"בקנאו את קנאתי"
פרש"י, בקנאו את קנאתי - בנקמו את
נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף,
כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת
דבר ע"כ.
והקשו המפרשים למה כתוב 'בקנאו את
קנאתי' ולא 'בנקמו את נקמתי', שהלא עיקר
השכר הוא על עצם הנקמה שעשה וקידש
בו שם שמים, ולא על מה שהכניס עצמו
לקנאות קנאת השם.
עוד כתב רש"י כאן וז"ל, פינחס בן אלעזר
בן אהרן הכהן - לפי שהיו השבטים מבזים
אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו
עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט
מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר
אהרן ע"כ. וצ"ב מהו טענת השבטים
הראיתם בן פוטי זה כו', ומאי נפק"מ האם
יש לפנחס יחוס חשוב או לא, והרי המצוה
של 'הבועל ארמית קנאים פוגעין בו' נאמרה
לכל ישראל בשוה, בין המיוחסים ובין
שאינם מיוחסים.
וכן יש להקשות אהא דאיתא בירושלמי
)סנהדרין פ"ט ה"ז( "א"ר יודה בר פזי
ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח
הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו
ברית כהונת עולם", ומה טעם ביקשו
לנדותו, והרי קיים את מה ששמע ממשה
רבינו שהבועל ארמית קנאים פוגעין בו.
והנה מקור דין זה במשנה )סנהדרין פא ב(
שהבועל ארמית קנאים פוגעין בו. ומשמע
לכאו' בלשון המשנה שלסתם בני אדם
אסור להרוג את הבועל ארמית, והוא היתר
מיוחד לקנאים, דהיינו 'בני אדם כשרים
המתקנאין קנאתו של מקום' כדפירש רש"י
שם )ועד"ז במאירי שם 'בחורים נכבדים
המקנאים בקנאתו של הקב"ה', וכעי"ז
בפסקי הרי"ד 'המתקנא לכבוד שמים',
וראה להלן מהשאילתות (, אבל שאר בני
אדם אינם רשאים להרגו.
וכן משמע בלשון הטור )חו"מ סי' תכה(
שכתב "הבא על הגויה מי שמקנא לשם יכול
להרגו", ומשמע שדוקא המקנא להשם
מותר להרוג. וכ"כ באג"מ )אה"ע ח"א סי'
לח( בשם ר' שלמה היימן זצ"ל, שלא הותר
זה אלא לקנאין, ואם הוא לכוונה אחרת הרי
אינו קנאי ולא הותר לו, וממילא הוא רוצח
ממש שהוא חייב מיתה )אך כתב שאי
אפשר להרגו בדיני אדם, דאולי האמת
שהוא קנאי, ואף אם לפי אומדן דעתנו אין
איש זה ראוי למדרגת קנאי, מכ"מ אולי אין
אומדנא שלנו אמת, וספק נפשות להקל(.
ועי' בדברי יחזקאל )סי' כג אות ב( שחקר
בהא דאמרו בגמ' שקנאין פוגעין בו הלכה
היא ואין מורין לו, מה הדין אם בא להמלך
ואח"כ הרג האם חייב מיתה, והביא מרבינו
ירוחם )מישרים נל"א ח"ב( שכתב "ואם
הרגו קנאי ולא בא לימלך פטור, ואם בא
לימלך אין מורין לו כן, אלא אם כן נעשה
מעצמו", ומשמע שאם נמלך מתחילה חייב
עליו, וביאר שכל ההיתר הוא דוקא לקנאין,
והיינו כשמקנא מעצמו ולא מתוך הוראה
שאמרו לו להרוג.
ובשיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ זצ"ל
)מאמר כז ופה( כתב לבאר עוד בטעם דין
זה שהלכה ואין מורין לו, משום שלא הותר
דמו של הבועל ארמית אלא לקנאים, דהיינו
לזה שמקנא את קנאת ה' צבקות, והוא לו
שונא לו ולא מבקש רעתו, ואין לו שום
חשבון מלבד קנאת ד', לאיש כזה מותר
להורגו ולא לאחר, וההורגו מחמת שיש
בלבו חשבון פרטי כלשהו מלבד קנאת ד'
טהורה לרוצח ושוך דם יחשב, ועל כן מי
שבא לימלך אין מורין לו, כי הדבר מסור
ללב ולא שייכת בזה הוראה כי מי יודע
מסתרי לבו ע"כ.
]אמנם מרן הגרד"ל שליט"א דקדק בלשון
הרמב"ם )סהמ"צ ל"ת נב( שכתב 'כל מי
שהרגו והוא דבק בעבירה הנה קיים עליו
הגדר כמו שעשה פנחס בזמרי', דמשמע
שהוא היתר לכל אדם ולאו דוקא לקנאין,
וכ"מ בשערי תשובה לרבינו יונה )ש"ג אות
קלא( הבועל ארמית קנאים פוגעים בו כו',
ופשר הענין כי ימצאהו איש והנה תועה
במקום רואים, ועוד לא פירש מן העבירה,
בפגעו בו הוא ימיתנו וכו' והחוטא הזה כל
מוצאו יהרגהו בלא עדים והתראה ע"כ.
ולפי דרכם צ"ב למה כתוב במשנה 'קנאים'
פוגעין בו, וראה בתורת חיים )סנהדרין פב
א( מה שביאר בזה שההיתר להרוג את
הבועל הוא רק בשעת העבירה, ולכן הוא
מתקיים דוקא ע"י קנאים שפירושו רגזנים,
שפוגעין בבועל תיכף בשעת מעשה ע"ש,
וכדבריו י"ל בדעת הרמב"ם ורבינו יונה.
עוד יתכן ע"פ לשון השאילתות )שאי' קלד(
"ומאן דבעיל גויה, מאן דמסר נפשיה
לאיפרועי פורענותא למרי עלמא קטיל ליה
בשעת מעשה", ופירש בהעמ"ש שנקרא
מסירות נפש מכיון שהבועל יכול להרגו,
ואם נהפך הבועל והרג את הקנאי אינו
נהרג עליו, ונמצא שהקנאי מסכן את עצמו
בהריגת הבועל. וא"כ ניחא דלכך נקט
קנאים, משום שדיבר הכתוב בהוה שרק מי
שמוכן למסור נפשו על הקנאות יסתכן
להרוג את הבועל.
אלא דלפ"ז יתכן לדחות את עיקר הדקדוק
בלשון הרמב"ם ורבינו יונה, ובאמת גם הם
מודים שההיתר של קנאים פוגעין בו נאמר
דוקא לקנאים, והא דכתב הרמב"ם 'כל מי
שהרגו', היינו משום שסתם ההורג את
הבועל חזקתו שהוא קנאי, דאל"כ לא היה
מסכן עצמו בהריגתו, ועי'.[
ומעתה ניחא הא דכתב רש"י שהשבטים היו
מבזין את פנחס ואומרים הראיתם בן פוטי
זה כו', והיינו שכיון שאבי אמו של פנחס
פיטם עגלים לעבודה זרה, מן הסתם גם
פנחס אינו קנאי לכבוד שמים ואין מעשיו
מקנאת ד' אלא משנאת זמרי וכדומה, וא"כ
לא היה לו היתר כלל להרוג את זמרי והרי
הוא כרוצח, וכן ביקשו לנדותו כמבואר
בירושלמי והיינו מטעם זה )והא דלא ביקשו
להרגו מדין רוצח, היינו משום שאין לנו
לסמוך על אומדנא זו וכמו שהובא לעיל
בשם האג"מ(. ולכן הוצרך הפסוק לייחסו
לאהרן הכהן, שמכוחו קיבל את הקנאות
לדבר השם.
ובזה מובן לשון הפסוק 'בקנאו את קנאתי',
נקט לשון קנאה בדווקא, לומר שהמעשה
של פנחס נעשה מתוך קנאות. וזהו
התשובה על טענת השבטים שביזוהו וטענו
שלא היה קנאי, ואי הוה כתוב 'בנקמו את
נקמתי' היה משמע שעצם המעשה היה בו
נקמת השם, ולא הוה ידעינן האם היתה
כוונתו לשם שמים, ובדין זה של קנאים
פוגעין בו הוא לעיכובא שתהיה כוונתו מתוך
קנאות.
ב. הנה שכרו של פנחס מפורש בפסוק
"והיתה לו ברית כהונת עולם", וקשה הרי
פנחס הוא בן אלעזר בן אהרן הכהן, וא"כ
היה כבר כהן מעיקרא. ועי' בגמ' )זבחים
קא ב( ב' תירוצים, דלחד מ"ד לא נתכהן
פנחס עד שהרגו לזמרי, ולחד מ"ד נכתב
רק לברכה שלא תפסוק כהונה מזרעו.
ובראשונים כאן )חזקוני וריב"א ור"ח
פלטיאל, וכ"כ בש"ך עה"ת( כתבו לבאר
ע"פ דברי הגמ' )ברכות לב, ב( דאמר ר'
יוחנן, כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את
כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו. ולכן היה
דואג פנחס שמא יפסיד את כהונתו כיון
שהרג את זמרי, עד שהבטיחו הקב"ה ברית
כהונת עולם, שכיון שהרציחה היתה לשם
שמים אינו נפסל לכהונה.
והביאור הוא כנ"ל, שאם היה פנחס הורג
את זמרי שלא לשם שמים, הרי הוא רוצח
ונפסל מלישא את כפיו כדכתיב ידיכם דמים
מלאו, אבל מאחר שמעיד עליו הכתוב
שהיתה כוונתו לשם שמים, א"כ אדרבא
מצוה קעביד, ודוקא כהן שהרג באיסור
אסור לו לישא כפיו. שהרי הסברא נותנת
שכהן שהרג את הרודף יכול לישא כפיו, וכן
אם הכהן היה שליח בית דין להרוג חייבי
מיתות בי"ד לכאורה פשוט שיכול לישא את
כפיו כיון דמצוה קעביד.
וכיוצ"ב מצינו בשו"ע )קכח סל"ו( שכהן שמל
תינוק ומת התינוק, נושא את כפיו, ופירש
המג"א הטעם משום שנתכון לשם מצוה
)וכתב שם עוד טעמים, ועי' בשו"ת
מהרש"ם ח"ה סי' ל, שהטעם הראשון הוא
העיקר(, הרי מוכח שאפילו כשעשה איסור
אינו נפסל לכהונה כל שנתכון למצוה, וכל
שכן בנידון דידן שקיים מצוה בזה שהרגו,
שאין לו להפסל לכהונה.
ואמנם כדברי הראשונים אלו מצינו כבר
בזוה"ק )דף ריד א( שהקשה כן למה הוצרך
עכשיו לברית כהונת עולם והרי כבר היה
כהן מעיקרא, ותירץ הזוהר וז"ל: תא חזי,
כל כהן דקטיל נפש פסיל ליה כהונתיה
לעלמין, דהא ודאי פסיל ההוא דרגא דיליה
לגביה, ופנחס מן דינא פסיל לכהנא הוה,
ובגין דקנא ליה לקודשא בריך הוא אצטריך
ליחסא ליה כהונת עלמין ליה ולבנוי
אבתריה לדרי דרין ע"כ.
וכן איתא עוד בהמשך הזוהר )דף רכא ב(
וז"ל: ושם איש ישראל המוכה וגו', אמר ר'
יצחק וכו', כיון דסלקיה קוב"ה לפנחס
לכהנא רבא, לא בעא לאדכרא ליה לפנחס
בקטלנותא דבר נש, דהא לא אתחזי לכהנא
רבא, עד לא סלקיה לכהנא רבא אדכר ליה
ואמר וירא פנחס ויקח רמח וגו' וידקור את
שניהם וגו', כיון דסלקיה לכהנא רבא לא
אדכר שמיה בקטלנותא דלא אתחזי ליה,
וחס עליה יקרא דקודשא בריך הוא, דכהנא
רבא לא אתחזי לאדכרא בקטלנותא כו'
ע"כ.
אך יש לתמוה, דמלשון הזוהר משמע שגם
אליבא דאמת שכוונת פנחס היתה לשם
שמים, עכ"ז היה לו להפסל לכהונה, לולא
שניתן להדיא ברית כהונה עולם )וכלשון
הזוהר 'מן דינא פסיל לכהנא הוה', וכן מהא
דכתב הזוהר דלא אדכר שמיה בקטלנותא
דלא אתחזי ליה כו'(, וקשה הרי פנחס קיים
מצוה בהריגה זו, דהבועל ארמית קנאים
פוגעין בו, ועדיף טפי מכהן שמל תינוק
שנושא את כפיו כיון שנתכון לשם מצוה,
וכ"ש פנחס שעשה מצוה ממש וכמש"ל,
וצ"ב.
והיה מקום ליישב, דסבירא ליה לזוהר דהא
דהבועל ארמית קנאים פוגעין בו, לאו מצוה
הוא על הקנאי להרוג את הבועל, אלא הוא
רק פטור ממיתה, וכפי שמבואר בירושלמי
שם שפנחס הרג את זמרי משום דקנאין
פוגעין בו, ותני שלא ברצון חכמים, ופירש
בקרה"ע וז"ל, קנאי הפוגע בבועל ארמית
אף שאינו חייב מיתה על רציחה זו מ"מ הוא
עושה שלא כרצון חכמים ע"כ )ועי' בעלי
תמר שם(. ועי' בדברי יחזקאל שם שדקדק
כן גם מדברי הרמ"ה )סנהדרין שם( ורבינו
ירוחם שם. וא"כ מיושב שלכן היה ראוי
לפסול את פנחס מכהונה, כיון שעשה שלא
ברצון חכמים.
ואמנם בגמ' שלנו לא משמע כן, דהא
אמרינן )סנהדרין פב א( "וירא פנחס בן
אלעזר" מה ראה, אמר רב ראה מעשה
ונזכר הלכה, א"ל אחי אבי אבא לא כך
לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל את
הנכרית קנאין פוגעין בו, א"ל קריינא
דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, ושמואל אמר
ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד
ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין
כבוד לרב כו' ע"כ. הרי מבואר שמצוה
קעביד והסכים משה על ידו. וכ"כ הרמב"ם
)איסו"ב פי"ב ה"ד( "אם פגעו בו קנאין
והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין", וכן
משמע בשאר הראשונים )ועי' בחת"ס על
הפסוק וירא פנחס גו', שאם נמנע ולא הרג
את הבועל, הרי"ז נענש עליו בעידנא
דריתחא כשאר ביטול עשה(.
אך בדעת הזוהר י"ל שסובר כדעת
הירושלמי ולכן היה ראוי לפוסלו לכהונה,
ולדעת הבבלי א"א לתרץ כדברי הזוהר,
ולכן הוצרך הבבלי לשיטתו ליישב קושיית
הזוהר באופן אחר, שלא נתכהן פנחס עד
שהרגו לזמרי, או שנכתב לברכה בעלמא.
הגר"צ כהן שליט"א
