הג"ר בצלאל וקסלשטיין שליט"א
עלון מלאכת מחשבת
המכה את חבירו עובר בלאו של "לא יוסיף, פן יוסיף", ואמרו (כתובות
לב:) דלוקה על לאו זה במקום שאינו מחויב בתשלומין עי"ש,
והעושה כן במזיד פסול גם לעדות מדאוריתא.
ובפרשתינו כתיב (ב, יג) "ויאמר לרשע למה תכה רעך", ודרשו מכאן (סנהדרין נח:) "המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע",
דמדלא כתיב "למה הכית" אלא "למה תכה" בלשון עתיד, משמע
דעל ידי הרמת היד גרידא נקרא רשע, ומכל מקום אינו לוקה על זה.
פסול לעדות
ברמ"א (חו"מ סימן לד ס"ד) הביא בשם המרדכי (סנהדרין פרק זה בורר סי'
תרצה) "המגביה ידו על חבירו להכותו, פסול לעדות מדרבנן",
ולכאורה קשיא, הרי ידוע כללו של הרמב"ם (הל' עדות פ"י ה"ב) שהעובר עבירה שאינו לוקה עליה אינו נפסל לעדות, והכא במגביה
את ידו אין לוקין, ואם כן למה יהא פסול לעדות .
ותירץ ה'בית יוסף' (סימן לד מחודש א) דהמרים יד על חבירו עובר על
איסור דאורייתא, והגם שאינו לוקה עליה פסלוהו רבנן לעדות, כי
עבר על איסור דאורייתא [דגם בעובר על איסורים מדרבנן מצינו שפסלוהו
רבנן לעדות, וכ"ש באיסור דאורייתא].
אמנם מפשטות דברי הראב"ן (הובא במרדכי שם) נראה, דס"ל
שהמרים יד על חבירו פסול לעדות מדאורייתא, דמדמה להו לאוכל
נבילות. גם מדברי ה'בית יוסף' נראה, שלא היה הדבר מוחלט בידו
שהמרים יד אינו לוקה, אלא היה לו צד שלוקה ויפסל מן התורה,
עי"ש.
ובאמת, שבשו"ת מהריט"ץ (החדשות סימן כה) תמה על הצד של הב"י
ומסקנת הרמ"א שנקטו שנפסל בעדות רק מדרבנן, ד הא כל היסוד
שאמרינן דכדי לפסול החוטא בעדות צריך שיעבור על חטא שלוקין
עליו ילפינן מדכתיב (דברים כה, ב) "והיה אם בן הכות הרשע", ולגבי
עדות כתיב (שמות כג, א) "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" [וכן
כתב ברמב"ם שם], ולכן רק עון שיש בה מלקות פסול לעדות, אבל
במרים יד על חבירו כתיב להדיא "ויאמר לרשע למה תכה רעך", א"כ
פשיטא שהוא בכלל "אל תשת ידך עם רשע", ולמה לא יפסל לעדות
מן התורה.
והתשובה לקושייתו מבוארת בשו"ת 'בית יוסף' (דיני קידושין סימן ב) דכיון שלא כתיבא להדיא בתורה "רשע" על המרים יד, ורק נאמרה
ברמיזה דכתיב "למה תכה" בלשון עתיד, לכן לא אמרינן דלקי עליה.
טעם האיסור
ובאופן אחר אפשר לתרץ קושייתו, דיש להסתפק בטעם האיסור
להרים יד על חבירו, האם זה בגלל שבזה גורם לשני לחשוש ולפחד
שירביץ לו, ויש בזה משום צער ורגשי השפלה, או שמא על צער זה
גרידא לא מיקרי רשע, רק על הרצון שרוצה להכותו לו, והגם דקיימא
לן (קידושין לט:) "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", הכא
שעשה מעשה בהרמת יד הוה רשע.
ונפק"מ במרים יד בכדי להפחידו ואין בכוונתו להכות, דלטעם
הראשון נקרא רשע, ואילו לטעם השני לא הוה רשע [ומכל מקום גם
לטעם זה יש בזה לאו דאורייתא של "לא תונו" דאיירי באונאת דברים,
שאם אסור לצער חבירו בדברים כ"ש שאסור לצערו באופן כזה שיש בו מעשה, ורק אין בו החומרא שנקרא "רשע"
.]
ולפי הטעם השני יש ליישב תמיהת מהריט"ץ, מדוע אינו נפסל
לעדות מדאורייתא מאחר שהתורה קורא לו "רשע", דהא מה
שנקרא רשע הוא בגלל שרצה להכות ולהרביץ, נמצא דאינו אלא
מחשבה רעה שכאן הקב"ה מצרפה למעשה, אבל אין זו עבירה
גמורה, אלא "כאילו" עשה כן, ועל כך לא נפסלין לעדות [ועל "לא תונו"
גופא אינו נפסל, דהא אין לוקים עליו שאין בו מעשה, הגם שבמרים יד יש מעשה,
כבר כתב החינוך (מצוה רמא) שאיסור שאפשר לעשותו בלי מעשה - גם כשיש
מעשה אין לוקים עליו] .
מקום שמותר להכות
הרואה את חבירו שרוצה להכותו ואין בידו לינצל ממנו כי אם על ידי
שיכהו, כתב הרא"ש (ב"ק פ"ג סימן יג) דמותר לו להכותו כדי להינצל
מידו, אך הני מילי באינו יכול לינצל באופן אחר [ויש בזה כמה שיטות
בדברי הפוסקים, אבל באופן שאי אפשר להנצל באופן אחר ודאי מותר].
להכות את חבירו במקום שהוא מסכים שיכהו, כתב בשועה"ר (חו"מ
הל' נזקי גוף ה"ד) בשם הראשונים דאסור, ומבאר הטעם כי "אין לאדם
רשות על גופו כלל, לא להכותו ולא לביישו", כי רק הקב"ה הוא
הבעלים על הגוף.
וזה שאמרו (סנהדרין נח:) "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו
של שכינה", וה לא לא חילקה הגמרא אם המוכה צדיק גמור או יהודי פשוט, ומכאן שנאמרו הדברים על כל יהודי, והסוטר לועו של כל
יהודי כאילו סוטר לשכינה, וכן המצערו כאילו מצער את השכינה.
אין חילוק מי המוכה
צא ולמד מלשונו הנלהבת של הרב זצ"ל בספרו הקדוש 'תניא' (סוף
פרק מו) "בזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות, וחמץ בפסח,
השוה לכל נפש, לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור
קדושת שבת וי"ט, ונידון בנפשו בכרת וסקילה על חילול קדושה זו,
וגם משהו חמץ או טלטול מוקצה פוגם בקדושה שעל נפשו כמו
ב בקדושת נפש הצדיק, כי תורה אחת לכולנו"
, והוא הדין נמי למצער
כל יהודי באשר הוא שם שדומה למצער את השכינה.
וגמרא ערוכה היא (חגיגה טו:) "בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון
אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי", ומכלל לאו אתה שומע הן,
שהמשמח ומהנה יהודי כאילו משמח את השכינה, וכמה צריך בשר
ודם לפחד ולרעוד מלצער יהודי כדי שלא יחשב לו כאילו ח"ו מצער לשכינה
, ולאידך גיסא כמה עליו לחזר להטיב לזולת, כי זה עולה לו
כמסייע לשכינה.
ובדרך זו מבאר ה'שפת אמת' (ליקוטים עמ"ס שבת פח: ד"ה ושמחים) שלכן צריך האדם להיות בשמחה תמיד, כי כשיהודי בצער הרי גם
הקב"ה בצער, ולמה יצער את בוראו וקונו, וק"ו בן בנו של ק"ו שלא
יצער לאחרים ע"י שמחת עצמו שמתכבד בקלון חבירו, דבודאי לא
ניחא קמיה קוב"ה בשמחה כזו, שהרי ה' חפץ שכולם יהיו שמחים.
מעלת האחדות
ומאז ומעולם היתה כך דרך החסידות, וכמו שמתאר בנו של הרה"ק
רבי אלימלך מליזענסק זי"ע את אורחותיהם של החסידים, שכל כך
היו אוהבים זה את זה עד שלא היו יכולים להכיר מי אביו של מי, ומי
בן של מי, כי כולם היו אוהבים את כולם בשוה, ולא היתה ניכרת אהבת האב על בנו לאהבת ילד אחר.
ובזכות האחדות זוכים למחילת עוונות, כמאמרו של היהודי הקדוש
זי"ע, ד'כוס' ר"ת ו'יאמר ס'לחתי כ'דבריך, שכאשר שני יהודים
יושבים בצוותא מתוך אהבה ואחוה ושותים יחד כוס יי"ש, עם
לגימא המקרבת, אזי מתחברים שתי אותיות יו"ד יחד [המורה על שם
הוי"ה, כי כך נדפס בספרי קודש י"י לשם ה'], ואז "ויאמר ה' סלחתי
כדבריך".
יעזור השי"ת שנזכה להרבות במדת האחדות ואהבת ישראל, וכמו
שאמר משה רבינו (ב, יד) "אכן נודע הדבר" וכתב ה'שפת אמת' (שנת
תרמ"א ד"ה ברש"י)"להודיע איך שמאבדין ח"ו כל הזכותים ע"י
לשה"ר", ומדה טובה מרובה,שע"י אחדות וזהירות מלפגוע בחבירו
נזכה לבנין ביהמ"ק במהרה בימינו, אמן.
