אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.
A constant fire will be kept burning on the Altar, it may not be extinguished.
When talking about the Avoda of removing the ashes and placing them next to the Mizbeach and taking them out of the camp, it says that the fire will burn on it - ואש המזבח תוקד בו. But it doesn't say EXPLICITLY that this fire will be constant. Here, in the context of the mention of the עולה and שלמים it says explicitly that the fire will be constant. This is b/c the fire of Avodas Hashem that relates to the outside world [represented by the taking of the ashes outside the camp] must at times be suspended. In contrast, the fire of Avodas Hashem represented by the עולה and שלמים [which parallel the ashes placed next to the Mizbeach (more pnimiyus-dike) and the ashes taken outside the camp (more chitzoniyus-dike, oriented toward nature), respectively] will be constant, b/c we find ourselves IN the holy. In that sacred place, even the fire of the שלמים, which sanctifies our involvement with nature and this world, remains a constant fire. The passion is uninterrupted.
הנה אצל "ואש המזבח תוקד בו", האמור לגבי תרומת הדשן והוצאתו, אמרנו שהוא מצין, שגם עם ההתרחקות מהמרכז האצילי יהיה אש המזבח פועל פעולתו, אבל פעולה זו, המשפיעה על ההתפשטות החלונית, מוכרחת היא, מצד התכן החלוני, להיות לפעמים מופסקת מצד חצוניותה, ע"כ לא נאמר בה אש תמיד בפירוש, אבל כאן, שאנו עוסקים בבחינות הפנימיות, העולה, והשלמים, שאמנם הן מכוונות לעומת הבחינות החצוניות, של ההרמה, ושל ההוצאה של הדשן, אבל מתוך פנימיותן, יתכן הדבר, שגם בהשתתפותה של הערכת הקדושה עם הסדר הנוטה כבר אל השפעת החיים החלוניים, המעשיים, הטבעיים, צרכי האדם וחייו, ביסוד העקרי של הופעת הקדש, תכן השלמים, שהדבר עלול לרדת ממדת קדשה קצת, בכ"ז אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ומפני שכאן אנחנו מדברים בערכים פנימיים, בדברים שהם קשורים בעצמות הנשמה, שבכל נטיותיה, גם אותה הנטיה הנוטה להצד המעשי, הרי הקדש הוא מופיע בה באין שום הפסק כלל, ע"כ לגבי ערכה של העולה, ושל השלמים בשתופם כתוב "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". לא כענין ההרמה וההוצאה של הדשן, שאין כתוב בהן "תמיד", שאי אפשר להזכיר שם "תמיד", מפני הכרח ההפסקה של החיים החמריים ביחש להקשר הגלוי בתכן הקדש, ולא כענין "ואש המזבח תוקד בו", שנאמר אצל העולה שעל מוקדה, ע"פ היסוד הפנימי של קשר הרעיון שלה שאין צריך כלל להזכיר את התמיד, המובן מאליו, שאין שם סבה של הפסקה.
