סימן ד
במה שתמה אמש"כ דהגם דנוהגין הנשים לברך כר"ת מ"מ מידי ספק לא יצאנו דדלמא הוה ברכה לבטלה וע"ז תמה דא"כ אין רשות לברך אם יש חשש ברכה לבטלה הא אפילו בס"ס החמירו שלא לברך כמ"ש הפמ"ג יו"ד סי' כ"ח במש"ז סקט"ז וציין עוד לח"א כלל ה' ס"ד וא"ז סי' י"ז ועוד פוסקים ובדידן כיון שכבר נהגו לברך אין אחר המנהג כלום וציין לתוס' ערכין י' ע"ב וט"ז א"ח סי' מ"ו סק"ז והעמק שאלה ויקהל סי' ס"ז סק"ז ועוד גם מה שרציתי לדמות זה למש"כ הרמ"א א"ח סי' כ"ה לענין ברכת של ראש שפסק שטוב לומר בשכמל"ו משום חשש ספק ברכה לבטלה ג"כ תמה דכיון שכבר הנהיג לא שייך ברכה לבטלה ותמה גם אפמ"ג בא"א סק"י שמסתפק אם יענה אמן והאריך בזה.
והנלפענ"ד לחדש דלא אמרו דבמקום שנהגו לברך אין חוששין משום ברכה לבטלה אלא היכא דכ"ע נהוג כן ונתפשט המנהג בלי חולק אבל היכא שנשאר הדבר בספק הללו אומרים לברך והללו אומרים שלא לברך או שאפילו הנוהגין לברך יותר טוב להן שלא לברך אלא שאין בידינו כח למחות כה"ג ודאי אין בו משום מנהג והרי ידוע שהח"צ מיחה בנשים שלא יברכו על מ"ע שהז"ג וכן נוהגין יוצאי חלציו והישוי"ע סי' י"ז אות א' האריך בזה והעלה דהנכון שהנשים לא יברכו על מ"ע שהז"ג וכתב דהן רבים עתה המתנהגים לברך וא"א למחות בידם אבל על צד הדין יותר נכון שלא לברך עכ"ל. ובס' נחלת יוסף סי' י"ח כתב ג"כ שלא לברך ובשו"ת בשמים ראש סי' ע"ג כתב דבמקום שנוהגין הנשים לברך על מ"ע שהז"ג אין מוחין בידן שכ"כ ר"ת אבל במקום שאין מברכין ודאי יותר טוב ולדעת הרמב"ם אסורות לברך. ובשו"ת ובחרת בחיים (להגרש"ק) סי' ז' הביא ראי' מש"ס דאסורות לברך ועוד האריכו כמה אחרונים וכיון שכן שפיר י"ל דהגם שנוהגין הרבה נשים לברך מ"מ יש לחוש לספק ברכה ולא לענות.
עוד נלפענ"ד לחדש דאפילו הפוסקים דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכה להקל ועיין שו"ת רדב"ז ח"א סי' רכ"ט ובס' מאסף לכל המחנות סי' י"ז ועוד מ"מ נראה דדוקא לענין ברכה הוא דאמרינן הכי דהמברך אינו בכלל ברכה לבטלה כיון דנהגו לברך אבל לגבי העונה אמן י"ל דאינו עונה כיון דהברכה מספק ולדעת רבים אסורה ועכ"פ ליכא וציונו א"כ הגם דעל המברך ליכא איסור ברכה לבטלה אבל מ"מ אין על השומע חיוב לענות והמנהג מהני על המברך ולא על השומע. ולפ"ז יש לומר דכל שהוא ספק ברכה הגם שהמנהג הוא לברך ואין בו משום ברכה לבטלה אבל על העונה אכתי נשאר הספק ואתי שפיר נמי פסק הרמ"א דיברך ברכת על מצות תפילין בלחש משום עניית אמן דהגם דליכא משום ב"ל אבל אין עונין עליה ומיושבים דברי הפמ"ג.
ומה שהביא שתמהו על הרמ"א במש"כ לברך בלחש דכיון דנהג עלמא כן ליכא למימר בלחש כלל. כרגע נפל בלבאי לפמ"ש ז"ל בברוך שם כבוד מלכותו לעולם לפי שמספקא להו אם לאמרו אם לאו הגם שנהגו לאמרו התקינו לאמרו בחשאי והכ"נ לברכה זו וזה לפענ"ד נכון.
והנה עד כה כתבתי לברר דברי הראשונים אמנם בשלהי המכתב רשמתי שוב מה שמצאתי בספר המכתם ומאירי וברשב"ץ ברכות נ"ג שכתבו וז"ל ואין עונין אמן אחר כותי דשמא הזכיר שם ע"ז כו' שמעינן מהכא דאחר כל ברכה שישראל מברך צריך השומע לענות אמן אפילו ברכה שלא נתחייב בה ע"כ ביאור דבריהם דכיון דלא נתמעט כותי רק מטעם דשמא הזכיר ע"ז הא לאו הכי היו עונין אפילו על ברכת כותי שמעינן דעל כל ברכת ישראל צריך לענות אמן אפילו ברכה שלא נתחייב בה וא"כ ממילא נשים נמי בכלל הם על מ"ע שהז"ג אלא די"ל דרק צריך ולא חייב והבן כי קצרתי.
אלו מלין דזעירין ידידו דושה"ט ושכ"ת בלב ונפש.
מנשה הקטן
