ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו – ה׳, אשר זה עתה שלח את משה בשליחות נעלה ביותר, שמשה היה מכין עצמו להוציאה לפועל, נעמד עתה לפתע נגדו, וסבר שמוטב שימות. הפסוקים הבאים מבהירים מדוע עלול משה פתאם למצוא את מותו: הוא התרשל מלמול את בנו. משה יצא בדרכו להביא גאולה לעם שכל ייחודו הועמד על ברית מילה, ועתה הוא עצמו עומד להכניס לעם זה בן ערל. סבור היה ה׳ שמוטב שמשה ימות מאשר יתחיל את שליחותו עם דוגמא כזאת.
זהו, לדעתנו, פירוש תיבת ״ויבקש״ (״והוא סבר שמוטב״). אם לא כן – אם נפרש: ״והוא רצה להמיתו״ – הרי ביטוי זה, כשהוא מתייחס אל ה׳, יהיה מוקשה משתי בחינות: א. ה׳ אל רחום וחנון אינו חפץ במיתת אף אדם; ב. אם רצונו של ה׳ שאדם ימות, הרי שאותו אדם ימות לאלתר. אולם לפי פירושנו, ביטוי זה בא ללמדנו, שקיומה של תכנית ה׳ אינו תלוי בשום בר אנוש. ״הרבה שלוחים למקום״. עבור ה׳, הרי אין אף אדם שאי אפשר בלעדיו, גם לא אדם כמשה.
פסוקנו שולל כל דעה מוטעית שאולי יבואו ללמוד ממשמעות הפרשיות הקודמות, מכך שה׳ לחץ על משה בכל תוקף ודרש ממנו לקבל על עצמו את השליחות. ה׳ אינו ותרן כלפי שלוחיו, גם לא כלפי משה. אדרבה, ה׳ אומר: ״בקרבי אקדש״ (ויקרא י, ג; עיין פירוש שם). עיקרון זה כבר נרמז כאן בקיצור נמרץ, בעצם התחלת שליחותו של משה.
(כה-כו) חתן דמים אתה לי, חתן דמים למולת – אלו הן מילים, אשר כמו בכל מאמר סתום, דבקו בהן פירושים מפירושים שונים. לפי פירוש אחד נפוץ, מוסבות המילים על הבן, שכן ביום המילה נקרא הבן ״חתן״ ברית אברהם. ואכן, לפי הגמרא בנדרים (לב.), היה נהוג לקרוא לבן ״חתן״, ופסוקנו הוא כנראה מקור המנהג הזה. אך מלבד הקושי לבאר מילים אלה כראוי, כשהן מוסבות על הבן; הרי שכל פירוש הנוקט שתיבת ״אתה״ מופנית אל הבן, עליו להניח שבמשך כל המעשה הזה הייתה דעתה של צפורה נתונה על הבן ולא על משה. ואכן דעת הגמרא בנדרים היא באמת, שלא חייו של משה היו נתונים בסכנה אלא חיי הבן.
כאשר נעיין בפסוקים אלה, נראה ש״ותאמר כי״ וגו׳ בא לומר את הסיבה לפעולה שקדמה. ונראה עוד שהמילים שאמרה לאחר שחלפה הסכנה – ״חתן דמים למולת״ – נבדלות מאלה שאמרה קודם לכן, רק בחילוף ״לי״ ב״למולת״. לפי זה, לאות למ״ד יש על כרחך אותה משמעות בשני המשפטים. מה שנאמר על ״מולת״ במשפט השני הוא מה שנאמר על צפורה (״לי״) במשפט הראשון. אם נלך לפי הדרך בה מוליכות אותנו תיבות המקרא, נגיע לפירוש הבא:
צפורה רואה שחיי משה נתונים בסכנה; ה׳ הביאו אל פאתי קבר באותה דרך עצמה בה שלח אותו. בהכירה את מקור הצרה, אוחזת צפורה בבן, מלה אותו, משליכה את הערלה לרגלי בעלה הנאבק על חייו, ואומרת: ״עשיתי זאת משום שנעשית ׳חתן למוות׳ (ליתר דיוק: חתן לחטא משפט מוות) למעני [השווה ״אין לו דמים״ (להלן, כב, א), ופירושנו שם]. קולר האשמה תלוי בצווארי, משום שאני מנעתי אותך מקיום החובה הזאת. בגלל אהבתך אותי, לא עמדת בתוקף על קיום מצוה זו. נמצא שבגללי נעשית חתן לגזר דין מוות – היינו, שאתה עומד למות״.
רשאים אנו להציע פירוש זה, שכן יש לו סמך בדברי חז״ל. הם דנים אם בן זה היה הראשון – גרשם, או השני – אליעזר. הרוב נוטים לדעה השנייה וסוברים שאליעזר נולד זה עתה, ושמחמת הנסיעה הצפויה היה צורך לדחות את המילה. אולם במקום הלינה (״במלון״), שהיה כבר סמוך ונראה למצרים, הרי שאחריותם המיידית והראשונה הייתה לקיים את המילה. משום כך, כשמשה התמהמה אז במילת אליעזר, הוא נענש והיה נתון בסכנת חיים (נדרים לא:–לב.; שמות רבה ה, ח).
אך דברים אלה מעלים תמיהה כיון שלא יתכן שהמלון היה קרוב כל־כך למצרים, שכן רק לאחר שיצאו מהמלון פגש משה את אהרן בחורב (פסוק כז), ומשם למצרים הייתה נסיעה בת שלושת ימים.
והנה במכילתא לפרשת יתרו (להלן יח, ג), אומר ר׳ אליעזר המודעי חידוש גדול, שיתרו הסכים לתת את בתו למשה, רק בתנאי שהבן הראשון שייוולד להם יוקדש לעבודה זרה. משום כך הוא עדיין לא נימול, ומחמת כן היו חיי משה נתונים בסכנה. גם השם ״גרשם״ ופירושו ״גר הייתי בארץ נכריה״ (לעיל ב, כב) נדרשים שם כקשורים למעשה הזה. ואכן, שם זה רומז קצת להצטדקות על כך שמשה קיבל את תנאו של יתרו; שכן משה היה גר בארץ, שעבורו לא הייתה אלא ״שום״, מדבר שומם (השווה פירוש לעיל ב, כב).
אם כך הוא, נוכל לפרש את תיבות ״חתן דמים אתה לי״ פשוטן כמשמען: ״למעני נעשית חתן לחטא־דמים״ – כלומר, ״למעני, בשעה שהתחייבת לשאת אותי, נטלת על עצמך חטא מוות״.
אולם אין צורך להרחיק לכת כל כך. די לנו אם נאמר שצפורה, שאיננה ממוצא יהודי, היססה באופן טבעי מלתת את בנה למולו; ומפאת לחץ המצב וויתר משה והסכים לדחות את המילה לזמן אחר. (לפי זה, הביטוי ״חתן דמים״ דומה לביטוי ״איש מות״; אלא שה״חתן״ עדיין אינו ״איש מוות״, הוא עוד לא נפל אל בין ציפורני המוות, אלא רק ״מאורס״ למוות, עומד להתבע על ידי המוות.)
אך לא כך ראוי למשה לבוא למצרים, ולא כך לצפורה. לא במדין, אלא ״בדרך״ – הרחק מכל השפעה של הורים וקרובים; לבדה, כשהיא אך ורק עם עצמה – תגביה צפורה עוף למרומי הנשיות היהודית. היא מגישה את ערלת בנה כקרבן לרגלי בעלה הנאבק על חייו, ואומרת: ״אני יודעת היטב שלמעני נטלת על עצמך חטא מוות חמור זה״. אולם כאשר חלפה הסכנה, וראתה שהיטיבה במעשה שלה, אמרה: ״לא למעני נעשית ׳חתן׳ לחטא מוות, אלא למען כל ה׳מילות׳ העתידות לבוא״.
זוהי עצמותה של הכפרה: ההפסד הנגרם מדחיית המילה, קטן מאשר התועלת היוצאת מן התיקון לכל המילות העתידות לבוא, כמבואר במכילתא (להלן יח, ג) ובמשנה (נדרים לא:). אילולא נימול בנו, לא היה משה נותר חי אף לרגע. דבר זה הבטיח את קיום המילה עד סוף כל הדורות. אם אפילו אדם כמשה, אשר זה עתה הופקד על שליחות חשובה ביותר, כמעט קיפח את חייו בשל התרשלותו במילת בנו; מי הוא זה ואי זה הוא אשר ימלאו לבו – מחמת כל שיקול או וויתור – להתרשל במצוה זו; אלא אם כן כבר פרק מעליו לגמרי את העול.
״לי באופן אישי אין תועלת מהמעשה הזה״, אומרת צפורה; ״אלא התועלת משגגת שנינו תהיה, הקיום ביתר שאת וביתר עוז של קדושת כל המילות העתידות לבוא״. מכאן לשון הרבים: ״למולת״.
