פעם חבר אמר לי בשם סבתא שלו:
הבעיה היא לא כסף,
הבעיה היא כשאין אותו.
*
נושא לעבודת חקר:
תלמיד ממוצע בישיבה תיכונית במהלך שנת הלימודים לא מצליח לגרד את עצמו מהמיטה לפני השעה תשע-עשר בבוקר (לא דיברתי על חמשושים בחודש הראשון).
כשאתה שואל את האובייקט למה הוא לא קם התשובה היא: "באמת שאני מנסה, אני רוצה לקום, אני לא מצליח".
אותו אובייקט בחופש מקבל 35 ₪ לשעה בממוצע, וראו פלא, האובייקט מזנק מהמיטה לא יאוחר מהשעה שש וחצי-שבע.
*
כסף, כסף, כסף.
טעם החיים, משהו ששווה להתאמץ בשבילו, יותר מזה, משהו ששווה לחיות בשבילו. הוא עוקף בסיבוב בקלילות כמעט את כל השאר, משאיר מאחוריו ענן אבק. לימוד? תפילה? כבוד? אוכל? נייט. כסף? דא.
לא נראה לכם? זה פשוט תלוי בגובה הסכום. מה הייתם מוכנים לעשות בשביל מאה שקל? אלף? עשרת אלפים? מאה אלף? מליון?
הבנתם? הכל רק שאלה של כדאיות. אם יש שם מספיק כסף אנשים מוכנים גם להשפיל את עצמם עד עפר ועוד למטה מזה.
פסגת האושר נמצאת איפה שהכסף נמצא!
*
רק תחשבו כמה אחוז מהחיים שלנו אנחנו מתעסקים איתו, חושבים עליו, עובדים בשבילו, משקיעים שעות נוספות כדי להשיג אותו.
יש לנו מאה? אנחנו רוצים מאתיים, מאתיים? רוצים ארבע מאות.
החיים הם מרדף מטורף אחרי הכסף.
*
אבל זו רק תמונה חלקית.
השאלה היא לא רק כמה התאמצתי בשבילו, אלא גם מה אני יכול לעשות איתו.
הכסף הנכסף פותח לנו כל-כך הרבה שערים. אם יש ממנו מספיק אפשר לקנות כל מה שרוצים ועוד יותר מזה.
באופן כזה או אחר החיים שלנו באמת תלויים בו. אוכל קונים בכסף, בשביל בית צריך כסף, בסוף הכל נמדד בשאלה אם יש או אין לך כסף.
*
קחו שנייה את המשוואה הזאת לקצה.
לפי הנתונים האלה הדבר הכי גרוע שאתם יכולים לעשות בחיים זה לתת כסף. עד שעבדתם עליו, עד שהשגתם אותו לתת אותו למישהו אחר בלי לקבל כלום בתמורה? למה מי מת?
לא רק זה, הכסף הזה מיועד בשביל לאפשר לי לחיות, ליהנות, לעשות איתו מה שבא לי. למה שאני אתן אותו למישהו אחר?
העבירה הגדולה ביותר שאפשר לעשות בעולם הזה היא לתת צדקה.
*
אהההההההההההההההההההההההההההההההההההה!
אתם באמת רוצים לחיות בעולם הזה?
תסתכלו עלינו. המיץ של הזבל.
איכס!
*
עכשיו הבשורות הטובות.
דווקא בגלל שהכסף נוגע לנו בפנימיות הנפש, דווקא כי אנחנו כל-כך תלויים בו, יש בו הזדמנות ענקית.
*
תחשבו על זה ככה:
הנפש הבהמית שלנו היא הנציג המקומי של העולם הזה, העבודה עם הנציגה האישית שלנו פועלת על כלל העולם, זה נתון ראשון. הנתון השני הוא שהגאולה מחכה לעולם מואר יותר.
תעשו אחד ועוד אחד…
יפה מאוד! קיימת מצווה? הנפש הבהמית שלך הייתה שותפה? קידמת את הגאולה.
אבל זה קצת יותר מורכב. כשאנחנו מניחים תפילין חלק מאוד מסוים בנפש הבהמית שותף – הכח של היד. בהליכה לבית הכנסת – הכח של הרגליים.
אבל כשנותנים צדקה כל הנפש הבהמית שותפה בענין. המאמץ המטורף? האפשרויות? החיים שקצת תלויים בו? כל אלו הופכים את הנתינה למקדמת הגאולה מספר אחת במצוות.
*
עכשיו פרקטיקה.
לא צריך תעודת רבנות או קורס מתקדם כדי לתת צדקה. צריך בסך הכל להכניס את היד לכיס ולתת כסף – והרבה.
גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה.
ר' אורי צוקר
