חיים ולדר
לפני שאתחיל בסיפור, שהתרחש לפני כשנתיים, אני רוצה לתאר קצת את ההורים שלי, זה חלק מהסיפור.
הורי הם אנשים יקרים וטובים שנתנו את הלב והנשמה ולא חסכו מאיתנו את כל מה שהיינו צריכים, עם דגש על מה שאנחנו 'צריכים', כי יש ילדים רבים היום שמקבלים את כל מה שהם רוצים, אבל לפעמים מה שהם רוצים זה לא מה שהם צריכים, ולפעמים מה שהם רוצים זה משהו שהם ממש לא צריכים ואפילו מזיק להם.
הורי התאמצו באמת להיות הורים טובים, לא רק שהילדים יחשבו עליהם שהם טובים, וזה אומר להחליט החלטות נכונות ולהתמודד עם כך שלפעמים הילדים יכעסו ויתמרמרו ויחשבו שהם הורים לא טובים.
כחלק מחינוך זה, היה לנו תמיד אוכל בשפע ובגדים טובים ומכובדים, אך לעולם לא קנינו מותגים. הורי לעולם לא הסכימו לשלם 600 שקלים על בגד שניתן לקנות כמוהו ב-100 שקל, ורק בגלל שרקום עליו שם של חברה מפורסמת לשלם יותר. במילים אחרות, לא התלבשנו במותגים וגם לא היה חשוב לנו לעשות זאת.
כילדים ביקשנו מההורים שלנו לצאת לחופשות. כמובן לא דיברנו על מלון, ואבא שלי היה אומר: "אין שום בעיה, אנחנו נצא לטיולים משפחתיים, טיול אחד גדול וטיול אחד קטן, בשנה". טיול אחד גדול היה טיול לצפון, לחרמון לטבריה, וטיול קטן לאזור המרכז, למקום אחר, בתוך ירושלים. אנחנו משפחה גדולה ובלי רכב, וכל נסיעה כזו הזמנו מיניבוס והכנו בעצמנו את כל האוכל הדרוש לנסיעה.
נקודה נוספת לפני הסיפור, אבא שלי היה מודיע לנו מראש מה התקציב לכל נסיעה, וגם היה מסביר לנו מה הולך על מה, זה כדי שלא נבקש ממנו בשטח כל מיני אטרקציות נוספות. ההורים שלי לא קמצנים, הם פשוט מתנהלים נכון מבחינה כלכלית. למעשה הם אנשים עם עין טובה ונפש רחבה, אבל רק לדברים שצריכים באמת. ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת, אנחנו ניגש לסיפור.
לפני שנתיים יצאנו לטיול גדול, שכרנו מיניבוס לכיוון צפון, ותכננו להיות בטרקטורונים ושיט בכינרת. בדרך החליטו ההורים שלנו שהמיניבוס יכנס לנתניה ואנחנו נעשה חניית ביניים ונאכל מול הים.
כשהגענו לטיילת, אחד האחים שלי ביקש ללכת לשירותים. אבא שלי החל לחפש מקום, היו שם כמה מסעדות, אך אבא חיפש מסעדה כשרה. לא הבנו מה הקשר בין שירותים למסעדה כשרה, ואבא הסביר שיש בעיה של חילול ה' שיראו יהודים חרדים נכנסים למסעדה שאינה כשרה, הרי אף אחד לא יודע לאיזו מטרה הם נכנסים. זה היה הסבר מוחץ, לא חשבנו על זה. אבא שלי ואח שלי ירדו מהמיניבוס ונכנסו למסעדה. מה שקרה שם הוא הסיפור שרציתי לספר.
בכניסה למסעדה עצרה אותם אחת העובדות ושאלה אותם כמה אתם. אבא שלי אמר: "הבן שלי צריך לשירותים". היא היססה מעט ואמרה: "אוקי, בסדר". הם נכנסו. אבא שלי המתין בתוך המסעדה וכעבור שתי דקות אחי יצא מהשירותים, ובדיוק אז מנהל המשמרת במסעדה ראה אותו יוצא מהשירותים. הוא הבין מיד שהם לא נכנסו למסעדה והתחיל לצעוק: "זו מסעדה כאן, לא שירותים ציבוריים, באיזו רשות נכנסתם לכאן?!" אבי ואחי לא ענו, מנהל המשמרת המשיך לגעור בהם: "אתם אנשים דתיים, איך אתם מרשים לעצמכם להשתמש בשירותים בלי רשות?!"
אבא שלי נכנס לפלונטר רציני. מצד אחד, הדבר הפשוט והמתבקש ביותר לעשות היה לומר לו: "אדוני, אתה טועה. אני נכנסתי ברשות, קבלתי רשות מהמארחת העומדת בפתח המסעדה להיכנס לשירותים". אך הוא ידע שאם הוא יעשה את זה, הוא יפגע בצעירה ההיא, שבסך הכל עזרה לו, זו תהיה גם כפיות טובה וגם לשון הרע.
מזווית עינו ראה אבא את הצעירה העוקבת מבחוץ אחר הצעקות של מנהל המשמרת, ונראית מפוחדת. מצד שני, מה שקורה כעת זה חילול ה'. מנהל המשמרת וגם הסועדים, ששמעו את הגערות, יכולים לחשוב שהוא השתמש בשירותים ללא רשות.
אך איך עושים את זה מבלי לפגוע בצעירה שעשתה להם טובה, איך אומרים לו את האמת, אבל בלי לגרום שיפטרו אותה?!
אבא שלי הוא מתלמידי הרב אברהם גניחובסקי זצ"ל, ולמד אצלו בישיבת סלבודקה בבני ברק. רבי אברהם היה אדם חכם ואציל נפש, ותמיד אמר: "כל בעיה אפשר לפתור בתשעים אחוז של שכל, ואם היא לא נפתרת אפשר להוסיף עוד עשרה אחוז של שכל ומידות טובות. אז אבא שלי חשב מה הרב גניחובסקי היה עושה ובתוך שניות היה לו גם רעיון.
"אדוני היקר", הוא פונה למנהל המשמרת, "חבל שאתה כועס לחינם, אנחנו מתכננים לאכול כאן, לא רק שנינו, כל המשפחה שלנו תכף תכנס לכאן". אבא שלי לא שיקר, הוא לא אמר "תכננו", הוא אמר אנחנו "מתכננים".
מנהל המשמרת מיהר להתנצל. "הו, סליחה", אמר. "אני ממש מצטער. תבין אותי, פשוט יש אנשים שנכנסים לכאן בלי רשות לשירותים, ואני בטעות חשבתי…"
"זה בסדר", אמר אבי, "רק תגיד לנו איפה אנחנו יושבים".
"כמה אתם?" שאל מנהל המשמרת
"9 נפשות", אמר אבי, ובמקביל שלח את אחי לרוץ למיניבוס שלנו ולקרוא לנו למסעדה. כבר בדרך התחלנו לדבר אם זה יהיה על חשבון האטרקציה או לא, ואם כן, על חשבון השייט או על חשבון הטרקטורונים, כי החוקים של אבא היו מאד ברורים בעניין הזה, יש תקציב וממנו לא חורגים.
מצד שני, גם המסעדה היתה אטרקציה לא רעה בכלל. נכנסנו בהמוננו למסעדה, ובינתיים כמה מלצרים עמלו לחבר שולחן לשולחן. כולנו התיישבנו, משתדלים לשמור על ארשת מכובדת, לא לצחוק בקול, לא לאכול בידיים...
מלצר ניגש ושאל: "מה אתם רוצים להזמין?"
אבא שלי אמר: "תסביר לי איך עובד כאן".
הוא הסביר לו שצריך לקרוא את התפריט ולהזמין ממנו. ההורים שלי כמובן עיינו בתפריט, ואחרי שהתאוששו מההלם של המחירים החלו להזמין מנות שישביעו את כולם.
זו היתה אטרקציה אמיתית. הרגשנו כמו מלכים, עם מאכלים ומשקאות מפוארים. עצם הדבר לראות את אבא שלי ואמא שלי, אנשים כל כך שמרניים, יושבים במסעדה, זה היה טיול בפני עצמו.
לקראת סיום הארוחה לפתע אנחנו רואים את כל המלצרים במסעדה, כולל מנהל המשמרת ואדם מכובד נוסף שנראה כמו מנהל המסעדה. הם יצאו מהמטבח כשכל אחד מהם מחזיק מגש עם קינוח ועליו זיקוקים. הסתכלנו מסביב לראות איזה אדם חשוב סועד כאן עם פמלייתו, זה היה נראה כמו טקס למלכים ונסיכים. כל הצוות מתקדם לאיטו וזיקוקים יוצאים מהעוגות ומהגלידות.
אבל הם לא נגשו לאף מלך או נסיך, הם פנו היישר לשולחן שלנו, הקיפו אותו ובתנועה מתואמת הורידו את כל הקינוחים לשולחן שלנו.
"מה זה?" אמר אבא שלי, "אני חושב שיש כאן איזו טעות, אנחנו לא הזמנו"
"זה בסדר", אמר מנהל המסעדה, "אתה באמת לא הזמנת, ואתה גם לא תשלם, זו מתנה של צוות המסעדה, לך ולמשפחה שלך היקרה".
הוא התיישב ליד אבא שלי וצוות המסעדה נשאר לעמוד. "תקשיב", הוא אמר, "אחרי שאתם התיישבתם, אמר לי אחד המלצרים שסיגל, המארחת שיושבת בכניסה, בוכה.
"הלכתי מיד לשם ושאלתי אותה מה קרה, היא לא כל כך רצתה לספר לי אבל אני לחצתי עליה, ואז היא סיפרה לי בחשש מה שקרה. 'אני נתתי רשות לבן אדם הזה להיכנס לשירותים', אמרה, 'ואז מנהל המשמרת צעק עליו, ואני הייתי בטוחה שהלך עלי, שמפטרים אותי עכשיו, כבר חשבתי לעצמי איפה אני הולכת לעבוד מעכשיו. הייתי בטוחה שהוא יספר לו שאני הרשיתי את זה, הייתי במתח נורא, ואז להפתעתי אני קולטת שהבן אדם הזה החליט לקחת ארוחה לו ולכל המשפחה הענקית שלו, העיקר לא לפגוע בי'.
"וכאן היא שוב התחילה לבכות", מספר מנהל המסעדה. "'אני בוכה מהתרגשות, הבן אדם הזה עשה את זה כדי להגן עלי, בחיים לא התחשבו בי ככה, אין בני אדם כאלה בעולם!'
"בזמן שאתם אכלתם כאן, אנחנו במטבח כל הצוות, התרגשנו מהמעשה הנאצל והמתחשב שלך", אמר מנהל המסעדה, "וזו המתנה שלנו אליך מכל הלב. וחשוב לי שתדע שאין אנשים כמוך בעולם שלנו, והילדים שלך יכולים להיות גאים בך", ככה הוא אמר לאבא שלי, ואז הגיעה סיגל עצמה והודתה לאבא שלי ולכולנו, ושוב החלה לבכות בהתרגשות.
סיימנו לאכול את הקינוח ואז הגיע החשבון...
אבא שלי פתח את כריכת העור, שבתוכה מגלים את החשבון, ואז הוא גילה שאין שם שום חשבון, היה שם כרטיס הנחה של 50% לפעם הבאה שנגיע למסעדה.
אבא שלי קרא למנהל ואמר: "כל הכבוד לכם על הפעם הבאה, אבל מה עם התשלום על הארוחה הזו?"
"הארוחה הזו היא בחינם", אמר המנהל, "המדיניות במסעדה שלנו שלא לוקחים כסף ממלאכים…"
יצאנו משם למיניבוס והמשכנו לצפון, והיינו בכל האטרקציות. אבל ידענו שכזו אטרקציה מרגשת כמו שהיתה לנו במסעדה בנתניה לא נחווה לעולם. אני לא מתכוונת לאוכל, למרות שהוא היה טעים וערב לחיך. זו היתה הידיעה שאבא שלי עם החכמה והמידות הטובות שלו הצליח גם להתחשב בזולת, גם בבחורה זרה מוחלטת, גם להכיר לה טובה, גם למנוע חילול ה' וגם לחולל קידוש ה' גדול.
מאז עברו שנתיים, כבר נישאתי ויש לי ילד. אני לא בטוחה שאצליח לחנך את ילדיי בצורה הפשוטה, החכמה והמחושבת שהורי חינכו אותי, אבל לפחות אני יודעת לאן לשאוף...
לפני שאתחיל בסיפור, שהתרחש לפני כשנתיים, אני רוצה לתאר קצת את ההורים שלי, זה חלק מהסיפור.
הורי הם אנשים יקרים וטובים שנתנו את הלב והנשמה ולא חסכו מאיתנו את כל מה שהיינו צריכים, עם דגש על מה שאנחנו 'צריכים', כי יש ילדים רבים היום שמקבלים את כל מה שהם רוצים, אבל לפעמים מה שהם רוצים זה לא מה שהם צריכים, ולפעמים מה שהם רוצים זה משהו שהם ממש לא צריכים ואפילו מזיק להם.
הורי התאמצו באמת להיות הורים טובים, לא רק שהילדים יחשבו עליהם שהם טובים, וזה אומר להחליט החלטות נכונות ולהתמודד עם כך שלפעמים הילדים יכעסו ויתמרמרו ויחשבו שהם הורים לא טובים.
כחלק מחינוך זה, היה לנו תמיד אוכל בשפע ובגדים טובים ומכובדים, אך לעולם לא קנינו מותגים. הורי לעולם לא הסכימו לשלם 600 שקלים על בגד שניתן לקנות כמוהו ב-100 שקל, ורק בגלל שרקום עליו שם של חברה מפורסמת לשלם יותר. במילים אחרות, לא התלבשנו במותגים וגם לא היה חשוב לנו לעשות זאת.
כילדים ביקשנו מההורים שלנו לצאת לחופשות. כמובן לא דיברנו על מלון, ואבא שלי היה אומר: "אין שום בעיה, אנחנו נצא לטיולים משפחתיים, טיול אחד גדול וטיול אחד קטן, בשנה". טיול אחד גדול היה טיול לצפון, לחרמון לטבריה, וטיול קטן לאזור המרכז, למקום אחר, בתוך ירושלים. אנחנו משפחה גדולה ובלי רכב, וכל נסיעה כזו הזמנו מיניבוס והכנו בעצמנו את כל האוכל הדרוש לנסיעה.
נקודה נוספת לפני הסיפור, אבא שלי היה מודיע לנו מראש מה התקציב לכל נסיעה, וגם היה מסביר לנו מה הולך על מה, זה כדי שלא נבקש ממנו בשטח כל מיני אטרקציות נוספות. ההורים שלי לא קמצנים, הם פשוט מתנהלים נכון מבחינה כלכלית. למעשה הם אנשים עם עין טובה ונפש רחבה, אבל רק לדברים שצריכים באמת. ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת, אנחנו ניגש לסיפור.
לפני שנתיים יצאנו לטיול גדול, שכרנו מיניבוס לכיוון צפון, ותכננו להיות בטרקטורונים ושיט בכינרת. בדרך החליטו ההורים שלנו שהמיניבוס יכנס לנתניה ואנחנו נעשה חניית ביניים ונאכל מול הים.
כשהגענו לטיילת, אחד האחים שלי ביקש ללכת לשירותים. אבא שלי החל לחפש מקום, היו שם כמה מסעדות, אך אבא חיפש מסעדה כשרה. לא הבנו מה הקשר בין שירותים למסעדה כשרה, ואבא הסביר שיש בעיה של חילול ה' שיראו יהודים חרדים נכנסים למסעדה שאינה כשרה, הרי אף אחד לא יודע לאיזו מטרה הם נכנסים. זה היה הסבר מוחץ, לא חשבנו על זה. אבא שלי ואח שלי ירדו מהמיניבוס ונכנסו למסעדה. מה שקרה שם הוא הסיפור שרציתי לספר.
בכניסה למסעדה עצרה אותם אחת העובדות ושאלה אותם כמה אתם. אבא שלי אמר: "הבן שלי צריך לשירותים". היא היססה מעט ואמרה: "אוקי, בסדר". הם נכנסו. אבא שלי המתין בתוך המסעדה וכעבור שתי דקות אחי יצא מהשירותים, ובדיוק אז מנהל המשמרת במסעדה ראה אותו יוצא מהשירותים. הוא הבין מיד שהם לא נכנסו למסעדה והתחיל לצעוק: "זו מסעדה כאן, לא שירותים ציבוריים, באיזו רשות נכנסתם לכאן?!" אבי ואחי לא ענו, מנהל המשמרת המשיך לגעור בהם: "אתם אנשים דתיים, איך אתם מרשים לעצמכם להשתמש בשירותים בלי רשות?!"
אבא שלי נכנס לפלונטר רציני. מצד אחד, הדבר הפשוט והמתבקש ביותר לעשות היה לומר לו: "אדוני, אתה טועה. אני נכנסתי ברשות, קבלתי רשות מהמארחת העומדת בפתח המסעדה להיכנס לשירותים". אך הוא ידע שאם הוא יעשה את זה, הוא יפגע בצעירה ההיא, שבסך הכל עזרה לו, זו תהיה גם כפיות טובה וגם לשון הרע.
מזווית עינו ראה אבא את הצעירה העוקבת מבחוץ אחר הצעקות של מנהל המשמרת, ונראית מפוחדת. מצד שני, מה שקורה כעת זה חילול ה'. מנהל המשמרת וגם הסועדים, ששמעו את הגערות, יכולים לחשוב שהוא השתמש בשירותים ללא רשות.
אך איך עושים את זה מבלי לפגוע בצעירה שעשתה להם טובה, איך אומרים לו את האמת, אבל בלי לגרום שיפטרו אותה?!
אבא שלי הוא מתלמידי הרב אברהם גניחובסקי זצ"ל, ולמד אצלו בישיבת סלבודקה בבני ברק. רבי אברהם היה אדם חכם ואציל נפש, ותמיד אמר: "כל בעיה אפשר לפתור בתשעים אחוז של שכל, ואם היא לא נפתרת אפשר להוסיף עוד עשרה אחוז של שכל ומידות טובות. אז אבא שלי חשב מה הרב גניחובסקי היה עושה ובתוך שניות היה לו גם רעיון.
"אדוני היקר", הוא פונה למנהל המשמרת, "חבל שאתה כועס לחינם, אנחנו מתכננים לאכול כאן, לא רק שנינו, כל המשפחה שלנו תכף תכנס לכאן". אבא שלי לא שיקר, הוא לא אמר "תכננו", הוא אמר אנחנו "מתכננים".
מנהל המשמרת מיהר להתנצל. "הו, סליחה", אמר. "אני ממש מצטער. תבין אותי, פשוט יש אנשים שנכנסים לכאן בלי רשות לשירותים, ואני בטעות חשבתי…"
"זה בסדר", אמר אבי, "רק תגיד לנו איפה אנחנו יושבים".
"כמה אתם?" שאל מנהל המשמרת
"9 נפשות", אמר אבי, ובמקביל שלח את אחי לרוץ למיניבוס שלנו ולקרוא לנו למסעדה. כבר בדרך התחלנו לדבר אם זה יהיה על חשבון האטרקציה או לא, ואם כן, על חשבון השייט או על חשבון הטרקטורונים, כי החוקים של אבא היו מאד ברורים בעניין הזה, יש תקציב וממנו לא חורגים.
מצד שני, גם המסעדה היתה אטרקציה לא רעה בכלל. נכנסנו בהמוננו למסעדה, ובינתיים כמה מלצרים עמלו לחבר שולחן לשולחן. כולנו התיישבנו, משתדלים לשמור על ארשת מכובדת, לא לצחוק בקול, לא לאכול בידיים...
מלצר ניגש ושאל: "מה אתם רוצים להזמין?"
אבא שלי אמר: "תסביר לי איך עובד כאן".
הוא הסביר לו שצריך לקרוא את התפריט ולהזמין ממנו. ההורים שלי כמובן עיינו בתפריט, ואחרי שהתאוששו מההלם של המחירים החלו להזמין מנות שישביעו את כולם.
זו היתה אטרקציה אמיתית. הרגשנו כמו מלכים, עם מאכלים ומשקאות מפוארים. עצם הדבר לראות את אבא שלי ואמא שלי, אנשים כל כך שמרניים, יושבים במסעדה, זה היה טיול בפני עצמו.
לקראת סיום הארוחה לפתע אנחנו רואים את כל המלצרים במסעדה, כולל מנהל המשמרת ואדם מכובד נוסף שנראה כמו מנהל המסעדה. הם יצאו מהמטבח כשכל אחד מהם מחזיק מגש עם קינוח ועליו זיקוקים. הסתכלנו מסביב לראות איזה אדם חשוב סועד כאן עם פמלייתו, זה היה נראה כמו טקס למלכים ונסיכים. כל הצוות מתקדם לאיטו וזיקוקים יוצאים מהעוגות ומהגלידות.
אבל הם לא נגשו לאף מלך או נסיך, הם פנו היישר לשולחן שלנו, הקיפו אותו ובתנועה מתואמת הורידו את כל הקינוחים לשולחן שלנו.
"מה זה?" אמר אבא שלי, "אני חושב שיש כאן איזו טעות, אנחנו לא הזמנו"
"זה בסדר", אמר מנהל המסעדה, "אתה באמת לא הזמנת, ואתה גם לא תשלם, זו מתנה של צוות המסעדה, לך ולמשפחה שלך היקרה".
הוא התיישב ליד אבא שלי וצוות המסעדה נשאר לעמוד. "תקשיב", הוא אמר, "אחרי שאתם התיישבתם, אמר לי אחד המלצרים שסיגל, המארחת שיושבת בכניסה, בוכה.
"הלכתי מיד לשם ושאלתי אותה מה קרה, היא לא כל כך רצתה לספר לי אבל אני לחצתי עליה, ואז היא סיפרה לי בחשש מה שקרה. 'אני נתתי רשות לבן אדם הזה להיכנס לשירותים', אמרה, 'ואז מנהל המשמרת צעק עליו, ואני הייתי בטוחה שהלך עלי, שמפטרים אותי עכשיו, כבר חשבתי לעצמי איפה אני הולכת לעבוד מעכשיו. הייתי בטוחה שהוא יספר לו שאני הרשיתי את זה, הייתי במתח נורא, ואז להפתעתי אני קולטת שהבן אדם הזה החליט לקחת ארוחה לו ולכל המשפחה הענקית שלו, העיקר לא לפגוע בי'.
"וכאן היא שוב התחילה לבכות", מספר מנהל המסעדה. "'אני בוכה מהתרגשות, הבן אדם הזה עשה את זה כדי להגן עלי, בחיים לא התחשבו בי ככה, אין בני אדם כאלה בעולם!'
"בזמן שאתם אכלתם כאן, אנחנו במטבח כל הצוות, התרגשנו מהמעשה הנאצל והמתחשב שלך", אמר מנהל המסעדה, "וזו המתנה שלנו אליך מכל הלב. וחשוב לי שתדע שאין אנשים כמוך בעולם שלנו, והילדים שלך יכולים להיות גאים בך", ככה הוא אמר לאבא שלי, ואז הגיעה סיגל עצמה והודתה לאבא שלי ולכולנו, ושוב החלה לבכות בהתרגשות.
סיימנו לאכול את הקינוח ואז הגיע החשבון...
אבא שלי פתח את כריכת העור, שבתוכה מגלים את החשבון, ואז הוא גילה שאין שם שום חשבון, היה שם כרטיס הנחה של 50% לפעם הבאה שנגיע למסעדה.
אבא שלי קרא למנהל ואמר: "כל הכבוד לכם על הפעם הבאה, אבל מה עם התשלום על הארוחה הזו?"
"הארוחה הזו היא בחינם", אמר המנהל, "המדיניות במסעדה שלנו שלא לוקחים כסף ממלאכים…"
יצאנו משם למיניבוס והמשכנו לצפון, והיינו בכל האטרקציות. אבל ידענו שכזו אטרקציה מרגשת כמו שהיתה לנו במסעדה בנתניה לא נחווה לעולם. אני לא מתכוונת לאוכל, למרות שהוא היה טעים וערב לחיך. זו היתה הידיעה שאבא שלי עם החכמה והמידות הטובות שלו הצליח גם להתחשב בזולת, גם בבחורה זרה מוחלטת, גם להכיר לה טובה, גם למנוע חילול ה' וגם לחולל קידוש ה' גדול.
מאז עברו שנתיים, כבר נישאתי ויש לי ילד. אני לא בטוחה שאצליח לחנך את ילדיי בצורה הפשוטה, החכמה והמחושבת שהורי חינכו אותי, אבל לפחות אני יודעת לאן לשאוף...
