בס"ד
הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
גוי המאנס את ראובן להרוג את שמעון ושמעון הוא ישראל רק מכח רוב, האם מותר לראובן להרגו
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ומבואר דפרעה גזר ב' גזירות, בתחילה גזר על המילדות להרוג את העוברים בשעת לידתם, ואח"כ גזר על ישראל להשליך את התינוקות שכבר נולדו ליאור.
והנה הפנים יפות ז"ל בפרשתן עה"פ ותקח לו תיבת גמא, הקשה, דנראה דהגזירה הי' שגם בני ישראל ישליכו התינוקות ליאור וכ"כ האר החיים הקדוש ז"ל, וא"כ התינח מה שציוה פרעה להרוג את העוברין לא היו יוכבד ומרים צריכות למסור נפשם דישראל אינו מוזהר על העוברים, ומ"מ בצדקתם מסרו נפשם ע"ז. אבל מה שגזר אח"כ כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וזה הוי עון רציחה, והי' מן הדין שישראל ימסרו נפשם ע"ז, דאפי' ב"נ חייב למסור נפשו על רציחה, דהא גם בב"נ איכא הסברא דאמרי' בסנהדרין ע"ד א' מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, וא"כ היאך עשו כן, ואמאי לא מסרו נפשם.
ובתי' השני תי' הפנים יפות ז"ל חידוש גדול, דכיון דתינוק קודם ל' יום הוי ספק נפל, אין אדם מחויב למסור נפשו על ספק נפל דאין ספק נפש דוחה ודאי נפש, ואם לא היו משליכים התינוקות ליאור היו המצרים הורגים את ההורים, ולפיכך הי' מותר להם להשליך התינוקות ליאור, וכ' דבזה מיושב הא דיוכבד הניחה את משה בתיבה בתוך היאור, יעו"ש.
והנה לאשר דבריו ז"ל מחודשים המה, אכתוב בעז"ה את אשר יש לדון בחידושו.
א] הנה בפשוטו צע"ג, דא"כ הא דתנן באהלות פ"ז מ"ו "האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש". ותיקשי, אמאי אין נוגעין בו הא כיון דהוי ספק נפל והוא מסכן חיי האם נימא אין דוחין ודאי נפש משום ספק נפש, ודוחק לאוקמי מתני' בשידעינן דכלו לו חדשיו ולא הוי ספק נפל.
וכבר הק' כן הגאון מהר"י פיק ז"ל בשו"ת נודע ביהודה תנינא חו"מ סנ"ט, ומשום קושיא זו דחק להעמיד מתני' רק בידעי' שכלו לו חדשיו. אבל הנוב"י ז"ל כ' דגם בלא ידעי' שכלו לו חדשיו מ"מ אין נוגעין בו, דכיון דרוב הנולדים בני קיימא הם ואינם נפלים אזלי' בתר רובא ודיינינן לי' כנפש גמור, יעו"ש.
ומדברי הפנים יפות ז"ל הרי מוכח דס"ל דלא כדעת הנוב"י ז"ל. דלהנוב"י ז"ל, כיון דאזלי' בתר רובא הדר תיקשי היאך הי' מותר להם להשליך התינוקות, וניבעי למימר דמתני' דקתני אין נוגעין בו מיירי בדוקא בכלו לו חדשיו, אלא דצ"ע אמאי באמת ס"ל להגרי"פ והפני"פ ז"ל דלא אזלי' בתר רוב.
ב] תו קשיא טובא, דהנה מרן הכסף משנה ז"ל בפ"ה מהל' יסודי התורה ה"ה כתב דאע"ג דבפסחים כ"ה ב' אמרי' דטעמא דאדם חייב למסור נפש על איסור רציחה היינו מסברא "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי", מ"מ גם היכא דליכא הך סברא, וכגון באופן שבלא"ה השני יהרג אלא שהגוי אונסו שהוא יהרגנו, מ"מ קבלה היתה ביד חז"ל דחייב למסור נפש משום חומר עבירת רציחה. ובזה ביאר הא דפסק הרמב"ם ז"ל בסיעה של בנ"א שהגוים יחדו אחד מהם שימסרוהו להריגה ואם לא ימסרו יהרגו את כולם ופסק הרמב"ם ז"ל כריש לקיש דאסור למוסרו ואע"ג דליכא סברא ד'מאי חזית' דהא אם לא ימסרו כולם יהרגו, יעו"ש.
והנה התרוה"ד ז"ל בסי' קצ"ט כתב, דבמקום ספק אם איכא חיוב מסי"נ, לא אמרי' ספק נפשות להקל, דבמקום קידוש ה' לא חסה התורה על איבוד נפש מישראל. וכ' הפמ"ג ז"ל בתיבת גמא פר' וישב והעתיקו הגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע יור"ד סי' קנ"ז ס"א, דמי שגוי אונסו לבא על ספק ערוה חייב למסור נפשו דלא אמרי' בזה ספק נפשות להקל, וציין לדברי הש"ך ז"ל ביור"ד סי' קנ"ז סק"א שהעתיק דברי התרוה"ד ז"ל יעוש"ה.
ומעתה לפי"ז צ"ע, דנהי די"ל דסברת הפנים יפות ז"ל היינו מסברא דבספק נפש מול ודאי נפש ליכא 'מאי חזית', דזה ספק וזה ודאי, מ"מ משום חומר עבירת רציחה גם בספק נפש איכא חיוב מסי"נ ויהרג ואל יעבור וכדברי התרוה"ד ז"ל, וא"כ הדרא קושית הפנים יפות ז"ל לדוכתא ותירוצו לא יועיל.
ונלע"ד בעז"ה המצאה נכונה ליישב ב' הקושיות כאחד, ובהקדם ד' הקדמות.
א] הנה הצל"ח ז"ל בסנהדרין נ"ט ב' ד"ה ונראה, והפמ"ג ז"ל ביור"ד סי' ס"ב משב"ז סק"א כתבו לחדש, דבבן נח לא אזלי' בתר רוב, דבישראל נאמר אחרי רבים להטות ולא בב"נ. וכ"כ הפמ"ג ז"ל בשער התערובת בתחילתו בחקירה השלישית, ועי' בדברי הגר"ש לנדא ז"ל ברי' דהנוב"י ז"ל בתנינא אהע"ז סי' מ"ב דנקט ג"כ כדעת הפמ"ג ז"ל דבב"נ לא אזלי' בתר רובא.
ב] אמנם הפמ"ג ז"ל לא כתב כן אלא לענין רובא דאיתא קמן דילפי' מאחרי רבים להטות, אבל הצל"ח ז"ל שם נקט דאפי' רובא דליתא קמן לא אזלי' בב"נ. ואדרבא, יותר הי' פשוט לו ברובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן יעו"ש, וכן מבואר מדברי השו"מ ז"ל במהדו"ק ח"ג סי' ר"א דיותר פשוט לומר דברובא דליתא קמן לא אזלי' בתר רובא בב"נ.
ג] המשנה למלך ז"ל בספרו פרשת דרכים בדרך האתרים [בדרוש השני ד"ה ודע דמשמע, והביאו מהר"י כולי ז"ל המגיה במל"מ פ"י ממלכים ה"ב], כתב דאע"ג דאמרי' בסנהדרין ע"ד ב' דגוי אינו חייב במצות קידוש השם, מ"מ בעון רציחה חייב למסור נפשו, דגם בגוי איכא סברא ד'מאי חזית' יעו"ש. [והביא שם דמהר"ש יפה ז"ל פליג וס"ל דגוי אינו מחויב למסור נפשו על עון רציחה] ומינה דעכ"פ באופן דליכא סברא ד'מאי חזית' אין הגוי חייב למסור נפשו על עון רציחה.
ד] כבר נודע בשערים דברי האחרונים ז"ל האם קודם מתן תורה הי' דין האבות והשבטים הקדושים כדין בן ישראל או כדין ב"נ, והאריך בזה המל"מ ז"ל בספרו פרשת דרכים בדרך האתרים. והרמב"ן ז"ל בפי' לתורה בפ' תולדות עה"פ עקב אשר שמע אברהם בקולי, כתב דבחו"ל נהגו האבות הקדושים כדין ב"נ גם לקולא, ומה"ט נשא יעקב אבינו ע"ה ב' אחיות.
ולאור כל ההקדמות הנ"ל, נמצינו למדים דכיון דבב"נ לא אזלי' בתר רובא, א"כ כל תינוק פחות מל' יום הוי ספק נפל. ואע"ג דרוב ולדות בני קיימא נינהו, מ"מ בב"נ דלא אזלי' בתר רובא ואפי' רובא דליתא קמן כדברי הצל"ח ז"ל, א"כ כל תינוק קודם ל' יום דינו כספק נפל, וכיון דב"נ אינו חייב למסור נפשו על עון רציחה אלא במקום דאיכא סברא ד'מאי חזית', א"כ במקום דאיכא ספק נפש מול ודאי נפש, ודאי נפש עדיפא ולא שייך בזה מאי חזית, וכיון דדין בני ישראל במצרים הי' כדין ב"נ ואפי' לקולא, הי' מותר לבני ישראל במצרים להשליך התינוקות ליאור.
ומעתה א"ש היטב הא דתנן באהלות דעובר שהוציא ראשו אין נוגעין בו, דבאמת בזה נימא כדברי הנוב"י ז"ל דרוב הנולדים בני קיימא הם, דהתם מיירי בבן ישראל דאזלי' בתר רוב, אבל בנדון דהפנים יפות ז"ל דדינם כבן נח לא אזלי' בתר רובא.
ואין לסתור דברינו מהא דקאמר ר' ישמעאל בסנהדרין נ"ז ב' דב"נ נהרג על העוברים, ותיקשי הא כיון דלא אזלי' בתר רובא הוי ספק נפל ואמאי נהרג ע"ז. ובאמת דגם לולי דברינו קשיא דהא נהרג גם על עובר במעי אמו והרי בעובר לכו"ע ליכא רוב, וכבר הק' כן הפמ"ג ז"ל בס' תיבת גמא פר' נח, ותי' דב"נ מוזהר על הספק כודאי ונהרג ע"ז. והשו"מ ז"ל מהדורא חמישאה סי' י' תי', דב"נ מוזהר גם על הריגת נפל דלא גרע מהריגת טריפה דב"נ מוזהר ע"ז יעו"ש.
אמנם אע"ג דמוזהר נמי על הספק ועל הנפלים מ"מ תירוצינו א"ש, דנהי דנהרג ע"ז אבל חיוב מסי"נ ליכא בזה דסברת 'מאי חזית' ליכא בספק נפש מול ודאי נפש ובנפל מול בר קיימא, וגדולה מזו איכא למילף מדברי התוס' הרא"ש ז"ל בסנהדרין נ"ט א' ד"ה ליכא, דאפשר דנכרית מעוברת המקשה לילד מותר להרוג עוברה כדי להצילה דעובר לא מיקרי נפש, והנה בפשוטו נראה דהרא"ש ז"ל מיירי בדלא ידעי' שכלו לו חדשיו, דאם כלו לו חדשיו הרי הגוי מוזהר על העוברים, וא"כ מש"כ דלא הוי נפש היינו דהוי רק ספק נפש, ומוכח כדברינו דאע"ג דגוי מוזהר גל על ספק נפש מ"מ אינו חייב למסור נפשו ע"ז.
אמנם מדסתם הרא"ש ז"ל משמע דמיירי נמי בידעי' שכלו לו חדשיו, וא"כ ניבעי למימר, דכונתו ז"ל דנהי דחייבים מיתה על הריגתו מ"מ אין זה משום דאיקרי נפש אלא איסורא דאורייתא להרגו, ודכ' המנח"ח ז"ל במצוה רצ"ו אות ז'. ועלה בדעתי די"ל דכונת הרא"ש ז"ל דיסוד היתר הריגת העובר לצורך הצלת האם היינו כדכ' הרמב"ם ז"ל פ"א מרוצח ה"ט דהעובר הוי רודף, והרי דינא ד'רודף' נוהג גם בב"נ הרודף אחר ב"נ אחר וכדכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ט ממלכים ה"ד.
שו"ר דאי כנים אנו בע"ה ביסוד שכתבנו, א"כ שוב א"צ לכל הנ"ל, ואיכא למימר בפשיטות טפי, דגם אם נימא דבגוי אזלי' בתר רובא, מ"מ מותר להם להרוג ספק נפל ולהציל את עצמם, ובהקדם ב' הקדמות.
א] התוס' הרא"ש ז"ל בב"מ ו' ב' ד"ה קפץ, לחדש יצא, דגם דבר המוכרע עפ"י הרוב לא מיקרי ודאי, ונפק"מ דאינו חייב במעשר בהמה דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ורוב לא מיקרי ודאי, וכבר דשו רבנן בתראי ז"ל הרבה בחידוש זה.
ב] נחלקו רבנן בתראי ז"ל האם דברי הרא"ש ז"ל נאמרו גם ברובא דליתא קמן או דילמא רק ברובא דאיתא קמן, דהש"ש ז"ל בש"ב פט"ו כ' דברובא דליתא קמן גם הרא"ש ז"ל מודה דהוי רוב כיון דתליא בסברא, אמנם הגרעק"א ז"ל בתשו' תנינא סי' ק"ח נקט דגם ברובא דליתא קמן לא הוי רוב. וגדולה מזו מצינו בדברי הנתה"מ ז"ל בתשו' רבינו יעקב מליסא אהע"ז סי' נ"ז דס"ל איפכא, דהרא"ש ז"ל מיירי רק ברובא דליתא קמן אבל ברובא דאיתא קמן הוי בגדר ודאי.
ומעתה לפי"ז, נמצא דגם אם נימא דבב"נ אזלי' בתר רובא, מ"מ כיון דרוב לא הוי בגדר 'ודאי' ואפי' רובא דליתא קמן דתליא בסברא, א"כ ליכא בזה סברא ד'מאי חזית', דודאי נפש עדיף מספק נפש ואפי' מאחד שמכח הרוב הוי נפש.
אלא דתמוה לי דלפי"ז נמצינו למדים חידוש דין שלא ניתן להיאמר.
דהנה לעיל אייתינן דברי מרן הכ"מ ז"ל דגם במקום דליכא סברא ד'מאי חזית' מ"מ ישראל חייב למסור נפשו על עון רציחה מחמת חומר העבירה. והנה מרן הכ"מ ז"ל כתב כן ליישב הא דפסק הרמב"ם ז"ל כר"ל, אמנם לדעת ר' יוחנן בירושלמי שם דאם ייחדו הגוים אחד מהם מותר למוסרו, הרי מוכח דס"ל דבמקום דליכא סברא ד'מאי חזית' ליכא חיוב מסי"נ, והא דבלא ייחדו אסור למסור כ' מרן הכ"מ ז"ל דאע"ג דליכא 'מאי חזית' היינו משום דעכ"פ כל אחד כלפי השני איכא 'מאי חזית', והמנח"ח ז"ל במצוה רצ"ו אות כ"ח העיר עליו דגם בכה"ג ליכא מאי חזית, והנה דעת הרבה ראשונים ז"ל דקיי"ל כר' יוחנן, עי' בהגהות הרמ"ך ז"ל שם ובדברי החינוך ז"ל מצוה רצ"ה, ובדברי הר"ן ז"ל ביומא [ד א מדפי הרי"ף].
וגם גוף דבריו ז"ל דברציחה איכא חיוב מסי"נ מחמת חומר העבירה אינו מוסכם. דכבר כ' מהר"ם חביב ז"ל בספרו תוספת יום הכיפורים יומא פ"ב א' דהתוס' ושאר ראשונים שכ' דבאומרים לו הנח שיזרקוך על התינוק אינו חייב למסור נפשו, על כרחך דסבירא להו דחיוב דמסי"נ על רציחה היינו רק מטעם מאי חזית, דבזה אדרבא איכא מאי חזית איפכא, מאי חזית דדמא דידי' סומק טפי מדמא דידי כיון דאין הוא ההורגו אלא הגוי הורגו ומשתמש בו, יעו"ש.
והשתא לפי"ז דגם בישראל חיוב מסי"נ על רציחה היינו רק מסברא ד'מאי חזית' אם כנים אנו בע"ה במש"כ דכיון דרוב לא הוי בגדר ודאי, ליכא בזה סברא ד'מאי חזית', א"כ נמצינו למדים דין מחודש, דאם גוי אונס ישראל להרוג ישראל אחר שהכרענו מכח הרוב שהוא ישראל, וכגון, שנולד בעיר שרובה ישראל, מותר לו להרוג את הישראל האחר, וזו לא שמענו.
ולא עוד, אלא דזה נסתר ממשנה ערוכה באהלות הנ"ל דביצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש, ולהנ"ל הרי העובר שהוציא ראשו אע"ג דאזלי' בתר רובא דבני קיימא נינהו מ"מ ודאי נפש עדיף מעובר שהוא נפש רק לפי הכרעת הרוב, ואע"ג דאיכא לתרץ דמתני' מיירי בידעי' שכלו לו חדשיו דהוי ודאי נפש, מ"מ הא הנוב"י ז"ל לא ניחא לי' בתי' זה.
ונלע"ד בעז"ה סברא נכונה לתרץ המשנה.
הנה בסנהדרין ע"ב ב' אקשינן אמאי בהוציא ראשו אין נוגעין בו הא רודף הוא דמסכן את חיי האם, ותרצינן שאני התם דמשמיא קא רדפי לה, אמנם הירושלמי בפ"ח דסנהדרין ה"ט אמרי' "שנייא היא תמן שאין את יודע מי הרג את מי", וביארו שם הפ"מ והקב"ע ז"ל דלא ידעי' האם העובר הוא הרודף דמסכן חיי אמו או דילמא האם היא הרודפת שמחמת קושי הלידה מסכנת את הולד, והקב"ע ז"ל בשיירי קרבן כ' דגם הבבלי כיון לטעם זה יעו"ש.
ומעתה לפי"ז נראה דגם אם נימא דודאי נפש נגד רוב נפש ודאי נפש עדיף, מ"מ כ"ז נכון כשהודאי נפש אינו רודף אחר הספק נפש, אבל אם הודאי נפש רודף אחר הרוב נפש פשיטא דמצוה להרוג את הודאי נפש ולהציל את הספק נפש. ולא מבעיא להך גיסא דכ' המנח"ח ז"ל במצוה ת"ר אות א' דגם הרודף אחר הטריפה מצוה להרוג את הרודף, אלא אפי' לאידך גיסא שם דהרודף אחר הטריפה אסור להרוג את הרודף, מ"מ רוב נפש גרע דהרי הרוב אומר דהוא נפש גמור, וגדולה מזו נראה דאפי' אם ודאי נפש רודף אחר ספק נפש דינא הכי, וז"פ.
והשתא לפי"ז הא דתנן באהלות שבהוציא ראשו אין נוגעין בו, היינו משום דיתכן דהאם נחשבת הרודפת דהיא מסכנתו, וכיון דמספקינן מי מהם הרודף העובר או אמו ע"כ שוא"ת עדיף ואסור להרוג העובר כדי להציל האם.
ג] נלע"ד בעזה"י ליישב קושית הפנים יפות ז"ל, דהנה אמרי' בירושלמי תרומות פ"ח ה"ד "תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם, אפי' כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו ואל ייהרגו. א"ר שמעון בן לקיש, והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ורבי יוחנן אמר, אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי". והרמב"ם ז"ל פסק להך ירושלמי בפ"ה מהל' יסודי התורה ה"ה.
וכבר הובא לעיל דברי מרן הכ"מ ז"ל, דטעמי' דר"ל דביחדו אסור למסור אותו אע"ג דליכא סברא ד'מאי חזית' דגם אם לא ימסרוהו יהרגו כולם, היינו משום דקבלה היתה בידם דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך, אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור.
והשתא לפי"ז נראה בע"ה דבר נכון, למאי דכ' לעיל דבן נח דחייב למסור נפשו על שפ"ד רק מטעמא דמאי חזית, ולא משום חומר העבירה וכנ"ל מדברי המל"מ ז"ל, א"כ בסיעה של בני אדם מותר לגוי למסור אחד מהם להריגה דליכא בזה סברת 'מאי חזית'.
ואי כנים אנו בע"ה בזה יש לתרץ קושית הפנים יפות ז"ל הנ"ל בטו"ט, דהנה התם במצרים אם האבות לא היו משליכים את התינוקות לנהר הרי המצרים היו הורגים גם את האבות וגם את התינוקות. והוי ממש כסיעה של בנ"א שהגוים יחדו אחד מהם, ומעתה לא מבעיא לדעת ר' יוחנן דביחדו להם אחד מותר למוסרו א"כ במצרים כיון דהמצרים יחדו להם את הילודים מותר הי' לבני ישראל למסור אותם או להשליכם לנהר, אלא אפי' לדעת ריש לקיש דרק בחייב מיתה כשבע בן בכרי, מ"מ הי' מותר להם, דהא דבמצרים הי' להם דין בן נח אפי' לקולא, וכיון דבלא"ה היו התינוקות נהרגים ליכא 'מאי חזית' וכנ"ל.
ונראה בע"ה דאפי' אם נימא דדין בני ישראל במצרים הי' כדין בן ישראל, מ"מ הי' מותר להם להניח התינוקות ביאור. דהנה החזו"א ז"ל בסנהדרין סי' כ"ה כתב דגם לדעת ר"ל כל היכא דהמלכות מבקשים להמיתו משום דחייב מיתה להם מותר למוסרו, ולא נחלקו ר"י ור"ל אלא היכא דבשרירות לבם הראו על אחד מהם. והוכיח לה מעובדא דעולא בר קושב המובא התם בירושלמי יעו"ש.
והשתא לפי"ז נראה דבמצרים דהמצרים רצו להרוג התינוקות כי יראו ממושיען של ישראל שנולד, אע"ג דהם היו רוצחים והי' אסור להם לעשות כן, מ"מ לפי רשעתם לא הי' זה מחמת שרירות ליבם, וא"כ בכה"ג גם לבן ישראל מותר למוסרו.
תמצית העולה מהדברים.
א] הפנים יפות ז"ל הק' היאך הי' מותר לבני ישראל במצרים להשליך התינוקות ליאור הא על עבירת רציחה צריך למסור נפש, ותי' דכיון דהתינוקות היו פחות מבן חודש הוי ספק נפל ואין ודאי נפש נדחה מפני ספק נפש.
ב] צ"ע א"כ הא דתנן דעובר שהוציא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש והלא הוי ספק נפל, והגר"י פיק ז"ל כ' דמתני' מיירי בידעי' שכלו לו חדשיו, אבל הנוב"י ז"ל תי' דרוב הנולדים אינם נפלים, ומדברי הפני"פ ז"ל מוכח דלא ס"ל כהנוב"י ז"ל, וצ"ע אמאי.
ג] תו צ"ע דהנה סברת הפני"פ ז"ל א"ש אי נימא דחיוב מסי"נ על רציחה היינו משום סברת 'מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי", אבל למאי דכ' מרן הכ"מ ז"ל דגם בדליכא סברא ד'מאי חזית' איכא חיוב מסי"נ מחמת חומר עבירת רציחה, וא"כ גם בספק נפל איכא איסור רציחה.
ד] נראה בע"ה ליישב בהמצאה נכונה, למאי דכ' הנוב"י ז"ל דבגוי לא אזלי' בתר רוב אפי' ברובא דליתא קמן, והנה המל"מ ז"ל כ' דבגוי חייב למסור נפשו על רציחה רק משום סברת מאי חזית.
ה] והשתא אם נימא דבני ישראל במצרים הי' להם דין ב"נ לקולא נמצא דאע"ג דאיכא רוב דבני קיימא הם מ"מ לא אזלי' בתר רוב והדר הוי ספק נפל, אבל במתני' באהלות דמיירי בישראל שפיר אזלי' בתר רוב.
ו] והא דב"נ נהרג על רציחת עובר ותיקשי הא הוי רק ספק נפל, וי"ל דמוזהר על הספק כודאי או משום דמוזהר גם על נפלים, ומ"מ חיוב מסי"נ ליכא בזה דליכא בזה סברת 'מאי חזית'.
ז] תו י"ל דגם אם בב"נ אזלי' בתר רוב, מ"מ למאי דכ' התוהרא"ש ז"ל דרוב לא הוי בגדר ודאי, ודעת הרבה אחרונים ז"ל דגם ברובא דליתא קמן לא הוי ודאי, א"כ י"ל דנהי דאזלי' בתר רוב, מ"מ סברת מאי חזית ליכא בזה דסו"ס לא הוי ודאי נפש.
ח] ולפי"ז נמצא דגוי המאנס ישראל להרוג ישראל אחר שהוא ישראל רק מכח רוב מותר להרגו, והא דאסור להרוג עובר שהוציא ראשו למאן דס"ל דבישראל ליכא חיוב מסי"נ בדליכא מאי חזית, צ"ל כדאי' בירושלמי דלא ידעי' האם התינוק הוא הרודף או אמו הרודפת.
ט] ובעיקר קו' הפני"פ ז"ל, י"ל דכיון דאם לא היו משליכים התינוקות ליאור היו המצרים הורגים גם את ההורים וגם את התינוקות א"כ ליכא בזה סברת מאי חזית, ולדעת ר' יוחנן בסיעה של בני אדם ויחדו להם אחד מותר למוסרו להריגה.
י] וגם לדעת ר"ל דביחדו אסור למוסרו אא"כ חייב מיתה בדיני ישראל, מ"מ י"ל למאי דכ' החזו"א ז"ל דרק כאשר בשרירות לבם מייחדים אחד אסור למוסרו, אבל אם בדיניהם או מחמת סיבה מייחדים אדם מותר למוסרו, וא"כ במצרים יחדו התינוקות לא בשרירות לבם.
