Here is a question about letters that look like they are touching but if you look with a magnifying glass you will see that they aren't. Just to appreciate the job of the posek - the holy Chebeiner Rov ztz"l, Rav Dov Beirush Veidenfeld ztz"l goes to hilchos gittin, a mishna in negaim about tzaraas, a discussion about a hybrid esrog, hilchos shaatnez etc. etc. to answer the question. That means that to have a valid opinion about halacha - one must know everything.... There is so much more and this is just the tip of the iceberg.
Here are 3 teshuvos from the holy Baal Ha"Mishne Halachos" on the topic:
סימן קכח
סת"ם שיש בהם נגיעה וניכר ההפסק ע"י זכוכית המגדלת מיקרסקאפף
ב"ה אור לי"ג ניסן התשכ"ד ברוקלין נ"י יצו"א.
את חג המצות יחוג בדיצות, ה"ה כבוד ידיד עליון וידיד נפשי מרי דחיטא הרב הגאון המפורסם, משרידי הדור הישן, ישראל אשר בך אתפאר וכו' צ"ת ראש בשמים כקש"ת מוה"ר ישראל וועלץ שליט"א ראב"ד בודאפעסט - ירושלים עיה"ק.
אדשה"ג באהבת נצח, בד"ת אשר שדר לן מר בהא שמעתתא שנחלקו בה הצדיקים ה"ה הגאון האדיר מוהרד"ב וידנפעלד (שליט"א) זצ"ל בשו"ת דובב משרים ח"א סי' א' ויב"ח הגאון האדיר מוהרי"ז מינצבערג זצ"ל בספרו שו"ת שארית ישראל סי' י"א י"ב, והיות כי הני גאוני תרוייהו הם ידידי נפשי אמתיים אהפך בזכותי דתרווייהו, והנידון בשו"ת דובב מישרים בנגיעה מאות לאות בס"ת ואינו ניכר הפירוד רק ע"י זכוכית המגדלת (מיקראסקאפ) פסק דחושב בכלל נגיעה ואינו כמוקף גויל, והביא ראי' לדבריו מאו"ח סי' ל"ב סי"ג בדין שצריך שיהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקבים כדי שלא תהא האות נראית חלוקה לשתים, ואם אינו ניכר הנקב בראית עין רק נגד השמש דעת המג"א ס"ק ט"ו בשם הב"ח דכשר אלמא דלא חשוב הפסק אם אינו ניכר לעין א"כ הכ"נ חשוב לנגיעה כיון דלפי חוש הראות נראה הנגיעה ואפילו לשיטת הט"ז דגם אם הנקב נראה נגד השמש פוסל הוא משום דלא משגחינן על חוש הראות לבד אלא חיישינן גם למה שהנקב נראה נגד השמש אבל ודאי שהעיקר הוא חוש הראות וא"כ שכאן הנגיעה פוסלת ולפי חוש הראות נראית הנגיעה ודאי דהוה נגיעה ופוסל דאור העין עיקר.
עוד הביא ראי' מפיה"מ להר"מ פ"ד מנגעים מ"ז אהא דתנן שם בהרת ובו שער לבן או שחור טמא א"ח שמא מיעוט שער שחור את הבהרת מפני שאין בו ממש לפי שנקב שיצא ממנו השער מעט מזעיר ואין לו שיעור מוחש שימעט השער והכ"נ לענין מוק"ג כיון שאין לו שיעור מוחש לא חשוב מוק"ג.
והגאון המנוח מוהרי"ז ז"ל חלק עליו דלא דמי הני תרי דלענין מוקף גויל גמ' מפורשת הוא במנחות ל' ע"א וביו"ד סי' רע"ד ס"ד וברמ"א או"ח סי' ל"ב דאפילו הפסק חוט השערה שאין החוש רואה אותה רק ע"י זכוכית מקרי הפסק ולא דמי לנקב דהתם הטעם דנקב שנסתם בדיו אינו נקרא נקב כמ"ש הר"י אסכנדרני מובא בב"י וממילא אינו ראי' מזה גם מהא דנגעים אינו ראי' ואדרבה ראי' להיפוך כיון דמבואר מדברי הרמב"ם דשערה אחת אין לה שיעור מיחוש ואפילו הכי אמרו בגמ' דמפסיק והאריך שם.
וכ"ג ידי"נ עתה יצא בישע הגאון מטשעבין (שליט"א) זצ"ל מדברי תפא"י בבועז מס' ע"ז פ"ב מ"ו אות ג' שהביא מגדול אחד שהיה רוצה להתיר דג א' שנקרא קוואפפע מחמת שראה במיקראסקאף (זכוכית המגדל דברים) שיש לו קשקשין ואויש עליה כולי עלמא ונפק שיפורא לאיסורא ונשתקע ההיתר וכתב התפא"י דכל שאין נראה בלי זכוכית לא נקרא קשקשת דצריך שיהא לבוש (כנדה נ"א ב') וזה אינו אלא נקודה קטנה שלא שלטה בו עין ודאי לא נקרא לבוש וכי ס"ד בשערות שצריך כדי לכוף ראשן לעיקרן ובזכוכית המגדל נראים גדולות כך שיתחייב וכן לענין כזית או במיני לולב אם הם קטנים מכשיעור וע"י הזכוכית הם נראים גדולים יוצאים בהם (בתמיה) והתורה אמרה לנו רק לסמוך על הדבר הנראה בלי זכוכית ע"כ נראה מדבריו דהעיקר דסמכינן אראית העין וכל שלא נראה לעין לא מקרי ראיה לדעתו מה"ת ולא סמכינן עליה וזה ראי' להגאון מטשעבין (שליט"א) זצ"ל, והדברים הבאו בדרכ"ת יו"ד סי' פ"ג סקכ"א.
ותרוממנה קרנות צדיק אמרתי להביא עוד ראי' מה שעלה במחשבתי לשיטה הנ"ל והוא מדברי המבי"ט ח"ב סי' מ"ט באתרוג שעלתה עליו חזזית וכתב וז"ל עוד אני אומר כי אפילו שהי' חזזית זה שהוא מצוי באתרוגים שלנו אינו נקרא כל שהוא אלא כשנראה לכל אדם א' שאינו הדר אבל באתרוגים שלנו שרוב אלו שאנו קוראים חזזית אינם נראים לעין מחמת דקותם וצריך להסתכל בהם הרבה כדי שיהא נרגש בראי' שאדם אחד רואה האתרוג כולו הדר בלי שום רושם ואדם אחר שיש לו ראיה זכה יותר רואהו אינו נקרא זה כל שהוא והדר נקרא למי שהוא בידו כי מראיית עיניו עד ידו אינו נראה אלא כשמסתכל בו הרבה וכל שכן אחרים שרואים אותו אפילו הם אצלו שאינם מרגישים בו כי אם בהסתכלות טוב ונקרא הדר ע"ש והביאו המג"א או"ח סי' תרמ"ח ס"ק ט"ז ועיין א"ר שם סקכ"ד וכ"כ הרדב"ז ז"ל. והנה נראה נמי דהמבי"ט ז"ל הביט בראות עיני בשר ודם וכל שאינו רואה בראות עיני בשר ודם לא מקרי ראיה דלקרי חזזית וכשר האתרוג לענין הדר.
ברם לאחר העיון לפענ"ד אין מכאן ראי' דזיל בתר טעמא הוא שהרי הפסול באתרוג הוא רק משום דמחזי כמנומר והאי אינו נראה כמנומר וכיון דבראיית עינים תלתה תורה מה שנראה וכיון שאינו נראה כן כשר הוא, אבל במוקף גויל אמציאות קפדה תורה שיהא האות מוקף גויל מד' צדדים ואז האות כשר וכיון דהכא המציאות הוא שהאות מוקף גויל הוא מאי נפ"מ לן בראית העין שנראה או לא סוף סוף ההיקף שקפדה עליו התורה איכא. וקצת י"ל דדבר זה תלוי בטעם שקפדה תורה להקפת גויל דנחלקו בו הראשונים ז"ל ומלשון הטור נראה דמשום דכתיבה תמה הוא, אמנם הב"ח כתב דהלל"מ הוא, והרא"ש בתשובה כלל ג' סי' י"א כתב דבלא הקפת גויל לא מקרי אות וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תרי"א ובספר מלאכת שמים כלל ז' תמה לטעם הרשב"א ורא"ש דבלא הק"ג לא מקרי אות א"כ מדוע מותר לגרוד ולמה לא יפסל משום חק תוכות ע"ש. ובמחכת"ה לא עיין בפנים בתשובת הרשב"א שם שתי' זה וז"ל ולפי גירסא זו נראה לי פירוש מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והלכך אם בא לגרוד הרי זה כחק תוכות ופסול שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו, אבל כשנדבקו מלמטה כגון של תפארתנו וארצנו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה ומתחלתה כשרה היתה ואם בא עכשיו לגורדה אין זה כח"ת והלכך אפילו אינו גורד כל שהוא יכול לגרוד כשר כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אבל ארצך תפארתך שהכף דביקה באמצעות רגלה עם התיו בהא איכא ספיקא דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר רגל שבה לגמרי ופסול וא"ל דאינו אלא כלמטה וכשר כך נראה לי ע"כ, ובסמוך אביא עוד דאישתמיטתיה נמי דברי הרמ"ע מפאנו עכ"פ דברי מל"ש צ"ע.
ברם לאחר העיון לפענ"ד אין מכאן ראי' דזיל בתר טעמא הוא שהרי הפסול באתרוג הוא רק משום דמחזי כמנומר והאי אינו נראה כמנומר וכיון דבראיית עינים תלתה תורה מה שנראה וכיון שאינו נראה כן כשר הוא, אבל במוקף גויל אמציאות קפדה תורה שיהא האות מוקף גויל מד' צדדים ואז האות כשר וכיון דהכא המציאות הוא שהאות מוקף גויל הוא מאי נפ"מ לן בראית העין שנראה או לא סוף סוף ההיקף שקפדה עליו התורה איכא. וקצת י"ל דדבר זה תלוי בטעם שקפדה תורה להקפת גויל דנחלקו בו הראשונים ז"ל ומלשון הטור נראה דמשום דכתיבה תמה הוא, אמנם הב"ח כתב דהלל"מ הוא, והרא"ש בתשובה כלל ג' סי' י"א כתב דבלא הקפת גויל לא מקרי אות וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תרי"א ובספר מלאכת שמים כלל ז' תמה לטעם הרשב"א ורא"ש דבלא הק"ג לא מקרי אות א"כ מדוע מותר לגרוד ולמה לא יפסל משום חק תוכות ע"ש. ובמחכת"ה לא עיין בפנים בתשובת הרשב"א שם שתי' זה וז"ל ולפי גירסא זו נראה לי פירוש מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והלכך אם בא לגרוד הרי זה כחק תוכות ופסול שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו, אבל כשנדבקו מלמטה כגון של תפארתנו וארצנו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה ומתחלתה כשרה היתה ואם בא עכשיו לגורדה אין זה כח"ת והלכך אפילו אינו גורד כל שהוא יכול לגרוד כשר כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אבל ארצך תפארתך שהכף דביקה באמצעות רגלה עם התיו בהא איכא ספיקא דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר רגל שבה לגמרי ופסול וא"ל דאינו אלא כלמטה וכשר כך נראה לי ע"כ, ובסמוך אביא עוד דאישתמיטתיה נמי דברי הרמ"ע מפאנו עכ"פ דברי מל"ש צ"ע.
אמנם כי כן היה אפשר לומר דדבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים דלדעת הב"ח דדבר זה דהק"ג הלמ"מ א"כ כל שנפסק אפילו נראה רק בכלי זכוכית מ"מ כשר הוא דסוף סוף מוקף גויל ואין לנו טעם להקפת גויל כיון דהוא הלמ"מ ובין רואה ובין אינו רואה אלא ע"י זכוכית מ"מ כשר אבל לטעם הפוסקים דאינו כתיבה תמה או משום דלא מקרי אות בלא הקפת גויל א"כ כיון דלא נראה לעינים אכתי לאו כתיבה תמה הוא וגם אולי דאינו מקרי אות, וגם לטעם הפוסקים דכל דליכא הקפת גויל והם ב' אותיות נוגעים זה בזה ליכא כאן ב' אותיות אלא אות אחת הוא אלא שהוא צורה משונה של אות אפשר דהכ"נ פסול דסוף סוף נראה צורה משונה ממה שקבלו תמונת האותיות ממשה מסיני.
ומ"מ לאחר שדקדקנו היטב בהא שמעתתא נראה לפענ"ד צודקים דברי ידי"נ הגאון המנוח מוהרי"ז זצ"ל ונראה להביא ראי' ברורה מדברי הריב"ש בתשו' סי' ק"כ ורבינו מנחם עזרי' מפאנו דהריב"ש שם האריך בצורת תמונת האותיות וכתב וז"ל ושמעתי שיש מי שהורה שאפילו אות הה"א אם נתחבר לגג של מעלה לא נפסל בדיעבד והביא ראיה מדאמרינן בפ' הקומץ רבה אמר רבי אשי חזינא להו לספרי דוקנאי דחטרי ליה לגגיה דחי"ת כלומר חי ברומו של עולם ותלוי ליה לכרעיה דה"א וכו' ומדקאמר לספרי דוקאני נראה שאינו לעיכובא אלא למצוה מן המובחר ואין זה נכון בעיני שהרי נזכר זה בברייתא שלא יעשה ההי"ן חיתי"ן והוכחתי למעלה דלעיכובא קאמר וכו' והראיה ההוא יש לי לדחותה בשני פנים האחד לומר וכו' עוד אפשר לדחות הראיה ההוא בדרך אחרת ולומר שגם התלייה שהסופרים הדייקנין ההם היו עושין היתה למצוה כי הם לא די להם בהפריד כרעיה דה"א מן הגג כחוט השערה אלא היו תולין אותה הרבה בדרך שעושים הסופרים בכתיבת הגט בה"א דלמה"ך להרחיק כרעיה מן הגג הרבה כדי שלא תדמה לחי"ת ויהיה נראה למחך כדאיתא בפ' המגרש ואף על פי שכל שלא תדמה לחי"ת כשר הם מדקדקים להרחיקה הרבה שיהא פתח נראה לעינים וזה הענין הוא למצוה לעשות פתח גדול לתשובה אע"פ שאינו לעיכובא כל שנפרדת כחוט השערה וכו' ע"ש והביאו בקיצור הב"י או"ח סי' ל"ו.
ורבינו מנחם עזריה בשו"ת הרמ"ע סי' ל"ו האריך הרבה מאד לחלוק על המרי"ק ז"ל סי' ע"א והמהרא"י בכתביו סי' מ"ה ותלמידיהם שדקדקו ג"כ מהני ספרי דווקני דתלוי לכרעיה דה"א והביא דהב"י כבר דחה דברי מהרי"ק וכתב וז"ל ולפ"ז צריכים אנו לפרש דרב אשי הכי קאמר אע"ג דמהתם סגי לן בהקף גויל כל דהו שיהא רגל הה"א נפרד בחוט השערה מ"מ ספרי דוקני חששו למדרש חכמים ותלו לכרעי להדיא כדי שיראה בו פתח וכו' ואולם שערו חכמי המכתב שלא תהא רגל הה"א מופלגת מהגג יותר מעובי הקולמוס בראשו שכותבים בו ולא סמוכה אלא בכדי שאדם בינוני בהשגת חוש הראות שלו יראה אותו פתח קטן ברחוק ד' אמות ויכירנו וכן הביא הב"י בשם הסופר הר' יצחק ברוך (והוא בעל ברוך שאמר) ולי נראה דד' אמות לאו דוקא אלא בבציר מהכא נמי סגי בכדי שאדם בינוני יכירנו היטב מעל ס"ת שע"ג הבימה כשהוא קורא וכו' ע"ש.
והמדקדק בדבריהם ז"ל יראה דמוקף גויל סתם לא בעי שיהא נראה לעינים אלא כל שהוא מוקף גויל במציאות הרי זה כשר והכי מוכרח לשון הריב"ש ז"ל שכתב כי הם לא היה די להם בהפריד כרעיה דה"א מן הגג כחוט השערה וכו' ואע"פ שלא תדמה לחי"ת כשר הם מדקדקים להרחיקה הרבה שיהא פתח נראה לעינים ע"כ, משמע דהרחקת בחוט השערה לא הוה נראה לעינים ולכן באו הני סופרי דוקני והרחיקו עד שיראה לעינים דאי נימא דהרחקת כחוט השערה נמי נראה לעינים הוא א"כ לא תי' כלום הריב"ש ז"ל ומה הואילו הסופרי דווקני הנ"ל אבל אי נימא דהרחקת חוט השערה אינו נראה לעינים (ואפילו נראה ע"י מיקראסקאפ) ואפילו הכי כשר הוא לענין מוקף גויל אלא שבאו הני סופרי דווקני והיו עושים למצוה להרחיק יותר עד כדי שיראה לעינים ממש וכמ"ש הריב"ש ז"ל שיהא פתח נראה לעינים.
גם מלשון הרמ"ע ז"ל שכתב דמהתם סגי לן בהקף גויל כל דהו שיהא רגל הה"א נפרד כחוט השערה מ"מ ספרי דוקני וכו' כדי שיראה בו פתח משמע דבחוט השערה אינו נראה וביותר מוכח ממה שכתב שם בסמוך במה שחולק ארבינו יצחק ברוך ד"ד אמות לאו דוקא אלא בכדי שאדם בינוני יכירנו היטיב מעל ס"ת שע"ג הבימה כשהוא קורא בו מהבימה ואין השגת החוש של כל אדם רואהו ואפ"ה כשר הוא לכ"ע. עכ"פ מבואר ג"כ דישנם שני מיני הכשר להכשיר האות וכל שנפסק כחוט השערה שהוא הקף גויל כל דהו הוכשר האות אף שאין השגת החוש של כל אדם רואהו וזה לפענ"ד ראי' מוכרעת דכל שהוא מוקף גויל אפילו אינו נראה לעינים אלא ע"י מיקראסקאפ מ"מ כשר הוא לכ"ע. וקצת נראה נמי מדברי הש"ך יו"ד סי' פ"ג והוא מש"ס ע"ז דף ל"ט דאם יש לו קשקשים קטנים מאד ומעמיד כנגד השמש ורואה בו צמחים כלומר קשקשים קטנים מותר ומשמע דהתם נמי בסתם בדרך הטבע לא רואה אלא ע"י שמעמיד נגד השמש.
וקצת נראה לדייק עוד משו"ת מהרי"ל סי' קל"ז שנשאל על דבר החי"ת דס"ת דלא נגעו להדדי אך אינו ניכר להדיא פרודתם וכתב דשרי לתקן אף דהוה פסול מ"מ כיון שאין ניכר פרידתם להדיא מותר לתקן כמו שכתב מהר"מ ע"ש הרי דאף שלא ניכר פרודתם מ"מ החית פסול כיון דסוף סוך לא נגעו להדדי וזה ראי' גדולה למ"ש בס"ד.
גם הלום ראיתי בערוך השלחן שכתב דהיקף גויל כשר בהפסק חוט השערה או פחות הרי דאפילו פחות מחוט השערה נמי מקרי היקף גויל וודאי דא"א לראות בהשג החוש פחות מחוט השערה ההפסק בלי סיוע של איזה מיקראסקאף כמובן, אשר לכן לפענ"ד ראי' גדולה לדברי השארית ישראל זצ"ל.
ומעתה עלה לן דין חדש ברוצה לתקן נגיעה כזו אז פשוט דיכול לתקן לכ"ע דליכא בזה משום חק תוכות שהרי כל האות נעשה בהכשר וגם משום לא תעשון כן ליכא כיון דהנגיעה היוצאת מן האות אינה חלק מן האות, אבל היכא דהנגיעה כזה היתה באותיות מן השם נראה פשוט דאסור לגרדו דכיון דאין זה נגיעה ומדינה הס"ת כשר לקרוא א"כ המוחק הדיבוק הזה עובר משום לא תעשון ומה שאמרו בש"ע יו"ד סי' רע"ו נדבקה אות לחבירתה באותיות השם יש לו לגוררו נראה דוקא כשנדבקה ממש ועיין שו"ת נוב"י ת' יו"ד סי' קס"ט דדוקא כשהם דבוקים מתחילת כתיבה שפסול לכל הדעות ולכך הגרידה הוא תיקון ודאי אבל בנעשה אח"כ לא כי שמא הלכה דאינו פסול ואסור למחוק אפילו מקצת אות ע"ש וא"כ כ"ש בדידן דודאי דאסור למחוק כנלפענ"ד. [ועיין משנה הלכות ח"ז סי"ט.]
ובזה הנני מסיים באהבה וידידות נאמנה ולקראת החג הנני בברכה שיזכה לחוג בדיצות ונזכה לאכול שם מן הזבחים ומן הפסחים עוד בשנה זו בביאת בר נפלי בב"א, ובאמירת כולו אומר כבוד והוקרה לכ"ג בלב ונפש.
מנשה הקטן
חלק רביעי
מנשה הקטן
סימן קכט
צילום של תנ"ך שאין האותיות נקראות אלא ע"י מיקרסקאפף אי יש בו קדושה
ב"ה ה' לסדר טובה הארץ מאד מאד התשכ"ד ברוקלין נ"י יצו"א.
ב"ה ה' לסדר טובה הארץ מאד מאד התשכ"ד ברוקלין נ"י יצו"א.
מאלקי המערכה, שלום וברכה, וחיים ארוכים, מחקל תפוחין, אל כבוד ידיד עליון וידיד נפשי צדיק תמים ראש בשמים הגאון המהולל בתשבחות מרי דחיטא פ"ה אי"א זקן יושב בישיבה כקש"ת מוהר"י וועלץ שליט"א ראב"ד בודאפעסט ירושלים עיה"ק תו"א.
אחדשהדר"ג, יקרת מכתבו הגיעני בעתו ידיו גלולי זהב ממולאים בדברי תורה ושמחתי עליהם כעל כל הון שדברי נשאו חן בעיניו הבדולחים והסכים עמי בתשובתי לענין נגיעה באותיות בכתיבת ס"ת, ועוד הגדיל ושלח את איגרתי זאת להגאון רשכבה"ג מטשעבין (שליט"א) זצ"ל ע"י משמשו וכשהביא לו בחזרה הגיד לו כי גם הגאון (שליט"א) זצ"ל שבע רצון מכל הדברים שהעלתי בתשובתי הנ"ל ואשרי הדור שהגדולים מסכימים לקטנים ויה"ר שלא אכשל בדבר הלכה לעולם וזכות אבותינו יסייענו ללמוד תורה לשמה ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ואימא דבר המתקבל.
ועל החדשות אני בא בד"ת אשר שדר לן מר הדר"ג נ"י להעיר על דברי שו"ת יביע אומר ח"ד הנד"מ בסי' כ' אות ב' שהביא משו"ת אבן יקרה ח"ב סי' ל"ג שאלה אי מותר ליכנס לביה"כ עם תנ"ך שנעשה ע"י צילום "פאטאגראפיא בלע"ז" באותיות קטנות מאד שאי אפשר לקרות בו אלא ע"י זכוכית המגדלת (מיקראסקאף בלע"ז) והעלה שאין שום קדושה בתנ"ך כזה כיון שאין האותיות ניכרות לעין רואה דהתורה לא נתנה אלא לעין רואה וראיה שהרי בכל הגוף יש בו נקבים דקים טבעיים מעבר לעבר ואם היינו מסתכלים בכלי מגדל הראיה לא היינו מוצאין שום בהמה או חיה או עוף כשרה לאכילה כיון שאבריהם הפנימיים נקובים מעבר לעבר א"ו דהעיקר כל שאינו ניכר לעין מרוב קטנותו לאו נקב הוא והכ"נ לענין כתב ומ"מ כיון שיש שמות הקדושים בתנ"ך חלילה לנהוג בהם מנהג בזיון עכת"ד, וכ"ג דחה ראיתו זו דהא לא אסרה תורה טריפה אלא משום שאינה חיה ובנקובה בנקבים דקים טבעיים אדרבה זהו חייתה ול"ש בזה דין טריפות כלל ולא דמי לכתב די"ל אף שאינו יכול לקרות אלא ע"י זכוכית המגדלת מקרי כתב.
ועל החדשות אני בא בד"ת אשר שדר לן מר הדר"ג נ"י להעיר על דברי שו"ת יביע אומר ח"ד הנד"מ בסי' כ' אות ב' שהביא משו"ת אבן יקרה ח"ב סי' ל"ג שאלה אי מותר ליכנס לביה"כ עם תנ"ך שנעשה ע"י צילום "פאטאגראפיא בלע"ז" באותיות קטנות מאד שאי אפשר לקרות בו אלא ע"י זכוכית המגדלת (מיקראסקאף בלע"ז) והעלה שאין שום קדושה בתנ"ך כזה כיון שאין האותיות ניכרות לעין רואה דהתורה לא נתנה אלא לעין רואה וראיה שהרי בכל הגוף יש בו נקבים דקים טבעיים מעבר לעבר ואם היינו מסתכלים בכלי מגדל הראיה לא היינו מוצאין שום בהמה או חיה או עוף כשרה לאכילה כיון שאבריהם הפנימיים נקובים מעבר לעבר א"ו דהעיקר כל שאינו ניכר לעין מרוב קטנותו לאו נקב הוא והכ"נ לענין כתב ומ"מ כיון שיש שמות הקדושים בתנ"ך חלילה לנהוג בהם מנהג בזיון עכת"ד, וכ"ג דחה ראיתו זו דהא לא אסרה תורה טריפה אלא משום שאינה חיה ובנקובה בנקבים דקים טבעיים אדרבה זהו חייתה ול"ש בזה דין טריפות כלל ולא דמי לכתב די"ל אף שאינו יכול לקרות אלא ע"י זכוכית המגדלת מקרי כתב.
וש"י משיב דברים נכוחים דודאי דחיתו דחיה גמורה הוא ואין לו שום דמיון כלל מנקבים טבעיים אשר ברא הקב"ה בבעלי חיים מנפלאות הבורא ב"ה ועליהם תקנו חז"ל לברך ברכת אשר יצר ואני דרכי לפרש דברכת נקבים נקבים חלולים חלולים קאי נמי אהני נקבי העור הקטנים מאוד שגם הם צריכים לחיי הגוף, וכמוסיף על דבריו של כ"ג שאינם צריכים חיזוק בזה נראה דאפילו למ"ד טריפה חיה מ"מ לא קשה מנקבים טבעים דנראה פשוט דנקבי הגוף בעור ובאדם שנבראו בכל בעלי חי זה הוא חלק מהבריאה ואופן יצירתו של הקב"ה היפך בשר ודם שעושה כלי מנוקבת אינה מחזקת מה שמשימים בה ולא כן בריאת הקב"ה וגם הנקב למטה כמבואר בחז"ל ולא אסרה תורה אלא נקבים וטריפות שנולדו בגוף בעלי החי שלא מן התולדה והבריאה ואף הטריפה מבטן שנולד טריפה י"ל דעיקר הבריאה היתה בשעת הזרעה נכונה אלא שאח"כ נתקלקלה ונטרפה ואם היתה טריפה מזריעה א"כ לא היתה מעולם ולד ראוי לבראות כדרך כל הנבראים בעולם אבל כל שהוא מדרך הבריאה לא אסרה התורה כלל וזה פשוט וברור מאד. שוב כתב לי הגאון שליט"א דדחייה זו באמת מפורשת בשו"ת יביע אומר הנ"ל שהמחבר בעצמו דחה כן והנני מחזיר האבדה לבעליה. גם ראיתו שהביא כ"ג מבינת אדם כלל ל"ד בשם ספר הברית ושו"ת טוט"ד תני' בקו"א סי' נ"ג ושו"ת מים חיים או"ח סי' רנ"ט לענין אתרוג ובדיקת תולעים בכלי מגדלת מאירות עינים הם.
אבל בעיקר הדין נלפענ"ד כדעת האבן יקרה בזה וראשונה עלי להתנצל כי ספר יביע אומר ח"ד הנד"מ אין לי לעיין בפנים בדבריו גם שו"ת אבן יקרה אשר ציין עליו חפשתי אחריו ולא מצאתיו ולכן לא אכתוב לפלפל בהם ובראיותיהם ומצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שנ"ז שנשאל ג"כ שאלה כעין זו במי שיש לו תנ"ך מצולם בתיק הנקרא (מעדיליאן בלע"ז) ומתוך התיק משובץ כלי מגדיל הראות (מיקראסקאף) אשר על ידו רואים לקראם אם מותר ליכנס אתו לביה"כ כשמונח בכיס המעדיליאן או צריך ליתנו בכיס התפור בבגד והביא משו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקי"ג שנשאל אם מותר ליכנס לביה"כ בכתבים שי"ב ד"ת והם מונחים בכיס הבגד והשיב דהא מילתא עבידנא עובדא בנפשאי שלפעמים יתנו לי שאלה בשוק ואני מניח במצנפת ומכניסה לביה"כ וגדולה מזו שיש לי ספר קטן שי"ב רמזי תרי"ג מצות והוא מונח לעולם אצלי בכיס הבגד ואני נכנס עמו לביה"כ כדי שיהא תמיד בידי לקרות בו בצאת לחוץ והאריך שם לברר אי כתב ע"י הדפוס מקרי כתב והביא דעת רוקח סי' ר"פ דס"ל דלא הוי כתב ועיין מג"א סי' ל"ב סקנ"ו (ומשאת בנימין סי' צ"ט) גם כי מלאכת הפאטאגראפיא גרע טובא מדפוס מ"מ העלה דאין להקל אא"כ מניחו בתוך כיס הבגד ע"ש.
ולפום ריהטא נראה דס"ל דהגם שהקריאה הוא רק ע"י זכוכית המגדלת אינו מזיק בכתב והוה כתב גמור אלא חפש אחר התירים אחרים וכן ראיתי לאחד מהאחרונים שהביא דברי מהרש"ם הנ"ל בכיון זה אלא דמ"מ לפענ"ד אין ראי' דענין שאלתו היתה בתנ"ך שנדפס ע"י פאטאגראפיא באותיות מרובעות וע"פ המסורה למעיין שם וא"כ י"ל דהכ"נ היתה ראוי לקריאה אפילו שלא ע"י המיקראסקאף כמו כל פאטאגראפיא ולא עשו אותו קטנטן כל כך ולא זכר מזה כלום שם שהקטינו הצילום באופן שא"א לקרותו אלא הא דהצריכו המיקראסקאף לקרא הוא לפי שהיה מונח כולו בתוך תיק בפנים ולכן עשו משובץ בכלי מגדיל הראות לקרא כי ע"י שהיה מונח בפנים היה קשה הקריאה אבל הכתב היה כתב ראוי לקריאה היינו הצילום קודם שהונח בתיק היה ראוי לקריאה ככל צילום שלא הקטין וא"כ אין משם ראי' לנידן דידן היכא שהכתב בעצם נשתנה ונתקטן כמה פעמים עד שאינו ניכר כלל בלי סיוע המיקראסקאף צורת האותיות והכתב.
וחכ"א הערני מגמ' גיטין י"ט ע"ב אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה ה"ז גיטיך מגורשת חיישינן שמא במי מילין כתבו מיתבי וכו' טעמא דאיכא כתב הא ליכא כתב לא כי קאמר שמואל דבדקינן ליה במיא דנרא אי פליט ואי לא פליט לאו כלום הוא וכי פליט מאי הוה השתא היא דפליט שמואל נמי חיישינן קאמר ומשמע דאי פליט ע"י מיא דנרא הוה כתב אף דלעצמו לאו כתב הוא אלא ע"י פעולה, ולדידי אפילו ריח ראי' אין כאן חדא שהרי פרש"י שם השתא הוא דפליט וכשהיו בלעות לא היה כתב חיישינן שמא לא נבלעו יפה ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתייבמת דספק גרושה הוא ע"כ וכן פי' המאירי ז"ל דחיישינן שמא לא נבלעו יפה בשעת נתינת הגט ולפי זה אין ראי' כלל דהרי הכי נמי כשאין כתב אינו כלום אלא דחיישינן שמא לא נבלע הכתב היטיב בשעת נתינת הגט וא"כ היה באמת כתב אבל כל דליכא כתב אינו ראי' כלל.
אלא דראיתי לרבינו הלבוש ז"ל א"ע סי' קל"ה ס"ד שפי' פי' אחר וז"ל חיישינן שמא במי מילין וכו' ואם בדקוהו ותפליט הכתיבה ויראו שכתוב בו גט עדיין נשארה בחזקת ספק מגורשת דמספקא לן שמא כיון שלא היו נראין האותיות בשעת נתינה אע"פ שהיו בלועים בתוכו אינו גט שהתורה אמרה וכתב לה ונתן בידה משמע שתהיה הכתיבה ניכרת בשעת נתינה או שמא כתיבה בעלמא הקפידה התורה והרי הוא כתוב ועומד אע"פ שאינו ניכר והרי זו ספק מגורשת ע"כ ועיין בי"ש רא"ע שם נראה בדברי הלבוש דהספק הוא אם כתב שאינו נראה ואינו ראוי לקרות אלא ע"י פעולה אי מקרי כתב או לא וא"כ אפשר דדינא דידן נמי תלוי בהא. איברא דלא דמי הני אהדדי כעוכלא לדני דהרי בכותב גט במי מילין כתב מעליא הוא בשעת כתיבה אלא שנבלע בנייר הגט והוה כנעלם מן העין וכשיעשו פעולה יחזור הכתב ויצא לעין ויהא ראוי לקריאה ג"כ שפיר מספקא ליה אי בשעה שהיא בלועה מ"מ כתב מקרי שהרי בעצם הכתב בעולם הוא וכתב מעליא הוה בתחילת הכתיבה והיה ראוי לקראו כראוי אבל הכא בנידן דידן החסרון הוא בעצם הכתב שאותו הכתב אינו ראוי לעולם לקראו בלי המיקראסקאפף נמצא דהחסרון הוא בעיקר הכתב ועליה אנן דנין אי זה בכלל כתב הוא או לא ולא דמי לכתב מעליא שנבלע בנייר דהפסול הוא מצד בליעתו בנייר ולא מצד הכתב וזה ברור מאד לפענ"ד וא"כ אין משם שום ראי' לזה שוב מצאתי בנועם ח"ד שער ההלכה שכתב דכתב כזה הוה כתב ושכן מבואר שו"ת בית דוד סי' ח' וגיטין י"ט ולבוש א"ע סי' קל"ה ושו"ת אבן יקרה ושו"ת מהרש"ם הנ"ל וכתב דיש לנהוג קדושה בתנ"ך כזה דגם כתב שאין ניכר רק ע"י פעולה הוא כתב גמור ולדעתי טעה בזה דודאי מגמ' גיטין אין ראי' כלל וכמ"ש גם משו"ת מהרש"ם אין ראי' וכנ"ל וגם בשו"ת בית דוד הנ"ל אדרבה מחלק כמו שכתבתי לעיל לאחר שעיינתי עכ"פ דברי השאר הלכה לדעתי אינו הלכה דודאי כתב שאינו ניכר רק ע"י מיקראסקאף אינו כתב ועתה אביא לי בס"ד ראיות ברורות.
וראשונה עמדתי על המחקר אי יש בכלל איזה שיעור לאותיות בגודלן ובקטנן או לא נאמר שום שיעור להכותב האיך שיהיו ובש"ע ובפוסקים מבואר אופן כתיבת האותיות בצורתן, עיין סי' ל"ו והנראה דבגמ' מנחות דף כ"ט ע"א אמר רב אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה ניקב תוכו של ה"י כשר יריכו פסול אמר ר"ז לדידי מפרשה לי מיניה דרב הונא ורבי יעקב אמר לדידי מפרשה לי מיניה דרב יהודה ניקב תוכו של ה"י כשר יריכו אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול אגרא חמוה דר' אבא איפסיקא ליה כרעא דה"י דהעם בניקבא אתא לקמיה דר' אבא א"ל אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול ע"כ, הנה מבואר דאותיות נמי אית להו שיעור בקטנן שהרי אמר אם נשתייר כשיעור אות קטנה משמע דאות קטנה יש לו שיעור וה"ה לכל שאר האותיות, ובש"ע או"ח סי' ל"ב ס"ד כתב הרמ"א ולכתחלה יכתוב בכתיבה גסה קצת שלא יהיו נמחקים מהרה וכו' ובסעיף ט"ו ניקב רגל פנימי של ה"א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר להרא"ש ולשאר פוסקים צריכין כמלא אות קטנה מבואר דאות קטנה אית ליה שיעור ועכ"פ הוא יותר מכ"ש.
ובגמ' מנחות דף ל' אמרו שיעור גליון מלמטה טפח מלמעלה ג' אצבעות וכו' ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ובין אות לאות כמלא חוט השערה ועיין ש"ע הגרש"ז וערוך השלחן. מבואר ג"כ דשיעור אות קטנה הוא יותר מחוט השערה דבין אות לאות סגי כחוט השערה ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ועכ"פ דאות קטנה יש לו שיעור והוא יותר מחוט השערה, והא דלא כתבו הפוסקים השיעור נראה פשוט משום דכל שהוא אות הניכר לעינים הוה אות ואין לו שיעור לקטנו ולגדלו יותר אלא שיש לו שיעור שלא יהיה קטן כחוט השערה יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ מבואר דאותיות ג"כ אית להו שיעור לקטנן וכנ"ל.
והנה התוס' מנחות כ"ט ע"ב ד"ה זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש כתבו וז"ל מעשה היה בגט שהיה דלי"ת של כדת משה קטנה כמו יו"ד והביא רבי אליהו ינוקא דלא חכים ולא טיפש וקרא בו כדת והכשירו מהך דשמעתין ע"כ, נראה דס"ל להתוס' דשיעור גודל האות שיוכשר הוא כל שהתינוק דלא חכם ולא טיפש קורא כראוי הרי זה אות כשר ואם האות קטן כל כך שאין התינוק מכירו ואינו קורא בו כראוי לא הוה אות ופסול ואילו היתה דלית קטנה עד שלא היה התינוק קורא בו כדת כראוי היה פוסל הגט נמצא דשיעור קטנות האותיות הוא בכדי שהתינוק שהוא לא חכם ולא טיפש ראוי לקראת בו כראוי וזה ברור מדברי התוס' ועיין ש"ע או"ח סי' ל"ב סעי' ט"ז לענין נפסק אות מהאותיות, ועיין עוד בד"מ או"ח ס' ל"ו דנתן שיעור לאורך ורוחב איזה אותיות ומיהו נראה דאינו לעכב למעיין שם.
ומעתה אומר אני סברא ישרה ואמתית בס"ד דמאחר דביררנו דאותיות הכתיבה יש להם שיעור בקטנן ועכ"פ יותר מחוט השערה ושיעור בעי א"כ ודאי דאינו מועיל בזה מה שיכול לקראו ע"י מיקראסקאף דכל דבר שצריך שיעור הדין הוא שצריך שהשיעור יהיה במציאות כמבואר בפוסקים ולא יעלה על לב שום אדם לומר דאוכל פחות מכביצה אם הניחו תחת המיקראסקאף ונראית כזית ואכלו שאז יהא חייב עליו לענין טומאה בכביצה או למשל בניקב הגרגרת בכסלע וכל שאר מיני טריפות שהיו פחות מכשיעור המבואר וע"י מיקראסקאף יראה שיעור שלם והאוכל מצה פחות מכשיעור והסתכל במיקראסקאף וכדומה דהכלל הוא בזה דכל דבר שצריך שיעור צריך שיהיה השיעור שלם בטבע ואחרת אין עליו תורת שיעור, ובהא מיושבת קושית הגרש"ק הביאו בח"ס ומרן זקיני בשו"ת בית שערים דלמה לא אמרינן בשיעורים כגון האוכל רוב שיעור מצה נימא דרובו ככולו כמו דאמרינן בכל התורה רובו ככולו ובמקום אחר הארכתי בס"ד אבל להנ"ל פשוט דכל דבר שצריך שיעור צריך להיות שיעור שלם בטבע ממש בלי שום חסרון וא"כ לא שייך בזה דין רובו ככולו כמובן. וכיון דאותיות הכתיבה יש להם שיעור כל דהוא שהוא יותר מחוט השערה או כדי שהתינוק לא חכם ולא טיפש יכול לקרא א"כ צריך ג"כ להיות השיעור בדרך הטבע שיתראה ע"י חוש הראות עינים אות ראוי לקריאה לקטן ולא ע"י פעולה אחרת וכיון שאינו נראה לעינים אלא ע"י מאקראסקאף א"כ חסר השיעור של האות ואינו בכלל אות וכתיבה כלל ופסול הוא לד"ה דלא הוה אלא כנקודה בעלמא וזה לפענ"ד ברור, וכמו בהא דאמרו דבין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ודאי ליכא בזה ספק דאם לא היה כמלא אות קטנה אלא כל שהוא כחוט השערה לא יועיל אם ע"י מיקראסקאף יראה שיש שם כמלא אות קטנה כיון דאית ליה שיעור והמציאות הוא דאינו רחוק אינו מועיל לזה ראיית המיקראסקאפף הכי נמי בענין האותיות עצמן וזה לפענ"ד ברור בס"ד.
ולא דמי לענין היקף גויל שכתבתי במכתבי הקודם שמקרי נפרד אפילו אינו נראה לעין אלא ע"י מיקראסקאפף מ"מ מקרי נפרד וכשר דהתם לא בעי שיעור להרחקה ולהפירוד אלא צריך שיהא במציאות מוקף גויל וכמו שביררתי במכתבי הקודם בעזה"י אבל הכא כיון דבעי שיעור וליכא א"כ אין זה בגדר אות כלל ולא הוה כתיבה וזה ברור בס"ד.
וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מה' תפילין הי"ט וז"ל וצריך להזהר בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות וכו' וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו"ד לוא"ו וכו' וכן כל כיוצא בזה עד שירוץ כל הקורא בהן ע"כ, ולכאורה האי סיום עד שירוץ כל הקורא בהן מיותר היל"ל לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה וכו' מאי עד שירוץ כל הקורא ונראה דבא להשמיענו ז"ל בזה דהעיקר הוא שירוץ כל הקורא שיהא כתב הנראה לכל אדם אבל כתב שאינו נראה ואינו ראוי לקריאה אלא למיוחדים ע"י איזה פעולה אין זה אות אלא צריך שירוץ כל הקורא בהן בלי שום סיוע אחרת וכנ"ל. וגם פשוט דאין הכוונה שהתינוק יקרא ע"י זכוכית המגדלת אלא כיון שאין התינוק יכול לקרותה הרי זה פסול דאינו אות ואין זה כתיבה תמה, ואין לומר דרק לכתחילה אבל בדיעבד כשר שהרי כתב הרמב"ם מפורש הרי זה פסול והטעם בזה דא"א לחלק בין דיעבד או לכתחלה דממ"נ או שהוא אות או לא ואם אינו אות אפילו בדיעבד פסול ועיין רמב"ן בחידושיו פ' הבונה דף ק"ד דאם שינה צורת האות פסול והפסיד הכל הביאו התשב"ץ ח"א סי' נ' ועיין עוד מרדכ"י פ"ב דגיטין ותה"ד סי' רכ"ח ומג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ג ובפמ"ג שם.
עוד יש להעיר קצת מדברי הרמ"ע מפ' סי' ל"ו בא"ד שחלק שם על תלמידי המהרי"ק ז"ל וז"ל ולקושטא דמילתא כל שמעיקרא לא נכתבה האות כהלכתה אעפ"י שאינה דומה לאות אחרת אין לך הפסד הצורה וקלקול התמונה גדול מזה וכו' אך אם ידוע לנו שמתחלה לא נכתבה היטב כראוי לא נכשיר אותה בשביל ינוקא שידע לקרותה ולא מפני שאינה דומה לאות אחרת אלא נפסול ונאמר אינה חי"ת ואינה ה"א והקורא אותה ה"א הרי קורא על פה או על ידי סימניות בעלמא או שהן כתב בלתי אשורי והמכשיר בחד מהני אינו אלא מהמתמיהין ע"כ. ביאור הדברים נראה דכל שהאות מתחלה לא נכתבה כראוי אף שהתינוק יודע לקרותה אין זה מכשיר את האות דאמרינן על ידי סימניות בעלמא הוא שקורא אותן כלומר שהן כמו סימנין זה לאות זה וסימן זה לאות זה וא"כ הכ"נ בדידן כיון דבראית עינים לא נראה האות כלל לאות ורק ע"י מיקראסקאפף אמינא נמי דכיון דבתחלה לא נכתבה האות היטב כראוי רק ע"י מיקראסקאף יכולין לקרותו לא הוה אלא סימניות בעלמא ופסול.
ועל השלישית אני בא דנראה לומר סברא ישרה שהרי התורה אמרה וכתבתם שתהא כתיבה תמה ע"י בני אדם והיינו שהתורה צותה לבנ"א שיכתבו לעצמן ס"ת תפילין ומזוזות ושאר ספרי קודש וא"כ פשוט דצוי התורה היתה לכתיבה שבני אדם כותבין אותה ולא נתנה תורה למלאכי השרת וכל כתיבה שהאדם יכול לכותבה ולקרות כתיבה תמה הוא אם נעשית ע"פ תנאים המקובלים לנו מחז"ל וכל כתיבה שהוא כתיבה שאינה במציאות לכותבה ע"י בני אדם לאו כתיבה הוא דלבני אדם ניתנה ומעתה כיון דאין אדם בעולם שיכול לכתוב כתב קטן כזה שאינו ניכר לעין ויהיה צורת אותיות המקובלים א"כ כתב כזה אינו כתב ופסול הוא דכתב שאין בן אדם יכול לכותבו מפני קטנו אינו כתב שצותה עליו התורה ועיין סה"ת הל' גיטין סי' קט"ו אבל מקום שנאמר וכתב צריך שיכתוב גוף האותיות ע"ש וא"כ בדידן נמי כיון דאין שום אדם בעולם שיכול לכתוב כתב קטן כזה שמצלמין עד שא"א להכירו כ"א ע"י ראיית המיקראסקאף לא הוה כתב כלל ופסול הוא לכולי עלמא. נמצא עלתה לן בס"ד דכ"ק שמצלמין בכתב קטן בזה אין עליו שום קדושת כתבי קודש ומותר ליכנס בו לביה"כ בלי שום ספק ומ"מ לנהוג בו שאר מנהגי בזיון לא אומר בזה כיון דעכ"פ הזמין לכ"ק ונעשה עליו איזה פעולה וכיון דנפק מפימייהו דצדיקים האחרונים ז"ל איננו כדאי לחלוק עליהם אף שנראה דאין בהם שום קדושה.
וכרגע נפל מילתא בלבאי חקירה אחת כשהצלם מצלים את האותיות ומקטין את הכתב כ"כ עד שלא יהא ראוי לקרות ובתוכו כמה שמות הקדושים אי ליכא בזה משום מחיקת השם ואף שאינו עושה שום פעולה בעצם הכתב אשר ממנו הוא מצלם את השאר מ"מ כיון שע"י הצילום נעשית פעולה של צמצום והקטנת האותיות עד למדרגה אשר יוצא מכלל כתב ונעשית פסול א"כ סוף סוף הוא עושה פעולה במחיקת שמות באופן כזה וצ"ע בזה, וגם בסתם מצלם שמקטין את הכתב קצת אף שלא לגמרי שיהא פסול אבל מ"מ הרי הוא מקטין את השם ואולי הוא בכלל מחיקה ואין הזמן גרמא כעת להאריך בזה. אבל נראה עיקר דאין בזה איסור דבעצם הכתב אינו עושה שום שינוי.
וע"ד התמיה שנשאל כ"ג מח"א מש"כ הגרש"ז בש"ע או"ח סי' ת"ר סעיף א' שהב"ד שבירושלים היו שולחין שלוחין להודיע יום שנקבע בו החודש בניסן ובסיון ובתשרי ופליאה נשגבה דבמשנה ר"ה י"ח לא נזכר סיון וכ' התוס' דעל סיון מפני עצרת לא יצאו דבעומר הדבר תלוי ע"כ. הנה תמיה זו קיימת הוא ואין לי פתרון כלל דבאמת כל הפוסקים שהביאו הא הלכתא כתבו דעל סיון לא יצאו וצע"ג. [ועיין משנה הלכות ח"ה סימן קס"ה.]
ובזה הנני כעת ידיד נפשו דורש שלום כ"ג וצדקתו באמת המתפלל בעד אריכת ימיו ושנותיו בבריות גופא ונהורא מעליא עד דאתי עם ענני שמיא בלב ונפש.
מנשה הקטן
חלק שביעי
סימן ט
נגיעה הניכרת ע"י זכוכית מגדלת אי הוי פירוד
ב"ה, כ"ג סיון התשל"ה בנ"י יצו"א
גם ברוך יהיה ה"ה הרב הגאון המפורסם ג"א בע"ת איש אשכולות, צ"ת ראש בשמים, חסיד ועניו, כג"ת מוה"ר ברוך שמעון שניאורסון שליט"א, ר"מ דישיבת הגאון מטשעבין ירושלים עיה"ק ת"ו.
אחדשכ"ג בידידות נאמנה,
יקרת ספרו ברכת שמעון על מס' קידושין קבלתי בשמחה, והנני בזה לברכו בברכת ידידות נאמנה שיזכה להרבות תורה בישראל ולהעמיד תלמידים הרבה בדרכו בקודש כלו נאה כולו יאה, חדושים נפלאים כמעין המתגבר עדי יבא ינון ולו יקהת עמים כמים לים מכסים כאות נפשו ונפש ידידו דושכ"ג בלב ונפש.
ולאות שעיינתי קצת בדבריו היקרים לי מאד אחת הנה ואחת הנה בקונטרוס ההערות (על שו"ת דובב מישרים אות א') הביא דברי מרן הגה"ק שר התורה רבש"י שדן בספרו בסימן א' בס"ת שיש נגיעה בשם הק' וע"י זכוכית המגדלת ניכר הפירוד אי כה"ג צריך לתקן שלא הוי מוקף גויל כיון שלא נראה לעין הפירוד או לא מקרי נגיעה, ודעתו ז"ל דכיון דלפי ראות העין נראה שהוא נגיעה צריך לתקן. ובס' שארית ישראל להגרי"ז מינצבערג זצללה"ה סימן י"א וי"ב חלק עליו וכ"ת ציין עוד לס' עקבי חיים סי' א' להגרי"ח קלפהולץ ז"ל מה שהשיב על דברי שארית ישראל והספר הזה לא ראיתיו, וכ"ג לאחר חיזוק דברי כבוד חמיו הגה"ק זצלה"ה הביא בטובו דברינו בספר משנה הלכות ח"ד סימן קכ"ח שבעניותינו ג"כ דנתי בנידון זה להגר"י וועלץ זצל"ה והבאתי ראיה מדברי שו"ת הריב"ש סימן ק"כ הביאו הב"י בסימן ל"ו, מהני ספרי דווקני דהוי תלוי ליה לכרעיה דה"א והקשה הריב"ש ז"ל דהא לעיכובא הוא בכל הסופרים ומה הוסיפו הני סופרי דווקני ולכן פירש דבכל הסופרים הפסיקו כחוט השערה וסופרי דווקנאי היו תולין הרבה ומינה דקדקנו שם דבהרחקת כ"ש לא היה נראה לעינים ובאו סופרי דייקני והרחיקו שיהא נראה לעין כל וכשהביאו הדברים לפני הגה"ק זצלה"ה נענה לן ראשו.
ועתה יצא כ"ג בתמיה עלי דברינו דכיון דבנגיעה ממש פסול א"כ היכי נימא דהסופרים כלומר סתם הסופרים כתבו בהסתכלם במיקראסקאפף לצמצם שלא יהיה נגיעה ממש ומ"מ לא יהיה נראה לעינים, ומה שהגה"ק מר חמיו זצ"ל נענה לן ראשו כתב כ"ג דלמי שהכיר את דרכו בקודש ואת טוהר מידותיו הנפלאים אין בזה מן החידוש, אבל כמובן אין בדחיות כאלו לשנות את ההלכה עכ"ל כ"ג.
והאמת כי ח"ו לי לומר קבלו דעתי נגד דעת הגה"ק מטשעבין אשר שבילי דרקיע נהירין ליה, ומה לננס נגד הארי החי פוסק הדור. אמנם אי בשביל תמיהתו לפענ"ד אין כאן כדי דחיה והדברים חוזרין ונראין דמה שקשה ליה ואטו הסופרים כתבו בהסתכלם במיקראסקאפף תקשה ליה הא קושיא גופיה לנפשיה דאטו כל הסופרים כתבו בדיוק אך ורק בהפסק ופירוד כל שהוא ושלא יהא נראה לעינים והסופרים הדייקנים כתבו בהיכר גדול הנראה לעינים, אבל האמת יורה דרכו דסתם סופרים לא דייקו וכתבו לפעמים היה מרחקים הרגל עד שהיה נראה לעין כל ופעמים היו מקרבין לגגו של ה"א עד שלא היה ניכר ונראה לעין כל ובאו סופרי דייקני ודקדקו לעולם להפריד עד שיהא נראה לעין כל וא"כ לדידן נמי הכי פירושא דסתם סופרים כתבו ולא דקדקו בכרעיה דה"א להפריד הרבה כדי שיהא נראה לעין ופעמים היה נראה ופעמים לא היה נראה אלא כיון שידעו שיש כאן פירוד כ"ש במציאות אף שלא היה נראה מ"מ סמכו דלא דקדקו בזה ובאו סופרי דייקני ודקדקו שלעולם עשו מרחק גדול להכיר הפירוד.
ודבר זה מדויק בלשון הריב"ש שכתב וז"ל, כי הם לא די להם בהפריד כרעיה דה"א מן הגג כחוט השערה אלא היו תולין אותה הרבה בדרך שעושין הסופרים בכתיבת הגט הה"א וכו' ואע"פ שכל שלא תדמה לחי"ת כשר הם מדקדקים להרחיקה הרבה שיהא פתח נראה לעינים וכו'. הנה מדכתב שיהא פתח נראה לעינים משמע דכחוט השערה שאמר לעיל לא היה נראה לעינים בסתם אלא למי שדקדק מאד וא"כ נראה דאפילו דלא היה נראה לעינים מ"מ כשר הוא, ומדדייק הריב"ש ז"ל כי הם לא די להם בהפריד כרעיה דה"א מן הגג כחוט השערה וכו' פשוט נמי דאין הכונה דהסופרים שלא דייקו מ"מ דייקו שלא יהיו מן הגג אלא כחוט השערה דוקא אלא הכונה כיון שלא דקדקו בכיון להיפוך אפשר שלא יהיה אלא כחוט השערה ממש שאין עין האדם רואהו ולכן דייקו להרחיק יותר.
וקצת יש לדייק מתוס' חולין דף מ"ז ע"א ד"ה ואי לאו טריפה שכתבו בשם ר"ג דכחוט השערה טרפה ובשני חוטין כשר ועיין יש"ש שם פ"ג סימן כ"ז שרף בב' בועי דסמכי דחוט השערה אינו ניכר, ובספר הארוך לרבינו הש"ך סימן ל"ז כתב כתבו התוס' בשם ר"ג דאם יש ביניהם הפסק כחוט השערה אחד טריפה ודקדקו מדבריו דכשני חוטין לא מקרי סמוכין וכשרה וכו' ומה שטען מהרש"ל דאין אנו בקיאין וכו' לא ידעתי מה בקיאות שייך בכאן וכו' ומיהו מודינא שאין אנו בקיאין בין שער אחד לשנים אפיל' בספק אי איכא ב' שערות ע"ש, ועכ"פ נראה דכחוט השערה אי ניכר לעין הוא לא ברור כ"כ ואפשר היה תלוי במחלוקת הנ"ל, ועכ"פ לפענ"ד חוזרים ונראים דברינו מקושית מעכ"ג ומיהו לעצם דינא כמו שכתבתי אין אני אומר קבלו דעתי ח"ו וכ"ש שמיראי הוראה אני, ואני שמח אם אין סומכין עלי בשום מקום.
וקצת יש לדייק מרש"י מנחות כ"ט ד"ה שאין גויל מוקף פי' וז"ל, שמודבקת באות אחרת והיינו דקתני כתב אחד מעכבתן כלומר הלכות משפט אות אחת (הדבוקה לחברתה נמק"י) מעכבנו למזוזה ותפילין. ולכאורה הי"ל לרש"י לפרש שאין גויל מוקף לה שאין נראה גויל סביב האות ומדדייק שמדובקת באות אחרת אולי דכוונתו שמדובקת דוקא במציאות אבל כל זמן שאינו מדובק אף שאינו נראה מוקף גויל מ"מ מקרי מוקף גויל כיון שבמציאות הוא מוקף גויל ואינו דבוק וצ"ע. ומש"כ כ"ג דדיני תורה נתנו לבנ"א כפי שנתפסים להם בחושם הטבעי ולא לפי ההתחדשות הנה אני מודה לכ"ג בזה, ובאמת בעצמי כתבתי שם בספר הנ"ל בסימן קכ"ט ימחול נא לעיין שם אלא שכתבתי חילוק בזה דהתורה הקפידה על כתיבה תמה וכל שהיא כתיבה תמה הרי זה כתב כשר מדין תורה כנלפענ"ד.
ידי"נ המברכו בסל מלא ברכות ים ודרום ירשה, דושכ"ג בלב ונפש.
מנשה הקטן
