מן השמים ירחמו!!

Breathtaking and scintillating!

א . בריאת עולם ע"י דיבור ומעשה וצ"א של יעקב ועשו

בורא העולם ברא את העולם בשני אופנים. במאמר ובמעשה. בכל מעשה בראשית כתוב 'ויאמר' וגם 'ויעש'. כתוב (תהלים לג ו): בִּדְבַר  ה'  שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ  וּבְרוּחַ  פִּיו  כָּל  צְבָאָם: וגם (תהלים ח ד): כִּ י  אֶרְאֶה שָׁמֶיך  מַעֲשי אֶצְבְּעֹתֶיך, אז אותם שמים, נבראו בדיבור ונעשו באצבעות, בידים, במעשה.

שני הדברים האלה הן שתי צורות שונות של גילוי. בורא העולם נתגלה בדיבור, כמדבר וכל הבריאה כולה 'הכל נהיה בדברו', מגלה בחינה אחת שנקראת דיבור, ועוד בחינה, עוד פנים, במעשה. זאת אומרת שהוא יתב' התגלה כפועל ועושה מעשה. בגילוי של כמדבר, אז אנחנו שומעים או רואים דיבורים כתובים. בגילוי במעשה אנחנו רואים פעולות ולא דיבורים.

עקרונית, אלו שתי בחינות וצורות שונות של התגלות. בדיבור יוצא משהו מהעלם לגילוי. ובפועלה יוצא משהו מן הכח אל הפועל (כלול גם העלם וגילוי אולי, אבל בכל אופן הפעולה היא הוצאה מן הכח אל הפועל). ואלו שתי צורות שונות של התגלות, של הופעה. מי שמתגלה כפועל, אז הוא מתגלה כמי שמוציא את כוחותיו אל הפועל. וכשהוא מתגלה כמדבר, אז הוא מתגלה כמגלה דברים נעלמים ונסתרים.

הואיל, וכל ההתגלות כולה היא התגלות שבורא העולם נתגלה אל האדם. האדם הוא היחידי שאליו בורא העולם פונה בכל ההתגלות כולה. אז הדבר הזה מחייב שתהיינה שתי צורות אדם בעולם. צורת אדם אחת שעיקר עניינה, קליטה של דיבור, וצורת אדם אחת שאין עניינה גילוי דברים נעלמים, אלא עניינה סביב הוצאת דברים מן הכח אל הפועל. חייו מרוכזים סביב הוצאת כל כוחות החיים אל הפועל.

מובן מאליו ששתי צורות אדם האלה, אלו שני הפנים של מה שצריך היה להיות האדם השלם לגמרי. דהיינו, מה שצריך היה להיות, יעקב ועשו.

יעקב מתגאה, משתבח, בקולו, כמ"ש בחז"ל (עי' מכילתא דר"י בשלח מס' דויהי פ' ב ד"ה וישאו בני), (בראשית כז כב) הַקֹּל קוֹל יַעֲקב, ירושתו של יעקב היא הקול. הדיבור. חייו של יעקב מסתובבים סביב מה שנקרא דיבור. כלומר סביב גילוי של דברים נעלמים. דהיינו, מהעלם לגילוי. וחייו של עשו, שהוא נקרא על שם המעשה, העשיה בפועל, אז חייו מסתובבים סביב הוצאת כוחות החיים מן הכח אל הפועל. (בראשית כז כב) וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו: 

ומפורש בפרשת הברכות שיצחק רצה לתת אותם לעשו, ובפועל נתן אותם לאותו אדם שקולו היה קול יעקב וידיו היו ידי עשו. כלומר, זהו האדם המבוקש, השלם. זהו האדם שאליו צריך להעביר את הברכות. (בראשית כז כב כג) וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו: וְלא הִכירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְברְכֵהוּ: וזה כמו שהדברים צריכים היו להיות, דהיינו, יצחק בעיניו הטהורות, שלא רואה רע, ז"א, לא היו לו עיניים לראות דברים שהם לא כפי המציאות האמיתית, אז הוא ראה את עשו כשורשו בעיקר יצירתו וכפי שהוא צריך היה להיות. הרי הגמ' (קידושין יח.) קוראת לעשו 'ישראל מומר' . דהיינו, הוא היה 'ישראל' שהמיר דת. והרי 'ישראל' זה השם המעולה שקיבלו יעקב אחרי שנלחם וניצח את שרו של עשו. אז כמובן, עשו הוא זה ש היה צריך להילחם ולנצח את שרו שלו. ומאחר שלא עשה את זה, זאת ההמרה שלו. אבל הדבר הזה מעיקרא היה תפקידו של עשו. לכן נקרא 'ישראל מומר'. אז שוב, יצחק ראה את ה'ישראל' אבל לא את ה'מומר'.

ועניינו של אותו 'ישראל' שעשו היה צריך ל ייצג, היה שכל כוחות המעשה שלו מכוונים להוציא לפועל את כל מה שמובן ומתבקש מתוך קולו של יעקב. כל זה היה צריך לצאת לפועל על ידי ידיו של עשו. זאת צורת האדם השלימה. בסופו של דבר, אחרי שיעקב קנה את הבכורה מעשו, קיבל יעקב עצמו. אבל שוב, יצחק ראה פה, את הצירוף של קול יעקב וידי עשו. ולא ראה בזה סתירה. מדוע אין כאן משהו לא בסדר? הקול קול יעקב והידים ידי עשו? אלא זאת לא סתירה, משום שכך צריך להיות. האדם האמיתי כך צריך להיראות.

אלו הן שתי צורות האדם בעולם. אחד האדם על ידי ה דעת שניתן לו, שכל ענינו, ו כל חייו סובבים סביב לגלות, ככל היותר, את כל מה שנעלם וניתן להשגה ולתפיסה. בזה הוא חי. זה אותו אדם שענינו ' קול יעקב'. והצורת אדם השניה שכל חייו הם 'ידי עשו', אז כל חייו מעביר סביב הוצאה לפועל של כל כוחות החיים.

עשו, אחרי שהוא המיר דת, ואת מציאותו, ונעשה ישראל מומר, הוא ניתק את עצמו מאותו קול שאומר לו מה לעשות, כדי להוציא לפועל את מה שמתחייב מתוך אותו נעלם שנתגלה, ומכוין ומחבר אותו לשורש החיים האמיתי. אבל אחרי שהוא המיר, אז הוא כבר מוציא לפועל את כל כוחות החיים שחיים אצלו.

הואיל ואנחנו נמצאים היום בגלות תחת המלכות הרביעית, שהיא המשך מלכות עשו. ובלשון חכמים, בלשון התורה, 'גלות אדום'. ומכיון שהם השליטים היום בכיפה, לכן כל העולם, מקצה ועד קצה, עסוק בדבר אחד. עד כמה שאפשר, בכל הכח, להוציא לפועל את כל כוחות החיים. בלי לחכות, בלי סבלנות, מיד, כאן, עכשו, הרגע. כך העולם נראה. וקולו של יעקב, כמובן נשתכח. לא נשמע. אין לו גילוי במציאות הזאת, שהשליטים בה הם בני עשו.

ב . רבי חנינא בן תרדיון מקהיל קהלות עם ס"ת

נתבונן קצת. אנחנו נמצאים בתקופה בכללותה, והימים האלה בפרט, שבהם העומק של החורבן והגלות מתגלה. אז ננסה להבין קצת את דברי הגמ' (ע"ז יח.): תנו רבנן. כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו , רבי יוסי, חנינא אחי אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק ב תורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר תורה מונח לך בחיקך -ורש"י מוסיף: שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה : והן גזרו על כך - אמר לו מן השמים ירחמו אמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש.

והנה המשא ומתן הזה בין רבי יוסי בן קיסמא ובין רבי חנינא בן תרדיון צריך ביאור. כי אם רבי יוסי בן קיסמא מתכוין להגיד לו שעושה פעולה אסורה של מרידה במלכות, אתה מסכן את חייך. הרי גם על רבי עקיבא כבר טענו את זה . (לא לגמרי ברור מה היה קודם, אבל על כל פנים). ולשם כך לא צריכים להאריך בדברים ולספר את כל הסיפור, מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו , וחוץ מזה לא מובן המשפט: 'ועדיין היא קיימת'. האם בזה היה ספק למישהו? האם חשב ש לרבי חנינא בן תרדיון נדמה שהמשיח הגיע? איזה חידוש הוא חידש לו בזה? אז שוב, אם הוא מתכוין לומר לו שזאת סכנת נפשות ואסור לעשות את זה, אלו דברים פשוטים, ולא צריך להגיד יותר מזה. כל יתר הדברים נראים מיותרים לגמרי. ועוד לא מובן, מה שעונה לו רבי חנינא בן תרדיון, אמר לו מן השמים ירחמו אמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו . מה כאן הוויכוח בין שני גדולי התנאים? איפה יש סתירה בין מן השמים ירחמו לדברים של טעם? אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו. אלא כל זה תמוה מאוד, ננסה לבאר עד כמה שאנו יכולים להבין לפי ערכנו.

ג . גלות פיזור – ציבור כאילו פדאני

ראשית נבאר את דעתו ופשר מעשיו של רבי חנינא בן תרדיון. והנה הגלות כולה, חלה ונתפסת בנו, רק עד כמה שאנחנו מאבדים ומפסדים, את השם 'ציבור'. כתוב בגמ' (ברכות ח.): רבי נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנא 'הן אל כביר ולא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור (גי' הרי"ף: ומצוי בבית הכנסת) מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם . ומבאר המהר"ל (נצח ישראל כה, וז"ל: ויותר מזה, כי כאשר יתבונן האדם, כי אין ענין זה רק להוסיף עצם הגלות. כי כאשר תדע, כי עצם הגלות הוא הפיזור שנתפזרו ונתחלקו ישראל. והנה כאשר הם מחולקים גם כן בעצמם, הנה עוד מוסיפים חלוק ופיזור יותר על מה שנתן השם יתברך אותם. והפך זה כאשר הם עם אחד, הנה נחשב דבר זה יציאה מן הפיזור והגלות). שכל הגזירות שחלות על כלל ישראל, חלות רק אחרי שקיבלנו את המכה שנקראת ' פיזור'. זאת המכה של (אסתר ג ח) יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים , שהגמ' אומרת (מגילה יג:) , לית דידע לישנא בישא, כהמן, זה הדבר הראשון שהמן אמר למלך.

לכן כאשר בתפילה מברכים ומתפללים לבורא העולם שיחזיר אותנו מהגלות, אנחנו מבקשים 'תקע בשופר גדול לחרותנו ', וההמשך הוא 'ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד (מהרה), מארבע כנפות הארץ (לארצנו)' . וסיום הברכה היא: 'מקבץ נדחי עמו ישראל '. דהיינו, אם הדבר הזה יקרה, ואותו מקבץ נדחי עמו ישראל יתגלה, אז על כלל  ישראל מקובץ, כל הגזירות האלה לא חלות עלינו.

ציבור - מן השמים ירחמו

על עניין ה'ציבור' בכלל ישראל הגמ' (תמורה טו,: הוריות ו.) אומרת, אין ציבור מתים. וכן (חי' הר"ן על בבא בתרא ח:) דלעולם אין צבור עני, וכן לעולם בורא העולם אינו ממאס בתפילת ציבור כמו שכתוב בגמ' (ברכות ח.): רבי נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנא 'הן אל כביר ולא ימאס'. והנה הדין הוא (עי' ר"ה יח.), אחרי שנגזר דינו של אדם, שיפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. הצעקה, פועלת, עוזרת להקל במשהו, אבל לקרוע גזר דין אחרי שנגזר, זה קשה מאד. כמעט בלתי אפשרי. וכך נפסק להלכה ברמב"ם (תשובה ב ו): אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו: כלומר, תפילת שמתפלל ציבור, תמיד, בכל שעה, יפה כתפילת יום הכיפורים. וגם מובטח שבורא העולם עונה מיד. לעולם אינה נמאסת. דהיינו, היא לא נדחית אף פעם. היא תמיד רצויה, כמובן שמדובר על תפילת ציבור אמיתית.

יוצא אם כן, שעד כמה שאנחנו ציבור באמת, אז נידונים תמיד אחרת. אין ציבור מתים ואין ציבור עני ואין ציבור נמאס ואין ציבור שתפילתו לא נשמעת.

ד . שבירת הלוחות חורבן שם ציבור

אנחנו נמצאים בימי בין המצרים, דהיינו, בין שתי הצרות הגדולות. שם נמצאות כל צרותינו כולן. (איכה א ג) כָּ ל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים . אז התחלת החורבן והצרה הגדולה הראשונה, שהיא זאת ששמה אותנו במקום צר, בין שתי הצרות האלה. כאמור, זה הפיזור, וזה בעצם החורבן הראשון שקורה לנו. דהיינו שאותו חיבור, אותו חלות של ציבור מקבל את המכה הראשונה. כאן, תחילת החורבן.

אז תחילת התחילות של כל הצרות זה שבירת הלוחות, והכתב שפרח מעליהן. דהיינו, פיזור הלוחות. והנה כתוב בחז"ל כמה פעמים שהלוחות באמת הם לוחות הלב כמו שכתוב (ירמיה לא לב) נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה . אלו הם הלוחות. וכשנשתברו הלוחות, פירוש הדבר שאותו הדבר שהוא שורש החיים, אותו לב שממנו תוצאות חיים, שמחבר את כל המערכת כולה, לאחד, התפצל, התפזר, נשבר לשברים.

לשון חז"ל בהרבה מקומות (ברכות נז,. סוכה מה,: מגילה יד,. ב"ב יב:) ישראל אין לו אלא לב אחד לאבינו שבשמים . וכן ברש"י על פי חז"ל (שמות יט) ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד, הלוחות זה הדבר שמחבר את כל הציבור ביחד. כשנשתברו הלוחות פירוש הדבר שאותו 'ליבם' שהוא הלוח של כלל ישראל, ונשתבר לשברים. ואז כבר אין לב אחד לאבינו שבשמים. זאת שבירת הלוחות שהיא ההתחלה של המצרים ש'כל רודפיה השיגוה בין המצרים'. 

כאן זה התחיל. אבל עדיין נשארה לנו פינה אחת, וזה כנראה עומק דברי הגמרא ש אומרת (סנהדרין קה:): אמר רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות , כולן חזרו לקללה, חוץ מהברכה הזאת, (במדבר כד ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיך יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיך יִשְׂרָאֵל: שהיא נשארה ברכה. והפירוש, שהגם שנתפזרנו ונלקח מאתנו השם 'ציבור' אבל הברכה הזאת נשארה ברכה, משום שבמקומות האלו (בתי כנסיות ובבתי מדרשות), חוזר השם 'ציבור' של כלל ישראל.

זה ביאור דברי המהר"ל, שאדם שמתפלל בציבור', או לגירסת הרי"ף, 'ומצוי בבית הכנסת', 'אומר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות'. משום שאנחנו מקבלים שם אחר, מציאות גבוהה יותר, שעליה הגלות לא חלה. זה השם ' ציבור'. המידה שמוציאה אותנו מן הגלות נקראת: 'מקבץ נדחי עמו ישראל'.

נמצא שהטענה של רבי חנינא בן תרדיון, 'מן השמים ירחמו', היתה אמת לאמיתה. ומה שעשה, זה בדיוק מה שהוא טען. הוא רצה לפדות אותנו מאותה גלות נוראה, שכל עצמה חלה עלינו רק עד כמה שאנחנו יחידים, בודדים, ולא ציבור. לכן הקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו שעל ידי זה מצרף את הציבור ביחד.

יש הרבה ראיות בדברי הראשונים וזה גם גמ' מפורשת (ב"ב מג.) שספר תורה זה בעצם דבר שהוא שייך לציבור. הציבור כולו הוא בעצם הבעלים על ספר תורה. ו בכמה מגדולי הפוסקים כתוב הטעם של המנהג לפתוח את הארון במיני פיוטים או מיני תפילות. והרי לשם מה פותחים את הארון? מה פתיחת הארון פועלת? אז מתבאר מתוך דבריהם, שפתיחת הארון זה דבר שמצרף את כל הציבור. זה עוד סוג וצורה של צירוף. אז כא שר ישנן תפילות מיוחדות, שבהן זקוקים בדווקא ל'תפילת ציבור', שה ציבור מתפלל אותה יותר בלב שלם, אז כדי לחבר את הציבור פותחים את הארון.

בעצם הפעם שהיינו ציבור באמת, זה היה במעמד הר סיני, במתן תורה. שם היינו ציבור לגמרי, 'כאיש אחד בלב אחד'. ושם קיבלנו תורה. הדבר שנשתייר בידינו ממעמד הר סיני, זה מה שכתוב בלשון הרמב"ם (תפילין מזוזה וס"ת י י) מצוה לייחד לספר תורה מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר . כלומר בספר תורה נמצאים בידינו לוחות הברית. ספר תורה מחבר אותנו למעמד הר סיני ששם היינו ציבור לגמרי. אז הגם שכל הציבור נמצא אבל כאשר רוצים להעמיק, ולתת עוד צד, עוד פן ותפיסה של ציבור, פותחים את הארון שבו ספרי תורה. (ולא חלילה כמו ששמעתי מישהו שמסביר למישהו שפתיחת הארון עושה את הקב"ה קרוב יותר. הרי אלו דברי הבל. האם יש הבדל בין פתוח לבין סגור, חלילה. אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים [פסחים פה:]).

זה גם הביאור במעשיו של רבי חנינא בן תרדיון. אמנם היה מקהיל קהילות, אבל הקהילות נעשות קהילות יותר עם ספר תורה שמונח לו בחיקו, מעין מתן תורה. מעין אותו 'כאיש אחד בלב אחד' של מעמד הר סיני. הקהילה, מסתובבת, מתחברת, ומצטרפת סביב אותו ספר תורה.

נמצא, שדברי רבי חנינא בן תרדיון הם באמת דברים של טעם. זה הרי בדיוק את הדבר המבוקש שצריכים לעשות. 

וכאשר רבי חנינא בן תרדיון אומר לרבי יוסי בן קיסמא 'מן השמים ירחמו', אומר לו בזה, שעל ציבור תמיד מידת הרחמים נמצאת. וכלשון הגמ' התפילה נקראת 'רחמי' , ותמיד פועלת בציבור. וכל מקום שאתה מוצא 'ציבור' אתה מוצא מידת ' הרחמים'. על הציבור מלכתחילה ההנהגה היא רחמים. לכן מקהיל קהילות כדי ש'מן השמים ירחמו'.

אז שוב, נמצא שחנינא בן תרדיון אומר באמת דברים של טעם. כך לדעתו צריך להיות.

ה . דברים של טעם - א' החריבה את ביתו ב' שרפה את היכלו ג' הרגה את חסידיו – ועדיין היא קיימת

אלא שאומר לו רבי יוסי בן קיסמא: ' אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו' ? אומר רש"י: אני אומר לך דברים של טעם – דבר של טעם שהחריבה את ביתו והרגה את חסידיו ועדיין קיימת . שאלנו קודם, רש"י מוסיף גם פה את 'ועדיין קיימת', אבל איזה דברים של טעם יש ב 'ועדיין קיימת '? מה הוא הוסיף, מה הוא גילה לרבי חנינא בן תרדיון שהוא לא ידע? אלא, הפירוש הוא, שאנחנו עדיין בשעת החורבן. מלכות זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו והרי אי אפשר להחריב את ביתו של בורא העולם בלי לקבל על כך רשות, אז היא קיבלה רשות, סמכות, מלכות מהשמים, להחריב את ביתו.

'שהחריבה את ביתו'. להחריב את הבית, פירוש, פיזור. זה נקרא להחריב את הבית. בלשון חז"ל, בספר יצירה שמיוחס לאברהם אבינו ע"ה, הראשונים מעתיקים אותו, כוזרי ועוד ראשונים. האותיות נקראות אבנים, והמילים נקראים בתים (עי' ספר יצירה ד). אם כן לחורבן בית, יש משמעות נוספת. והכוונה, שעניינו של הבית להיות אחד, אז אותו צירוף נחרב. דהיינו, נתפזרו האותיות, הצירוף שלהן בטל. כלומר הצירוף, שמחבר את הבית להיות אחד, נחרב.

'בית ישראל' או 'בית יעקב' הוא בית אחד. זהו 'שהחריבה את ביתו' ושרפה את היכלו . 

הבית, ענינו חיבור, וההיכל ענינו כבוד. (תהילים כט ט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד : כמו שכתוב. (ישעיה ס"א ג') לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, זה לעומת זה. פאר מחד, אפר מאידך. אז אותו פאר, אותו היכל שהוא אומר כבוד, הפך להיות אפר. זה פירוש 'ושרפה את היכלו'.

הרגה את חסידיו ואת טוביו, גם לזה צריך סמכות והמלכה מן השמים. בלי מן השמים המליכוה, אין אפשרות. בקינות, שהאשכנזים נוהגים לומר בתשעה באב, ישנה קינה מיוחד ומפורסמת מאד, על עשרת הרוגי המלכות. 'ארזי הלבנון אדירי התורה' . המכוון בענין הזה, זה ללמד אותנו, שעשרת הרוגי המלכות זה חלק מהחורבן. וגם על זה אנו מקוננים. ורבי חנינא בן תרדיון היה אחד מהרוגי המלכות.

ועדיין היא קיימת , אין רבי יוסי בן קיסמא התכוון לומר לו בזה, שמשיח עדיין לא הגיע. אלא הכוונה, שאותה סמכות, והמלכה מן השמים שהם קיבלו להחריב לשרוף להרוג ולאבד, עדיין קיימת. גם להחריב את כל הצירופים כולם, וגם את הדבר הזה עצמו שמביא את ה רחמים יחריבו, כי גם על זה הם קיבלו סמכות להחריב. ואלו 'דברים של טעם', ואתה אומר לי 'מן השמים ירחמו'?

כך, שהטענה של רבי יוסי בן קיסמא היתה, אסור לך להעמיד את מה שאתה עושה, כנגד המלכות שגם על זה קיבלו סמכות מן השמים להחריב. לכן סיים ואמר לו, ' תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש '. וכתוב על זה במפורש בדברי הגמ' שם. אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור.

ו . הוגה את השם בפרהסיא

והנה חצי עמוד קודם לזה, הגמ' מביאה עוד סיבה שאת רבי חנינא בן תרדיון, נידון לכזה עונש נורא: (ע"ז יז:) אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון אמרו ליה אמאי קא עסקת באורייתא אמר להו כאשר צוני ה' אלהי מיד גזרו עליו לשריפה ועל אשתו להריגה ועל בתו לישב בקובה של זונות, עליו לשריפה שהיה הוגה את השם באותיותיו והיכי עביד הכי והתנן אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחיית המתים מן התורה אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו להתלמד עבד כדתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות אלא מאי טעמא אענש משום הוגה את השם בפרהסיא 

ולפי המבואר לעיל, איך להגות את השם באותיותיו בפרהסיא מצטרף  לטעמו של רבי חנינא בן תרדיון, שבזמן גזירת החורבן, לעמוד להקהיל קהילות ברבים? איך נכנס לכאן הוגה את השם באותיותיו? אמנם מקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו, הכל נכון ואמת, ומובן שזה מה שצריך לעשות. אבל מאיזה טעם צריך להיות 'הוגה את השם באותיותיו' ? מה המכוון בזה? ננסה לבאר עניין זה.

והנה בעניין שם המפורש כתוב (ויקרא כד י יא): וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אישׁ מִצְרִי בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלית אֶת הַשֵּׁם  וַיְקַלל . אומר על זה רש"י: ויקב - כתרגומו ופריש שנקב שם המיוחד וגדף והוא שם המפורש ששמע מסיני. על השם המפורש, כתוב ברא"ש, (רא"ש יומא ח יט) והוא נקרא שם המפורש. והוא מקור לכל השמות כי כולן נאצלין ממנו ועליו נאמר (סנהדרין צ א) ההוגה את השם באותיותיו נעקר מן העולם דאין להזכירו בגבולין. שם הוי"ה זהו השם המיוחד, שכל השמות נובעים ונאצלים ממנו. וכתוב ברמב"ן על פי חז"ל (הקדמת הרמב"ן לבראשית), עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, אז כל התורה כולה היא בעצם גילוי של השם המיוחד, השם המפורש.

וכתוב (דברים ד ז ח): כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלהִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱלהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: כתובים כאן שני דברים ביחד. 'מי גוי גדול', דהיינו גוי שמצטרף יחד להיות ציבור. ולכן, 'כה' אלקינו בכל קראנו אליו'. זה עניין אחד. והעניין השני 'ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום', כלומר גם זה מחבר ומצרף למתן תורה, ועושה אותנו לגוי גדול, לגוי מצורף. לגוי מתחבר, מתאחד, שנעשה ציבור ביחד.

שאלנו, הרי ממש תמוה, מדוע רבי חנינא בן תרדיון באותן שעות נוראות של החורבן, בזמן גזירת המלכות לעקור תורה מישראל, מדוע אז הוגה את השם באותיותיו בפרהסיא. והוא נענש על זה. אלא פירוש הדברים, שרבי חנינא בן תרדיון מסר את הנפש, כדי להביא את השם 'ציבור' לכלל ישראל. אותו שם מפורש שנשמע בסיני, הוא התכוין ללמד אותו, את הציבור. רבי חנינא בן תרדיון, שהקהיל קהילות ברבים התכוון להחזיר אותנו לאותו מצב של רחמים בעצם, זהו המצב של כלל ישראל כציבור, המצב של כלל ישראל בשעת קבלת התורה, שאז נתגלה הקב"ה 'כזקן מלא רחמים', כל ה' אמר רחמנא' נתגלה בסיני. לכן בזמן שמקהיל קהילות ברבים, מצרף אותנו לאותו צירוף, להחזיר אותנו לאותו שם ציבור, שראוי לרחמים.

זהו השם שכולל בתוכו את כל התורה כולה. בתמצית, כל מעמד הר סיני, זאת המסירה של השם המפורש. שכל השמות נאצלים ממנו, שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. וכמו שאמרנו קודם, שעיקר ההנהגה של בורא העולם היא, שבזמן שקול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין ידי עשו שולטות. לכן כך נהג רבי חנינא בן תרדיון. ועל זה רבי יוסי בן קיסמא אמר לו 'דברים של טעם'. שעכשו זאת שעת חורבן, ומן השמים המליכו את המלכות הזאת שיחריבו כל דבר. אז גם כל מה שעושה אותנו לציבור, נידון להיות נחרב על ידי אותה מלכות רשעה.

'ועדיין היא קיימת', כלומר, המחריב עדיין קיים. כל מה שתעשה, גם זה יחרב. 'תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש'.

נתבאר לנו, בעצם, שלולא אותם דברים של טעם של רבי יוסי בן קיסמא, אז הלכה כרבי חנינא בן תרדיון. כך צריך לנהוג. אמנם בזמן שהגזירה בעצמה קיימת, דהיינו, באותה שעת חורבן, אז כל מה שנעשה יחרב. משום שזאת שעת החורבן. אבל הנפקא מינא היא היום, היום הלכה כרבי חנינא בן תרדיון. אלו דברים מפורשים. כל מה שלא היה בפועל אצל רבי חנינא בן תרדיון, זה רק משום שאז היו 'אותם דברים של טעם', של רבי יוסי בן קיסמא. אבל בעלמא, קיימא לן, שכל זמן שקולו של יעקב נשמע, אין ידי עשו שולטות. קולו של יעקב כשהוא נשמע, פודה מבין האומות. זה מה שמחדש את השם ציבור בכלל ישראל. זה מה שנותן לנו את אותה מציאות שעליה שום גזירה לא חלה. עליה, רק מידת הרחמים. זה מה שרצינו לבאר.

כאמור, קולו של יעקב הוא הקול שכל עצמו הוא לגלות מה שיותר מן הנעלם. זה ענינו של דיבור, רבי חנינא בן תרדיון היה עסוק (קצת יותר מדי...) באותו קול, ולכן הוא הגה את השם באותיותיו בפרהסיא להתלמד, דהיינו הוא גילה בפרהסיא את הנעלם והעמוק ביותר. אבל הדבר הזה היה צריך להיות קצת יותר בצנעה, זהו קולו של יעקב שנשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שעושה אותנו בחזרה לציבור, ולאותו 'כאיש אחד בלב אחד'.

כאמור, היום הלכה כרבי חנינא בן תרדיון. וכל מי שעוסק כפי המידה, בגילוי, בפענוח, בגילוי של עומק הדברים, בהבאת קולו האמיתי של יעקב, ולצרף סביבו כמה שיותר ציבור, זה הדבר שיביא גם עלינו, ש'מן השמים ירחמו', ואלו אכן יהיו הדברים של טעם.

היום אנחנו חיים רק במערכות של זכר לחורבן. אבל היום כל מה שאנחנו בונים, אם נבנה את זה באמת, אז זה יהיה קיים וזה לא יחרב. כאש ר הגמ' אומרת (ירושלמי יומא א א): כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו. אז הכוונה היא גם לביהמ"ק וגם לכל תולדותיו, גם לכל מה שנחרב בעקבות, החריבה את ביתו, שרפה את היכלו, הרגה את חסידיו ואיבדה את טוביו , 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים'. כל דור שלא עשה משהו של נבנה בית המקדש בימיו, אז הוא מוסיף חורבן. זה לא חייב להיות לבנות את בית המקדש כולו, הרי המון דורות של צדיקי קדושי עליון, שלא נבנה בית המקדש בימיהם, תנאים, אמוראים, והם כן נקראים דורות שנבנה בית המקדש בימיהם. זה שנגזרה גזירה, אנו לא מבינים ואין לנו מושג בזה. אבל הם מצידם יצרו את אותה מציאות שנקראת בלשון הגמ', מעלה אני עליהם, כאילו פדאוני לי ולבני מבין האומות.

נסיים בדברים של טעם. בעזרת ה', שבמהרה בימינו, 'מן השמים ירחמו'.

נכתב על ידי אריאל סיסרו עפ"י דברי הגרמ"ש זצ"ל