הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
העומד בלילה בהר, וביום הי' אפשר לראות משם
את כל העמק הרחוק, ובירך על מאכל ועקר משם לעמק האם חייב לחזור ולברך
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה "בן
פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור" ובזבחים קי"ח ב' ילפינן
מכאן דמשכן שילה שהי' בחלקו של יוסף הצדיק, קדשים קלים שנשחטו בו נאכלים בכל
הרואה, ע"כ נכתוב בעז"ה בענין זה.
במתני'
בזבחים קי"ב ב' תנן "באו לשילה נאסרו הבמות וכו' והיא היתה מנוחה, קדשי
קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה". ולקמן
קי"ח א' אמרי' "אמר רב פפא רואה שאמרו לא רואה כולו אלא רואה מקצתו, בעי
רב פפא עומד ורואה, יושב ואינו רואה מאי, בעי ר' ירמיה עומד על גבי הנחל ורואה,
בתוך הנחל ואינו רואה מאי תיקו".
וכתב
השפת אמת ז"ל בזבחים שם ד"ה בעי ר"פ, דספיקא דרב פפא באינו רואה
כשהוא יושב, היינו למימרא דלהך גיסא כיון שאינו רואה כשהוא יושב ה"ה דכשהוא
עומד אסור לו לאכול דלא מיקרי רואה אא"כ גם כשיושב רואה. ולאידך גיסא
דר"פ דכיון דכשעומד הוא רואה נחשב כרואה היינו למימרא, דגם כשיושב מותר לו
לאכול אע"ג דהשתא אינו רואה, וכן איבעיא דר' ירמיה נמי הוי עד"ז, דכיון
דבעומד תוך הנחל אינו רואה א"כ גם בעומד ע"ג הנחל אסור לאכול שם
קדק"ל.
והנה
בפשוטו נראה דאיבעיית הגמ' נוגע רק לדיני רואה לגבי קדשים קלים בשילה, אולם המנחת
חינוך ז"ל במצוה רנ"ד אות ב' הוכיח מדברי הרא"ש ז"ל בפ"ק
דחולין סי' כ"ג דאין דרך הגמרא לקבוע איבעיות בדבר שאין בו שום נפק"מ
להלכה לזמנים אחרים יעו"ש, ולפי"ז הק' למאי נפק"מ באיבעיות
הנ"ל לענין רואה.
ומצינו
בדברי רבנן בתראי ז"ל כמה תי' לקושיא זו. ובעז"ה אענה גם אני חלקי ממה
שחנני השי"ת.
א] המנח"ח ז"ל כתב דנפק"מ
לענין הא דאמרי' בברכות נ"ד א' "לא יקל אדם ראשו כנגד שער המזרח שהוא
מכוון כנגד בית קדשי הקדשים" ולקמן ס"א ב' אמרי' "אמר רב יהודה אמר
רב לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה, איתמר נמי אמר ר' אבא ברי' דרבי חייא בר
אבא הכי אמר ר' יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה, ובשאין גדר, ובזמן
שהשכינה שורה". והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' בית הבחירה ה"ח העתיק
זאת להלכה.
ונלע"ד
בעז"ה לולי דברי המנח"ח ז"ל סברא נכונה לחלק בין היכא דההלכה נקבעת
מחמת המקום דבזה כח הראיה הוי להפוך הכל למקום אחד, לבין היכא דאין ההלכה נובעת
מכח מקום ומחיצה דבזה הראיה בפועל גורמת ההלכה, ואפרש שיחתי.
הנה
בקדשים קלים איכא דין מחנה ומחיצה דאינם נאכלים אלא במחנה ישראל, וכדאמרי' בחולין
ס"ח ב' "הכל היו בכלל בשר בשדה טריפה לא תאכלו" וכ' רש"י
ז"ל שם ד"ה הכל, "כל הנאמר בו מחיצה כגון וכו' ובשר קדשי קדשים
שנתנה להם תורת מחיצות עזרה, וקדשים קלים שחומת ירושלים מחיצה להם"
ומה"ט איכא פסול יוצא חוץ למחיצה בקדק"ל, וכן מצינו במצות אכילת חזה
ושוק בפ' שמיני דאמרה תורתינו הקדושה "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו
במקום טהור", והיינו דאכילת קדק"ל אית בה דין מקום.
ומעתה
לפי"ז נראה דהך הלכתא דבשילה נאכל בכל הרואה, נתחדש דכל מקום שראייתו מגעת
נחשב למקום אחד וזהו מחיצתו לענין היתר אכילה, [והוא כעין הא דמצינו
במגילה ג' ב' דכרך וכל הנראה עמו נידון ככרך וכ' הר"ן ז"ל שם דע"י
מה שנראה נחשב כתחומי העיר יעו"ש], וסעד גדול לדברינו מהא דכתב הרמב"ן
ז"ל בפי' לתורה פר' משפטים עה"פ ואל אצילי בני ישראל "כי השלמים
טעונין מחיצה נאכלין בירושלים לפנים מן החומה ובשילה בכל הרואה", ומדבריו
ז"ל עולה דגדר כל הרואה בשילה הוא מדין מחיצה דזהו מחיצתו לענין היתר אכילה,
ואין הכונה דעד מקום שרואה מותר לאכול קדק"ל, אלא הכונה דעד מקום דרואים הוי
מחיצה לענין אכילת שלמים, וכשם דבמקדש הוי ירושלים מחיצה לענין קדשים קלים
ה"נ שילה.
וגדולה
מזו כ' הקרן אורה ז"ל בזבחים קט"ז ב' ד"ה גמרא בשילה, כתב דעד מקום
הרואין בשילה הוי דין מחנה ישראל לכל הלכותיו, דאל"כ מהיכן היו משלחין המצורעים
ששילוחן חוץ למחנה ישראל יעו"ש, אמנם הגרי"ז ז"ל בפי' לתורה פר'
ראה עה"פ כי אם לפני ד' וגו' האריך בזה והוכיח מכמה מקומות דעד מקום הרואין
לא הוי מחנה ישראל אלא היתר אכילת קדשים קלים.
והנה דברי הרמב"ן ז"ל א"ש גם לדעת הגרי"ז ז"ל, דגם אם
נימא דלא הוי מחנה ישראל לענין שילוח מצורעים מ"מ הוי מחיצה לענין אכילת
קדק"ל.
ומעתה, כל זה שייך גבי דין קדק"ל
דהתם איכא משמעות למקום ומחיצה, אבל מורא מקדש דהתם ליכא משמעות למקום ולמחיצה אלא
כיון שרואה המקום מקום המקדש מצוה עליו לירא מקדושת השי"ת השורה במקום הזה,
ובזה מסתברא דתליא בראיה בפועל ואם כשיושב אינו רואה או שנמצא תוך הנחל ליכא מצות
מורא מקדש.
ומדויק בזה מאד לישנא דר' יוחנן בברכות
שם "לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה, וכ' רש"י ז"ל בד"ה
מן הצופים וז"ל "מקום שיכולין לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולין
לראותו וברואה שיכול לראות משם פרט אם מקום נמוך הוא", ומוכח דאיכא ב' הלכות,
חדא, שיהי' במקום שמשם רואין הר הבית, לאפוקי מקום שאין רוב האנשים יכולים לראות
משם הר הבית ואע"ג שהוא מתאמץ מאד ורואה, תו איכא הלכה, דלא סגי בעומד במקום
שאפשר לראות משם אלא בעי' שיראה בפועל, וכדברינו הנ"ל.
וראי' גדולה יש להביא בעז"ה לכך,
דהנה כל הנך דמנינן בריש פרק הרואה בברכות נ"ד א' דמברך בראייתן וכגון הרואה
מקום שנעשו בו ניסים לישראל או הרואה הים הגדול, אטו נימא דביושב ואינו רואהו או
עומד בתוך הנחל יברך כיון שיכול לראות אם יעמוד, וכן לאידך גיסא דרב פפא דבעומד
ורואהו אינו מברך כיון דביושב אינו רואה וכנ"ל מדברי השפ"א ז"ל,
פשיטא דבים הגדול כשעומד ורואהו מברך אע"ג דאינו רואהו כשיושב.
וכן הא דאמרי' בסוכה מ"ו א' רבי
ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך, אטו נימא דאם אינו רואה השתא שיושב אלא
יכול לראותו אם יעמוד יברך, זו לא שמענו, ובהכרח כסברתינו הנ"ל דהנך ברכות
דתליא בראיה בפועל אינו מתחייב בבברכה אא"כ ראהו, ושאני הך דקדק"ל בשילה
דהתם עד מקום שראייתו מגעת ושולטת נחשב כמקום אחד.
ברם, י"ל דמורא מקדש לא דמיא לגמרי
לרואה ים הגדול וחנוכה וכדו', דהתם ודאי תליא בראיה בפועל, אבל מורא מקדש נהי דלא
דמיא לקדק"ל בשילה וכנ"ל, מ"מ י"ל דמקום שרואה את המקדש מוגדר
כמקום הסמוך למקדש ומה"ט איכא התם חיוב מורא מקדש, ומ"מ מסברא נראה דאין
זה משום דמוגדר כמקום הסמוך למקדש, אלא כיון שרואה המקדש חייב לירא ממנו ודמיא ממש
לנר חנוכה וים הגדול.
ב]
הבן איש חי ז"ל בתשו' רב פעלים ח"ג יור"ד סי"ט, חקר בהא דכ'
מרן הב"י ז"ל באו"ח סי' קע"ח דבירך במקום אחד ועקר למקום אחר אם
רואה מקומו הראשון א"צ לברך ואפי' אם אין המקום מוקף מחיצות, וכדכ'
המג"א ז"ל שם סק"ה, היאך יהי' הדין ברואה רק כשהוא עומד ולא כשהוא
יושב האם צריך לחזור ולברך, וכ' דזה תליא בספיקת הגמ' הנ"ל גבי קדשים קלים
בשילה, ואסיק דנהי דספק ברכות להקל ומספק לא יחזור ויברך, מ"מ לא יכניס עצמו
לספק זה, יעו"ש.
והנה נידון רואה בברכות שפיר דמיא לכאו'
לנידון רואה בשילה, דבתרוייהו ההלכה נקבעת מכח המקום, דבמקום אחד המוקף מחיצות לא
הוי שינוי מקום, וא"כ שפיר י"ל דעד מקום שרואה הוי מקום אחד, וכבר מצינו
להחיי אדם ז"ל דהשוה הדברים בכלל נ"ט סי"ב דהא דמהני רואה לענין
ברכה היינו דוקא בדליכא דבר המפסיק ויליף לה מהא דאמרי' בזבחים לענין רואה בשילה
דבאיכא דבר המפסיק לא מהני רואה ואסור לאכול שם קדק"ל.
אלא דא"כ נמצינו למדים ב' קולות
גדולות.
א]
הנה בהא דאמרי' דקדק"ל נאכלין בכל הרואה, כתב רבינו חננאל במגילה ט' ב' חידוש
גדול [ולפנינו נמצא הר"ח שם י' א'] וז"ל "פי' הרואה העומד בשילה כל
מקום שרואה מלא עיניו מותר לו לאכול קדשים קלים ומע"ש וכו' וכן היה עומד בשדה
ומביט משם משכן שילה מותר לו לאכול באותו מקום קדשים קלים ומע"ש".
ומדבריו ז"ל למדנו דאיכא תרי גווני
רואה, חדא, דהעומד בשילה כל מקום שרואה משם מותר לאכול שם קדק"ל, ותו, דכל
מקום שעומד ומשם רואה שילה, מותר לאכול שם קדק"ל. [אמנם בפיהמ"ש
להרמב"ם ז"ל שם כ' דרואה היינו דוקא בכל מקום שעומד ורואה משם את משכן
שילה יעו"ש], ולפי"ז הא דאמרי' דבדאיכא דבר המפסיק לא מיקרי רואה, קאי
אתרוייהו בין אעומד במשכן שילה ומשם רואה, בין אעומד במרחק משילה ומשם רואה משכן
שילה.
והשתא לפי"ז אם נבא להשוות ענין
רואה בשילה לרואה בברכות, נמצא לפי"ז דאחד שאוכל ע"ג הר גבוה ומשם רואה
כל העמק פרוש לפניו, ובכה"ג מסתברא
דלא שייך דבר המפסיק דהא ממקום הגבוה רואה הכל והמחיצה אינה מונעתו מלראות,
לא יצטרך לחזור ולברך, וזו קולא גדולה.
ב]
בירושלמי פ"ג דברכות ה"ה אמרי' "הדא דאמר לאחריו אבל לפניו עד מקום
שעיניו רואות אותו, כהדא ר' לייא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא אמרין מהו
מימר מיליא דאוריתא אמר לון מכיון דאילו הוה ביממא הוינן חמיין מה קומינן ברם כדון
אסור". והיינו דכל מקום שאמרו דאזלינן בתר הראיה, גם בלילה שאינו רואה מחמת
החשיכה ה"ז נחשב כרואה, [ועי' לקמן בסמוך
מש"כ בעז"ה דגדרי רואה לענין צואה דמיא לגדרי רואה בשילה, ולפי"ז
לענין נר חנוכה וים הגדול דבעי' ראי' בפועל אם אינו רואה מחמת חשיכה לא נחשב כרואה
וז"פ].
ומעתה לפי"ז אם באנו להשוות גדרי
רואה דשינוי מקום לגדרי רואה דשילה, נמצינו למדים קולא גדולה, דאם בירך ואח"כ
עקר מקומו, כל מקום שהי' יכול לראות ביום פטור מלברך ולא הוי שינוי מקום, ואם נצרף
ב' הקולות יחדיו, נמצא דאם אכל בלילה ע"ג ההר ושוב עקר מקומו לעמק, כל מקום
שהי' רואה ביום ממקומו בהר פטור מלברך, וצ"ע שלא מצינו לאחד מהפוסקים
ז"ל שיכתוב חידושים אלו.
ג]
תנן בברכות נ' א' שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו
הרי אלו מצטרפין לזימון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן", והשתא
יש לדון האם גדרי רואין דברכת הזימון דומין לגדרי רואה דשילה, ובפשוטו כי היכא
דמדמינן גדרי רואה בברכות גבי שינוי מקום וכנ"ל דהתם הראי' מחברת להיות מקום
אחד, ה"ה בברכת הזימון דיסודו מה שאוכלים ומיסבים במקום אחד, וע"י הראי'
מתחבר הכל להיות מקום אחד.
ברם הא ליתא, דהא במתני' תנן דרק
ביושבים בבית אחד ורואים אלו את אלו מצטרפין לזימון אבל בב' בתים לא מהני,
משא"כ לגבי שילה ולגבי שינוי מקום בברכה דלא בעי' דוקא בבית אחד, ובהכרח דגדר
רואה בברכת הזימון אין תכליתו רק להחשיב כמיסבים במקום אחד, אלא דעי' הראי' נחשבים
כמיסבים יחד ממש, ולא רק כמיסבים במקום אחד, וא"כ י"ל דבזה בעי' ראיה
ממש ולא סגי במה שבעומדים רואים אלו את אלו.
אמנם התוס' שם בע"ב ד"ה שמש,
כתבו דגם בשני בתים מצטרפין ברואין אלו את אלו והא דקתני במתני' בבית אחד לרבותא
אתי דאם אינן רואין אין מצטרפין אפי' בבית אחד, וכ"כ תלמידי רבינו יונה
ז"ל ד"ה אם בשם הבה"ג ז"ל וסייעו לדבריו ז"ל מדברי
הירושלמי, וכ"כ הרשב"א ז"ל ד"ה הא, ולפי"ז הדרי' להא
דכתבנו דהא דמהני רואין אלו את אלו היינו משום דע"י הראי' נעשה הכל כמקום אחד
ולא בעי' שיסיבו יחד ממש, וא"כ שפיר איכא למילף גדרי רואה בברכת הזימון מגדרי
רואה באכילת קדק"ל בשילה.
אלא דא"כ צ"ע הא דכ' תלמידי
רבינו יונה ז"ל שם דאם רה"ר מפסקת ביניהם אין מצטרפין לזימון אפי'
ברואין, והשתא אם נימא דגדרי רואה בשילה ודברכת הזימון שווים, תיקשי הא בשילה גם
ברה"ר מפסקת ביניהם אוכלין שם קדק"ל, והט"ז ז"ל באו"ח
סי' קצ"ה סק"ג כ' דהיינו טעמא דרבינו יונה ז"ל דילפי' מפאה דתנן
בפ"ב דפאה מ"א "ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך
הרבים ושביל הרבים" וכו', ומוכח דמקור הדין דמהני רואין בברכת הזימון אינו
ענין לרואה בשילה.
ובע"כ לומר, דאע"ג דגם בשתי
בתים מצטרפין, מ"מ לא סגי בהא דאוכלים במקום אחד אלא בעי' שיהיו נחשבים
כמיסבים במקום אחד, ומעליותא דרואה בזימון היינו להחשיבם כמיסבים ביחד, ולפיכך אם
רה"ר מפסקת א"א להחשיבם כמיסבים במקום אחד אפי' ברואין אלו את אלו,
וא"כ הדרי' למה שכתבנו דא"א למילף גדרי רואה בברכת הזימון מגדרי רואה
בשילה, וצ"ת.
ד]
בברכות כ"ה ב' אמרי' "תניא לא יקרא אדם קרי"ש לא כנגד צואת אדם
וכו' ואם הי' מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצידו וקורא
קרי"ש ואם לאו מרחיק כמלא עיניו". והרא"ש ז"ל בפ"ג
דברכות סי' מ"ו כ' דהא דקתני "מרחיק כמלא עיניו" היינו רק בדליכא
רשות מפסקת אלא הוא והצואה ברשות אחת, אבל אם הוא ברשות אחרת מותר לקרות
קרי"ש כנגד צואה אפי' ברואה אותה דכיון דהוא מקום מיוחד לעצמו קרינן בי' והי'
מחניך קדוש, אבל הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' קע"ד כתב דאם רואה
את הצואה בכל גווני אסור, דהא דכתבה התורה ולא יראה בך קאי בין אערוה בין אצואה.
והנה מדאמרה תורתינו הקדושה 'והיה מחניך
קדוש' והיינו דיסוד האיסור היינו במה שהאדם והצואה נמצאים ברשות אחד, א"כ
מסתברא דלדעת הרשב"א ז"ל דברואה אסור, כח הראיה בזה היינו להחשיב האדם
והצואה ברשות אחד, ודמיא ממש לגדרי רואה בשילה וכנ"ל.
נמצינו למדים לפי"ז חידוש גדול,
דאם יושב ואינו רואה הצואה אבל כשיעמוד יראה אותו, אסור לו מספק לקרות קרי"ש
שם, דהא לגבי קדק"ל בשילה הוי בעיא דלא איפשטא, ובדאורייתא נקטי' לחומרא,
וא"כ בקרי"ש נגד צואה דהוי איסור תורה נקטי' לחומרא, וזה חידוש גדול
להלכה.
ברם, לפי"ז צ"ע בגוף הדין שכ'
הרא"ש ז"ל דכיון דגבי צואה לא תליא רחמנא בראי' אלא במחנה מותר לקרות
קרי"ש כנגד צואה ברשות אחרת אע"פ שרואהו, ותיקשי מ"ש מקדשים קלים
בשילה דכל מקום שרואהו נעשה כתוך המחנה היינו מחנה ישראל, וא"כ ה"נ נימא
דכיון דרואה הצואה הוי כנמצא בתוך מחנהו.
וליכא למימר דשאני קדק"ל בשילה
דילפי' מקראי דמהני רואה, אבל היכא דלא אשכחן קרא דמהני ראיה לא נימא דראיה משוי
לי' כנמצא ברשותו, הא ליתא, דאטו גבי שינוי מקום וגבי ברכת הזימון אית לן שום דרשא
מקרא דרואה משוי לי' לכל המקום כרשות אחת, אלא מסברא הוא דכל מקום דראייתו מגעת
נחשב כנמצא במקומו.
אלא אם נימא דמדחזינן דבערוה הקפידה
התורה על ראיה ובצואה לא הקפידה התורה אלא על המחנה, מזה גופא יליף הרא"ש
ז"ל דגילתה התורה דבצואה לא איכפת לן בראי' כלל.
תמצית
העולה מהדברים.
א]
אמרי' בזבחים דבמשכן שילה קדשי קלים נאכלים בכל הרואה, ונסתפק רב פפא באופן שכשהוא
עומד רואה וכשיושב אינו רואה האם מותר לאכול קדק"ל, ור' ירמיה נסתפק בעומד
תוך הנחל אינו רואה וע"ג הנחל רואה.
ב]
וכ' השפ"א ז"ל דלהך גיסא דר"פ דכשיושב אינו רואה לא נחשב ראיה
היינו למימרא דאפי' כשהוא עומד ורואה אסור לו לאכול קדק"ל, וכן לאידך גיסא
דכיון דרואה כשעומד נחשב רואה, היינו למימרא דאפי' כשיושב ואינו רואה מותר לו
לאכול קדק"ל.
ג]
והק' המנח"ח ז"ל כיון דזה נהג רק בשילה מה שייך להסתפק בדבר שאינו נוגע
למעשה, ותי' דאיכא נפק"מ למעשה בהא דאיכא מצות מורא מקדש במקום שרואה המקדש,
וכיון דבזבחים לא איפשטא האיבעיות הנ"ל א"כ לגבי מורא מקדש דהוי חיוב
תורה צריך להחמיר, דגם ביושב ואינו רואה צריך לנהוג שם מורא מקדש כיון דכשעומד
רואה.
ד]
ולולי דבריו ז"ל נראה בע"ה לחלק דדוקא הלכה הנובעת מכח מקום ומחיצה,
מהני רואה להחשיב הכל כמקום אחד, ולגבי קדק"ל דאיכא הלכה דמחיצה, כח הראיה
היינו להחשיב הכל כתוך המחיצה, אבל מורא מקדש דההלכה תליא בראי' ולא במקום, בעינן
שיראה בפועל.
ה]
וראי' לכך מהא דרואה נר חנוכה מברך, דפשיטא דאם יושב ואינו רואה אינו מברך אע"ג
דכשעומד רואה, והיינו בהכרח משום דבעי' ראי' בפועל, וא"כ ראיית המקדש נראה
דדמיא לנר חנוכה דהראי' הוי סיבה המחייבת.
ו]
הרב פעלים ז"ל כ' דלענין שינוי רשות בברכה דברואה מקומו מהני ולא נחשב שינוי
רשות, איכא למילף מקדק"ל בשילה דסגי ברואה כשהוא עומד, והנה לדברינו א"ש
דשינוי רשות דמיא לשילה דבתרוייהו הרשות והמקום קובעים ההלכה.
ז]
אמנם לפי"ז נמצא קולא גדולה, למאי דכ' הר"ח ז"ל דהרואה בשילה היינו
כל מקום שנראה למי שעומד בשילה, ולפי"ז העומד במקום גבוה וכל העמק פרוש
לפניו, אם יעקור מקומו לעמק לא יצטרך לחזור ולברך בכל העמק.
ח]
תו נמיצנו למדים קולא גדולה, למאי דאי' בירושלמי דגם כשאינו רואה מחמת החשיכה
מ"מ כל מקום שיכול לראות ביום גם בלילה נחשב כרואה, ולפי"ז אדם העומד
בהר בלילה כל המקומות המרוחקים בעמק שהי' יכול לראות ביום לא נחשב כשינוי מקום.
ט]
י"ל נפק"מ באיבעיות דרב פפא ור' ירמיה הנ"ל לענין צירוף בברכת
הזימון ובתפילה, דרואין אלו את אלו מצטרפין, ודמיא נמי לשילה דדוקא כשהם במקום אחד
מצטרפין, וא"כ ברואין אלו את אלו רק כשעומדים ולא כשיושבים שפיר מצטרפין להך
גיסא בדר' פפא דבשילה מהני.
י]
תו י"ל נפק"מ, בהא דאסור לקרות קרי"ש כנגד צואה, והתם נמי תליא
ברשות ומחיצה דרחמנא קאמר והיה מחניך קדוש, וגם בזה אם אינו רואהו דיושב ואם יעמוד
יראה הצואה אסור לו לקרות קרי"ש שם.
