אל הארץ אשר אראך – ההליכה המכוונת להגיע אל התכלית
הבחירה באברהם אבינו היא ללא סיבה שקדמה לה
"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך אל הארץ אשר
אראך", הראשונים מקשים, הרמב"ן ועוד, שאין שום הקדמה לכך, זה נופל
כדבר פתאומי, בלי שום דבר מקודם, מדוע ה' אמר זאת לאברהם, העולם מלא
בני אדם, וה' אמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ
אשר אראך, מדוע, מה עשה אברהם שהוא זכה בזה.
המהר"ל כותב, וחוזר על כך מספר פעמים, זה יסוד גדול בדבריו, שזה בא
ללמדנו שאברהם שונה מנח. נח נבחר בגלל שהוא היה "איש צדיק תמים היה
בדורותיו", זאת היתה הסיבה שבורא העולם בחר בו והציל אותו מהמבול,
אולם הבחירה של אברהם לא תלויה בשום דבר, אין שום דבר מסוים
שהבחירה תלויה בו, כלומר, אברהם נבחר בלי שום סיבה, במילא, בכל מה
שהוא יעשה, אין שום אפשרות לבטל את הבחירה הזאת. אילו היתה כתובה
איזו שהיא סיבה, אז אם הסיבה הזאת היתה בטלה, הבחירה היתה מתבטלת.
הבחירה שנבחרה, כך אומר המהר"ל, היא בלי שום סיבה.
הנה, כאשר אדם רוצה משהו, הרי שאם הרצון מכוון כלפי דבר מסוים,
אין מקום לשאול למה, רצון לא מחפש סיבות, הוא רוצה בדבר הזה, כי הוא
רוצה. אם נאמר למה הוא רוצה, אז פירוש הדבר שאותו אדם רוצה את הסיבה,
ואילו את הדבר הזה הוא רוצה בדרגה שניה, היינו, הוא רוצה, כדי להגיע
לרצון ההוא. נמצא, אם אדם רוצה משהו, אז הרצון לא מחפש טעמים, הוא
לא מחפש סיבות,רצון -רוצה. וכשאדם רוצה משהו, אז הדבר הזה הוא הדבר
שאותו הוא רוצה.
"אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת
שמו אברהם" )נחמיה ט' ז'(, ה"בחרת באברם" היה לפני "והוצאתו מאור
כשדים", כך, כביכול בורא העולם אמר לאברהם, לך לך, תצא, אבל הדבר הזה
קדמה לו בחירה, בורא העולם בחר באברהם. הסיבה שהוא בחר, אין מקום
לשאול מה היא, אין סיבות, ה' בחר בו כי הוא רצה בו.
הרצון הזה, זה הרצון שתמיד, בכל מצב, בכל מקרה, בכל צורה, באיזה
אופן שלא ניראה, כך או כך, ההלכה היא, כפי שקיימא לן כר' מאיר, כדאיתא
בקידושין )ל"ו ע"א( "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים". רבי יהודה חולק
ואומר, שכשאנחנו עושים רצונו של מקום אנחנו קרויים בנים וכשאין אנחנו
עושים רצונו של מקום אנחנו קרויים עבדים, אולם רבי מאיר אומר, בין כך
ובין כך קרויים בנים. והוא מביא פסוקים המדברים בעובדי עבודה זרה, כאלה
שעזבו הכל, ואפילו הכי, בין כך ובין כך, קרויים בנים.
שורש הדבר הוא, "אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם", והבחירה
הזאת היא בחירה. בלי סיבה, לא בגלל, לא משום, לא בסיבת, "בחרת
באברם", כביכול, בורא העולם רוצה בנו. אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת
אותנו, ורצית בנו. אילו היתה כתובה איזו שהיא סיבה בתורה, הרי שהסיבה
הזו היתה תמיד מהווה תנאי, שהבחירה תלויה בזה.
בתורה שבכתב לא נתפרש שום דבר, על ענייניו של אברהם מלכתחילה.
המעשים הטובים שהוא עשה אחר כך, טירחתו היתירה במסירות נפש בהכנסת
אורחים, נטיעת האשל, ]שאף היא אינה מפורשת להדיא בתורה שבכתב[,
ועמידתו בנסיונות, כפי שנאמר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", נסיון
העקידה, אלו הדברים שנתפרשו, אבל הדברים האלו נאמרו אחר כך, אלו
דברים שנתגלו זמן רב אחרי שאברהם אבינו נבחר.
אברהם אבינו הוא אב – הוא הסיבה הראשונה
יש דבר אחד המפורש בתורה, והוא קרוב יותר לענין השורשי של אברהם
אבינו, אברהם אבינו נבחר, והבחירה הייתה באופן שהוא מהווה התחלה
חדשה, הוא לא המשך. אברהם אבינו הוא אב.
על הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". דורשים חז"ל
)בראשית רבה י"ב ט' ובעוד מקומות( "בהבראם, באברהם", היינו, אברהם
אבינו היה זה שאליו כביכול בורא העולם התכוין בבריאת העולם, הוא היה
הסיבה לבריאת העולם. כביכול בורא העולם ברא את העולם בהבראם, את זה
הוא רצה, זאת היתה הדמות, צורת האדם שבורא העולם רצה. לכן הוא נהיה
הראשית, הראש וראשון לכל העולם כולו, אב המון גוים, הוא אב לכולם, אב
לכל צורת אדם בבריאה.
מבואר בדברי הראשונים, ואף בזה מאריך המהר"ל, כי הנה, התורה
מסיימת "וימת תרח בחרן", אולם הוא חי עוד עשרות שנים אחרי כן, אחרי
שנאמר "ויאמר ה' אל אברם לך לך", אבל הביאור בזה, התורה מתכוונת
ללמדנו, שסיימנו עם תרח, וכעת זו התחלה חדשה, "ויאמר ה' אל אברם לך
לך", ומכאן הכל מתחיל. כאן זאת ההתחלה הראשונה, אברהם אבינו הוא לא
המשך של שום דבר, הוא התחלה של הכל.
מה ההבדל המפורש בין אברהם לתרח
והנה, יש בתורה שבכתב דבר אחד, שהוא הדגשה על השינוי, על ההבדל
וההפרש שבין אברהם לתרח. על תרח כתוב בסוף פרשת נח "ויקח תרח את
אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם
מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם", ומיד לאחר מכן,
בתחילת פרשת לך לך כתוב "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' וילך אתו לוט
וגו', ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו
ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען".
ההבדל היחידי שנתפרש בתורה בין אברהם לתרח, הוא, שתרח יוצא כדי
להגיע למטרה מסוימת, אבל הוא נעצר באמצע, הוא נעצר בדרך. התורה
מדגישה את הדבר הזה. יש כאן שתי יציאות, תרח גם הוא יצא ללכת ארצה
כנען, אולם תרח נעצר באמצע, ההגעה של תרח היא "ויבואו עד חרן וישבו
שם", עד שם הוא הגיע.
באמת, יש דבר מוזר מאד. הנה, אברהם הוא האב הראשון וכל האבות הם
מזרעו, והאמהות כולן הן בנות הרן, שרה היא בתו,רבקה היא נכדתו, וכןרחל
ולאה, אפילו רות המואביה שנקראת אימה של מלכות, גם היא נכדת הרן,
נמצא, שלמעשה כל הענין של צורת אדם בעולם, כולו מתחיל מתרח, כל
האבות והאמהות כולם, הם מזרעו של תרח. מה ענינו של תרח, מי הוא תרח
שהוא יהיה הראש וראשון, שהכל ממנו.
הרן צרף עצמו לאברהם אבינו–זה שרש האימהות
אגב עיסוקנו בסוגיא זו, נבאר עניינו של הרן. כי הנה, רש"י מביא )י"א
כ"ח( את דברי חז"ל, שהרן לא החליט, ואמר, אם הקב"ה יציל את אברהם אני
איתו, ואם לא, אני לא איתו, ואחרי שאברהם ניצל מכבשן האש,גם הרן הסכים
להיכנס לכבשן האש.
והנה, ההשקפה השטחית תופסת, שהרן התכוין, שאם יוצאים מכבשן
האש אז גם אני אכנס לשם, היינו, הוא התכוין לא להיכנס לכבשן האש, אלא
לטייל בו, הוא התכוין לחזור על מה שעשה אברהם.
אכן, זו טעות גמורה, מדובר כאן על אדם גדול, הוא התכוין למסור נפש.
אם ה' אכן יציל אותו, הרי שהוא יציל אותו, אך הוא ידע שההצלה לא מובטחת
לו. אין זה חלילה, כפי שרגילים להבין, כפי הנראה מחמת שכך לימדו אותנו
בקטנותנו, שהרן פשוט לא התכוין לעשות שום דבר, אלא סבר שכאן יוצאים
מכבשן האש, כאן האש לא שורפת, זאת שטות גמורה, האש שורפת, הוא ידע
זאת היטב, וידע שמכל העולם כולו יש רק אחד שניצל מכבשן האש, אבל הוא
התכוין, שאם אברהם ניצל מכבשן האש, סימן שזאת האמת, באופן, שהאמונה
שלו לא היתה מעצמו, אלא נתלית במישהו אחר. הוא באמת מסר את הנפש,
הוא התכוין למסור את הנפש, אבל, זה לא היה ממנו, הוא צירף את עצמו
לאברהם, אכן, בזה די כדי שמזרעו תצאנה האמהות. כך נראות האמהות, כך
נראה המקור שלהן, זה לא המקור של האבות, האבות הם הראשונים,
והאמהות, מצרפות את עצמן לאבות, והרן, היה ראש המצטרפים לאבות.
על כל פנים, שניהם בני תרח, ויצא כך, שתרח היה ראש וראשון, מתרח
יצא הכל.
תרח גם יצא ללכת לארץ כנען אך נעצר בדרך
הנה, כשהתורה מספרת שתרח גם הוא יצא ללכת ארצה כנען, מעצמו, הרי
שהוא התכוין להגיע לאותו מקום שבסופו של דבר אברהם אבינו הגיע אליו.
הוא לא הגיע, הוא נעצר בדרך, אבל התורה מעידה שהיציאה שלו היתה
"ללכת ארצה כנען", הוא יצא בכוונה טובה, אבל הוא מצא את אותה ארץ
כנען, בחרן, הוא נעצר ולא הגיע עד הסוף.
ההבנה בזה היא, להיות שורש לכל הדברים, צריך את הכוונה הטובה, את
היציאה, אבל להיות שייך, היינו, שהדברים יקראו על שמו, לשם כך צריך
להגיע. לצאת, תרח יצא, כפי שכתוב בפסוק "ויצאו אתם וגו' ללכת ארצה
כנען", הוא לקח את כולם והתכוין באמת ללכת ארצה כנען, וכשהתורה
מספרת שהוא התכוין ללכת ארצה כנען, היא מגלה לנו שכוונתו היתה להגיע
לאותו מקום שבסופו של דבר אברהם אבינו הגיע לשם, אבל הוא הפסיק ולא
הגיע, הוא נעצר בדרך, הוא לא הלך עד הסוף. אולם היציאה שלו היתה יציאה
אמיתית, יציאה שלימה, יציאה כדי ללכת ארצה כנען.
כאן נמצאת נקודת ההבדל המפורשת בתורה, בין תרח לאברהם אבינו.
כאן התורה מבדילה בין אברהם ותרח. זה הרי מפורש בפסוק אשרנכתב בדיוק
כמו המעשה של תרח, אלא ששם זה לא יצא לפועל ולא הגיע עד הסוף, ואילו
אצל אברהם אבינו זה כן הגיע עד הסוף.
זה כל ההבדל, בפרישה של אברהם מתרח התורה מגלה, שבזה נמצאת
נקודת ההבדל שבין אברהם לתרח. היינו, נקודת העומק, ההבדל הפנימי שבין
אברהם לתרח, במה אברהם נבדל מתרח, במה הוא נפרד ממנו, במה הוא לא
המשיך את דרכו של תרח.
שורש עניין עובדי עבודה זרה - "ויבואו עד חרן"
והנה, חז"ל מגלים לנו בעניינו של אברהם, שהוא פרש מאביו שהיה עובד
עבודה זרה. תרח היה עובד עבודה זרה, ואילו אברהם הוא זה שניתץ ושיבר
את הפסילים שבבית אביו, הוא היה הראש וראשון למבערי עבודה זרה מן
העולם.
הרמב"ם פותח בתחילת הלכות עבודה זרה, וכותב, "בימי אנוש טעו בני
האדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים
היה, וזו היתה טעותם, אמרו, הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג
את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו,
ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ב"ה, לגדל
ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו
של מלך. כיון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות
ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי
להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודה זרה". כך היה עיקר
עבודה זרה.
למי שמבין, הרי שכל עובדי עבודה זרה, בשרשם, יצאו ללכת ארצה כנען,
הם יצאו לקיים את רצון הבורא, ונעצרו בכוכבים. הם רצו להגיע כביכול
לרצונו של הבורא, רצו לקיים את רצונו, רצו להגיע עד אליו, אבל הם נעצרו
בדרך. הם הגיעו עד חרן, וישבו שם.
היינו, שורש הטעות של עובדי עבודה זרה, היא בזה שהם באמת חיפשו
לקיים את רצונו של הבורא, אז הם הלכו, הם יצאו כדי להגיע לרצונו של
הבורא יתברך, אבל הם הגיעו עד משהו שבדעתם כאן מתקיים רצונו, ושם הם
נעצרו.
הטעות שבעבודה זרה - "על פני"
הראשונים כותבים לבאר מה היא באמת נקודת הטעות, מדוע הם לא
צודקים, הרי זה הוא כבודו של מלך, לכבד את כל מי שהוא רוצה בכבודו
וביקרו, רצונו של המלך הוא כך, אם כן איפה היא נקודת הטעות.
הספורנו כותב על כך, כי הנה, בורא העולם אמר בעשרת הדברות, בדברה
השניה, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". מעתה, אמת, רצונו של המלך
שיכבדו את מי שהוא חפץ ביקרו, מי שנתמנה על ידו, אבל כל זה רק בזמן
שבאים למקום שנמצא בסמכותו של אותו אחד, אבל בבית המלך, בפני המלך,
הרי שכל מי שיכבד מישהו אחר, הוא פוגע בכבודו של המלך. זה הפירוש "לא
יהיה לך אלהים אחרים על פני", תמיד, בכל מקום, זה על פני, ועל פני, אין
מקום לכבד מישהו אחר. "לא יהיה לך אלהים אחרים" זאת האזהרה הראשונה
לעבודה זרה, וכשבורא העולם אומר "על פני", זאת התוספת, כאן נמצאת
התשובה לעובדי עבודה זרה, על פני אין מקום לכבד מישהו אחר.
באופן, שעובדי עבודה זרה רצו להגיע לקיום רצונו של הקב"ה, אבל הם
לא הגיעו עד פניו. הם הגיעו עד למה שנקרא המושג של כבוד, אבל למה
שנקרא פניו, לשם הם לא הגיעו, הם נעצרו לפני כן, הם נעצרו במערכת של
ההליכה אליו, אבל זה לפני, זה באמצע הדרך. להגיע, צריך להגיע אל פניו,
צריך לעמוד לפני המלך. זה נקרא לצאת כדי להגיע, ולהיעצר באמצע, כאן
מקומו של תרח שהיה עובד עבודה זרה, וכפי שממשיך שם הרמב"ם "וזה היה
עיקר עבודת כוכבים, וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה כו' כלומר הכל
יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך
הוא", הם דימו שכך עושים את רצונו. זה נקרא להגיע, אבל להגיע עד אמצע
הדרך.
המנוחה של שבת היא שגמרה את הבריאה
נעתיק עצמנו עתה לפרשה נוספת, שבסופו של דבר, היא תלמד אותנו גם
על הפרשה הזאת.
כתוב בפסוק )שמות כ' י"א( "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת
הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי". כל רבותינו מקשים כאן
קושיא גדולה, והיא כתובה אף בדברי חז"ל עצמם, כי הנה, לכאורה, לא כך
צריך היה לומר, לא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", אלא, כי
בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ.
אומר על כך המהר"ל. אילו היה כתוב כך, היה פירוש הדבר, שנגמרה
הבריאה בששת ימים, ואז לא היה שום טעם לקדושת שבת, זה לא היה שייך.
אין שום טעם בקדושת שבת לאחר שהבריאה נגמרה ושובתים בשבת כי הכל
נגמר ואין מה לעשות. אם הכתוב היה אומר, שהכל מרוכז בששת ימים האלו,
בתוך ששת ימים האלו נברא הכל, זה לא נקרא "וינח ביום השביעי, על כך
ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", אין שום סיבה לברך את השבת משום
שהמלאכה נגמרה.
אלא, האמת היא, והמהר"ל חוזר על כך מספר פעמים, ]את יסוד הדבר
הוא כותב גם בגור אריה על הפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי", גם בתפארת,
וגם בעוד מקומות[, שכשהגיעה השבת, אז העובדה שבאה שבת, היא
שהפסיקה את המלאכה. באמת, כך כתוב במפורש במשנה באבות )ה' ו'(
שישנם דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, והכונה בזה, שאי אפשר היה
להמשיך כי השבת הגיעה, אז הדברים האלה נעצרו באמצע, הבריאה הפסיקה.
לדוגמא, השדים נבראו בערב שבת בין השמשות, כי לא נגמרה בריאתם, אז
הם ברואים לא שלמים, וכך ישנם עוד כמה דברים.
יסוד הדבר הוא, השבת הביאה לעולם מנוחה, וכשהשבת נמצאת
מוכרחים להפסיק לעבוד, היינו, העובדה ששבת באה, היא היתה סיבה
שיפסיקו את העבודה, גמר המעשה נהיה משום ששבת הגיעה. אילו לא היתה
מגיעה שבת, הבריאה היתה ממשיכה הלאה.
וכך מיישב המהר"ל את הפסוק, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת
הארץ", פירוש, בכל ששת הימים, כולם, עשה ה' את השמים ואת הארץ,"וינח
ביום השביעי", יום השביעי היה סיבת המנוחה. לא מפני שנגמר משהו. אילו
היה נגמר משהו בששה ימים, הרי שלשביעי לא היתה שום משמעות.
נמצא אם כן, שההבנה בזה היא, שהשבת היא שהפסיקה את כל המלאכות
כולן, ולא מפני שהמלאכות נגמרו, "מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת
באת מנוחה" ]לשון רש"י בראשית ב' ב'[, השבת הביאה את המנוחה, פירוש,
הבריאה היתה יכולה להמשיך ולהמשיך, אבל אחרי שהשבת נבראה בעולם,
הרי שהשבת היתה זאת, שהיא עצמה היתה הגמר מלאכה של העולם. באה
שבת באה מנוחה. כך העולם נגמר, היינו, אין הכונה שזה כבר נגמר, ומכיון
שזה נגמר לכן השבת מקודשת, לא שייך לומר כך, אלא שקדושת שבת היא
היתה הגמר של כל המלאכות כולן. כשנבראה השבת, ממילא פסקו המלאכות.
אז נבראה המנוחה מכל המלאכות. השבת היתה סיבת המנוחה ולא להיפך.
מכאן אנו לומדים חידוש, זה יסוד גדול, וזה המקור לדברי חז"ל שמביא
רש"י על הפסוק "ועשית כל מלאכתך" )שמות כ' ט'( "כשתבא שבת יהא
בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה", פירוש, השבת היא לא איסור לעשות
מלאכה, השבת היא מציאות כזאת שאין טעם במלאכה, אין צורך במלאכה,
המלאכה כבר נגמרה. היינו, ההארה של השבת, מציאותה של השבת, מביאה
לכך, שאין כבר צורך במלאכה, המלאכה כבר כלתה, הגענו כבר למנוחה
מהמלאכה הזאת. "יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה", אלו הם הפנים של
שבת.
אנו לומדים מזה, שבמציאות של הזמן, יש זמן שבו כביכול בורא העולם
ברא את המנוחה. והנה, השבת היא כידוע מעין עולם הבא, מעתה, כיון שאנו
יודעים שאין אדם מת וחצי תאותו בידו, הרי שאדם מגיע לעולם הבא תמיד
באמצע, אבל העולם הבא, שם זה מקום מנוחה, כאן, במקום הזה, במצב הזה,
במציאות הזאת, אז כל המלאכות נגמרו, אין מקום להמשיך, הכל נגמר.
השבת היא מעין עולם הבא, היינו, השבת היא מעין תכלית. העולם צריך
להגיע לתכליתו. וכמו שאנו אומרים בתפילת שבת "אתה קדשת את יום
השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ", התכלית היא תמיד סוף המעשה,
היינו, לכאן התכוונו להגיע, כאן נמצאת המנוחה מכל המעשים כולם, כל
המעשים נגמרים, במציאות הזאת שנקראת מנוחה. זאת מציאות התכלית
בעולם. ברגע שמאירה ומתגלה התכלית, הרי שאז זה המצב של "באה שבת
באה מנוחה", מנוחה, פירושה, המצב שאחרי המלאכה, אחרי שהמלאכה
נגמרה. וכך, גם באמצע המלאכה, כשמגיעה המנוחה, אז המלאכה נגמרה.
היינו, כשמתגלה המציאות הזאת שנקראת מנוחה, היא גומרת את כל
המלאכות. זה הוא העומק של "יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה", הכל,
כל מה שצריך להיעשות, כבר נעשה, הכל כבר עשוי.
זה העומק המיוחד שיש בשבת. הגילוי של מעין עולם הבא, מעין אותו
מצב שנקרא מנוחה. בזמן שאותו מצב מאירומתגלה, אז, כבר אין מקום יותר
למלאכות. אז אנחנו כבר נמצאים בסוף של המלאכה, אנחנו כבר נמצאים
אחריהם. גם כשהשארנו את הכל באמצע, אז אנחנו נמצאים אחריהם. זאת
המציאות של שבת.
והנה טוב מאד – זו הארת התכלית של שבת
בסוף מעשה בראשית, כתוב, "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב
מאד" )א' ל"א(, לכאורה קשה, איך אפשר לומר טוב מאד אחרי שהבריאה
התקלקלה. הלא זה כבר היה אחרי החטא, אדם הראשון חטא ביום ששי, ביום
שהוא נברא, והאמירה הזאת "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"
נאמרה אחרי הכל, היינו, אחרי החטא, אחרי הגירוש, אחרי הכל, מעתה, היכן
ה"טוב מאד" כאן, האם זה טוב מאד, עד עתה, כשלא היה חטא, נאמר "וירא
אלקים כי טוב", ואילו עכשיו, שכבר היה החטא, והכל השתבש והשתנה, שום
דבר כבר לא כפי הכוונה הראשונה, עכשיו נאמר "וירא אלקים את כל אשר
עשה והנה טוב מאד", כעת זה כבר לא טוב בלבד אלא טוב מאד, אכן, על פי
מה שנתבאר, נבין זאת, ונבאר.
הנה, את האמירה הזו "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", אמר
כביכול בורא העולם אחרי שנגמרו כל המלאכות, היינו, אחרי בין השמשות,
זה כבר נאמר בשבת, וכאן, עלינו להבין, כי הנה, הבריאה כולה נמצאת בשני
מצבים, המצב של ימות החול, והמצב של שבת. המצב של שית אלפי שנין,
והמצב של האלף השביעי. המצב של היום לעשותם והמצב של ומחר לקבל
שכרם. אלו שני המצבים, היום לעשותם, אלו ימות החול, ימי המעשה,
והמעשה כולו מתכוין להביא אותנו אל התכלית, אבל בשבת אין מעשה,
בשבת מאירה התכלית, "תכלית מעשה שמים וארץ", לכן השבת היא מעין
עולם הבא, היינו, אנו חיים פה, אבל אנו חיים פה את המצב של התכלית, של
הסוף, של חיי העולם הבא.
המכוון של בורא העולם בבריאת כל העולם, היה, כדי להגיע לאותה
תכלית. בשורות הראשונות בספר מסילת ישרים, הוא מביא את מה שמלמדים
אותנו רבותינו, מה שהתורה מלמדת אותנו, שהאדם נברא להתענג. בריאתו
של אדם היתה כדי להתענג, כדי להתענג על ה'. בורא העולם ברא את האדם
כדי להיטיב איתו, ולהיטיב איתו טובה שאין לנו בה שום מושג, וכמו שכתוב
בגמרא בברכות )ל"ד ע"ב( "אבל לעולם הבא, עין לא ראתה אלקים זולתך".
זה דבר שהדעת לא תופסת, אנחנו לא מסוגלים להבין זאת במצב שאנו
נמצאים בו היום, אנחנו היום כאן בקטנותנו ובאפסותנו, לא מסוגלים אפילו
לדעת מה מחכה לנו, לא מסוגלים אפילו לדמות, אין לנו שום השגה, אבל כדי
שאותו תענוג, אותו מכוון, אותה הטבה, תתקיים בשלימות, אז אנחנו חייבים
לעבוד דרך עולם המעשה. דרך אותם ימי החול. ימי המעשה, אולם הכוונה
העיקרית היא לא אליהם, הכוונה העיקרית היא להפיק מהם את אותה תכלית,
זה המכוון. הימים האלה הם ימים שכל בריאתם היא אך ורק כדי להביא אותנו
אל אותה שבת. כשלעצמם, הם לא המכוון.
חסד גדול עשה איתנו בורא העולם בזה שהוא נתן לנו את השבת. "מה
היה העולם חסר מנוחה", המעין של העולם הבא לא היה פה בעולם הזה,
העולם הזה היה רק העולם הזה, הוא היה כפי תפקידו, להיות המצב של "היום
לעשותם", אבל, כפי שכתוב בגמרא בשבת )י' ע"ב( "אמר לו הקב"ה למשה
מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך
והודיעם", המתנה הטובה הזאת, זאת מתנה, זה לא שכר. השבת בעצמה,
כשהיא ניתנה, היא ניתנה כמתנה, לא כשכר. המתנה היא, שבעולם הזה אנחנו
נמצאים בתוך מציאות שהיא מעין עולם השכר.
בזמן שנמצאת בעולם הארה מהעתיד, שהוא זמן המנוחה באמת, אז
באמת הכל טוב מאד, כי הכל הגיע לסוף הדרך, הכל כבר נעשה. כל מה שצריך
להיעשות כדי להגיע לשם, כבר נעשה. וירא אלקים את כל אשר עשה והנה
טוב מאד, משום שמכאן, מהמקום שכל מלאכתך כאילו היא עשויה, היינו,
שכל הדרך כדי להגיע אל התכלית, היא כבר נמצאת, היא כבר נעשתה, הרי
שבזמן שהתכלית עצמה מאירה, בזמן שהיא נמצאת איתנו, אותה תכלית
שנמצאת איתנו, עושה והופכת את הכל לטוב מאד.
הרי בסופו של דבר, כל הדברים האלה הם קיימים רק בדרך, אבל בסוף
הדרך, הרי זה באמת טוב מאד, הרי אז מתגלה באמת הרצון האמיתי, המכוון
האמיתי, שכל בריאתו של האדם זה רק להתענג על ה', וכדי שהוא יקבל את
כל השפע ואת כל הטוב, שבורא העולם רוצה להעניק לו.
זמן הדרך שאנחנו הולכים כדי להגיע, ככל שיארך, כל הדרך הזאת, כלפי
המצב שאנחנו נימצא אחרי שנגיע, זה אפילו לא כשניה אחת. כלפי נצח
נצחים, הרי שכל זמן שנמנה, הוא הולך וכלה, הולך ואוזל, הוא נגמר, אבל
נצח לא נגמר, לעד ולנצח נצחים, זה טוב מאד.
"והנה טוב מאד – והנה טוב מות"
חז"ל דורשים על טוב מאד, כאילו היה כתוב טוב מות. והכי איתא
בבראשית רבה )ט' ה'( "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד
והנה טוב מות" טוב זה החיים, טוב מאד זה המות. מה המשמעות, מה פירוש
המילים בזה. טוב מאד זה המות, הכוונה היא, המות הוא תחילת כניסה
למציאות יותר גבוהה. המות הוא ההריון, העיבור, של המציאות שאחרי
תחיית המתים. מעתה, החיים שאנו חיים פה הם טוב, "וירא אלקים כי טוב",
אבל אחרי החטא, משנתחדש המות, אז כאן נתחדש ה"מאד", זאת לגמרי
מציאות אחרת.
דוגמא לכך, ביצת תרנגולת היא טוב, זה דבר טוב, אפשר לעשות ממנה
כל מיני מעדנים, אבל כשדוגרים על ביצת תרנגולת ויוצאת ממנה תרנגולת
חדשה, ואותה תרנגולת ממשיכה להטיל ביצים, אז הביצה הזאת הופכת מטוב
לטוב מאד.
"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", מאד, אותה תוספת חיים,
אותה מציאות, שהיא המציאות האמיתית, המציאות הנצחית, המציאות
שאליה אנחנו נגיע בוודאות, כל אחד מגיע אליה, וכפי שאומרת המשנה
בסנהדרין בתחילת פרק חלק "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", וגם אלו
שכתוב שם במשנה שאין להם חלק לעולם הבא, גם עליהם כתוב בגמרא )שם
ק"ד ע"ב( "דורשי רשומות היו אומרין כולן באין לעולם הבא". בסוף כולם
יגיעו. זו דרך ארוכה, ארוכה מאד, ואפילו מאד מאד, אבל כל זה, כלפי אותו
נצח נצחים, כשניה אחת. זה עברוחלף, זה איננו, לקח המון זמן, אבל זה חלף.
המשמר שבת כהלכתו ודאי יגיע לתכלית
עתה נוכל להבין את פירוש פשר דברי הגמרא בשבת, הדורשת את הפסוק
בישעיהו )נ"ו ב'( "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת
מחללו ושומר ידו מעשות כל רע" והכי איתא התם "אמר רבי חייא בר אבא
אמר רבי יוחנן, כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש
]ויש גירסא כאנוש[ מוחלין לו, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו, אל
תקרי מחללו אלא מחול לו.
והנה, הדברים תמוהים, מעולם לא נשמע דבר כזה. יום כיפור ידוע כיום
כפרה וסליחה המכפר על עבירות, אבל מעולם לא שמענו ששבת מכפרת על
עבירות, אין רמז על כך בשום מקום, לא בתורה שבכתב, בפשטות, וגם לא
בתורה שבעל פה, חוץ מהגמרא הזאת, השבת לא מכפרת. ובפרט, שנאמר כאן
רק דבר אחד שהשבת מוחלת עליו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מחול
לו. איזו מין מחילה זאת, במה השבת מוחלת, במה היא מכפרת, במה נהיה
מחול לו כשהוא עובד עבודה זרה כדור אנוש, אם הוא משמר שבת כהלכתו.
אכן, פירוש הדבר, מי שמשמר שבת כהלכתו, כשהוא מחפש את בורא
העולם, אז הוא מגיע עד הסוף, הוא מגיע עד התכלית. עובד עבודה זרה כדור
אנוש, כפי שכתוב ברמב"ם, זה מי שמחפש את בורא העולם ונעצר, הוא מגיע
עד הכוכבים ושם הוא יושב, שם הוא נעצר. כשהשבת מאירה, אז מי שמחפש
את בורא העולם, יגיע עד אליו. "מחול לו", היינו, משום שכל מי שעובד
עבודה זרה כדור אנוש, אז בשבת הוא יגיע. אם הוא משמר את השבת כהלכתו
אז הוא יגיע לתכלית, אז הוא באמת יפסיק להיות עובד עבודה זרה, משום
שזה ענינה של השבת. השבת מביאה אותו אל סוף המעשה, היא מביאה אותו
אל התכלית באמת.
אראך עולה כמנין שבת – זו התכלית
והנה, הדבר מובן, שכשכתוב כשבורא העולם אמר לאברהם אבינו "לך
לך, מארצך, ממולדתך, מבית אביך, אל הארץ אשר אראך", פירוש הדברים,
שכביכול בורא העולם הראה לו את התכלית, ואמר לו, תתחיל ללכת, ואני
אראה לך לאן אתה תגיע. אל הארץ אשר אראך.
בכמה ספרים מספרי רבותינו כתוב, כי הנה, ידוע, שאת האותיות כמנפ"ץ,
האותיות הסופיות, בדרך כלל מחשבים אותן כפי המנין, אבל יש פעמים
שמחשבין אותן במנין יותר גדול, היינו, באופן שהאותיות כמנפ"ץ באות אחרי
תי"ו, ולפי הסדר, ך' היא חמש מאות. ם' שש מאות, ן' היא שבע מאות, ף'
שמונה מאות, וץ' זה תשע מאות, כך, שהאות ך' היא חמש מאות. מעתה, על
פי החשבון הזה, המילה 'אראך', עולה בגימטריא שבע מאות ושתים, כמנין
'שבת'.
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", הכוונה
היא, וזה גם הפירוש הפשוט של המילים, הארץ אשר אראך, זה, לאן תגיע
בעתיד. אני אראה לך משהו, פה, מהתכלית שאליה אתה תגיע. לך לך, אתה
תצא מפה ותלך, ואז אני אראה לך לאן אתה תגיע, אל הארץ אשר אראך.
מעתה, הדבר היחידי שאנו יכולים להבין להסיק ולדעת, מי הוא זה הרצוי
כביכול לבורא העולם, הנה, כאמור, לרצון אין סיבות, רצון, לא שואלים למה,
אבל בכל זאת, הרצון רוצה את זה ולא את זה, מעתה, איפה הרצון נמצא, על
מה הרצון חל, אכן, אם נצרף את כל מה שנתבאר, עומק ויסוד הדברים הוא,
כביכול, עיקר רצונו של בורא העולם בבריאת העולם זה להגיע לאותה תכלית,
זה עיקר רצונו.
"רצה במנוחתנו", שמנוחתנו תהיה מנוחה כרצונך, הרי בזה אתה רוצה.
הנחילנו באהבה וברצון שבת קדשך, זה הרי רצונך שלך. זה עיקר רצונו של
בורא העולם, להיטיב, להשפיע את הטוב באופן השלם ביותר. מי שמכוין את
עצמו לגמרי לאותה תכלית, מי שמכוון אל אותה תכלית באמת, הוא זה שאותו
רוצים, משום שזה הרי הרצון עצמו. מי שמכוין את עצמו לאותה תכלית, הוא
האדם הרצוי, בו, כביכול, רוצה בורא העולם, אליו הרי מכוון הרצון, הוא, הרי
לזה הוא הולך, לזה הוא שואף, ולזה הוא רוצה להגיע, והוא לא נעצר בדרך,
אז הוא זה שאותו רוצים.
לכאורה, כשנאמר לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל
הארץ אשר אראך", הוא כבר היה בחצי הדרך, הלא תרח כבר לקח אותו, הם
יצאו ללכת ארצה כנען, אבל הם הגיעו לחרן, וחרן לא היה ארצו, לא מולדתו,
ולא בית אביו, הם יצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען. אבל באמת, אברהם
אבינו צריך היה ללכת עוד פעם גם את הדרך שתרח עשה, כל מי שרוצה
להגיע, הרי שלהגיע, מגיעים מנקודת המוצא. צריך היה ללכת עוד פעם, כדי
שכל ההליכה כולה מתחילתה, תהיה כולה מכוונת אל אותה תכלית.
עם ישראל תמיד הולך אל התכלית
אנחנו צריכים לדעת, אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, אנחנו בניו של
אברהם אבינו, שכך נאמר לו, "לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך", וכך אנחנו
הולכים כל חיינו. בכל חיינו אנו הולכים אל הארץ אשר אראך. זה ההבדל
בינינו ובין כל יתר צאצאי תרח. אנחנו מכוונים את עצמנו, כל משך הזמן,
תמיד אנחנו הולכים אל הארץ אשר אראך. לשם אנחנו מכוונים. לשם אנחנו
הולכים, לשם אנחנו רוצים להגיע.
הדבר ידוע, הדבר הזה נמצא בדמנו, בעומק הנשמה שלנו. הרוב המכריע
של כל המהפכות בעולם, שהם כולם רצו להגיע לאיזו מין ארץ אשר אראך
מזוייפת, נעשו על ידי יהודים. אנחנו הגורם בעולם, שתמיד מבקש ללכת
הלאה, ללכת אל הארץ אשר אראך, הגורם המתסיס בעולם, הגורם שלא נותן
לשקוט, לשבת, לנוח פה, כך זה היה, זה דבר ידוע, כל האנטישמיות בנויה על
זה, וכל האנטישמים, כולם דיברו על היהודי הנודד.
אנחנו שכחנו את עצמנו, יצאנו מעצמנו, ומזה זמן רב אנחנו כבר לא
אנחנו, אבל במקור, והדבר הזה עדיין קיים, כל העולם כולו מחפש פה את
הארץ אשר אראך.
שמעתי, סיפר רבנו, מאדם שהיה בגלות סין בזמן מלחמת העולם השניה,
הוא הלך ברחוב, שם באותו מקום שהוא ובני הישיבה היו, בשנחאי, ושמע
מתוך רדיו את אותו אותו רשע, זה שהתכוין להשמיד להרוג ולאבד את כל
היהודים מנער ועד זקן, וכאשר הוא היה משמיע את דבריו בכלי התקשורת,
הוא היה צווח כמו חיה רעה, אותו אדם ידע את השפה, וכאשר הוא שמע את
הדברים הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו. הוא שמע שההוא צווח ואומר, בואו
ונסלק מהעולם את העם שלא נותן לנו לחיות במנוחה, והוא נבהל מאד, מה
הוא אומר, הוא לא שמע זאת אף פעם, זה היה בשבילו דבר חדש. אז הוא רץ
מיד אל המשגיח, רבי יחזקאל לוונשטיין, ואמר לו, שמעתי עכשיו מפיו של
הרשע דברים כאלה וכאלה, מה זה, ענה לו על כך המשגיח, הפעם הוא אמר
את האמת.
יש משהו בכלל ישראל, שלא נותן לחיות, אנחנו בעצם לא נותנים לחיות.
כל מי רוצה להתרווח פה, ולחיות פה חיים שקטים, חיים נוחים, לחיות פה
חיים עם אשליה של מעין עולם הבא, כאשר לא חשוב מה יהיה מחר, על מחר
נראה מחר, כל מי שרוצה לחיות באשליה הזאת, כלל ישראל לא נותן זאת.
כלל ישראל נמצא בעולם, והוא עדיין בתוך ה"לך לך, אל הארץ אשר אראך".
זה לא פה, זה לא המקום, אנחנו הולכים לשם. כך שבעומק הדברים, אנחנו
בעצם ממאיסים עליהם את החיים.
כאן נמצא, אותו רצון, שכביכול בורא העולם אוהב אותנו ורוצה בנו. הוא
אוהב אותנו ורוצה בנו משום שאנחנו מכוונים לרצונו. ככל שנהיה מכוונים
יותר לרצונו, בגלוי, ככה נהיה רצויים יותר. בורא העולם רוצה בנו משום
שאנחנו מכוונים לרצונו האמיתי, רק לקראת זה אנחנו הולכים. אנחנו בני
אברהם, אנחנו ממשיכים את ה"לך לך, אל הארץ אשר אראך", זאת הסיבה
שבורא העולם אוהב אותנו ורוצה בנו.
כשאנחנו פונים הצידה מהנקודה הזאת, חלילה, אנחנו פשוט מסכנים את
חיינו. בורא העולם בחר בנו, רוצה בנו, והרצון הזה לא מביט אל מעשינו.
הרצון הזה אין בו הבדל. מה שלא נעשה, אנחנו רצויים, משום שאנחנו
מכוונים לאותה תכלית, והתכלית תגיע. "כל ישראל יש להם חלק לעולם
הבא". אנחנו מכוונים באמת לאותה תכלית שהיא היא רצונו יתברך. אבל
כשאנחנו לא מכוונים לאותה תכלית, אז בודקים אותנו, האם אנחנו כן ראויים
או לא ראויים. הדבר היחידי שיכול להציל אותנו, יהא, אם אנחנו נשים את
עצמנו ב"אהבת אותנו ורצית בנו", שם לא מתבוננים למעשים. הרצון רוצה
בנו, בכל מה שלא נעשה, אם אנחנו רק מכוונים לאותה תכלית.
הדבר הזה מרומז ב"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית
אביך אל הארץ אשר אראך". כאן התורה מגלה לנו, שהבחירה שבורא העולם
בחר באברהם היא בחירה בלי שום תנאי, בלי שום סיבה, בלי שום טעם, בלי
שום למה, רצון נקי.
אם אנחנו רוצים להיות רצויים, אנחנו צריכים להיצמד לאותו "לך לך, אל
הארץ אשר אראך". בדבר הזה אנחנו רצויים בכל מצב. כמובן, יקחו מאיתנו
חשבון על כל מעשה ומעשה שעשינו. לא יוותרו לנו על שום דבר. אבל את
הרצון, את הבחירה, את "חשק ה' בכם ויבחר בכם" )דברים ז' ז'(, את הדבר
הזה לא איבדנו, את הדבר הזה אנחנו לא מאבדים אף פעם, אבל מכיון
שהתורה גילתה את הדבר הזה באמירה הזאת, "ויאמר ה' אל אברם לך לך
מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", כאן התורה גילתה את
הבחירה בלי שום טעם, בלי שום סיבה, בלי שום למה, מעתה, אם אנו רוצים
שיתקיים בנו, אותו רצון, אותו "אהבת אותנו ורצית בנו", פה זה נמצא.
ונסיים במה שאמרו חכמים, כפי שכותבים כמה מרבותינו, על דברי
הגמרא בפסחים )קי"ז ע"ב( שמביא רש"י על הפסוק והיה ברכה )י"ב ב'(
"יכול יהו חותמים בכולם, תלמוד לומר והיה ברכה. בך חותמים ואין חותמין
בכולן", אברהם אבינו הוא תחילת הדרך של כלל ישראל, כאן התחיל כלל
ישראל, אלו הם הצעדים הראשונים שלנו בעולם, לך לך מארצך, בך חותמים
ולא בכולם, אלו הצעדים הראשונים, ואלו יהיו הצעדים האחרונים, החתימה,
היינו, סוף הדרך, תהיה, כשיחזרו לאותו לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית
אביך, אל הארץ אשר אראך שתתגלה במהרה בימינו.
הגרמ"ש זצ"ל