נכנסתי לחדר המשגיח בישיבה.
מולי ישב מנחם, בחור בן ,17 עילוי
אמיתי בלימוד גמרא. בחור שהרבנים
התפעלו מחריפותו, מעומק סברתו
ומיכולתו להקשות ולתרץ בשיעורים.
עם זאת, המשגיח הפנה אותו אליי
לשיחה לאחר שהבחין כי מנחם
מתבודד יותר ויותר בחדרו, ממעט
בשיחות עם חבריו לשיעור, ונמנע
מלהשתתף בפעילויות הישיבה.
”איני מבין מדוע כבודו ביקש לשוחח
עמי,“ פתח מנחם בקול שקט אך
בטוח. ”נכון, אני מעדיף לשבת וללמוד
על פני שיחות חולין בחדר האוכל או
טיולים בלילות שישי. האם זו סיבה
לדאגה? האם לא לשם כך באתי
לישיבה - ללמוד תורה ולהתעלות?“
ניסיתי להסביר למנחם את חשיבות
ה“וקנה לך חבר“, את מאמר חז“ל
”או חברותא או מיתותא“, ואת דברי
הרמב“ם על חשיבות החיים החברתיים
לאיזון הנפש. הסברתי, ציטטתי,
הבאתי מקורות. מנחם הקשיב בנימוס,
ואז בשקט ובחדות הפריך כל טענה
שהעליתי, מביא ראיות נגדיות מהש“ס
ומהפוסקים, מראה כיצד דברי חז“ל
יכולים להתפרש אחרת בהקשרים
שונים.
הבנתי שאני נתקל בחומה. ככל
שהרביתי במקורות ובראיות, כך הוא
התבצר יותר בעמדתו, משתמש
בחריפותו כמגן.
בפגישה הבאה החלטתי לשנות גישה.
במקום להביא עוד ועוד מקורות,
סיפרתי לו סיפור אישי מתקופת היותי
בחור ישיבה. איך אני, שגם הייתי נחשב
ל“מתמיד“, החלטתי לחזק את עצמי
בלימוד על-ידי התרחקות מחברה.
סיפרתי כיצד עם הזמן הרגשתי ניתוק
רוחני, איך הלימוד אמנם היה טוב
מבחינה אינטלקטואלית, אך היה חסר
שמחה וחיות. סיפרתי על רבי שמעון
בר יוחאי שאחרי שיצא מהמערה היה
צריך ללמוד מחדש איך להתחבר
לעולם.
פתאום ראיתי שינוי בעיניו של מנחם.
הן הביעו הקשבה אמיתית, לא רק
נימוסית. וכשסיימתי, הוא שתק רגע
ארוך, ואז אמר: ”כבוד הרב, האמת
היא שאני... מפחד. אני מרגיש שאם
אני לא אהיה העילוי של השיעור,
אם אבזבז זמן על דברים אחרים, אני
לא שווה. זה מה שלימדו אותי תמיד
- שהערך שלי נקבע לפי כמה שאני
מצטיין בלימוד..“.
הסיפור האישי פתח את ליבו באופן
שכל הציטוטים והמקורות לא הצליחו
לעשות.
”כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו
זקנים“
בהגדה של פסח אנו קוראים: ”ואפילו
כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו
זקנים, כולנו יודעים את התורה,
מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים“.
הייתכן שכולנו חכמים? כולנו נבונים?
כולנו זקנים? אכן, פלא הדבר שכל
אדם בטוח שהוא החכם ביותר, הנבון
ביותר. אנשים בעלי ביטחון עצמי
בטוחים בעצמם שהם חכמים, ולכן
ברוב המקרים יחשבו שהם עושים את
הדברים הנכונים והטובים.
אם ננסה להעמיד אדם על טעותו,
בדרך כלל הוא ידחה אותנו בשתי
ידיים, כי הרי הוא אוחז את עצמו
לחכם כמותנו, ואף יותר. ואם ננסה
לומר דעה אחרת, הדבר יידחה, כי
כולם - חכמים, נבונים, זקנים - בטוחים
שהשפה איתם צריכה להיות שפה
שכלית גבוהה.
אך כאשר מדברים לאנשים חכמים
בשפה השכלית, הם נאטמים. כל אחד
אומר לעצמו ”אני גם חכם כמוהו, יש
לי גם מה ’למכור‘, אני יכול לפרוך את
דבריו“.
אולם כאשר מדברים בשפה הרגשית -
אין לחכם מענה ואין לו התנגדות.
לכן בהגדה נאמר: ”אפילו כולנו
חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים“ -
הדרך להכניס את ערכה של יציאת
מצרים היא על ידי הסיפור, כי הסיפור
בכוחו לעורר רגשות. כשמעוררים את
הרגשות, אין הבדל בין חכמים ונבונים
לאלו שאינם כאלו - כולם מתרגשים
באותה מידה.
זו חכמתה של ההגדה, וזו גם החכמה
שאנו כמחנכים וכמשפיעים בעולם
הישיבות צריכים לאמץ: הדרך אל הלב
אינה עוברת תמיד דרך עיון בסוגיות
ובמקורות. לפעמים סיפור פשוט, חוויה
אישית ושיתוף רגשי כנה הם המפתח
האמיתי להשפעה על נפש הבחור -
גם הלמדן והעילוי ביותר.
עלון האירה
