בשיעוריו, עמד הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל על העובדה שבהלכות
תלמוד תורה לכאורה סטה הרמב"ם מדרכו בשאר חלקי החיבור. מנהגו בספר הי"ד הוא להתחיל
את דבריו בקביעת המצוות והיסודות שמהם תסתעפנה ההלכות שבהן ידון:
'מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל
פלך ופלך שנאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".
'מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין
אליו שלש פעמים בשנה שנאמר: "ועשו לי מקדש".
'זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י"י את
שבט הלוי, ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש.'
אולם, כשניגש אל הקודש לדון במצות תלמוד תורה, 'שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו,' תפס הרמב"ם דרך אחרת לחלוטין. הוא לא פתח בחובת הלימוד, במצווים במצות תלמוד תורה, אלא דווקא בפטורים ממנה.
'נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו
תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד
את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.'
אחר כך, התמקד הרב בחובת ההוראה:
'כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר
והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצווה על כל חכם
וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו, שנאמר ושננתם
לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר
ויצאו בני הנביאים, אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן
בנו ובן בנו לבן חבירו.'
אם האדם איננו מסוגל ללמד בעצמו:
'חייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחנם, מי
שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם
לעשותם, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד
מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד.'
וככה ממשיך הרמב"ם ז"ל לאורך שני פרקים. הוא מגדיר בפרוטרוט את כל הצדדים הטכניים שיש בקיום מצות תלמוד תורה (כגון תקופת הלימוד, החומר הנלמד, חלוקת הזמן בין תושב"כ ותושבע"פ, גודל הכיתה וכו').
אולם, העובר לפרק ג' מגלה שאכן ניסח הרמב"ם את מעלתה הנשגבה והכוללת של מצות תלמוד תורה בצורה שרק הוא היה מסוגל להעלותה על הכתב:
'בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר
כהונה זכה בו אהרן שנאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", כתר
מלכות זכה בו דוד שנאמר: "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי", כתר תורה
הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת
יעקב", כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר
תורה? הרי הוא אומר: "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו",
הא למדת שכתר תורה גדול משניהם.
אמרו חכמים ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ שנאמר יקרה היא
מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.
אין לך מצווה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד
תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד
קודם למעשה בכל מקום.'
לנוכח הדברים הקשה הגרי"ד זצ"ל: למה הפך הרמב"ם את הסדר מהמתבקש? כלום ידע שההגיון מחייב שיפתח במצוה עצמה ובמעלת הלומד תורה ורק אח"כ ידון בצדדים הטכניים לקיום המצוה?
'מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל
פלך ופלך שנאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".
'מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין
אליו שלש פעמים בשנה שנאמר: "ועשו לי מקדש".
'זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י"י את
שבט הלוי, ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש.'
אולם, כשניגש אל הקודש לדון במצות תלמוד תורה, 'שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו,' תפס הרמב"ם דרך אחרת לחלוטין. הוא לא פתח בחובת הלימוד, במצווים במצות תלמוד תורה, אלא דווקא בפטורים ממנה.
'נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו
תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד
את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.'
אחר כך, התמקד הרב בחובת ההוראה:
'כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר
והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצווה על כל חכם
וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו, שנאמר ושננתם
לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר
ויצאו בני הנביאים, אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן
בנו ובן בנו לבן חבירו.'
אם האדם איננו מסוגל ללמד בעצמו:
'חייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחנם, מי
שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם
לעשותם, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד
מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד.'
וככה ממשיך הרמב"ם ז"ל לאורך שני פרקים. הוא מגדיר בפרוטרוט את כל הצדדים הטכניים שיש בקיום מצות תלמוד תורה (כגון תקופת הלימוד, החומר הנלמד, חלוקת הזמן בין תושב"כ ותושבע"פ, גודל הכיתה וכו').
אולם, העובר לפרק ג' מגלה שאכן ניסח הרמב"ם את מעלתה הנשגבה והכוללת של מצות תלמוד תורה בצורה שרק הוא היה מסוגל להעלותה על הכתב:
'בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר
כהונה זכה בו אהרן שנאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", כתר
מלכות זכה בו דוד שנאמר: "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי", כתר תורה
הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת
יעקב", כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר
תורה? הרי הוא אומר: "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו",
הא למדת שכתר תורה גדול משניהם.
אמרו חכמים ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ שנאמר יקרה היא
מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.
אין לך מצווה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד
תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד
קודם למעשה בכל מקום.'
לנוכח הדברים הקשה הגרי"ד זצ"ל: למה הפך הרמב"ם את הסדר מהמתבקש? כלום ידע שההגיון מחייב שיפתח במצוה עצמה ובמעלת הלומד תורה ורק אח"כ ידון בצדדים הטכניים לקיום המצוה?
הסברו של הרב זצ"ל, כתמיד, מגלה עולמות נסתרים וחושף ממדים חדשים בתורה 'כאילו היום ניתנו.'
הרמב"ם אמנם פתח ב'מעשה המצוה' של מצות תלמוד תורה. אולם, דבריו בפרק ג' אינם
מהווים התחלה חדשה או ח"ו גמגום בסדר ההלכות. בפרקים א' וב' קובע הרמב"ם איך
מקיימים מצות תלמוד תורה, מכיוון שברור מאליו ש'כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה.'
בפרק ג' מתאר הרמב"ם את התוצאה הנכספת של תלמוד תורה, היינו הפיכת האדם מישראל
לתלמיד חכם אמיתי, למי שמוכתר ב'כתר תורה.'
מי הוא זה האדם שנושא את כתר התורה בראשו? כך תיאר אותו הרב זצ"ל:
מהו כתר תורה? סגולת האדם, טיהור וקידוש נפשו וישותו...סגוליות
זו שבכל ישראל מתעצמת על ידי לימוד תורה המקדש את האדם.
והוא מוסיף:
מכיון והרמב"ם כנראה זיהה רוב חכמתו עם כתר תורה, נמצא כי כושר זה הוא
ממרכיבי כתר תורה. כשהתורה נקלטת באדם ומקדשת אותו, היא מפיצה אור יקרות
ופותחת לפניו שערי בינה; לא רק מאגר של ידיעות יש בו כי אם גם כח חידוש ויצירה, הבנה ועמקות. התפתחות כוחות אלה היא תוצאת ההכתרה בכתר הדומה לכתר כהן גדול שיוצקים עליו שמן המשחה על ראשו ועל עיניו שיראו מה שסמוי מן העין הרגילה ושיבינו דברים הסתומים לאנשים פשוטים. כח החידוש בתורה שבע"פ הוא ממתנות הקב"ה לאדם שזכה בכתר תורה.
אמור מעתה, שהזוכה ב'כתר תורה' עובר מטמורפוזה באישיותו. הוא איננו רק בגדר 'יודע התורה.' תורתו הופכת לחלק ממנו והוא מתקדש בקדושת הגוף, בקדושת התורה, בדיוק כמו כהן גדול ששמן המשחה מקדשתו ככלי שרת
מי הוא זה האדם שנושא את כתר התורה בראשו? כך תיאר אותו הרב זצ"ל:
מהו כתר תורה? סגולת האדם, טיהור וקידוש נפשו וישותו...סגוליות
זו שבכל ישראל מתעצמת על ידי לימוד תורה המקדש את האדם.
והוא מוסיף:
מכיון והרמב"ם כנראה זיהה רוב חכמתו עם כתר תורה, נמצא כי כושר זה הוא
ממרכיבי כתר תורה. כשהתורה נקלטת באדם ומקדשת אותו, היא מפיצה אור יקרות
ופותחת לפניו שערי בינה; לא רק מאגר של ידיעות יש בו כי אם גם כח חידוש ויצירה, הבנה ועמקות. התפתחות כוחות אלה היא תוצאת ההכתרה בכתר הדומה לכתר כהן גדול שיוצקים עליו שמן המשחה על ראשו ועל עיניו שיראו מה שסמוי מן העין הרגילה ושיבינו דברים הסתומים לאנשים פשוטים. כח החידוש בתורה שבע"פ הוא ממתנות הקב"ה לאדם שזכה בכתר תורה.
אמור מעתה, שהזוכה ב'כתר תורה' עובר מטמורפוזה באישיותו. הוא איננו רק בגדר 'יודע התורה.' תורתו הופכת לחלק ממנו והוא מתקדש בקדושת הגוף, בקדושת התורה, בדיוק כמו כהן גדול ששמן המשחה מקדשתו ככלי שרת
עתון הצופה
