HERE!!
Introduction: The Kasha on the first mishna in Avos
The Mishnah in Maseches Avos opens with the foundational declaration: "Moshe Kibel Torah MiSinai" (Moshe received the Torah from Sinai). At a cursory glance—b’hashkafa rishona—this nomenclature presents a glaring difficulty. Sinai is merely the topographical location, the makom. Moshe Rabbeinu received the Torah from HaKadosh Baruch Hu Himself! Lechora, the Mishnah should have stated "Moshe Kibel Torah Pi HaGevurah." Why does the Tanna define the kabbalah (reception) via the mountain?
To resolve this, we must descend into the shoresh (root) of what Ma'amad Har Sinai actually accomplished in the psyche—the nefesh—of Klal Yisrael. We are not discussing mere geography; we are discussing the very nature of Emunah (faith).
The Yesod of the Ramban: The Experiential Imperative
The Ramban, in his Hasagos on the Sefer HaMitzvos (and in Parshas Va’eschanan), posits a Yesod Mosad (fundamental principle). He delineates a specific prohibition: Lo Sishkach—we are forbidden to forget the experience of Sinai. The Ramban emphasizes that this is not merely a memory of data, but a retention of the chavaya (experience).
Why is this crucial? The Ramban explains that if our faith were predicated solely on mofsim (miracles), it would remain vulnerable. A miracle, by definition, is an external manipulation of nature. If a navi (prophet) arises and performs a sign, and then a contradictory navi performs a greater sign, the observer is left in a state of safek (doubt). The intellect creates a kal v'chomer: if Prophet A split a river, but Prophet B stopped the sun, perhaps Prophet B represents the ultimate truth.
However, Ma'amad Har Sinai was fundamentally different. It was not mediated. "Panim b’panim diber Hashem imachem" (God spoke with you face to face). We did not believe in Moshe because of his miracles; we believed in Moshe because we heard the Dvar Hashem ourselves. This creates a vadayus (certainty) that is unassailable.
The Rambam’s Chakira: Proof vs. Reality
The Rambam in Hilchos Yesodei HaTorah (Chapter 8) and in Igeres Teiman codifies this. He states that belief in Moshe Rabbeinu before Sinai was tentative; it was dependent on the os (sign). But after Sinai, the belief is intrinsic.
One might think the Rambam means that Sinai was simply the strongest proof—the "Grand Slam" of proofs. The Rambam is in fact teaching us something deeper about ontology. There are two ways to know something exists:
Via Proof (Rayah): I see smoke, so I deduce there is fire.
Via Essence (Mahut): I am in the fire. I do not need proof of the fire; the fire is my reality.
When a person tries to prove his own existence, he fails. Not because the proof is weak, but because existence precedes proof. Ani nimtza—I exist. I don't need a syllogism to prove I am here.
Ma'amad Har Sinai moved Klal Yisrael from the realm of Rayah (proofs/intellect/science/archaeology) to the realm of Metzius (absolute reality). When the Rambam says Sinai removed all safek, he means it removed the entire framework where doubt can exist. You cannot doubt what you are.
The Gr"a and the Erev Rav: The Source of Skepticism
This sheds light on the terrifying statement of the Gr"a (Vilna Gaon) regarding the Erev Rav. The Gr"a identifies the skeptics, those who constantly demand proof, as stemming from the shoresh of the Erev Rav.
Why? Because the Erev Rav did not stand at the mountain in the same essential way; they were an "addition" (asafsuf). A Ben Yisrael who stood at Sinai had the reality of Anoche Hashem burned into his DNA.
Therefore, when we see a Jew today struggling with Emunah, searching for archaeological evidence or getting lost in the "marketplace of ideas," we must understand: The Neshama knows. The doubts are external klipos (husks), potentially remnants of that Erev Rav influence or the zohama (spiritual pollution) of the Golden Calf. But the Pintele Yid—the essence—possesses Emunah Chushis (sensory faith).
Moshe as Mahut and the Concept of Bina
Therefore, when we see a Jew today struggling with Emunah, searching for archaeological evidence or getting lost in the "marketplace of ideas," we must understand: The Neshama knows. The doubts are external klipos (husks), potentially remnants of that Erev Rav influence or the zohama (spiritual pollution) of the Golden Calf. But the Pintele Yid—the essence—possesses Emunah Chushis (sensory faith).
Moshe as Mahut and the Concept of Bina
This connects to the name of Moshe. The Zohar asks: "What is his name?" and answers "Mah-shmo" (His name is Mah - "What"). Mah represents Chochma—the raw, undefined essence of a thing.
In the Sefiros, we have Chochma (the flash of insight/essence) and Binah (the breakdown/analysis).
We live in a world of Binah. We analyze, we categorize, we create proofs. We talk about things (al hadavar).
Moshe Rabbeinu lived in the level of Chochma. He didn't speak about the matter; he spoke the Dvar itself. "Zeh HaDavar"—This is the thing.
We can compare Moshe's knowledge to Immanuel Kant’s concept of the "thing-in-itself" (or Ding an sich) which is the ultimate "Keep Out" sign of philosophy. It’s the centerpiece of his masterwork, The Critique of Pure Reason, and it basically draws a line between what we can know and what is forever off-limits.
To understand it, you have to look at the two worlds Kant says we live in:
Moshe Rabbeinu lived in the level of Chochma. He didn't speak about the matter; he spoke the Dvar itself. "Zeh HaDavar"—This is the thing.
We can compare Moshe's knowledge to Immanuel Kant’s concept of the "thing-in-itself" (or Ding an sich) which is the ultimate "Keep Out" sign of philosophy. It’s the centerpiece of his masterwork, The Critique of Pure Reason, and it basically draws a line between what we can know and what is forever off-limits.
To understand it, you have to look at the two worlds Kant says we live in:
The Phenomenal vs. The Noumenal
Kant splits reality into two distinct layers:
The Phenomenal World: This is the world as it appears to us. When you look at an apple, you see red, feel smoothness, and taste sweetness. This isn't the "true" apple; it's the version of the apple filtered through your human senses and processed by your brain.
The Noumenal World: This is where the Thing-in-Itself lives. It is the object as it exists independently of our senses. If you stripped away human sight, touch, and even the concepts of space and time, what remains? That’s the thing-in-itself.
Kant splits reality into two distinct layers:
The Phenomenal World: This is the world as it appears to us. When you look at an apple, you see red, feel smoothness, and taste sweetness. This isn't the "true" apple; it's the version of the apple filtered through your human senses and processed by your brain.
The Noumenal World: This is where the Thing-in-Itself lives. It is the object as it exists independently of our senses. If you stripped away human sight, touch, and even the concepts of space and time, what remains? That’s the thing-in-itself.
The "Human Filter"
Kant’s big "aha!" moment (his Copernican Revolution) was realizing that the mind isn't a passive bucket collecting information. Instead, the mind is a processor.
He argued that Space and Time are not things out there in the universe; they are the "software" our brains use to organize data.
The Analogy: Imagine you were born wearing permanent blue-tinted goggles. You would swear the world is blue. The "Phenomenal" world is blue. But the "Thing-in-Itself" isn't necessarily blue—you just have no way of ever taking the goggles off to check.
Why can’t we know it?
According to Kant, to "know" something, you need two things:
Senses (Input)
Understanding (Categorizing that input)
Since the thing-in-itself is by definition outside of our sensory input, our logic has nothing to grip onto. We know that things-in-themselves must exist (because something has to be triggering our senses), but we can never say what they are.
Kant’s big "aha!" moment (his Copernican Revolution) was realizing that the mind isn't a passive bucket collecting information. Instead, the mind is a processor.
He argued that Space and Time are not things out there in the universe; they are the "software" our brains use to organize data.
The Analogy: Imagine you were born wearing permanent blue-tinted goggles. You would swear the world is blue. The "Phenomenal" world is blue. But the "Thing-in-Itself" isn't necessarily blue—you just have no way of ever taking the goggles off to check.
Why can’t we know it?
According to Kant, to "know" something, you need two things:
Senses (Input)
Understanding (Categorizing that input)
Since the thing-in-itself is by definition outside of our sensory input, our logic has nothing to grip onto. We know that things-in-themselves must exist (because something has to be triggering our senses), but we can never say what they are.
| Feature | Phenomenon | Thing-in-Itself (Noumenon) |
| Accessibility | Fully knowable through science/experience. | Forever unknowable. |
| Space/Time | Exists within space and time. | Exists outside of space and time. |
| Source | Our mind's interpretation. | The "raw" reality. |
Moshe Rabbeinu in his prophcy and the Jews at Sinai saw "the thing itself".
Conclusion: Ta'amu U'Reu
This brings us back to the Mishnah: "Moshe Kibel Torah MiSinai."
Why Sinai? Because Sinai represents that state of being where the Tachtonim (lower beings) met the Elyonim (higher beings) directly. Moshe received the Torah not as a textbook of laws, but as the Metzius HaElokis (Godly reality) revealed in the world. We saw what was normally heard and heard what was normally seen. It was above anything sensory. It was an experience of reality itself.
Our Avodah (task) in learning Torah is not just intellectual acrobatics. It is Limud K’nesinasah—to learn it as it was given. When we learn a Tosafos, we aren't just engaging in logic; we are reconnecting to the Ma'amad.
We must strive to move beyond the external "proofs"—which can always be debated by scientists or skeptics—and access the penimiyus (inwardness).
As Dovid HaMelech says: "Ta'amu U'reu Ki Tov Hashem"—Taste and see that Hashem is good.
You cannot prove the taste of wine to someone who has never drunk it. You can show them the chemical formula, but that is not the taste.
Ma'amad Har Sinai was the tasting.
Our Mesorah is not a packet of information; it is the lingering taste of that revelation on the lips of Klal Yisrael throughout the generations.
May we be zocheh to taste the sweetness of the Torah and live with the Emunah brura that is our birthright.
הקדמה: הקושיא על המשנה הראשונה באבות
המשנה במסכת אבות פותחת בהצהרה היסודית: "משה קיבל תורה מסיני". במבט שטחי – ב'השקפה ראשונה' – המינוח הזה מעורר קושי בולט. סיני הוא בסך הכל המיקום הטופוגרפי, ה'מקום'. משה רבנו קיבל את התורה מהקדוש ברוך הוא בעצמו! לכאורה, המשנה הייתה צריכה לומר "משה קיבל תורה מפי הגבורה". מדוע מגדיר התנא את הקבלה דרך ההר?
כדי ליישב זאת, עלינו לרדת לשורש העניין: מה באמת חולל מעמד הר סיני בנפשו של כלל ישראל. איננו עוסקים בגיאוגרפיה גרידא; אנו עוסקים במהותה של האמונה.
יסוד הרמב"ן: הציווי החווייתי
הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות (ובפרשת ואתחנן), מציב 'יסוד מוסד'. הוא מגדיר איסור ספציפי: "לא תשכח" – נאסר עלינו לשכוח את חוויית סיני. הרמב"ן מדגיש שלא מדובר רק בזיכרון של נתונים, אלא בשימור ה'חוויה'.
מדוע זה קריטי? הרמב"ן מסביר שאילו אמונתנו הייתה מושתתת אך ורק על 'מופתים' (ניסים), היא הייתה נותרת פגיעה. נס, מעצם הגדרתו, הוא מניפולציה חיצונית של הטבע. אם יקום נביא ויחולל אות, ואז יבוא נביא סותר ויחולל אות גדול יותר, הצופה יישאר במצב של ספק. השכל יוצר 'קל וחומר': אם נביא א' בקע נהר, אך נביא ב' עצר את השמש, אולי נביא ב' הוא המייצג את האמת המוחלטת.
אולם, מעמד הר סיני היה שונה מהותית. הוא לא היה מתווך. "פנים בפנים דיבר ה' עמכם". לא האמנו במשה בגלל הניסים שלו; האמנו במשה כי שמענו את דבר ה' בעצמנו. זה יוצר 'וודאות' שאינה ניתנת לערעור.
חקירת הרמב"ם: הוכחה מול מציאות
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ח') ובאיגרת תימן מקבע זאת להלכה. הוא קובע שהאמונה במשה רבנו לפני סיני הייתה זמנית; היא הייתה תלויה ב'אות'. אך לאחר סיני, האמונה היא עצמית (אינטרינזית).
ניתן היה לחשוב שהרמב"ם מתכוון לכך שסיני היה פשוט ההוכחה החזקה ביותר – ה"גראנד סלאם" של ההוכחות. למעשה, הרמב"ם מלמד אותנו משהו עמוק יותר על האונטולוגיה (תורת הישות). ישנן שתי דרכים לדעת שמשהו קיים:
דרך הוכחה (ראיה): אני רואה עשן, ולכן אני מסיק שיש אש.
דרך המהות: אני נמצא בתוך האש. אינני זקוק להוכחה לקיומה; האש היא המציאות שלי.
כשמנסה אדם להוכיח את קיומו שלו, הוא נכשל. לא בגלל שההוכחה חלשה, אלא בגלל שהקיום קודם להוכחה. אני נמצא. אינני זקוק לסילוגיזם (היקש לוגי) כדי להוכיח שאני כאן.
מעמד הר סיני העביר את כלל ישראל מעולם ה'ראיה' (הוכחות/שכל/מדע/ארכיאולוגיה) לעולם ה'מציאות' (מציאות מוחלטת). כשהרמב"ם אומר שסיני הסיר כל ספק, הוא מתכוון שהוא הסיר את עצם המסגרת שבה ספק יכול להתקיים. אינך יכול להטיל ספק במה שהנך.
הגר"א והערב רב: מקור הספקנות
דבר זה שופך אור על דבריו המרעידים של הגר"א (הגאון מוילנא) בנוגע לערב רב. הגר"א מזהה את הספקנים, אלו הדורשים הוכחות ללא הרף, כנובעים משורש הערב רב.
מדוע? כי הערב רב לא עמדו על ההר באותו אופן מהותי; הם היו "תוספת" (אספסוף). לבן ישראל שעמד בסיני, המציאות של "אנכי ה'" נצרבה ב-DNA שלו.
לכן, כשאנו רואים יהודי כיום המתמודד עם אמונה, מחפש ראיות ארכיאולוגיות או הולך לאיבוד ב"שוק הרעיונות", עלינו להבין: הנשמה יודעת. הספקות הם 'קליפות' חיצוניות, אולי שרידים של אותה השפעה של הערב רב או זוהמת חטא העגל. אך ה'פינטלה ייד' – המהות – מחזיק ב'אמונה חושית'.
משה כמהות ומושג הבינה
זה מתחבר לשמו של משה. הזוהר שואל: "מה שמו?" ועונה "מה שמו" (שמו הוא 'מה'). 'מה' מייצג את החכמה – המהות הגולמית והבלתי מוגדרת של הדבר.
בספירות, יש לנו חכמה (הבזק התובנה/המהות) ובינה (הפירוק/הניתוח). אנו חיים בעולם של בינה. אנו מנתחים, מקטלגים ויוצרים הוכחות. אנו מדברים על הדבר.
משה רבנו חי בדרגת החכמה. הוא לא דיבר על העניין; הוא דיבר את ה'דבר' עצמו. "זה הדבר" – הדבר כפי שהוא.
ניתן להשוות את ידיעתו של משה למושג של עמנואל קאנט: "הדבר כשלעצמו" (Ding an sich), המהווה את שלט ה"אין כניסה" האולטימטיבי של הפילוסופיה. זהו מרכז יצירתו 'ביקורת התבונה הטהורה', ובו הוא משרטט קו בין מה שניתן לדעת לבין מה שיישאר תמיד מחוץ לתחום.
כדי להבין זאת, יש להביט בשני העולמות שקאנט טוען שאנו חיים בהם:
עולם התופעות (Phenomenal) מול העולם הנואומנלי (Noumenal)
קאנט מפצל את המציאות לשתי שכבות נפרדות:
עולם התופעות: זהו העולם כפי שהוא נראה לנו. כשמביטים בתפוח, רואים אדום, חשים חלקות וטועמים מתיקות. זהו לא התפוח "האמיתי"; זו הגרסה של התפוח המסוננת דרך החושים האנושיים ומעובדת על ידי המוח.
העולם הנואומנלי: כאן שוכן "הדבר כשלעצמו". זהו האובייקט כפי שהוא קיים ללא תלות בחושים שלנו. אם תקלפו את הראייה האנושית, המגע, ואפילו את מושגי הזמן והמרחב – מה נותר? זהו הדבר כשלעצמו.
"המסנן האנושי"
רגע ה"אאוריקה" של קאנט היה ההבנה שהמוח אינו דלי פסיבי האוסף מידע, אלא מעבד. הוא טען שזמן ומרחב אינם "דברים" הקיימים ביקום, אלא ה"תוכנה" שהמוח שלנו משתמש בה כדי לארגן נתונים.
האנלוגיה: דמיינו שנולדתם עם משקפיים קבועים בגוון כחול. הייתם נשבעים שהעולם כחול. עולם ה"תופעות" הוא כחול. אך "הדבר כשלעצמו" אינו בהכרח כחול – פשוט אין לכם דרך להוריד את המשקפיים כדי לבדוק.
משה רבנו בנבואתו והיהודים בסיני ראו את "הדבר כשלעצמו".
| מאפיין | תופעה (Phenomenon) | הדבר כשלעצמו (Noumenon) |
| נגישות | ניתן לידיעה מלאה דרך מדע/ניסיון. | בלתי ניתן לידיעה לעולם. |
| זמן/מרחב | קיים בתוך זמן ומרחב. | קיים מחוץ לזמן ולמרחב. |
| מקור | פרשנות המוח שלנו. | המציאות ה"גולמית". |
סיכום: טעמו וראו
זה מחזיר אותנו למשנה: "משה קיבל תורה מסיני".
מדוע סיני? כי סיני מייצג את אותו מצב קיום שבו תחתונים פגשו עליונים באופן ישיר. משה קיבל את התורה לא כספר לימוד של חוקים, אלא כ'מציאות האלוקית' המתגלה בעולם. ראינו את הנשמע ושמענו את הנראה. זה היה מעבר לכל חוש. זו הייתה חוויה של המציאות עצמה.
העבודה שלנו בלימוד תורה אינה רק אקרובטיקה אינטלקטואלית. זהו "לימוד כנתינתה" – ללמוד אותה כפי שניתנה. כשאנו לומדים תוספות, איננו רק עוסקים בלוגיקה; אנו מתחברים מחדש למעמד.
עלינו לשאוף לנוע מעבר ל"הוכחות" החיצוניות – שתמיד יכולות להיות נתונות לוויכוח מצד מדענים או ספקנים – ולגשת אל הפנימיות.
כפי שאומר דוד המלך: "טעמו וראו כי טוב ה'". אינך יכול להוכיח את טעמו של היין למי שמעולם לא שתה אותו. אתה יכול להראות לו את הנוסחה הכימית, אך אין זה הטעם.
מעמד הר סיני היה ה'טעימה'.
המסורה שלנו אינה חבילת מידע; היא הטעם המלווה של אותה התגלות על שפתיהם של כלל ישראל לאורך הדורות.
יהי רצון שנזכה לטעום ממתיקות התורה ולחיות באמונה ברורה שהיא נחלתנו.
