מקור איסור הריגת אינו יהודי ודינו
א. כתב הרמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"א: כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנאמר לא תרצח, ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנאמר (שמות כא, כ) נקם ינקם, מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף.
ושם פ"ב ה"י והי"א כתב: אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני הרי זה נהרג עליו . . ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין שנאמר וכי יזיד איש על רעהו, ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי, ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו הרי זה נהרג עליו, שהעבד כבר קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה'.
וכבר הראה הכסף משנה מקורו במכילתא עה"כ שמות כא, יד: וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות, וז"ל: איש, להוציא את הקטן; איש, להביא את האחרים; רעהו, להביא את הקטן; רעהו, להוציא את אחרים. איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו; באמת אמרו, פטור מדיני בשר ודם ודינו מסור לשמים, עכ"ל המכילתא. וביארו המפרשים דברי התנא איסי בן עקיבא, דכוונתו לשאול כמתמי' "תחת שהוחמרו הוקלו"? וכי יתכן שלפני מתן תורה היינו אסורים בשפיכות דמים, וכמ"ש בתורה (בראשית ט, ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם האלקים עשה את האדם ועל ידי זה שקבלנו את התורה, ונכנסנו לקדושה חמורה, תקל עלינו התורה שנהי' מותרים להרוג את מי שאינו יהודי ("אחרים"), אתמהה! ולזה אמר שבאמת איסור שפיכות דמי אינו יהודי במקומו עומד, וגם העונש על שפיכות דמים לא נתבטלה, ולא הועילה קבלת התורה כי אם לענין זה שיהודי השופך דמי אינו יהודי יהי' "פטור מדיני בשר ודם" אבל "דינו מסור לשמים", לשופט כל הארץ "ויומת בידי שמים".
וכדברי איסי בן עקיבא פסק הרמב"ם, וכמ"ש בכסף משנה שם דזוהי כוונת הרמב"ם בכתבו "אינו נהרג עליו בבית דין" – "כלומר אבל בדיני שמים חייב" (וכמפורש במכילתא). ונראה שהרמב"ם סמך על מ"ש לפנ"ז (הל' רוצח שם ה"ב) לענין "השוכר הורג להרוג את חבירו . . או שכפת חבירו והניחו לפני הארי . . וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין" ושם (סוף ה"ג) סיים כלשון המכילתא בנידון דידן: "דינם מסור לשמים".
והנה בספר החינוך מצוה לד כתב "שלא להרוג נפש שנאמר לא תרצח" ומדלא כתב "נפש מישראל" [כמ"ש במקומות אחרים] משמע שגם ההורג נפש אינו יהודי בכלל מצות לא תעשה זו, וכן כתב בפירוש הראב"ן על מס' בבא קמא קרוב לסופו, אבל מדברי הרמב"ם הנ"ל משמע דרק ה"הורג נפש אדם מישראל עובר" בלא תרצח, וכ"מ ממ"ש בספר המצות מל"ת רפט, ולפי דבריו צ"ב אזהרה להורג נפש של אינו יהודי מנא לן?
ומצאתי בספר אור שמח (על הל' איסורי ביאה פ"ג ה"ב) שכתב על פי דברי המכילתא הנ"ל, שבאמת, מלבד כמה ענינים שפטרה אותנו התורה מהם מאז שקבלנו את התורה, הרי כל מה שנצטווינו לפני מתן תורה בתור בני נח עדיין חובה היא עלינו עכשיו, "דלגבי קדושת המצות ודאי דמצווין אחר מתן תורה מה שהיו מצווין קודם, רק לענין עונשין אם עבר ועשה טפי חסה רחמנא על דם ישראל", והקילה התורה שלא לענוש הורג אחרים או עוברים, ועד"ז רוצח קטן. ונראה מבואר מדבריו דר"ל דמקור האיסור לישראל להרוג אחרים הוא ממצות בני נח שנצטוו על שפיכות דמים, ומצוה זו בתקפה עומדת, אלא שפטורים אנו מעונש בית דין של מטה.
אך יש להעיר על דבריו ממ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה עמ"ס חולין פ"ו מ"ו: "ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור . . וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו", ע"ש עוד. הרי מבואר שהחיוב המוטל עלינו בכל מצוה או אזהרה בא אך ורק מהציווי של הקב"ה ע"י מרע"ה, בלי קשר וזיקה להציווים שנאמרו על ידי 'הנביאים שלפניו'.
ולכן נראה לומר שע"פ דברי הרמב"ם בפירוש המשנה י"ל כדברי האור שמח אבל בסגנון אחר קצת, שכוונת התנא איסי בן יהודה היא שבסיני נצטוו ישראל על ידי משה רבינו להזהר בכל המצוות שנצטוו בהן בני נח מקודם, כולל איסור שפיכת דמים, אלא שנפטרו אז מחיוב מיתת בית דין על זה מגזה"כ ד"רעהו להוציא אחרים".
אלא דזה גופא צ"ב, דכיון שלפי דברי הרמב"ם עכצ"ל שניתנה תורה ונתחדשה הלכה, והמצוות שניתנו לבני נח מקדמת דנא שוב אין מחייבים אותנו, מנ"ל שאכן חזר משה והזהיר לבני ישראל לקיים שבע מצוות בני נח שניתנו לאדם ולנח.
ועל כן נראה לומר שמקור האיסור לשפוך דמי אינו יהודי הוא מסברא, וכמאמר איסי בן עקיבא "קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו (בתמי')", שהרי "בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא"(פני יהושע עמ"ס ברכות לה, סע"א), וכמאמר הגמרא: "למה לי קרא סברא הוא", ובלשון רב נסים גאון בהקדמתו למס' ברכות: "כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דלבא כבר הכל מתחייבים בהן 'מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ', עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים".
והרי מפורש בדברי חז"ל (יומא סז, ב)שאיסור שפיכות דמים הוא ממשפטי התורה דהיינו ה"דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו (דברים המיושרים, והדין נותן לעשותו. רש"י)", "שאם לא כן לא הי' העולם מתקיים" (ספר חסידים סי' תקסז).
וזוהי כוונת איסי בן עקיבא, שאפילו "לפני מתן תורה" כאשר היינו רק בגדר בני נח "היינו מוזהרים על שפיכות דמים", והיינו משום שאיסור זה נוגע לישובו של עולם, ואם כן פשוט, ובמכ"ש וק"ו, שכאשר נכנסנו לקדושה חמורה, נהי' מותרים להשחית את העולם בשפיכות דם האדם.
טעם הדבר שאין בית דין של מטה מעניש על שפיכת דמי 'אחרים'
ב. ובטעם הדבר ש"אינו נהרג עליו בבית דין" הציע המשך חכמה (עה"כ שמות שם) דהוא משום שלאחר מתן תורה נעשה "דמו של ישראל חשוב [יותר] בעיני מלכו של עולם" וע"ד מאמר הכתוב "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". ולפי דרכו פירש לשון המכילתא "תחת שהוחמרו הוקלו", שר"ל "דבאמת גם כעת אנו מוזהרין על רציחת אחרים, ומה שפטור ישראל שהרג אחרים הוא משום שהוחמרו [ישראל], פירוש שדמו של ישראל [נעשה] חשוב" יותר.
עוד הציע דהטעם שאין ישראל נהרג על רציחת אחרים הוא "משום דישראל שהרג בן נח איכא מלבד חטא הרציחה עוד עון דחילול השם יתברך", ואם כך הוא בממונו "כל שכן ברציחת גופו", שגורם בזה חילול השם, וקיי"ל (יומא פו, א) ד"מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעי' כב, יד) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון", ואם כן "נמצא דין עונש מיתה על חילול השם, ואיך יכופר לו על ידי מיתה חטא הרציחה?! ועל כרחין דינו מסור לשמים".
אבל דבריו אלו צ"ע, כי: (א) מפורש בשו"ע (יו"ד סי' שלח ס"ב) שאפילו סתם מיתה מכפרת "על כל חטאים ועונות ופשעים", ואפילו מומר לכה"ת כולה ששב לפני מיתתו מוחלים לו על כל עוונותיו, ובמדרש (רות רבה פ"ג, ג) מפורש שאפילו רשע שגנב ורצח וכו' כל ימיו ו"עשה תשובה לפני מותו . . עומד בחבורת הצדיקים", ע"ש, והרי קיי"ל (רמב"ם הל' סנהדרין פי"ג סוף ה"א) שכל המומתין מתוודין; (ב) גם לפי מה דנקט המשך חכמה שסתם מיתה אינה מכפרת (לגמרי) על כמה עבירות, י"ל שמיתת בית דין עדיף ממיתה סתם, ובכוחה לכפר על חילול השם וגם על איסור רציחה; (ג) והוא העיקר:כאשר העתיק הרמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ד) ארבעה חלוקי כפרה כתב בזה"ל:"בד"א בשלא חילל את השם בשעה שעבר, אבל המחלל את השם אף על פי שעשה תשובה וכו' אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות". ומלשון הרמב"ם, שהוסיף על לשון הגמרא את התיבות "[חילל את השם] בשעה שעבר", מבואר דמיירי גם במי שעשה עבירה אחרת שיש בה גם משום חילול השם, כגון ע"ז ג"ע או שפ"ד (וכמבואר ברמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"ד שבעבירות אלו מחלל את השם) עכ"פ כשעשה ברצון ולא מחמת מאנס, או העובר על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס (כמבואר שם ה"י) או שעשה איזו עבירה שתהי' בפרהסיא, [ואדרבה, ממ"ש הרמב"ם "בשעה שעבר" משמע, דמי שעשה "דברים אחרים שהן בכלל חילול השם . . אע"פ שאינן עבירות" (כמבואר שם הי"א) אינו זקוק למיתה לגמר כפרתו]. ולפי זה, הרי מפורש ברמב"ם שמיתה יכולה לכפר על חילול השם וגם על עוד עבירה חמורה עכ"פ, ודלא כמ"ש המשך חכמה.
חומר עוון הריגת אינו יהודי
ג) על כל פנים, נראה שבאמת מי שרוצח אינו יהודי אע"פ שאינו חייב מיתת בית דין מ"מ עוון שפיכת דמים בידו, וככל שופך דמים הרי גדול עוונו מנשוא, וכמ"ש הרמב"ם ש"אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים" (הל' רוצח פ"א ה"ד); ו"אע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין" (הל' רוצח פ"ד ה"ט, ע"ש). וברמב"ם הל' דעות פ"ז ה"ג: "אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים". ובהל' תשובה פ"ג ה"ו מנה הרמב"ם "שופכי דמים" בכלל אלו "שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים".
הרב חיים רפפורט
