"אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה" (ל"ו כ').
"ומנלן דהא דקים להו לרבנן מילתא היא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מאי דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, גבול שגבלו ראשונים לא תסיג. מאי גבלו ראשונים, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן דכתיב אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ, אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו, אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים, וחורי שמריחים את הארץ, וחוי, אמר רב פפא שהיו טועמין את הארץ כחויא" (שבת פ"ה ע"א ומובא ברש"י עה"ת).
ופרש"י שם שחכמים סמכו על חכמי האומות שהיו בקיאין ביניקה כדי לקבוע דיני כלאי גפן וכלאי זרעים, עי"ש.
ויש לעיין אם כלל הוא בכל תחומי תורה שסומכים על חכמי האומות כל אחד בתחומו כדי לקבוע הלכה או שמא אין לנו אלא מה שחידשה תורה ודרשה היא בדיני כלאים ולא גילוי מילתא לכל דיני התורה, או שמא סברא היא ולא הלכתא. דהלא בתחומים רבים ההלכה תלויה בהבנת המציאות המדעית, ואין חכמי התורה מצווים לעסוק במדעי הטבע, וע"כ דפשוט שסומכים על ידיעותיהם של אנשי המדע, ולא הביאו מהפסוק אלא שחכמיהם בקיאים היו לקבוע שיעור יניקה של המינים השונים.
ונדון כדרכה של תורה במקורות שונים בהלכה עמומה זו:
א. דם ביצים
הנה מבואר במס' חולין (ס"ד ע"ב):
"תנו רבנן גיעולי ביצים מותרות, ביצים מוזרות נפש יפה תאכלם, נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. אמר רבי ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה. תני דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה אפי' ביצה אסורה, מאי טעמא דשדא תכלא בכולה. א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי איפכא תני תנא קמיה דאביי, ואביי הוא דתרצה ניהליה הכי".
ונחלקו הראשונים בביאור דברי הגמ' ובמסקנת ההלכה. רוב הראשונים פירשו שאכן כך מסקנת ההלכה שאיסור דם ביצים מה"ת אינו אלא בחלמון ולא בחלבון כמבואר בב"י (יו"ד סימן ס"ו). אך שיטת הרא"ה בבדק הבית (בית ג' שער ה' פ"ט ע"א), דזה א"א דהלא עיקר יצירת האפרוח וריקום איבריו מן החלבון הוא, ומשו"כ פירש "דהכי קאמר ליה לישנא דידך (דאם מצאו דם בחלמון כל הביצה אסורה) כלישנא דאביי אבל מתניתא איפכא תני ולישנא דתנא דתני לה איפכא עיקר. וכיון דכן על החלמון זורק את הדם ואוכל את השאר ועל החלבון כלה אסורה. וכן האמת".
אך הרא"ה כתב דמשום כבודן של ראשונים יש להחמיר אף כשיטתם ולאסור את כל הביצה בין אם נמצא דם על החלמון או החלבון.
ובשו"ע (ס"ו ס"ג) פסק ככל הראשונים דעל החלבון זורק את הדם ואוכל את שאר הביצה ועל החלמון כולו אסור, והרמ"א חולק ואוסר את כל הביצה בין אם נמצא הדם בחלמון ובין אם נמצא בחלבון וכשיטת הרא"ה, עי"ש.
ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סוס"י ע"ח) כתב לפרש את שיטת הרא"ש:
"הנה בשבת פר"ע אחז"ל שלענין יניקת זרעים סמכו חז"ל על חכמי הגוים הקדמונים שניסו והריחו הארץ ודרשו ע"ז אל תסג גבול עולם ע"ש ואחד הקדמה זו ראיתי בס' שער השמים ריש מאמר החמשי שדעת אפיקרט הי' שנוצר מחלמון ושוב בא חנן ומתמה עליו והראה שנוצר מחלבון והחלמון נשאר למזונו כהרא"ה הנ"ל ונר' לע"ד שלעולם הולד נוצר מהחיצוני ונשאר הפנימי למזונו ואפוקרט ניסה בעופות טמאים שחלבן בפנים ומצא שנברא מחלמון ולא נתן על לב לחלק בין עוף לעוף והשריש כך והאמינו חז"ל לנסיונו ע"ד אל תשיג גבול עולם ושוב אחר מאות מהשנים בא זה וניסה בעופות טהורים שהחלמון מבפנים ומצא ההיפוך ואז נודע לחז"ל האמת ששני הנסיונים צודקים ואם כן אנו שעסקינו בטהורים הכל תלוי בחלבון ולא בחלמון וא"ש בעזהי"ת".
ולמדנו מדבריו דממה שדרשו במס' שבת שהחוי היו מריחים בקרקע ידענו שיש לסמוך על חכמי המדע גם בשאר תחומי ההלכה. (ועוד יש ללמוד מדבריו דראוי שגם חכמי ישראל יבינו קצת במדע, דאילו ידעו לשער דשמא יש שוני בין עופות טמאים לטהורים לא היו טועים בהלכה כמה מאות שנים. ועיין בלשון הרשב"א במשמרת הבית (בית ד' ש"א, ט' ע"ב) "אנו אין לנו אלא כדברי חכמים הבקיאים בהלכה הבקיאין בטבעים וסומכין עליהם בזה כמו שסומכים עליהם באיסור קליפה ובנטילת מקום... ובשאר דרכי איסור והיתר שלמדנו מהם", ודו"ק).
ב. דם נדות
הנה מבואר במס' נדה (כ"ב ע"ב):
"א"ר אלעזר בר' צדוק, שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה. מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות, תטיל למים, אם נמוחו טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם שומא יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין שערות אדומות, תטיל למים, אם נמוחו טמאה. אמר ריש לקיש ובפושרין".
הרי שגם בהלכות נדה לקבוע אם אשה טמאה או טהורה סמכו חכמים על הרופאים. וסוגיא זו של נאמנות הרופאים ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכל האחרונים האריכו בה, ואף אני הקטן דנתי בזה בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן מ"ט אות ד'), ואכמ"ל.
ובגוף הסוגיה יש שני פירושים ושתי גישות יסודיות. יש שהוכיחו מדברי הגמרא שחכמים לא סמכו לגמרי על הרופאים, שהרי לאחר שאמרו הרופאים שמכה יש לה בתוך מעיה אמרו חכמים שתטיל מים ויבדקו אם נמוח, הרי שבדקו אם דברי הרופאים נכונים.
אך יש שפירשו שאף בדיקה זו עצת הרופאים היתה, ובמנחת אשר שם כתבתי דבאמת נחלקו בזה הבית יוסף והרמ"א (יו"ד סימן קצ"א), והבאתי עוד מדבריהם של גדולי הפוסקים בזה.
ובשו"ת מהרשד"ם (ח"א סימן קע"ט) הביא משו"ת בשמים ראש (סימן ק"ו שכתב כן, (והמהרש"ם האמין לדברי המו"ל שתשובה זו היא תשובת הרשב"א שענה לרא"ש, אך כבר ידוע שכל ספר זה שנוי במחלוקת ואכמ"ל).
ועיין בט"ז (יו"ד סימן קצ"א סק"ד) דאשה המפרישה קרטין אינה אסורה משום נדה, והחכם צבי (ח"א סימן ע"ג) כתב שהתיר איסור כרת וכתב בתוקף לאסור, ובשו"ת שב יעקב (סימן ל"ו ול"ח) פסק כדברי הט"ז והדברים ידועים. ויסוד המחלוקת אם קרטין אלה הם מן המקור או ממקום אחר, עי"ש.
ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורא קמא ח"ג סימן קי"ד בסוף התשובה) כתב בתוקף לדחות את דברי החכ"צ ולפסוק לקולא כשיטת הט"ז, וכתב דכיון שהרופאים קובעים שאין דם זה מן המקור יש לסמוך על דבריהם, וז"ל:
"אם הוא עפ"י החוש והנסיון שהרופאים אומרים כן בזה יש לסמוך עליהם והרי אף באיסור אכילת חולה ביוה"כ סומכין עליהם". והשו"מ חזר על שיטתו בכמ"ק (עיין מהדו"ג ח"ג סימן מ' וח"א סימן י').
וכבר קדמו בשו"ת הג"ר חיים כהן רפפורט (סימן ל"ה) שהאריך לדחות את דברי החכ"צ והאריך אף בביאור דברי הגמ' בנדה, ולמסקנה כתב דכיון שהרופאים אומרים שקרטין אלה באים ממכה שבכליות, יש לסמוך על דבריהם להתירה לבעלה, עי"ש.
ג. בדיני פקו"נ
הנה סוגיות רבות יש בש"ס ובשו"ע בין בהלכות שבת ובין בהלכות יוה"כ שבהם מילתא דפשיטא שסומכים על דעת הרופאים בדיני פקו"נ, ובכך לא הסתפק אדם מעולם. אך כבר כתב החת"ס שאין ללמוד מזה שסומכים עליהם לקולא אף בתחומים אחרים, דהלא אף ספק פקו"נ דוחה את השבת, ואפשר דאף שאין סומכים על דבריהם על צד הודאי מ"מ יש בדבריהם כדי להטיל ספק, ודי בספק סכנה כדי שנחלל שבת ויוה"כ וכל התורה כולה.
אך יש להעיר לדברי החת"ס ממה דמבואר בשו"ע (תרי"ח) דאם רופא אחד אומר שצריך החולה לאכול ושנים אומרים שאין צריך אין מאכילין אותו, דטובים השנים מן האחד, ואם לא סומכין על דבריהם אלא להטיל ספק, קשה להבין הלכה זו דמ"מ הספק בעינו עומד, וע"כ דסמכינן עליהם על צד הבירור, ומסתבר אפוא דהשנים מכריעים נגד היחיד.
אמנם יש להדגיש דבכל עיקר השאלה לגבי נאמנות הרופאים, אף אותם הפוסקים שפקפקו בנאמנות הרופאים כמו החתם סופר והדברי חיים, אין זה משום שפקפקו שאמיתות ידיעותיהם והבנתם, אלא משום שפקפקו שנאמנות וקבעו שאין לסמוך עליהם, משום שהבל יפצה פיהם ושמא משקרים הם כמבואר בדבריהם.
אך כבר הוכחנו מכל המקורות הנ"ל דאין לפקפק כלל בדעתם של חכמי הרפואה והמדע, ומשום כן נראה פשוט דכאשר מדובר בקביעתם של מומחי הרפואה מכל העולם כולו, ממזרח וממערב, מצפון ומים במשך שנים רבות, ופשוט שבכהאי גוונא לא חיישינן שמא משקרי, יש לקבל דבריהם ללא עוררין ולנהוג על פיהם.
ד. בהלכות חובל ורוצח
הנה מבואר במשנה בסנהדרין (ע"ח ע"א):
"המכה את חבירו, בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת - חייב. רבי נחמיה אומר: פטור, שרגלים לדבר".
ופרטי סוגיא זו מפורשים בגמ' (שם ע"ב) וברמב"ם הלכות רוצח (פ"ד הלכה ג' – ה'). ומ"מ מבואר שאומדין אותו ואם אמדוהו למיתה ומת, חייב מיתה.
וכך מצינו עוד ברמב"ם (שם פ"ג הלכה א' – ג'):
"המכה את חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו, אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי, שנ' +במדבר ל"ה י"ז - י"ח+ באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו עד שיהיה בו כדי להמית, ואינו דומה מכהו על לבו למכהו על ירכו. הואיל ונאמר אשר ימות בה מכאן שאומדין מקום המכה. כשם שאומדין החפץ שהכה בו ומקום המכה כך אומדין כח ההכייה שנ' באבן יד מכאן שמשערין את היד, אינו דומה זורק אבן בחבירו ברחוק שתי אמות לזורק בו ברחוק עשר שברחוק עשר יהיה כחה יתר, ואינו דומה זורק ברחוק עשר לזורק ברחוק מאה שברחוק המקום ביותר יתמעט כח ההכייה. וכן משערין המכה עצמה ומשערין כח ההורג וכח הנהרג, אם הוא גדול או קטן, או חזק או חלש, או בריא או חולה וכן כל כיוצא בזה, שנ' אשר ימות בה, מיתתו של זה משערין כל סבותיה".
ולכאורה אומד זה נעשה ע"י רופאים, דמי מוסמך לאמוד אומד זה אם לא רופאים מומחים. אמנם כתב רש"י בסנהדרין שם:
"ואמדוהו למיתה. בית דין".
ומשמע מדבריו דבית הדין הם שצריכים לאמוד. אך לכאורה דבריו תימה דלפי איזו אַמַת מידה יאמוד בית דין בתחום שאינו מומחה בו. ונראה פשוט בכונתו דבי"ד יאמוד לפי חות דעת הרופאים, דכיון שבדיני נפשות עסקינן על הרופאים להופיע ולהעיד בפני בי"ד וביה"ד יחקור אותם ויתרשם ממהימנותם ומומחיותם, אך מ"מ פשוט שעצם האומד א"א לעשותו אלא ע"י רופאים.
וכך מפורש ברמב"ם בהלכה נוספת בהלכות רוצח שסמכינן על דעת הרופאים אף בדיני נפשות, וכך כתב הרמב"ם (פ"ב ה"ח):
"ההורג את הטריפה אף על פי שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם הוא וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר".
הרי שאם יאמרו הרופאים שמחלה זו שחלה בו הנרצח יש לה תעלה ותרופה נהרג הרוצח, ואם לדעת הרופאים לא היה לה תרופה פטור הוא.
הרי לן דאף בתחום זה בדיני נפשות סמכינן על דעת המומחים בתחום.
ה. בהלכות גירושין.
הנה מבואר במשנה גיטין (ע"ב ע"א):
"זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד והלך בשוק וחלה ומת, אומדין אותו, אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט, ואם לאו אינו גט".
וגם אומד זה א"א אלא ע"י רופאים, וסמכינן על דעתם להתירה לעלמא, אף אם מת בלי בנים, ופטרינן לה מייבום וחליצה.
אמנם כתב הרמ"א (אבהע"ז סימן קמ"ה ס"ט) די"א שאין אנו בקיאין בזמן הזה ולפיכך אין לסמוך על אומדנות הרופאים, ועי"ש בבהגר"א.
ו. באיסור והיתר
הנה מבואר בחולין (צ"ז ע"א):
"דאמר רבא, אמור רבנן בטעמא, ואמור רבנן בקפילא, ואמור רבנן בששים, הלכך מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא, דאיסורא בקפילא, ומין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא בששים".
אמנם ביו"ד (סימן צ"ח ס"א) מבואר בטור ובב"י דבאמת לא בעינן בזה מומחה דאין טעם האיסור אוסר את ההיתר אלא אם כן נרגש לסתם בני אדם, ולא אמרו שצריך קפילא אלא משום דבגוי בעלמא חיישינן שמשקר אבל קפילא לא מרע אומנותיה.
אך מ"מ מצינו בתחומים רבים באיסור והיתר שמסכו על כימאים ומומחים בתחומים שונים, ונפרט מקצת מקורות.
א. בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן ק"מ) דן לגבי כלי מתכת שיש להם ציפוי אם דינם ככלי מתכת או ככלי חרס, והסתמך על מה שקבעו "הפרופסורים מהפקולטה", וכתב שיש לסמוך עליהם.
ב. בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא ג' ח"א סימן שע"ז) ובשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן רט"ו) דנו לגבי שמנים שבאים מאמריקה ומארצות רחוקות ויש חשש תערובת שומן חזיר ונבילות, וכתבו שיש לסמוך על בדיקת כימאי מומחה, עי"ש.
ג. והנה לפני כמאה ושמונים שנה רעש וגעש עולם ההלכה בענין הציקוריא, שהיא תחליף קפה, שהתפרסמו שמועות וכתבות בעיתונות היהודית שמערבין בו שומן חזיר, ורבים מגדולי ישראל כתבו תשובות לאיסורא ולהיתירא. הראשון שהתייחס לשאלה זו והקיל הוא הפמ"ג (או"ח תס"ז מש"ז ס"ק י"ח), גם הגרש"ק כתב להקל (טוב טעם ודעת מהדו"ג ח"ב יו"ד סימן י"ג), וכ"כ בשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סימן קנ"ז).
לעומתם החמיר הדברי חיים (ח"ב יו"ד סימן נ"ג), וכ"ה במהר"ם שיק (יו"ד סימן ט', עי"ש.
אך הנוגע לענינו מה שראיתי בישורון (כרך י"ט עמוד תתל"ג) מכתב הגר"ח ברלין ובו כותב שהוא מסר את הציקוריא לבדיקה אצל מכון מוסמך לכימיה והם קבעו שאין בו שום שומן מן החי, ומעתה מותר לכתחלה לשתות קפה זה, עי"ש.
ד. ובשו"ת הגרעק"א (ח"ג סימן צ') בענין חשש טריפה בנקב בשלפוחית מצטט בהרחבה מה שהסביר לו רופא מומחה, אך אין להביא ראיה מדבריו לעניננו דבאמת לא הסתמך על דברי הרופא להלכה, אלא להבנת הענין, ושוב הביא סימוכין לדברי הרופא ממקורות בדברי הפוסקים, עי"ש.
ז. האם סמכינן בדיקת ד.נ.א.
הנה כבר דנו גדולי הזמן במה שנתחדש ונתגלה בדורנו קשר גנטי בין בני משפחה, האם סומכין על בדיקת ד.נ.א. (D.N.A.) בקביעת אבהות לענין חיוב מזונות, קביעת או שלילת ממזרות, ועוד שאלות רבות. ואף אני הדל כתבתי בזה את הנלענ"ד דבדיקה זו אין בה כל ספק ויש לסמוך עליה כמעט בכל תחום למעט דיני נפשות וקביעת ממזרות, עיין שו"ת מנחת אשר (ח"ג סימן פ"ז) ואכמ"ל.
ב
והנה זה חודשים רבים שמגיפת הקורונה משתוללת בכל העולם כולו, ואף בארצנו הקדושה, ורבים חללים הפילה. עד היום הזה נדבקו כששים וחמישה מיליון בני אדם ומתו כמיליון וחמש מאות אלף, וגם בארצנו הקדושה נפטרו לב"ע כמעט שלשת אלפי איש.
רשויות הבריאות המוסמכות פרסמו הוראות על מנת למנוע את התפשטות המגיפה, ובעיקר חבישת מסיכה ושמירת מרחק בין איש לרעהו וגם שמירה על חיטוי הידיים. הוראות אלה אומצו ע"י מומחי הבריאות בכל העולם כולו, לא רק בתקופת מגיפה זו, אלא זה שנים רבות הדברים ידועים ומקובלים על הכל. ואעפ"כ יש רבים במחנינו שמזלזלים בהוראות אלה, וסבורים שאין צריך לנהוג לפי דעת הרופאים.
וכבר היו דברים מעולם. בשו"ת כנסת יחזקאל (סימן ט"ז)דן במה שפסק רב אחד שמותר להרתיח מים כדי לרחוץ את התינוק לאחר מילתו, ואף שכבר כתב הבית יוסף (או"ח סימן של"א) דבזמנינו אין צריך לרחוץ תינוק במים חמים לאחר מילתו ואין בזה פיקוח נפש, מחמת קלקול האויר במקומו פסק אותו רב דשוב יש בזה פקו"נ. וכתב הכנס"י לפקפק אם הרופאים בקיאים בקלקול האויר, ופסק דיש לסמוך על דברי הב"י שאין בזה פקו"נ.
אך אין ללמוד מדבריו שאין לסמוך על דברי הרופאים, ואף הוא כתב בתו"ד שיש לברר ענין זה עם גדולי הרופאים ונראה בעליל מתוך עיון בדבריו, שפקפק באמינותם ומומחיותם של אותם הרופאים שאמרו שמחמת קילקול האויר יש לרחוץ את התינוק בחמין.
ובאמת כל בר דעת יתמה ויתהה, וכי מה ענין קלקול האויר לרחיצת תינוק בחמין לאחר מילתו, ובאמת אין לקבל דבריו של כל רופא שהוא כסומא בארובה, ויש גם בין הרופאים כמו בכל קבוצה אחרת שוטים שהבל יפצה פיהם, ויש להפעיל את השכל הישר גם בהערכת דברי הרופאים.
אך בידיעות המקובלות על רוב מנין ורוב בנין של עולם המדע והרפואה בכל העולם כולו, ודאי אין שום מקום לפקפוק ולפי ההלכה המסורה יש לנהוג על פיהם.
וראיה לדבר מדברי שו"ת מאמר מרדכי להג"ר מרדכי זאב איטינגא (סימן ס"ז) שדן בשאלה הידועה אם הבריאים יתענו בתשעה באב בתקופת המגיפה. ובשנת תרל"ג דן בדברי הרופאים שהמחלה מתפשטת מחמת קלקול האויר והביא את דברי הכנס"י שפקפק אם רופאים בקיאים בענין קלקול האויר, ומ"מ למעשה כתב להקל, והביא שכך פסק דודו הגאון בעל ישועת יעקב בתקופת המגיפה משנת תקצ"א וחשש לדברי הרופאים, עי"ש.
וקל להבין, דשאני חשש הידבקות במגיפה בתקופת המגיפה מרחיצת תינוק לאחר מילתו במים חמים שאינו ענין כלל לקלקול האויר.
ומ"מ חזינן מכל הנ"ל דבתחומים רבים בהלכה שבהם ההלכה בהכרח נשענת על הבנת הטבע והמדע, סמכו חכמים על ידיעותיהם והבנתם של החכמים בתחומים אלה, והדברים ברורים.
ג
כאשר חכמי המדע סותרים את ההלכה המסורה
אמנם יש להדגיש דאף שהוכחנו ממקורות רבים דחז"ל וגדולי הפוסקים לדורותיהם סמכו על חכמי המדע והרפואה, מ"מ כאשר יש סתירה בין ההלכה המסורה והדע, כל הרוחות שבעולם לא יעקרו הלכה אחת, והארכתי בזה לגבי הריגת כינה בשבת (שבת ק"ז ע"ב ושו"ע סימן שט"ז סעיף ט'), ולגבי מסורת חז"ל בהלכות תולעים (חולין ס"ז ע"ב ושו"ע סימן פ"ד סעיף ט"ז), וכיוצא בתחומים רבים.
וכבר העיר החת"ס (שו"ת יו"ד סימן ל"ג) במה שאמרו חז"ל שדריסת חתול עושה טריפה (יו"ד סימן נ"ז), ובהכשת נחש ארסי שבכל החיות אין מסוכן ממנה אינו עושה טריפה, עי"ש. אך אין לנו אלא מסורת חז"ל מעתיקי השמועה. וכ"ז פשוט וברור ואכמ"ל.
[הגר"א וייס שליט"א]
