Friday, January 17, 2025

Miraculous Delivery

 …and she sent her maidservant and she took it” (2:5)


The Torah relates that Pharaoh’s daughter Bisya went down to bathe in the Nile River, and upon seeing a basket floating amongst the reeds, “vatishlach es amasa”; the plain meaning of the text is that she sent her “amah” – “maidservant” to bring the basket to her. Citing a homiletic interpretation, the Talmud translates “amah” as “arm”; she extended her arm which became miraculously elongated, allowing her to reach the basket.1 It is not feasible that Bisya was aware of the pending miracle. What then was her intention when extending her arm? Why was it necessary for Moshe to be retrieved in such a miraculous manner? In Parshas Vayigash the verse states that Yaakov Avinu blessed Pharaoh.2 Citing the Midrash, Rashi records that Yaakov imbued Pharaoh with the ability to control the waters of the Nile; when he would approach, the waters would rise up towards him.3 Pharaoh’s daughter extended her arm to reach the basket because she was summoning the waters to rise up and deliver it. Since she was the offspring of Pharaoh she too was a beneficiary of Yaakov’s blessing. To emphasize the unique nature of the child that she was retrieving, Hashem suspended her ability to summon the water and performed a miracle on Moshe’s behalf.


1.Sotah 12b 2.47:10 3.Ibid


Growing Pains

“…Moshe grew up and went out to his brethren and observed their burdens…” (2:11)


The Torah relates that when Moshe grew up he went out to see the plight of his brethren. Citing the Midrash, Rashi comments “nasan einav v’libo lihiyos meitsar alaihem” – “he went out to see and experience their anguish”.1 Moshe must have been aware of the predicament which had befallen his brethren. Judaism does not promote self-flagellation. What then was gained by Moshe going out to see their pain? Rashi observes that there appears to be a redundancy in the verses. In verse ten the Torah states “and the boy grew up”.2 Why does the Torah in verse eleven repeat “and Moshe grew up”?3 Rashi explains that the first verse is referring to Moshe’s physical growth, while the second verse is describing his ascent in status; he was given the charge over “Beis Pharaoh” – “the house of Pharaoh”.4 In Parshas Yisro the Torah records that Hashem emancipated Bnei Yisroel from “beis avadim” – “a house of servitude”.5 Rashi comments that “beis avadim” refers to “Beis Pharaoh”, where Bnei Yisroel were Pharaoh’s direct servants.6 By placing Moshe in charge of Beis Pharaoh, Pharaoh was appointing Moshe as the Minister over Jewish Affairs. Since Moshe was now in a position where he could assist his brethren, he went out to see what actions he could take to ease their hardship. This interpretation is supported by the Midrash which comments on this verse that Moshe instituted that Bnei Yisroel would be given Shabbos as a day of rest.7


1.2:11 2.2:10 3.2:11 4.Ibid 5.20:2 6.Ibid 7.Shemos Rabbah 1:28


The Jewish Problem

“Come, let us deal wisely with them…” (1:10)


The Torah relates that the Mitzrim were afraid that Bnei Yisroel were becoming too numerous. Looming over their heads was the possibility that in the case of a war Bnei Yisroel would join forces with the enemy and drive the Mitzrim out of their land. Pharaoh and his advisors devised a course of action to prevent their worst fears from materializing. The Ba’al Haggada states “‘vayarei’u osanu hamitzrim’ – ‘the Mitzrim dealt with us in a malevolent manner’, as it is recorded in the Torah ‘havah nischakmah lo’ – ‘come let us deal wisely with them'”. Why was Pharaoh’s strategizing as to how to deal with a perceived threat viewed as his greatest malicious act against Bnei Yisroel? His solution and the manner in which his orders were executed should be cited as examples of his evil behavior, not his desire to protect his nation’s security. In contemporary society we continuously search for methods by which we can categorize different conditions and behaviors. By identifying and labeling a problem we gain a certain confidence that the problem can be corrected. Unfortunately, often in our haste to identify a situation which we are having difficulty controlling, we mislabel a condition and create a problem where no problem exists. Particularly when dealing with children, care must be taken to ensure that we, as parents and educators, do not label our children as “problems”. Even when the correct diagnosis has been made, we must proceed with caution to ensure that we do not transform a child with a problem into a “problem child”. The grossest injustice that can be done to a person is to label him as a problem. The damage caused to a child’s self- esteem due to the manner in which he is perceived by others and consequently comes to view himself, can be irreparable. Whereas the harm which Bnei Yisroel suffered at the hands of the Mitzrim lasted only for the duration of time they spent in servitude and affected only those who were present, the perception created by Pharaoh that Jews are a public menace still haunts us today. The ultimate act of evil perpetrated against Bnei Yisroel by Pharaoh was labeling them as “the Jewish Problem”.


1.1:9,10

R' Zweig Shlita

Shabbos Table Talk

At countless Shabbos tables the conversation is going to revolve around the hostage deal - is it the right thing or not? My opinion is .... What does my opinion matter???

The other main topic will be the new President. 

Both topics are fruitless conversations [unless discussed from a Halachic or Hashkafic Torah perspective]. No benefit. Just plain old דברים בטלים which is always assur but worse on Shabbos. There are countless lovely divrei Torah that will nourish mind and soul.

Please be mindful of this. 

Much love...  

גדרם

דברים בטלים (יומא יט ב, לגירסת המאירי שם; מדרש תהלים (בובר) לט ד), הנקראים גם דברים אחרים (גמ' שם, לגירסתנו), שיחת חולין (סוכה כח א) או: שיחה בטלה (רמב"ם דעות ב ד), והם שיחת הילדים וקלות ראש (רש"י יומא שם ד"ה ולא בדברים אחרים), ודברי הבאי ושחוק (רש"י סוכה שם ד"ה שיחת חולין כח א), והיא שיחת רוב בני אדם (רמב"ם שם), כמו חשבונות כמה סאים תבואה היו לנו בשנה פלונית, כמה דינרים הוציא בחתונת בנו, וכיוצא באלו, שהם בכלל שיחה בטלה, שאין בהם צורך כלל (רמב"ם שבת כג יח). ויש מי שכתב שבכלל מצות קְדֹשִׁים תִּהְיוּ (ויקרא יט ב) הוא גם שישמור פיו ולשונו מן הדבור הנמאס, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו (רמב"ן שם. וראה סוכה כח א שרבן יוחנן בן זכאי שמימיו לא שח שיחת חולין).


ראשונים חילקו הדיבור לחמשה חלקים:


זה שמצוה בו, כקריאת התורה ולימודה.

זה שנאסר, כשקר ורכילות.

האהוב, כשבח המעלות השכליות והמידות.

המותר, כפרנסתו ומאכליו ושאר צרכיו.

והנמאס, כרוב סיפורי ההמון במה שאירע, ובמה שהיה, ומה מנהגי המלך פלוני, ואיך היתה סיבת מות פלוני, או איך התעשר פלוני, וזהו שקראו שיחה בטלה (פירוש המשניות לרמב"ם אבות א יז), או דברים בטלים.

דינם

היתר דיבור בהם

נאמר: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם (דברים ו ו-ז), ונחלקו תנאים:


יש אומרים שרק בם - בדברי תורה (רש"י יומא יט ב ד"ה בם, השני) - יש לך רשות לדבר, ולא בדברים בטלים (תנא קמא שם, לגירסת המאירי שם; מדרש תהלים (בובר) לט ד).

ויש אומרים שלא יהיה עיקר דיבורך אלא בם, שתעשה אותם - את דברי התורה - עיקר, ולא תעשה אותם טפלה, ולא יהיה משאך ומתנך אלא בהם (ספרי ואתחנן לד, ורש"י עה"ת שם ז ד"ה ודברת בם; כן משמע מרב אחא בגמ' שם), וכן אמרו: העושה תורתו עיתים הרי זה מפר הברית (רבי חלקיה בשם רבי סימון בירושלמי ברכות ט ה).

אף אמוראים נחלקו בדבר:


יש אומרים שהשח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר: ודברת בם (רבא בגמ' שם), ואינו אלא אסמכתא, והאיסור מדרבנן (פרי מגדים או"ח קנא, אשל אברהם סק"א), שעיקרו של כתוב נצרך לחיוב קריאת-שמע (ראה ערכו).

ויש אומרים מכתוב אחר שהשח שיחת חולין עובר בלאו - מדרבנן - שנאמר: כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר (קהלת א ח. רב אחא בר יעקב בגמ' שם), דהיינו שאין לו רשות לדבר (רש"י שם ד"ה לא יוכל).

ונחלקו ראשונים:


יש אומרים שלא אמרו שיש איסור לשוח שיחת חולין, אלא כשמפסיק בעת שקורא בתלמוד ושח שיחת חולין, שנאמר בם: בקריאת שמע יש לך רשות להפסיק מן התלמוד, ולא בדברים אחרים (רבנו חננאל שם; ערוך, בם), וכן אמרו: הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר: הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם (איוב ל ד. רבי לוי בעבודה זרה ג ב).

יש אומרים שאסור לעולם לדבר דברים בטלים (כן משמע מהגהות מימוניות (קושטא) תלמוד תורה ג יג; דרכי משה יו"ד רמו סק"ט, בשמו; רמ"א שם כה), וכן אמרו: מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה (ירמיה ב כה), מנעי לשונך מדברים בטלים כדי שלא יבוא גרונך לידי צמאה (רב נחמן בר יצחק ביומא עז א), בצאתך בגולה (רש"י שם ד"ה שלא יבוא), ויש מהחכמים שאמרו עליהם שמימיהם לא שחו שיחת חולין (סוכה כח א, על רבי אליעזר ורבן יוחנן בן זכאי; רמב"ם דעות ב ד, על רב).

ויש אומרים שאף הסוברים שהשח שיחת חולין עובר בעשה ובלאו, לא נתכוונו הלכה למעשה, אלא דברו דרך צחות (כן משמע מהמאירי יומא שם).

שיחת חולין של תלמידי חכמים

שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד (סוכה כא ב, בנוסחאות לא מצונזרות), שצריך להטות אוזן אף לשיחת החולין שלהם, שאפילו בשיחת חולין של תלמיד חכם הוא כולל בהם דברי תורה על מנת להשמיע לתלמידים (רש"י שם ד"ה מלתא), וכתבו אחרונים שתלמיד חכם צריך לסדר מראש את שיחת החולין שלו שתהיה צריכה תלמוד (לשלשה באלול המורחב ע, בשם הראי"ה קוק).


מיעוט הדיבור בהם

לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו, ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים, ועל זה ציוו חכמים ואמרו: כל המרבה דברים מביא חטא (אבות א יז); ואמרו: לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה (אבות שם). וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מועטים וענייניהם מרובים (רמב"ם דעות ב ד).


לימודם

יש מהראשונים שכתב בטעם האיסור ללמוד בספר בן סירא (ראה ערך חכמות חיצוניות), שאין בדבריו טעם או תועלת, אלא איבוד הזמן בדברים בטלים (פירוש המשניות לרמב"ם, הקדמה לפרק חלק).


הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה

הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים הוא מכת לצים, ושתי רעות בדבר, שכל המרבה דברים מביא חטא, ושהוא בטל מדברי תורה (שערי תשובה לרבנו יונה קעז).


בבית כנסת

שיחה בטלה היא מן הדברים של קלות ראש, שאין נוהגים בהם בבתי כנסיות ובתי מדרשות (רמב"ם תפלה יא ו; טוש"ע או"ח קנא א), ואפילו שיחת חולין שהיא לצורך פרנסה (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"א; פמ"ג שם אשל ס"ק א; מ"ב שם ס"ק ב), ויש מהגדולים שהיה נזהר שלא לדבר בבית הכנסת אפילו דברי מוסר ותשובה, כדי שלא ימשך מדיבורים אלו לדברי חול (מגן אברהם שם סק"ג, שכן העידו על האר"י).


עמידה לתפילה

לא יעמוד אדם להתפלל מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים (ברכות לא א; רמב"ם תפלה ד יח; טוש"ע או"ח צג ב).


בשבת

אסור להרבות בשיחה בטלה בשבת, שנאמר: וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיהו נח יג) - שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול (רמב"ם שבת כד ד, על פי שבת קיג ב, לפירוש התוספות שם ד"ה שלא, בשם רבנו תם; טוש"ע או"ח שז א), ואמרו על אחד התנאים שכשראה אמו מרבה בדברים בשבת אמר לה: "אמא, שבת היא" (רבי שמעון בר יוחאי בירושלמי שבת טו ג). ואין האיסור אלא להרבות, אבל בלי ריבוי - מותר (באור הגר"א שם סק"א), ומכל מקום אמרו: מדוחק התירו לשאול שלום בשבת (רבי חנינא בירושלמי שם)[2]. ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים מהמלכים ושרים ומלחמותיהם וכיוצא בהם הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול, אבל מי שאינו מתענג אסור לאמרם כדי שיתענג חברו (תרומת הדשן סא; רמ"א שם).


ואף לדעה שאסור לשוח שיחת חולין בחול נאמר דין זה, שלא אסרו ביום חול לשוח במה שגורם עונג לחברו, אלא בדברים בטלים ממש, ורק בשבת נאסר אם אין לו עונג מזה ורק חברו מתענג בדברים (פרי מגדים או"ח שז, משבצות זהב סק"א).


הערות שוליים


 וכן אמרו: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה (רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא בירושלמי שם); ויש החולק וסובר להיפך: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה. על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה (רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן שם).

---- 

"אמר רבא: השח שיחת חולין - עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) וְדִבַּרְתָּ בָּם - בם ולא בדברים אחרים, רב אחא בר יעקב אמר: עובר בלאו, שנאמר (קהלת א, ח) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר".


צריך ביאור מה הוסיף רב אחא בר יעקב בכך שעובר גם בלאו, הרי בין כך ובין כך אין כאן לא מלקות ולא קרבן. ואפילו על מצוות דאורייתא ודרבנן כתב הרמח"ל במאמר העיקרים: "והנה אין הפרש בין חיובנו במצות המבוארות בתורה ובין חיובנו בתקנות החז"ל וגזירותיהם, שכך הרצון לפניו שנשמור המבוארות בתורה כמו שנשמור את אלה, וכך ממרה את פיו העובר על המבוארות כעובר על אלה, ואין הבדל ביניהם אלא במה שהם ז"ל הבדילום, דהיינו שהספקות בדברי תורה יודנו לחומרא, ובדברי סופרים יודנו לקולא".

אלא שכתב בהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקמד: (הובא בבית יוסף או"ח יג, ג) "נראה לר"י דמצות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון "לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפים בלא ציצית"... אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת, ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה ד'הטל בו ציצית'. וכן במזוזה ומעקה ותדע דאטו בלא מזוזה יאסר ליכנס בבית? אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא. ע"כ לשון תוספות".

לפי זה גם מצות "וְדִבַּרְתָּ בָּם - בם ולא בדברים אחרים" אינה במקומות המטונפים ואינה בנשים הפטורות מתלמוד תורה. ואילו איסור לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר באותם הַדְּבָרִים יְגֵעִים הוא איסור עצמי שאינו תלוי בחיוב תלמוד תורה.

וכן צידד בספר תולדת אדם (תורת האדם) בשם רבי זלמן מוולאז'ין (אחי נפש החיים) שאיסור דברים בטלים הוא אפילו במקום שאסור בדברי תורה.


Thursday, January 16, 2025

לכה ואשלחך

 פרשגן שמות ג':י'

וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם

וּכְעַן אֵיתָא וְאַשְׁלְחִינָּךְ לְוָת פַּרְעֹה וְאַפֵּיק יָת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם

לֵךְ – אִיזֵיל, לְכָה – אֵיתַא

"לְכָה" – "אֵיתַא". לְכָה היא צורה מאורכת של לֵךְ והתרגום המתבקש הוא אִיזֵיל כלהלן "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (פסוק יז) "אִיזֵיל וְתִכְנוֹשׁ". אבל אונקלוס שתרגם "אֵיתַא וְאַשְׁלְחִינָּךְ" בפועל "אתא", מפרש לְכָה בהוראת בֹּא, ומדוע? כי סדר הפעלים "לכה ואשלחך" אינו הגיוני, שהרי אם ילך – שוב לא ניתן לשלוח אותו. על כן הוא מפרש מִלַּת "לְכָה" שלאחריה פועל כקריאת זירוז וזהו "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ" – "אֵיתַא וְאַשְׁלְחִינָּךְ", בֹּא ואשלחך.⁠

אני לעומת אנכי

מהר"ל - נצח ישראל פמ"ח

ובמדרש "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נא, יב), אמר רבי אבא בשם רבי שמעון בן לוי, משל למלך שכעס על מטרונה, וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו. לאחר ימים בקש להחזירה. אמרה, יכפיל כתובתי, ואחר כך הוא מחזרני. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בסיני אמרתי לכם פעם אחת (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", ובירושלים לעתיד לבא אני אומר לכם שתי פעמים "אנכי אנכי הוא מנחמכם". דבר אחר, בסיני קבלו שני "אנכי", "ה' אלקיך", "אל קנא" (שמות כ, ה), ולפיכך הקדוש ברוך הוא מנחם בשני "אנכי". דבר אחר, ב"אנכי" בראתי את העליונים ואת התחתונים, "אנכי עושה כל" (ר' ישעיה מד, כד). ב"אנכי" בראתי אדם, "אנכי עשיתי הארץ ואדם עליה" (ר' ישעיה מה, יב). ב"אנכי" דברתי עם אברהם, "אנכי מגן לך" (בראשית טו, א). ב"אנכי" דברתי עם יצחק, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' בראשית כו, כד). ב"אנכי" דברתי עם יעקב, "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד). ב"אנכי" העליתיו, "ואנכי אעלך גם עלה" (שם). ב"אנכי" נגליתי על משה, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' שמות ג, ו). ב"אנכי" שמתי הדבור עם* פיו, "ואנכי אהיה עם פיך" (שמות ד, יב). ב"אנכי" נתתי הדברות, "אנכי ה' אלקיך". ב"אנכי" הולכתיה במדבר, "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" (הושע ב, טז). ב"אנכי" אני בונה ציון, "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך" (ישעיה נד, יא). ב"אנכי" אני מביא גואל, "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג, כג). ב"אנכי" אני מנחם אתכם, "אנכי אנכי הוא מנחמכם". זהו שאמר הכתוב (הושע ו, א) "כי הוא טרף וירפאנו", לפי שנאמר (איכה א, ב) "אין לה מנחם מכל אוהביה", וכל מקום שנאמר "אין לה" הוה לה, לכך נאמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", עד כאן. 

במדרש זה רמזו כל אשר אמרנו. ורצו בזה כי מלת "אנכי" מורה על עצם הדבר. והפרש בין מלת "אני" ובין מלת "אנכי", כי מלת "אנכי" הוא מורה על עצמו* של המדבר, כאילו אמר 'אני עצמי עשיתי זה'. אבל "אני" מורה על המדבר בעדו בלבד, ואין בלשון הזה שיהיה משמע על עצמו. והוא הפך מלת 'אתה', כי מלת 'אני' למדבר בעדו, ו'אתה' לנוכח. והתי"ו דגושה, היא הבלעת הנו"ן של "אני", ובתרגום 'אנת'. אבל מלת "אנכי" אין לו נוכח. מזה תראה שאין המלה מורה על המדבר בעדו בלבד, שאם היה מורה על המדבר בעדו בלבד, היה נמצא גם כן לשון נוכח בלשון* זה. אבל המלה הזאת מורה על עצמו של המדבר, כלומר אני עצמי עשיתי זה. ולכך לא בא לשון נוכח בלשון זה, כי דוקא המדבר בעדו מרמז בלשון "אנכי" על עצמו, לא כאשר מדבר אל הנכח. וכאשר אמר "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב), כאילו אמר אני עצמי אלקיך. ובמקום* הזה נאמר על העלה הראשונה, שהוא בעצמו אלקיך, ולא שמסר ישראל לשרים עליונים, רק השם יתברך עצמו אלקיהם. ובשביל כי עצמו הוא אלקיך הנה זה בעצמו הוא הכתובה שכתב לישראל, שהוא יתברך אלקיהם, ואם כן יהיה להם שכר גדול. 

ולא נאמר רק "אנכי" פעם אחד. וזה מפני שאף שהשם יתברך עצמו אלקיהם, ולא נתן להם לשום שר ולשום מלאך, לא היה זה - מה שהוא בעצמו אלקיהם - מחויב מוכרח. ולפיכך היה שנוי לדבר הזה, ונפרד השם מהם. אבל לעתיד כתיב "אנכי אנכי" שתי פעמים, ודבר זה מורה כי השם יתברך יהיה אלקיהם הוא מחויב ומוכרח. כי הכפל הוא לחזק, שמוכרח שכך יהיה. וזה מורה הכפל, כמו שאמרו בכל מקום (פסחים סא., וש"נ) 'שנה עליו הכתוב לעכב'. הרי כי הכפל הוא לחזק שכך מוכרח שיהיה. אבל בסיני לא אמר רק פעם אחד "אנכי", ולא היה זה מוכרח, ולדבר זה היה פירוד. ולכך אמר שהוציא אותה מתוך פלטין שלו, כלומר שהיה פירוד לדבר זה. ולעתיד יהיו חפצים ישראל שלא יהיה פירוד אל חבור הזה, ולכך אומרים ישראל יכפול לי כתובתי. כלומר שיהיה לישראל יותר מעלה ממה שהיה קודם, עד כי לא יהיה לישראל עוד פירוד כלל. והכפל הוא החוזק אל החבור הזה, כי שנה עליו הכתוב לעכב שלא יהיו פירוד לעולם. והדברים האלו מבוארים למי שיבין דברי חכמה. 

ומפני כי התורה לא תוסר ולא תשתכח מישראל, לכך בסיני ששם היה קבלת התורה, נאמר שני פעמים "אנכי". כי הכפל מה שכתוב (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", "אנכי אל קנא" (שמות כ, ה). אבל הלשון הראשון שאמר כי בסיני לא אמר רק "אנכי" פעם אחד, לא חשיב "אנכי אל קנא", שהוא נאמר לרעה. וסבר כי סוף סוף היה פירוד אחר כך, ולכך לא כתב שם הכפל. אבל לעתיד שיהיה קיים תמיד לא יוסר, כתב שני פעמים "אנכי". ואמר דבר אחר 'באנכי בראתי וכו''. וביאור ענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי בלשון "אנכי" הכל, לפי שהוא מורה על עצם של המדבר. ולפיכך ב"אנכי" ברא הכל, כי מאמתת עצמו נברא הכל. לכך מנחם את ישראל בלשון "אנכי", לומר שהנחמה שלעתיד בה הכל, ויהיו ישראל מנוחמים בכל. ודברים אלו באמת עמוקים מאוד, אי אפשר לפרש דבר זה יותר, רק אם יבין הדברים מעצמו:

תפארת ישראל ל"ז


ומה שאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר 'אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'. נראה כי מלת "אנכי" מורה על עצם המדבר בכל מקום, כאילו אמר אנכי בעצמי. ובא לומר כי השם יתברך בעצמו הוא אלהי ישראל. ואין השם יתברך אלהי ישראל מצד התואר, רק מצד עצמו יתברך הוא אלהיהם. כי אם היה אלהותו יתברך על ישראל מצד התואר בלבד, ואינו מצד עצמו, הרי התארים הם מצד הפעולות אשר יפעל, והפועל הוא בזמן מיוחד. כי פעם יפעל דבר זה, ופעם יפעל דבר זה. ולפיכך אילו אמר 'אני ה' אלהיך וגו", היה משמע כי מצד שהוא יתברך רחום וחנון (שמות לד, ו) הוא אלהיהם. ומדה זאת אינו פועל השם יתברך תמיד. ולכך אמר "אנכי ה' אלהיך וגו'", כי מצד עצמו הוא יתברך אלהיהם, ודבר זה אינו מצד התואר, ולכך הוא נצחי מבלי שנוי.  
ובארו ז"ל דבר זה בחכמתם. וזה אומרם בפרק אין עומדין (ברכות לב:), אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, שמא תשכח לי מעשה סיני. אמר להם "ואנכי לא אשכחך" (ישעיה מט, טו). בארו בזה, כי ישראל יש להם חבור ודבקות עם השם יתברך בעצמו, ולפיכך אמר הכתוב "ואנכי לא אשכחך". כי אי אפשר לשכוח אותך, אחר שישראל דבקים בו יתברך בעצמו. שהרי בסיני כתיב "אנכי ה' אלהיך", שדבר זה הוראה כי ישראל - מצד עצמו מלכותו עליהם, והוא יתברך דבק בהם מצד עצמו. ומאחר שדבקים בו מצד עצמו, אין שכחה לדבר זה. ולפיכך "ואנכי לא אשכחך", רוצה לומר כי מה שמורה עליו מלת "אנכי", שמורה כי ישראל יש להם דבקות* בעצמו יתברך, ולפיכך "לא אשכחך". ואין להאריך בזה, כי כבר הארכנו בזה מאד בחבור באר הגולה, עיין שם.  
ומכל מקום דבר זה מקהה שיני האומות מכחישי ה'*, אם נביט שמלת* "אנכי" בכל מקום אשר הוא בא על עצם המדבר. ומורה לך כי מלכותו יתברך מצד עצמו על ישראל, הוא מורה נצחית דבד זה, אשר לא תוסר* לנצח נצחים. גם מה שבארנו למעלה שלא נאמר דבור "אנכי" בלשון פעל, לומר כי השם יתברך אלהיהם לא מצד הפועל, רק מצד עצמו, שכך הוא שהוא אלהים לישראל מצד עצמו. והפועל יש לו שנוי ותמורה, אבל הדבר שהוא כך מצד עצמו אין לו שנוי ותמורה כלל. ודבר זה גם כן מורה הנצחית.  
ומדברי המכילתא נראה גם כן, כי מלת "אנכי" פירושו על עצם המדבר. ומפני שבא לומר כי הוא יתברך אלהים, ואין זולתו כי הוא יתברך אחד. ומפני כי התוארים אשר יש אל השם יתברך מצד הפעולות הם רבים, על זה אמר כי הוא יתברך מצד מצד עצמו אחד, ואין זולתו. ואם יש כאן רבוי תוארים, אין זה מביא רבוי ושנוי בעצמו, כי כל אלו התוארים מצד הפעולות. וכן אמרו במכילתא (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלהיך", לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות, שנאמר (שמות טו, ג) "ה' איש מלחמה". ונגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים, שנאמר (שמות כד, י) "ויראו את אלהי ישראל וגו'". וכשנגאלו מהו אומר (שם) "וכעצם השמים לטוהר". ואומר (דניאל ז, ט) "חזי הות די כרסון רמיו", ואומר (שם פסוק י) "נהר דינור נגיד ונפק מן קדמוהי". שלא יהיה פתחון פה לעכו"ם לומר שתי רשויות הן, אמר "אנכי ה' אלהיך". אני הוא שעל הים, אני שעל היבשה, אני לשעבר, אני לעתיד, אני בעולם הזה*, אני לעולם הבא, עד כאן. הרי בארו כי לכך נאמר "אנכי ה' אלהיך", שרוצה לומר כי אף השוא יתברך יש לו שנוי תוארים מצד הפעולה, מכל מקום הוא יתברך בעצמו אחד. וזה שאמר "אנכי ה' אלהיך", ולא אמר 'אני'. כי מלת 'אני' לא יבא על עצם של המדבר. הרי גם לפי דברי המכילתא מלת "אנכי" מורה על עצמו יתברך. וגם נתבאר זה בחבור נצח ישראל (פמ"ח).  
ובגמרא בפרק הבונה (שבת קה.) דקדקו גם כן על מלת "אנכי". וכך אמרו שם; רבי יוחנן אומר, "אנכי" נוטריקון ; אנא נפשי כתבית יהבית. רבנן אמרי, אמירה נעימה  כתיבה יהיבא. איכא דאמרי "אנכי" למפרע; יהיבא כתיבה נאמנין אמריה, עד כאן.  
ורצו בזה, מפני כי ההתחלה הוא עיקר הדבר, מפני שהוא התחלה אל הכל. ולכך ההתחלה הוראה על כל הדבר ומהותו, כי בכח ההתחלה הוא הכל, לפי שהוא התחלה אל הכל. רק כי אינו בענין קרוב, רק בענין רחוק, כי הכל הוא בכח התחלה, ואינו בפועל הנגלה. ולכך דרשו מלת "אנכי", שהוא התחלת הדברות, שהוא הוראה על הדברות בלשון נוטריקון, שהוא הוראה רחוקה, כאשר ראוי אל ההתחלה, שהוא מורה על הכל לא בדרך קרוב.  
לדעת רבי יוחנן, מורה על מהות התורה, שהוא הסדר האלהי, אשר היא מסודרת מן השם יתברך בעצמו, וזהו מהות התורה. ולפיכך דרשו נוטריקון 'אנא נפשי כתבית יהבית', שהוא יתברך בעצמו סדר אותה ונתן אותה. ולדעת רבנן, אין להכניס במהות התורה רק מה שהוא שייך לעצם התורה, ואין להכניס בזה הפועל, הוא השם יתברך. ולכך דרשו נוטריקון 'אמירה נעימה כתיבה יהיבא', שדבר זה מורה על עצם מהות התורה. ולאיכא דאמרי, אין להקדים 'אמירה כתיבה' קודם 'יהיבא', שאם כן היה משמע כי התורה היתה כבר בפעל בעולם קודם נתינתה, וזה אינו, כי בנתינתה נמצאת בפעל בעולם. ומה שאמרו (שבת פח:) שהתורה נבראת תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, לא היה דבר זה בפעל כלל. לכך דרש 'יהיבא כתיבה וכו", שהרי 'יהיבא' הוא קודם הכל*. ולפיכך דרש למפרע 'יהיבא כתיבה נאמנים אמריה'. ולא דרש 'אמירה נעימה כתיבה יהיבא'. שהיה משמע שהיתה התורה נמצאת קודם בפעל, ואחר כך נתנה לישראל. ולא היתה נמצאת התורה בפעל קודם נתינתה.


מלבי"ם:

...ויש הבדל בין אני ובין אנכי, שכל מקום שיאמר אנכי רוצה לומר אנכי בעצמי, והוא דיוק על עצמותו של המדבר, וכל מקום שאומר אני, אינו מדייק זאת רק מייחס אל המדבר תארים או פעולות... (בראשית כז יח)


רש"ר הירש בראשית ז':ד'

אנכי ממטיר – מי שמעיין בתנ"ך בתשומת לב, ימצא הבדל אופייני בין "אנכי" לבין "אני" ביחס אל ה'. בכל מקום שכתוב "אנכי", ה' אינו עומד בריחוק מול ברואיו, אלא מתנהג עמם באהבה וברחמים (ראה פסיקתא [פר' כא, לג] על הפסוק "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" [ישעיהו נא, יב]). לעומת זאת, "אני" (משורש "אנה", לשון ציווי של להקרות, לגזור גזירה: "אַנֵּה"), מציין את האישיות שהתנועה יוצאת ממנה (שהוא מְאַנֶּה); מי ששולח דבר אל זולתו (השווה "אניה"), אך הוא עצמו נשאר במקומו.

שורש "אנה" קרוב לכאורה ל"אנח", "הֵאָנַח" [ישעיהו כא, יא]: ב"נאנח" פגעה גזירת המקום, ו"אונתה" עליו הרעה.

"אנכי", משורש "אנך", הקרוב ל"חנך", "ענג", "ענק", ו"חנק". מצאנו "אנך" כשם עצם בפני עצמו: "הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (עמוס ז, ח). נראה ש"אנך" הוא אבן טובה ("אַנִיקְס" בגרמנית ובאנגלית). לדעת הערוך הוא אבן השוהם ששימשה על כתפות האפוד וכאחת מאבני החושן, ושעליה פיתחו שמות בני ישראל [שמות כח, ט,כא]. לכן בעבודה זרה (ח:), הוכיחו את מעלת התורה על האבנים הטובות, שכן "אינך נעשה בסיס לספר תורה"; ומכאן מעלת ישראל אשר בתוכם שוכנת התורה, וגם מעלת כל אומה אשר בקרבה שוכנים ישראל ותורתם.

לפי זה אפשר לפרש את הפסוקים בעמוס באופן זה: "הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל" – אני שם בתוך עם ישראל אבן טובה הנושאת עליה את דבר קדשי. ייעוד עמי אינו לעצמו אלא לשמור על ה"אנך" שלי (וכך הוא החזון שהראה ה' לעמוס (שם ז, ז): "כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה ה' נִצָּב עַל⁠־חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ" – תפקידם של ישראל הוא להיות "חומת אנך" – לשמור על האנך ולסבב אותו כחומה). ייעודם הוא לשאת את מקדש תורתי; "לֹא⁠־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ" (שם ז, ח) – לא אסלח לו עוד, אחרי שהתנכר לייעוד זה.

המשמעות הבסיסית של כל השורשים האלה היא לסבב ולשאת. כך, "אנכי" מציין את המְדַבֵּר ("אני"), הנושא ומקיף ודואג לנוכח ("אתה"). ה"אנכי" מתחבר ל"אתה" ויש לו קשר של קירבה גדולה אתו. (כמו שנאמר בפסיקתא רבתי [פרשה לג]: פעמיים שמעו אבותינו "אנכי" בסיני, "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" ו"אנכי וגו' אל קנא". פירוש: "אנכי" הקפתי אותך והעליתיך ממצרים; ו"אנכי" גם "אל קנא", שאינו סובל אם סבור אתה שאחר נושא אותך.)

אם כנים דברינו, יש כאן ל"אנכי" משמעות עמוקה. וכך אומר ה' לנח: עוד מעט אביא מוות ואבדון על העולם. ואף על פי כן, אני ה' לא שניתי; ועודני נוהג בחסד וברחמים. אף היום אני נוהג בבחינת "אנכי", בחיבה ובאהבה אל הכל, והנושא וסובל את הכל. גם מטרת הגזירה הרעה הזו היא לטובת הכלל הגדול יותר. מושג זה מובע בספרי הנביאים על ידי שם הוי"ה ההגוי כשם אלקים; כלומר, זו היא מידת הרחמים המתגלה כמידת הדין. זהו ביטוי לאחדות הגמורה של ה' ודחיית כל אמונה בשתי רשויות.



אנכי - כבר העמדנו על ההבדל הדק שבין אנכי ואני... אני מציין יותר את אישיות המדבר בניגוד לזו שאליה מופנה הדיבור, הוה אומר, האישיות בעלת הדיבור והפעולה, ואילו אנכי מגלה את המדבר כאישיות הקרובה מאד אל זו שאליה מופנה הדיבור, היא מקיפה אותה ונושאת אותה ומחזיקה בה, ורק על ידיה זוכה באמת גם האישיות שאליה מופנה הדיבור בהווייתה האישית ובעמידה בטוחה על יסוד איתן... (שמות כ ב)

הכתב והקבלה בראשית ט"ו:ז'

אני ה' – כאן אמר לשון אני ובמתן תורה אמר לשון אנכי כי יש הבדל גדול בין אני לאנכי לרבי שלמה פאפענהיים, כי כאשר יאמר אני יהיה גוף המדבר נשוא של תאר שלו, והתואר הוא נושאו, ובמלת אנכי הוא להפך שגוף המדבר הוא הנושא והתואר הוא נשואו, המשל בזה כשיאמר אני עומד יהיה התואר עומד נושא המאמר (זוביעקט) ומלת אני דהיינו גוף המדבר נשואו (פרעדיקאט), ויהי העמדת הטעם על מלת עומד ומלת אני רהוט אליו. אמנם כשיאמר אנכי עומד יהי' מלת אנכי נושא ומלת עומד נשואו ויהי העמדת הטעם על מלת אנכי, ומלת עומד מאמר בפ"ע, כמו אנכי עומד בין ה' (דברים ה') מלת אנכי בתלשא שהוא טעם מפסיק ומלת עומד בפשטא דבוק למה שאחריו, וכ"ה ברוב המקומות שיבא מלת אנכי בטעם מפסיק, וההבדל בין שיהיה גוף המדבר נושא או שיהיה נשוא לתאר שלו הוא, כשיהיה גוף המדבר נושא הוא שולל גופים אחרים משיהיה להם זה התואר, וכשיהיה התואר נושא הוא שולל משיהיה לגוף המדבר שאר תוארים, שכשיאמר עד"מ אני עומד הוא שולל משיהיה גוף המדבר יושב או שוכב, וכשיאמר אנכי עומד שאז מלת אנכי נושא הוא שולל משיהיה גופים אחרים עומדים, ויהי הדיוק אנכי דוקא עומד ולא אחרים עומדים; ומזה הענין כשאמר קין השומר אחי אנכי הכונה, האם אנכי לבדי שומר אחי ולא אביו ואמו, וכן במאמר ואירא כי עירם אנכי פי' כל שאר בע"ח יש להם שערות או נוצות או קשקשים כדמות כסות אבל אני לבדי ערום לכן יראתי, וכן כי שנואה אנכי אני לבדי שנואה אבל רחל אהובה, יעקב אמר אנכי עשו בכורך, ויוסף אמר אני יוסף אחיכם, כי במאמר ראשון היה הספק אם המביא את המטעמים הוא עשו, לפיכך אמר אנכי עשו ולא אחר עשו (עמש"ש), אבל במאמר שני שלא היה שם שום ספק כלל אם זה הגוף הוא יוסף כי לא היה עולה על הדעת שיוסף קיים ועיקר מה היה צריך להודיע שיש כאן גוף שיש לו תואר יוסף לכן אמר אני יוסף, וכן עשו שלא ידע מאומה ממה שקרה קודם בואו אמר סתם אני בנך עשו: כלל הדבר מלת אני תשמש על הבדל גוף המדבר בתואר זולת תואר, ואנכי תשמש בהבדל גוף המדבר בגוף זולת גוף, (עד"ז סובבים דברי רש"י שמות ב' בבאור אני ה' ע"ש). וזה ההבדל בין כאן למתן תורה, כאן הוי' ב"ה נושא לעצם המדבר, ושולל בזה שאין לו תוארים של בריות, לכן אמר אני ה', לפי שאברהם עדיין לא היה לו הכרה גמורה שהוא ית' יש לו תואר הוי' ב"ה לכן אמר אני ה' להודיעהו שיש לו זה התואר; אמנם במ"ת מלת אנכי נושא להוי' ב"ה, ואינו שולל בזה שאין לשאר נמצא תואר נכבד זה, כי כבר ידעו ישראל מאבותיהם שהבורא ב"ה נקרא בשם הוי' ב"ה, ולא בא שם רק להרחיק את השניות, שאין שני לו, לכן אמר שם אנכי ה' ר"ל לא אחר, לכן בטעם התחתון מלת אנכי בטפחא שהוא טעם מפסיק, וה' אלהיך נשוא למלת אנכי באתנח, ואשר הוצאתיך הוא מאמר חדש אם שהוא נשוא לה' אלהיך, או נשוא למלת אנכי, וכאילו אמר אנכי ה"א, ואנכי אשר הוצאתיך, והבן ע"ז. וכ' רל"ש לא נאמר כאן בלשון מראה, ובפ' מילה נאמר וירא ה', אמנם שם לא נאמר אני ה' כ"א אל שדי, והוא מה שאמר בפ' וארא ושמי ה' לא נודעתי להם, כי בכ"מ שכתוב מראה כגון וירא אליו ה' או הנראה לא הוזכר שם העצם ית'.


Shnayim Mikra V'echad Targum

There is a well known Gemara in Brachos[1] that states “A person should always complete his [study of the] parasha with the congregation[2] - [by studying] shnayim mikra v’echad targum. Anyone who does this will have extended days and years.” Learning the text of the weekly parasha twice along with the targum once (keep reading for explanation) is a segulah for long life.[3]


What many do not know is that this statement of Chazal is actually codified in halacha.[4]


The Baal HaTurim[5] famously comments that this halacha can be gleaned from the first verse in Parashas Shemos: The parasha begins “V’aileh shemos Bnei Yisrael” - “And these are the names of Bnei Yisrael”. The Baal HaTurim remarks that this passage stands for (roshei teivos) -‘V’adam asher lomed haseder shnayim mikra v’echad targum b’kol naim yashir, yichyeh shanim rabos aruchim l’olam’ or “And the person who learns (or sings) the weekly parasha shnayim mikra v’echad targum in a sweet straight voice, will live many long years (have an extremely long life).


Translating ‘Targum’

Now that we have seen that that such a great reward[6] awaits those who strictly adhere this, there is only one thing left to ascertain: What precisely is the Mitzvah? Obviously, it means to recite the weekly Torah portion twice, plus targum once; but what exactly does targum refer to, and what is its purpose?


This is actually a dispute among the Rishonim. Several are of the opinion that the purpose of targum is that it is not just a simple translation, but also adds layers of explanation to every word.[7] Consequently, according to this opinion, the purpose of reading the parasha with targum is to learn the Torah in a way that allows us to understand it better. Practically, according to the Tur and Shulchan Aruch, this means that targum here would mean learning the parasha with Rashi’s commentary, as it is the best commentary to unlock the pshat of the Chumash.[8]


Others maintain that the halacha is referring to the targum as we know it: Targum Onkelus, as the Gemara in Megillah[9] states that this translation of the Torah was actually given to us by Moshe Rabbeinu.[10] The Rema[11] held that therefore reading Targum Onkelus is like reading from the Torah itself, and hence is preferable for performing this Mitzvah. Accordingly, by reading the parasha with its original targum, we are re-presenting the Torah weekly in the same manner as it was given at Har Sinai.


Some opine that this is Rashi’s own shittah when it comes to shnayim mikra v’echad targum. The result of this machlokes is that Rashi would maintain that Targum Onkelus is preferable while the Rosh was of the opinion that Rashi’s commentary is preferable. That means according to Rashi, ironically, it’s possible that one might not even fulfill his obligation of targum if he learns Rashi’s own commentary![12]


The Shulchan Aruch[13] cites both opinions and rules that one can fulfill his obligation with either one, Targum Onkelus or Rashi. However he concludes that it is preferable to do both, as that way one can satisfy both interpretations.[14]


The Taz explains that if someone does not understand either one, he can read the original Tzennah U’Renna in German (presumably Yiddish) to enable his understanding, and with this he fulfills his targum obligation. The Kitzur Shulchan Aruch and Mishnah Berurah rule this way as well. In this vein, several contemporary authorities, including Rav Moshe Feinstein and Rav Moshe Sternbuch, ruled that nowadays one may perform his targum obligation by reading an English translation of Rashi’s commentary, if that is the way one best understands it.[15]


Shnayim Mikra before the Seudah

The Shulchan Aruch[16] rules that the proper time to fulfill this Mitzvah is from the Sunday of the week when a given parasha is read (although some, including the Mishnah Berurah, maintain that one may already start on Shabbos afternoon after Mincha),[17] over the course of the whole week and preferably finishing before the Shabbos day meal.[18] However, it is important to note that this is only Mitzva Min Hamuvchar. The Mishnah Berurah rules that one should not push off his Seudas Shabbos past Chatzos HaYom just to finish shnayim mikra before the seudah.[19] Likewise, if one is having guests over for the seudah, he should not make them wait just so he can finish shnayim mikra before the seudah.[20]


However, there are many authorities who hold that optimally, it is preferable to complete shnayim mikra on, or at least finish, by Erev Shabbos.[21]


What time is Mincha?

The Shulchan Aruch adds that if one has not yet finished shnayim mikra before the seudah, then he has “until Mincha” to finish, and if not, the Wednesday of the next week, and concluding that b’dieved one has until Shmini Atzeres / Simchas Torah to catch up for the whole year.[22]


The Shulchan Aruch’s enigmatic choice of words led to an interesting dispute among authorities: What did the Shulchan Aruch mean by “until Mincha”? Some posit that he was referring to a personal Mincha, meaning that a person can finish this Mitzvah up until he himself actually davens Mincha.[23] Others maintain that his intent was until the time of Mincha, meaning Mincha Gedolah, the earliest time that one may daven Mincha.[24] A third approach is that it refers to the time when Mincha is davened in the local shul.[25] A fourth opinion is that it is referring to Mincha Ketana,[26] two and a half halachic hours before shkiyah, the optimal time for davening Mincha.[27] Interestingly, there does not seem to be any clear cut consensus on this issue.[28]


One Small Step For Man…

Another issue that raises much debate among the halachic decisors is what the proper order and way to fulfill shnayim mikra v’echad targum is, and at which points one may stop; whether pasuk by pasuk, section by section, parasha by parasha, or all at once. There does not seem to be a clear consensus on this either.[29] Although for many, to clear a time block to do shnayim mikra at once may be difficult, it might be a good idea to follow the Mishnah Berurah’s[30] advice and employ the Vilna Gaon’s method of immediately after one’s dailyShacharis, doing a small part every day (i.e. on Sunday do up to Sheini; on Monday up to Shlishi, etc.). By following this technique one will have finished this Mitzvah by Shabbos, every week.


Just Do It!

Many contemporary authorities are at a loss to explain the perceived lackadaisicalness that many have concerning this Mitzvah. These Gedolim, including Rav Moshe Feinstein, Rav Shlomo Zalman Auerbach, Rav Shmuel Halevi Wosner, and Rav Ovadia Yosef, zichronam l’vracha, as well as did yblch”t Rav Moshe Sternbuch, and, stressed its significance,[31] and decried the fact that it seems to have fallen into disuse, with several averring that there is even a Mitzvah of chinuch for a parent to teach shnayim mikra’s importance to his children![32] So, although there is halachic discussion as to what constitutes the proper order and way to fulfill this Mitzvah, nonetheless, one shouldn’t lose sight of the forest for the trees; the most essential point is that one should actually make the effort to do it. Who would willingly want to turn down a promise by the Gemara for an extremely long life?!


This article was written L’Iluy Nishmas R’ Yaakov Eliezer ben Avrohom Yitzchok, Malka Rivka bas Yaakov, Moshe ben Yaakov Tzvi, R’ Chaim Baruch Yehuda ben Dovid Tzvi, L’Refuah Sheleimah for Boruch Leib ben Basya Chaya and Rochel Miriam bas Dreiza Liba, and l’zechus Shira Yaffa bas Rochel Miriam v’chol yotzei chalatzeha for a yeshua sheleimah teikif u’miyad!


For any questions, comments or for the full Mareh Mekomos / sources, please email the author: yspitz@ohr.edu.


Rabbi Yehuda Spitz, author of M’Shulchan Yehuda on Inyanei Halacha, serves as the Sho’el U'Meishiv and Rosh Chabura of the Ohr Lagolah Halacha Kollel at Yeshivas Ohr Somayach in Yerushalayim. He also currently writes a contemporary halacha column for the Ohr Somayach website titled “Insights Into Halacha”. http://ohr.edu/this_week/insights_into_halacha/.



[1] Brachos 8a - 8b, in the statement by Rav Huna ben Rabbi Yehuda in the name of Rabbi Ami.


[2] The Sha’arim Metzuyanim B’Halacha (vol. 2, 72, 25), citing Sefer HaPardes L’Rashi (99) and Rav Yosef Engel’s Gilyonei HaShas (Brachos 8a), explains that the reason the Gemara adds to complete shnayim mikra ‘im haTzibbur’, is that the minhag in the times of the Rishonim, and possibly dating back to the Amoraim, was that after davening, the entire congregation would stay in shul and recite shnayim mikra v’echad targum.


[3] Interestingly, and although it is not the actual halacha [see Shulchan Aruch and Rema (Orach Chaim 285, 7) who conclude that even so there are those who are noheg to do so; citing the Mordechai on Brachos (Halachos Ketanos 968), and Terumas HaDeshen (vol. 1, 23 and vol. 2, 170), Aruch Hashulchan (ad loc. 13), Taamei HaMinhagim (pg. 180, 346), Shu”t Igros Moshe (Orach Chaim vol. 3, 40), and Orchos Rabbeinu (new print vol. 1, pg. 233 - 234, 35 and 38; citing the Chazon Ish who did not read the haftara shnayim mikra, and the Steipler Gaon who did)], nonetheless, there are decisors who extend the obligation of shnayim mikra to include the weekly haftarah [see Magen Avraham (ad loc. 12; citing the Knesses HaGedolah), Shlah (Maseches Shabbos, Perek Torah Ohr, 22; cited in Pischei Teshuva ad loc. 9), Kitzur Shulchan Aruch (72, 11), and Ben Ish Chai (Year 2, Parashas Lech Lecha 11)] and the special maftir of the Shabbos, for example the Arbah Parshiyos - Shekalim,Zachor,Parah,andHachodesh [Magen Avraham (ibid.), Ben Ish Chai (ibid.); see also Shu”t Divrei Moshe (Orach Chaim 12), quoting several earlier authorities; this was known to be the Terumas Hadeshen’s personal minhag as well - see Yalkut Yosef (Kitzur Shulchan Aruch, Orach Chaim 685, par. Parashas Hachodesh 9).]. However, [as per Magen Avraham ibid. and Mishnah Berurah ad loc. 19] as the reason for reciting the haftarah shnayim mikra is so each individual should be at least somewhat familiar with that week’s haftarah in case he gets called up to read it, it seems that if the shul has an appointed Baal Koreh to read the haftarah, then it is not necessary for each individual to perform shnayim mikra on the haftarah. On the other hand, as mentioned before, the Steipler Gaon was makpid to do so, even though in his shul (the famous Lederman Shul in Bnei Brak) there was a set Baal Koreh who read the haftarah from a Navi (klaf).


[4] Rambam (Hilchos Tefilla Ch. 13, 25), Tur & Shulchan Aruch (Orach Chaim 285, 1). The Aruch Hashulchan (ad loc. 2) posits that this is a takkanah from Moshe Rabbeinu. See Shu”t Maharsham (vol.1, 213 s.v. ulam) who states that although it is not technically a “chiyuv gamur” like reading the Torah, it has since been equated to the status of “chiyuv”. The Maharal M’Prague (Nesivos Olam, Nesiv HaAvodah Ch. 13; see also Pri Megadim, Orach Chaim 285, Mishbetzos Zahav 2, citing the Matteh Moshe), expounding the significance of shnayim mikra, explains that it is meant as a weekly commemoration of the giving of the Torah, which was first given over to Klal Yisrael at Har Sinai, repeated over at the Ohel Moed, and a third time at Arvos Moav. At Arvos Moav the Torah was explained in 70 languages to ensure that each person understood the Torah in his own language. At the time, the language most of Klal Yisrael spoke then was Targum.Therefore, the enactment of shnayim mikra v’echad targum, as the targum is meant to serve as a ‘Biur HaTorah’.


[5] Ba’al HaTurim in his commentary to Shemos (Ch. 1, 1). Interestingly, this comment is only found in certain versions of the Baal HaTurim’s commentary, such as those printed in most five-volume Mikraos Gedolos Chumashim (including Hamo’or, Oz VeHadar etc.), as they use the full text of the Baal HaTurim’s ‘Pirush Al HaTorah’ (also known as ‘Baal HaTurim Hashalem’), first published in 5566, as opposed to his more commonly used but much shorter and less comprehensive ‘Pirush HaTorah’ which was published much earlier, in 5274. [See the introduction to the recent Oz VeHadar Mikraos Gedolos Chumash, par. Baal HaTurim. Thanks are due to Stephen Posen for pointing this out.] The Levush (Orach Chaim 285, 1) and Pri Megadim (ad loc Mishbetzos Zahav 1) write similarly (with slight variations) that this passage alludes to this Mitzvah, “V’chayev Adam likros (or lehashleem)haparasha shnayim mikra v’echad targum”, and conclude “v’zeh chayavim kol Bnei Yisrael”. See also the Chida’s Chomas Anoch (beginning of Parashas Shemos, brought in Toras HaChida to Parashas Shemos, 8) who credits this allusion to Rabbeinu Efraim, and gives a Kabbalistic explanation to its meaning, and its relevance to Parashas Shemos. [Thanks are due to Rabbi Yitzchak Botton for pointing out this invaluable source.] It is also cited by Rav Chaim Palaji in his Kaf Hachaim (27). See also Rabbi Elchanan Shoff’s recent sefer Birchasa V’Shirasa (on Maseches Brachos pg. 73, s.v. shnayim) who cites a variation of this statement found in Midrash Rebbi David HaNaggid (a grandson of the Rambam).


[6] See Kaf Hachaim (Orach Chaim 285, 32), who cites many other rewards for those who perform shnayim mikra v’echad targum faithfully.


[7] See commentaries of Rashi, Tosafos, Talmidei Rabbeinu Yonah, and the Rosh on this Gemara, as well as the Beis Yosef (Orach Chaim 285, 2). See also Magen Avraham (ad loc. 2) and Taz (ad loc. 1).


[8] Tur, Beis Yosef, Shulchan Aruch, Taz (Orach Chaim 285, 2), Shlah (Maseches Shabbos, Ner Mitzva 15); see also the Chafetz Chaim’s Likutei Ma’amrim (Ch. 5). The Chasam Sofer (Shu”t vol. 6, 61) also stressed the importance of additionally learning the parasha with the Ramban’s commentary


[9] Gemara Megillah 3a. See there further on the importance of Targum Onkelus and Targum Yonason. Tosafos (Brachos 8a-b s.v. shnayim and v’afilu; see also Tamidei Rabbeinu Yonah ad loc. and Maharshal) is very makpid that ‘targum’ is referring to actual Targum and not any other language; citing proof from the Gemara’s stating “V’afilu Ataros V’Divon [need shnayim mikra],” even though (according to Tosafos’ understanding) these words only have an obscure Targum Yerushalmi translation. However, other commentaries [i.e., Maharsha, Rav Elazar Landau, and Rav Elazar Moshe Halevi Horowitz, et al. ad loc.] do give alternate interpretations to this statement, which accordingly would not prove that this means exclusively Targum. See Rosh (Brachos Ch. 1, 8) and Tur (Orach Chaim 285) and later commentaries, who cite both sides of this debate. The Bach (ad loc.) maintains that this machlokes may actually be based on two different versions of Rashi’s commentary. An additional fascinating approach is given by Rabbeinu Bachaye (Mattos Ch. 32:3), who explains that Ataros and Divon were places of Emori Avodah Zarah. As such, one may think that he should not recite Targum on this passuk, as it alludes to Avodah Zarah. Therefore Chazal stressed these words to teach us that even so, one still needs to fulfill his shnayim mikra v’echad targum obligation, even on these type of pesukim.


[10] Beis Yosef (ibid), quoting the SMaG in the name of Rav Nitranoi Gaon. See also Biur HaGr”a (ad loc. 2), Pri Megadim (ad loc. Mishbetzos Zahav 1 s.v. hataam, who explains this based on the words Ba’er Heitiv), and Biur Halacha (ad loc s.v. targum).


[11] Shu”t Rema (126 - 130), based on Tosafos in Bava Kamma (83a s.v. lashon). This is a famous dispute the Rema had with his cousin, Rav Shmuel Yehuda Katzenellenbogen, as to Tosafos’s intent with his statement that ‘The Torah spoke in Aramaic’, as well as other related issues regarding how to classify Aramaic. Accordingly, the Rema preferred Targum to Rashi, since it was given at Har Sinai. This debate and its ramifications are discussed at length in Rabbi Reuven Chaim Klein’s recent excellent book, “Lashon HaKodesh: History, Holiness, and Hebrew” (Ch. 8, pg. 175 - 186).


[12] See Rabbi Yosef Meir Radner’s recent sefer Nachlas Mayim (vol. 3, Al Sugyos HaShas B’Inyanei HaMoadim, Ch. 34) at length.


[13] Shulchan Aruch (Orach Chaim 285, 2), as does the Tur (ad loc.). Explained at length in Biur Halacha (ad loc. s.v. targum).


[14] Regarding whether one can fulfill his Targum obligation with Targum Yonason, Rav Asher Weiss (Shu”t Minchas Asher vol. 1, 13, 4) maintains that indeed one does (even though it is probable that Targum Yonason al haTorah is not really the one referred to in the Gemara - see the Chida’s Sheim Gedolim, Maareches HaSeforim 96), as it would be considered similar to reading Rashi’s pshat, as it explains the pesukim as well as adds chiddushim. Nevertheless, he concludes that is still preferable to stick to Targum Onkelus, as Chazal intended. However, others, including Rav Chaim Kanievsky, are quoted (see Rabbi Yaakov Skoczylas’s recent Kuntress Ohel Yaakov on Shnayim Mikra pg. 17 - 18, footnote 36) as holding that one is not yotzei shnayim mikra with Targum Yonason.


[15] Taz (Orach Chaim 285, 2), Kitzur Shulchan Aruch (72, 11), Mishnah Berurah (285, 5). Rav Moshe Feinstein’s opinion is cited in sefer Yagel Yaakov (Dardak; pg. 208, quoting his son Rav Dovid Feinstein); Rav Moshe Sternbuch’s is found in Shu”t Teshuvos V’Hanhagos (vol. 1, 261, s.v. v’hiskamti). Interestingly, the Beis Lechem Yehuda on Hilchos Aveilus (Yoreh Deah 400, 1) writes that although an avel is allowed to perform his chiyuv of shnayim mikra v’echad targum on Shabbos itself [as per Rashal (Hagahos on the Tur ad loc.), as cited in the Derishah (ad loc. 1), Shach (ad loc. 4), and Ba’er Heitiv (ad loc. 3)], nevertheless, in his opinion, this is only referring to reading either Targum or a translation that aids understanding basic pshat, such as the Tzennah U’Renna. Yet, he posits, it would be assur for an avel to fulfill his obligation (that Shabbos) with learning Rashi’s commentary, as since it includes drush, would also constitute Talmud Torah, which is prohibited for a mourner. Thanks are due to R’ Dovid Shapiro for pointing out this invaluable source.


[16] Shulchan Aruch (Orach Chaim 285, 3 and 4), based on Tosafos and the Rosh (ibid).


[17] Although the Rema in Darchei Moshe (ibid, based on the Kol Bo 37) mentions that this truly means Sunday [see also Pri Megadim (ad loc Eshel Avraham 5)], nevertheless, the Mishnah Berurah (ad loc 7, and Shaar Hatziyun 12) and Kaf Hachaim (ad loc 24), citing many Rishonim, rule that this really means the preceding Shabbos after Mincha, when the next week’s parasha is already read. However, the Shulchan Aruch HaRav (Orach Chaim 285, 5) and Kitzur Shulchan Aruch (72, 11) rule that optimally one should wait until Sunday to start the next week’s shnayim mikra. Additionally, the Birur Halacha (Orach Chaim 285, 25) cites many other Rishonim who hold that one may not start until Sunday. See also Shu”t Minchas Chein (vol. 2, Orach Chaim 17), who concludes that lechatchila one should wait until Sunday to start shnayim mikra, however, b’dieved if one already started on Shabbos after Mincha, he would certainly be yotzei. On the other hand, Rav Yisrael Yaakov Fischer zt”l (Halichos Even Yisrael, Shabbos vol. 1, pg. 13, 1) maintains that one may lechatchila start the next week’s Shnayim Mikra after Mincha Gedolah on Shabbos, regardless of whether or not he davened Mincha and actually heard the next week’s kriyah.


[18] Indeed, Tosafos (Brachos 8b s.v. yashleem) and the Rosh (ad loc. 8) quote a Midrash (Mechilta, Parashas Bo; Chupas Eliyahu Rabba, Shaar 6), that on his deathbed Rabbeinu Hakadosh (Rebbi) commanded his children “not to eat bread on Shabbos until they finish the whole parasha.” Tosafos concludes that this is a Mitzvah Min Hamuvchar, and one still fulfills his obligation if he completes the parasha after he eats on Shabbos. See also Ohr Zarua (vol. 1, Hilchos Krias Shema 12) and Biur Halacha (Orach Chaim 285 s.v. yashlim). Most authorities understand this to mean the Shabbos Lunch meal (Chayei Adam, vol. 2, 7, 9; Shulchan Aruch HaRav, Orach Chaim 285, 5; Aruch Hashulchan ad loc. 8; Mishnah Berurah, ad loc. 9 and Biur Halacha s.v. yashlim); however the Chazon Ish (cited in Orchos Rabbeinu vol. 3, pg. 234; new print vol. 1, pg. 234, 39) held that this was referring to Seudas Shlishis.


[19] Mishnah Berurah (285, 9). This is because one may not fast on Shabbos past Chatzos (see Orach Chaim 288, 1). On the other hand, he cites the Ohr Zarua (vol. 2, Shabbos 42) and Talmidei Rabbeinu Yonah (Brachos 4b in the Rif’s pagination s.v. l’olam) as maintaining that optimally, if one did not complete shnayim mikra before going to sleep on Friday night, it would behoove him to wake up early and recite it before davening.


[20] Shaar Hatziyun (ad loc. 14).


[21] See Magen Avraham (Orach Chaim 285, 5 and 6; quoting the Shlah), Shaarei Teshuva (ad loc. 1; quoting the Arizal and Rav Chaim Vital), Maggid Meisharim (Mishlei Ch. 23, 6, end s.v. achar kach), Machzik Bracha (ad loc. Kuntress Acharon 2), Ben Ish Chai (Year 2, Parashas Lech Lecha 11), Mishnah Berurah (ibid. 8 and 9 and Biur Halacha s.v. kodem), and Kaf Hachaim (ad loc. 24; citing “minhag Chassidim V’Anshei Maaseh” to recite shnayim mikra on Friday, right after Shacharis, while still wearing their Tallis and Tefillin.


[22] Shulchan Aruch (Orach Chaim 285, 4). Interestingly, the Abudraham (Hilchos Hoshana Rabba s.v. b’leil; cited by the Rema in his Darchei Moshe ad loc. 3) writes that it is commendable to finish one’s shnayim mikra for the year during the Aseres Yemei Teshuva, in order to be an additional zechus before Yom Kippur. He cites and explains the Gemara’s story (Brachos 8b) regarding Rav Bibi bar Abaye of wanting to finish all of shnayim mikra on Erev Yom Kippur, as meaning accomplishing this – making sure to finish the year’s shnayim mikra obligation prior to Yom Kippur.


[23] Including Rav Shlomo Zalman Auerbach (Halichos Shlomo, Tefilla Ch. 12, 35) and Rav Chaim Kanievsky (cited in Halichos Chaim vol. 1, pg. 95, 278).


[24] Including the Shmiras Shabbos K’hilchasa (vol. 2, 42, footnote 218) and possibly Rav Yosef Shalom Elyashiv (see Shgiyos Mi Yavin vol. 2, 40, footnote 9; although some report his opinion as Mincha Ketana). This is also the mashma’os of the Mishnah Berurah (ibid. 10).


[25] This is the opinion of Rav Chaim Na’eh (Ketzos Hashulchan 72, Badei Hashulchan 7).


[26] Halichos Even Yisrael (Shabbos vol. 1, pg. 13, 2).


[27] See Gemara Brachos (26) and Pesachim (58) and Tur, Beis Yosef, Shulchan Aruch, and Mishnah Berurah (Orach Chaim 233, 1).


[28] See Mv”R Rav Yosef Yitzchak Lerner’s award-winning sefer Shgiyos Mi Yavin (vol. 2, 40, 2& 3).


[29] See the major commentaries to the Shulchan Aruch (Orach Chaim 285), including the Shulchan Aruch HaRav, Aruch Hashulchan, Mishnah Berurah (who concludes that ‘d’avid k’mar avid u’d’avid k’mar avid’) and Kaf Hachaim(3, 6, and 15), as well as Emes L’Yaakov on Tur and Shulchan Aruch (Orach Chaim 285), and his introduction to Emes L’Yaakov al HaTorah.See also Shu”t Tzitz Eliezer (vol. 16, 18), Shu”t Ba’er Moshe (vol. 8, 3), Shu”t Rivevos Efraim (vol. 5, 216), Shu”t Shevet Halevi (vol. 7, 33, 1), Chut Shani (Shabbos vol. 4, pg. 115, 2), Orchos Rabbeinu (vol. 1, pg. 123; new print vol. 1, pg. 233 - 234, 35 - 37), andHalichos Even Yisrael (Shabbos vol. 1, pg. 14, 4). Rav Shlomo Zalman Auerbach is quoted (Maadanei Shlomo on Dalet Chelkei Shulchan Aruch, pg. 78:14) as maintaining that although Rav Chaim Na’eh (Ketzos Hashulchan 72, Badei Hashulchan 1) seems unsure of this, nevertheless, practically, the order one fulfills his shnayim mikra obligation is irrelevant, as it cannot be any more stringent than Birchos Krias Shma, where “ain sidran me’akev” (see Shulchan Aruch, Orach Chaim 60, 3).


[30] Mishnah Berurah (ad loc 8), citing Maaseh Rav (59). Although the Aruch Hashulchan (ad loc 4) writes that there is no reason to separate shnayim mikra by aliyos, nonetheless, see Derech Sicha (from Rav Chaim Kanievsky, page 2) who commends this mehalech. It is well known that Rav Yosef Shalom Elyashiv zt”l would use this method of performing shnayim mikra, daily prior to the 6:30 A.M. Shacharis in his shul (see Gadol HaDor [Hebrew] pg. 48).


[31] Rav Moshe Feinstein (Shu”t Igros Moshe, Orach Chaim 5, 17), Rav Shlomo Zalman Auerbach (Halichos Shlomo on Tefillah Ch. 12, 36 7 footnote 106), Rav Shmuel Halevi Wosner (Shu”t Shevet HaLevi vol. 8, 46) and Rav Moshe Sternbuch (Shu”t Teshuvos V’Hanhagos vol. 1, 261). See also Shu”t Kinyan Torah B’Halacha (vol. 6, 22). Rav Ovadia Yosef zt”l, aside for what he wrote in Shu”t Yechaveh Daas (vol. 2, 37), dedicated his broadcasted weekly shiur several years ago to exhort the masses to perform this weekly Mitzvah. See also Rav Chaim Palaji’s Kaf Hachaim (27, 3) and Shmiras Shabbos K’Hilchasah (Ch. 42, 57). In fact, around a century ago, the Minchas Elazar (Shu”t vol. 1, 26, in the footnote), in a quite telling comment addressing the Rema’s statement (Yoreh Deah 361, 1) that generally speaking everyone nowadays is in the category of someone who ‘reads and learns (Torah)’, remarked that in his day this was certainly true; as ‘who doesn’t sit in shul over Shabbos and recite shnayim mikra v’echad targum?!”


[32] Including Rav Shmuel Halevi Wosner (Shu”t Shevet HaLevi ibid, s.v. pshita), Rav Moshe Sternbuch (Shu”t Teshuvos V’Hanhagos ibid, s.v. ulinyan), and Rav Shlomo Zalman Auerbach (Halichos Shlomo, Tefilla Ch. 12, 36).Conversely, Rav Yisrael Yaakov Fischer (Halichos Even Yisrael ibid. pg. 15, 6) maintains that there is no outright Chinuch obligation regarding Shnayim Mikra, yet, nevertheless stresses its importance, concluding ‘tov lechancham k’dei sheyisraglu b’davar’. Rav Ovadia Yosef (Shu”t Yechaveh Daas ibid, s.v. u’v’siyum) exhorts schools to teach children the Taamei HaMikra (trop); that way when they do the Mitzvah of shnayim mikra they will be able to fulfill it in the optimal manner. Chinuch for shnayim mikra would not include a daughter, as a woman is technically exempt from the Mitzvah of Torah study, and therefore also from this Mitzvah [see Shu”t Ba’er Sarim (vol. 7, 52, 10), Shu”t Mishnah Halachos (vol. 6, 60), Shu”t Rivevos Efraim (vol. 6, 115, 35), Shu”t Mishnas Yosef (vol. 6, 15), Chut Shani on Hilchos Shabbos (vol. 4, pg. 215), Shmiras Shabbos K’hilchasah (Ch. 42, 60), and Yalkut Yosef (Otzar Dinim L’Isha U’lvas Ch. 5, 3)]. On the topic of women being exempt from targum in general, see Aruch Hashulchan (Orach Chaim 282, 11). However, since shnayim mikra is part of the Mitzvah of Torah study, Rav Yaakov Kamenetsky (Emes L’Yaakov on Tur and Shulchan Aruch, Orach Chaim 285, footnote 308) ruled that a boy who becomes Bar Mitzvah in the middle of the year does not have to repeat the Parshiyos that he read shnayim mikra as a kattan, as even a kattan still has a Mitzvah of Talmud Torah (as explained in his Emes L’Yaakov on Kiddushin 29b - 30a).


Points To Ponder

 "The source of healthy boundaries is self-love and self-respect. When you learn to love yourself, you are less likely to put up with people who don't love you back."

----

"Caring about everything is a disaster.

Caring about nothing is also a disaster.

Nurture the small pocket of things that truly matter to you."

----

"People who rarely receive criticism often take feedback too personally and miss opportunities to learn.

People who frequently receive criticism get used to ignoring what others say and also miss opportunities to learn.

The thing to focus on is the pattern. If you hear something once, don't let it wreck your mindset. There are many ways to view the world and not everyone will agree with your approach.

But if you're hearing something repeatedly, think carefully about whether the feedback is right."

----

Mathematician and NASA scientist Katherine Johnson, who played a key role in sending the first astronauts to space, on what it took to accomplish the mission:

"There were no textbooks, so we had to write them."

---- ​

"People are always looking for the single magic bullet that will completely change everything. There is no single magic bullet. Progress is about bridging the gap between what we observe and what we can imagine — one careful step at a time."

-----​

1 Question For You

What do I need to let go of this year to create space for what I really want?

Sacrifices So That We Can Live Safely