם למה מברכין בחשאי בחוה"מ כדי להורות שיש קצת אות בחוה"מ ע"ש ומיהו לפענ"ד דבריו דחוקים דא"כ אדרבה אסור להניח תפילין בכלל ומה לו להראות בהנחת תפילין שיש אות אחר דהוי תרתי דסתרי והרי מהאי טעמא מחמיר הזוהר דאסור להניח תפילין במיתה ח"ו ובספר מחנה ישראל ח"ב דף פ"ט ע"ג כתב הטעם שלא יברך בקול רם כדי שלא יצטרך השומע לענות אמן מטעם דהוא ספק ברכה ע"ש וגם במג"א ס"ק ג' נראה דס"ל הטעם משום לא תתגודדו ע"ש ובמחצה"ש.
והעולה לדידן נראה לפענ"ד פשוט דמנהגו שלא לברך בקול רם מקורו טהור ברמ"א הנ"ל ובכל הפוסקים הללו אי משום טעם דלא תתגודדו כדעת המג"א ול"ח וא"ר וכרם שלמה אי מטעם דעניית אמן כהפמ"ג ודרכי חיים ומחנה ישראל ועוד כמו שהבאתי לעיל בס"ד וח"ו לצחוק על מנהג ישראל והגם שגם מרן אדמו"ר ממונקאטש נהג ג"כ לברך בקול רם כדעת האדמו"ר מקאמארנא מ"מ לפענ"ד ברור לעשות כמנהגינו וכפסק הרמ"א בחוה"מ שהוא הוא וכ"ש הוא מחוה"מ וח"ו לומר על מנהג אבותינו המיוסד בגדולי הפוסקים שהוא מנהג שטות ושרי ליה מרי להגה"ק ז"ל. ומה שכתב הגרש"ק בספרו האלף לך שלמה סי' נ"ז דלדעתו אין בזה איסור לענות אמן ג"כ אינו סותר לדידן דאפילו נודה לו דאין בזה איסור לענות אמן מ"מ אכתי צריך לברך בלחש מטעם הרמ"א בחוה"מ ומשום לא תתגודדו וכנ"ל וזה לענ"ד ברור בס"ד.
[שוב חשבתי כעין ראי' מהא דגמ' פסחים נ"ו הובא בש"ע א"ח סי' ס"א סי"ג דבק"ש צריך לומר בשכמל"ו בחשאי ולא בקול רם והטעם אמרו נאמרוהו לא אמרה משה לא נאמרוהו כלל הא אמרה יעקב התקינו לומר בחשאי והנראה לכאורה כיון דספק אי לאמרו אי שלא לאמרו התקינו בחשאי וא"כ בכל ברכה כה"ג ומינה לכאורה ראי' גדולה לרבינו הרמ"א ז"ל ודו"ק].
ואגב מה שכתב האלף לך שלמה שם ראיה לדבריו וז"ל וגם הרי המברך אומר בשכמל"ו וע"ז לבד מותר לענות אמן דלא גרע מאמר בשכמל"ו ממברך לישראל דעונה אמן ואם בשכמל"ו מוציא מידי ספק ברכה מכ"ש דמוציא מחשש אמן יתומה ע"כ ולא זכיתי להבין דבריו מה דמיון הוא בשכמל"ו מוציא מידי ספק ברכה להמברך והאיך יוציא ידי ספק אמן דהעונה והרי העונה אמן אינו אומר בשכמל"ו גם מה שכתב דאמאמר בשכמל"ו נמי מותר לענות אמן אהכ"נ אבל הרי העונה אמן עונה אחר הברכה ולא אחר בשכמל"ו ואדרבה לאחר בשכמל"ו כבר הוה לאחר הברכה ואף לא בתוך כדי דבור והמחכה באמן עד לאחר בשכמל"ו שוב ודאי דאסור לברך דהו"ל אמן יתומה ואולי ס"ל להגאון דיש לברך לאחר בשכמל"ו ולא לאחר הברכה וזה דבר חדש לא ראיתי מי שיאמר כן וצ"ע.
ובזה הנני דושה"ט בברכת התורה בלב ונפש