ח. בסיום הש"ס שנינו: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר34 הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות", ומפרש רש"י: "הלכות, משנה וברייתא הלכה למשה מסיני".
והנה, הטעם שאמרו "כל השונה הלכות"35 – מבאר אדמו"ר הזקן באגה"ק36 שב"הלכות" מתגלה רצונו של הקב"ה (אשר קיום רצון הקב"ה הוא תכלית הכוונה), כי "רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם, ואינו מתגלה אלא בתורה שבע"פ, כמו מצות תפילין עד"מ שנאמר בתושב"כ37 וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, והוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור ומה טוטפות והיכן הוא בין עיניך ועל ידך, עד שפירשה תורה שבע"פ כו'", ובתושבע"פ גופא – ישנו חלק הפלפול והשקו"ט, אבל ישנם גם הלכות פסוקות שבהם נתגלה רצון העליון, ועל ידם יודעים כיצד לקיים את רצון הקב"ה.
וזהו "כל השונה הלכות (שבהם מתגלה רצון העליון) . . מובטח לו שהוא בן עולם הבא" – כמבואר באגה"ק36 ש"עולם הבא" הוא התענוג שהנשמה מתענגת באלקות, וכדי שיהי' "בכחה לקבל הנעימות . . שלא תצא מנרתקה ותתבטל ממציאותה", יש צורך ב"לבוש", והלבוש להתענוג הוא רצון העליון שמתגלה ב"הלכות".
ועדיין צריך ביאור בהדיוק "כל השונה הלכות בכל יום כו'" – דלכאורה, ממה נפשך: או שלימוד ההלכות יצטרך להיות בתדירות יותר, כמה פעמים במשך היום, או שיספיק לימוד ההלכות לעתים רחוקים יותר, ומהו הדיוק שצריך להיות לימוד ההלכות (לכל הפחות) פעם אחת "בכל יום"?
ט. והנה, מצינו עד"ז בנוגע לברכת התורה – לפי מנהגנו38 שמברכים ברכת התורה פעם אחת בכל יום בבוקר.
אמנם, הא גופא טעמא בעי – ובהקדמה:
בנוגע לחיוב דלימוד התורה מצינו39 ש"אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא40 ימוש ספר התורה הזה מפיך".
ודין זה למדים "מדבריו של ר' יוסי" בנוגע ללחם הפנים שנאמר בו "לפני תמיד"41, ש"אפילו אלו נוטלין (את הישנה) ואלו מניחין (את החדשה, אחר שסילקו את הישנה) אף היא היתה תמיד", "אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד, שלא ילין שולחן בלא לחם", והיינו, שאע"פ שיש הפסק באמצע, מ"מ, כיון שלא לן בלא לחם הרי זה נחשב "תמיד", ומזה למדים גם בנוגע להחיוב דלימוד התורה, שאע"פ שהפסיק בלימודו, מ"מ, כיון שלמד בשחרית ובערבית הרי זה נחשב שקיים "לא ימוש".
אבל לרבנן דס"ל בלחם הפנים ש"אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה, שנאמר לפני תמיד", היינו, שצ"ל "תמיד" כפשוטו (ללא הפסק) – הרי גם החיוב דלימוד התורה הוא בכל היום כולו, "לא ימוש" כפשוטו.
והנה, החיוב לחזור ולברך עוד הפעם – יכול להיות בב' אופנים42: אם הי' באמצע הפסק, או אם הי' באמצע היסח הדעת, שנמלך בדעתו.
כלומר: הפסק והיסח הדעת הם ב' ענינים שאינם תלויים זב"ז, והיינו, שיכול להיות הפסק ללא היסח הדעת – ולדוגמא, שמפסיק בלימודו, אבל עדיין דעתו עליו, שברגע שיתפנה יחזור ללימודו, וכפי שפוסק אדמו"ר הזקן בשו"ע43 ש"הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו וחזר ללימודו, א"צ לחזור ולברך, אם הוא אדם שרגיל ללמוד תמיד ואף כשיוצא להתעסק בפרנסתו ממהר לעשות צרכיו בכל מה דאפשר כדי לחזור וללמוד, שעסק זה אינו חשוב הפסק לענין ברכה, כיון שבשעה שהוא מתעסק בו דעתו על לימודו";
וכמו כן יכול להיות היסח הדעת ללא הפסק – ולדוגמא, הפסול דהיסח הדעת בשמירת מי חטאת, שגם כאשר אין הפסק, שהרי המים נמצאים על כתפו במשך כל הזמן ולא נשתנה בהם מאומה, אלא שהפשיל הכלי לאחוריו, נפסלו המים, לפי שהסיח דעתו מהם44.
ובנדו"ד, אם נאמר שהחיוב לחזור ולברך ברכת התורה הוא משום הפסק – יוקשה הן לרבנן והן לר' יוסי:
לרבנן שהחיוב הוא בכל היום ללא הפסק – הרי גם אם הפסיק בלימודו באמצע היום, יצטרך לחזור ולברך ברכת התורה, והרי הדין הוא שמברכים רק בתחלת היום, גם אם הפסיק בלימודו.
ולר' יוסי שאף שאינו לומד במשך כל היום לא חשיב הפסק ב"לא ימוש" כיון שלומד בזמנים קבועים, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית – הרי גם מה שלא למד במשך כל הלילה לא יחשב הפסק לחייבו לחזור ולברך ברכת התורה בבוקר.
וע"ד שמצינו לענין מילה, ש"כל זמן שהוא עוסק במצות מילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש, על ציצין המעכבין את המילה חוזר, על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר" – "מאן תנא פירש אינו חוזר . . רבנן דפליגי עלי' דרבי יוסי היא" גבי לחם הפנים (כנ"ל), ד"לרבנן אי שקלי ושבקי לי' והדר מסדרי, לא מיקרי להו תמיד, אלא התחלתה אחריתי, ונמצא שמתעכב שולחן בלא לחם, וגבי פירש נמי, כי הדר אתי מילתא אחריתי היא, ולרבי יוסי דאמר כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד הוא, דחדא מילתא הוא, הכי נמי פירש חוזר אע"פ שאין מעכבין, דכולא גמר מילתא היא"45.
ומזה מובן גם בנוגע לברכת התורה – שלדעת ר' יוסי שהלימוד בזמנים קבועים (פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית) חשיב "לא ימיש", הנה גם לאחרי הפסק הלימוד במשך הלילה לא יצטרכו לחזור ולברך ברכת התורה.
י. ולכאורה אפ"ל שהטעם שחוזרים ומברכים ברכת התורה בכל בוקר אינו מצד ההפסק, אלא מצד היסח הדעת, ולכן, כאשר מפסיק בלימודו ואינו מסיח דעתו, כמו המהלך במבואות המטונפות שאסור ללמוד בהם46 ובמילא מוכרח להפסיק מלימודו, אבל דעתו על לימודו ואינו מסיח דעתו, אזי אינו צריך לחזור ולברך ברכת התורה, משא"כ בבוקר בקומו משנתו, הרי השינה חשובה היסח הדעת, ולכן צריך לחזור ולברך ברכת התורה.
אבל באמת אי אפשר לומר ששינה חשובה היסח הדעת לחייבו לחזור ולברך:
ובהקדמה – שהענין דהיסח הדעת ע"פ חסידות שייך כאשר נמצאים בהגדר של דעת, שאז נדרשת שימת-לב ("צוטראָגן זיך"), ובמילא אסור שיהי' היסח הדעת, אבל מי שאינו שייך לגמרי לענין הדעת (מצד סיבות חיצוניות), לא דורשים ממנו שימת-לב, שהרי "איני מבקש כו' אלא לפי כחן"47, ובמילא, לא שייך גם הפסול דהיסח הדעת.
וכיון שכן הוא ע"פ חסידות, הרי בדרך ממילא כן הוא גם הדין ע"פ נגלה:
שנינו48 "סכין שנמצאת בארבעה עשר (בניסן) שוחט בה (פסחו) מיד (ואין צריך להטבילה . . דמסתמא הטבילוה בעלי' אם טמאה היתה הטבילוה בשלשה עשר כדי שיהא הערב שמש ותהא טהורה בארבעה עשר), בשלושה עשר שונה ומטביל" (מספק, שמא עדיין לא הטבילוה). והקשה בתוס'49: "ליפסול האי סכין בהיסח הדעת"? ומתרץ, ש"לא שייך היסח הדעת לפסול רק . . שהיו בידו ואסח דעתי', אבל היכא שאין בידו, כגון שאבד, לא שייך התם היסח הדעת".
ועד"ז מצינו בתוס' ישנים ליומא50 על דברי הגמרא "חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה ק"ו מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד51, שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהם אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה" – שהקשו "למה לי טעמא דלא ישן בהן שמא יפיח בהן52, תיפוק לי' משום היסח הדעת דהכא", ומשני, ש"טעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור".
וההסברה בזה – דלכאורה מהו הפירוש שבנידון פלוני "לא שייך היסח הדעת", הרי אין דעתו עליו – שבענין שאינו בגדר של דעת כלל (כגון שאבד, או כשהוא ישן), לא מתחשבים בענין הדעת שהיסח הדעת יהי' בו פסול.
וזהו גם הטעם שיש צורך בלימוד מיוחד שקטן אינו יכול לעבוד עבודה בקדשים53, ולא די בכך שקטן אין לו דעת54, ובקדשים צ"ל דעת55 – דכיון שקטן אינו בגדר של דעת כלל, אינו נפסל מצד העדר הדעת.
ומזה מובן גם בנוגע ללימוד התורה – שהשינה בלילה אינה חשובה היסח הדעת, כי בשעה שאינו שייך לענין הדעת, אין היסח הדעת פוסל. ועפ"ז הדרא קושיא לדוכתא בנוגע לברכת התורה בכל יום: לדעת ר' יוסי שהלימוד בזמנים קבועים חשיב "לא ימוש", הי' צריך להיות מספיק לברך ברכת התורה פעם אחת במשך כל ימי חייו, ומהו הטעם שצריך לחזור ולברך בכל בוקר?
יא. והביאור בזה:
בנוגע לפרט זה – השוו וצירפו חכמים ברכת התורה לכל שאר ברכות השחר ש"תקנום על סדר העולם והנהגתו מה שהבריות נהנין בכל יום"56, וקבעו את הזמן בתחילת היום, כאשר האדם נעשה "כברי' חדשה, כמ"ש57 חדשים לבקרים"58, ובהתאם לכך קבעו גם את החיוב דברכת התורה – שכאשר האדם נעשה "כברי' חדשה", יחזור ויברך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"59.
ועפ"ז יובן גם הטעם ד"כל השונה הלכות בכל יום כו'", שלימוד ההלכות צריך להיות בכל יום דוקא:
כשם שהאדם – שנקרא "עולם קטן" (כדאיתא בתנחומא60 "עולם קטן זה האדם") – נעשה בכל יום "ברי' חדשה", שלכן צריך להיות אצלו הענין דנתינת התורה (כנוסח ברכת התורה: "נותן התורה") מחדש – כמו כן צריכה להיות פעולתו בעולם בכל יום מחדש, שזהו הענין ד"השונה הלכות בכל יום".
והענין בזה – שע"י ההלכות נעשה "הליכות עולם לו", ולא רק בנוגע לעולם הבא שיהי' לאחר זמן ("מובטח לו שהוא בן עולם הבא"), אלא עי"ז ולפנ"ז נעשה בעל-הבית גם בעולם הזה, כפי שדרשו חז"ל בירושלמי61 על הפסוק62 "לא-ל גומר עלי".
יב. ועפ"ז יובן גם המשך הענינים – שמסיום הש"ס, "כל השונה הלכות בכל יום . . הליכות עולם לו", באים להתחלת הש"ס, "מאימתי קורין את שמע בערבין":
כיון שבכל יום מקבל יהודי את התורה מחדש, ולומד הלכות, שעי"ז נעשה בעה"ב על העולם ("הליכות עולם לו") – אזי אין שום דבר בעולם שסותר ומנגד לו, וביכלתו להמליך את הקב"ה בעולם, שזהו"ע דקריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים, כדאיתא בגמרא63 בפירוש "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"64, "אמליכתי' למעלה ולמטה ולארבע רוחות",
ובזה גופא – "קורין את שמע בערבין", שהתנא מקדים ערבית לשחרית (כדאיתא בגמרא "מאי שנא דתנא ערבית ברישא") לפי שזהו חידוש גדול יותר – שגם "בערבית", כאשר העולם הוא במעמד ומצב שאינו שייך לקבל את האור ד"שמש (ומגן) הוי' (אלקים)"65, אור ה', בכחו של יהודי להמליך את הקב"ה בעולם,
והיינו, לפי שבתחילת היום קיבל את התורה מחדש ולמד הלכות, ובמשך כל היום כולו לא הסיח דעתו מלימוד התורה – שהרי גם מי שאין תורתו אומנתו, ולא עוד אלא שאינו "ממהר לעשות צרכיו בכל מה דאפשר כדי לחזור וללמוד" השיעור הקבוע, מ"מ, כיון שהחיוב דלימוד התורה הוא במשך כל היום וכל הלילה, מהני ברכת התורה שבתחילת היום על כל היום כולו והלילה שלאחריו – נעשה בעה"ב על העולם להמליך את הקב"ה בעולם אפילו כאשר בעולם שורר חושך ("בערבית"),
ועד שפועל שמ"קורין את שמע בערבין" באים למעמד ומצב ד"קורין את שמע בשחרית" – שגם כאשר העולם הוא מואר, שיש בו הבנה והשגה באלקות, פועל יהודי להוסיף הבנה פנימית יותר והבנה עמוקה יותר.
והענין בזה – שהעולם מצד עצמו שייך רק לשם אלקים, "אלקים"בגימטריא "הטבע"66, וכפי שמצינו שפרעה אמר "לא ידעתי את הוי'"67, היינו, שידיעתו היא רק בשם אלקים, אבל שם הוי', "הי' הוה ויהי' כאחד"68, שבטבע גופא יהי' למעלה מן הטבע, אין זה בהשגתו של אינו- יהודי69.
וזהו הענין ד"קורין את שמע בשחרית" – שגם כאשר מאיר גילוי אלקות בעולם, אלא שהגילוי הוא רק שם אלקים, כפי שאלקות הוא בהגבלת הטבע, פועל יהודי להוסיף גילוי אור יותר ("מאַכן נאָך ליכטיקער") – שיהי' גילוי שם הוי', – כפי שיתגלה לעתיד לבוא, כמ"ש70 "ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד" –
שגם בשם אדנ"י ובשם אלקים יאיר שם הוי', "הי' הוה ויהי' כאחד" – שבטבע יהי' נראה למעלה מן הטבע, בעיני בשר.
---
34) חבקוק ג, ו.
36) סכ"ט.
37) ואתחנן ו, ח.
38) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סמ"ז ס"ז.
39) מנחות צט, ב.
40) יהושע א, ח.
41) תרומה כה, ל.
42) ראה אנציק' תלמודית ערך ברכת התורה (ע' תרכ ואילך). וש"נ.
43) או"ח שם.
44) רמב"ם הל' פרה אדומה פ"י ה"ד.
45) שבת קלג, ב ובפרש"י.
46) ראה שו"ע אדה"ז או"ח רספ"ה.
47) תנחומא נשא יא. במדב"ר פי"ב, ג.
48) פסחים ע, א (ובפרש"י). וש"נ.
49) חגיגה כא, א.
50) ז, סע"ב ואילך.
51) תצוה כח, לח.
52) שבת מט, א.
53) ראה חולין כד, ב.
54) ראה יומא מג, א. חגיגה ב, ב. וש"נ.
55) ראה ריש מס' זבחים. שם מו, ב (במשנה). רמב"ם הל' פסולי המוקדשין פי"ג ואילך.
56) שו"ע אדה"ז או"ח רסמ"ו.
57) איכה ג, כג.
58) שם ס"ד ס"א.
59) לשלימות הענין – ראה שיחת ש"פ וישב ס"י (לקמן ע' 229 ואילך).
60) פקודי ג.
61) כתובות פ"א ה"ב. וש"נ.
62) תהלים נז, ג.
63) ברכות יג, ב.
64) ואתחנן ו, ד.
65) תהלים פד, יב. וראה תניא שעהיוה"א רפ"ד. לקו"ש חי"ח ע' 310. וש"נ.
66) פרדס שי"ב פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.
67) שמות ה, ב.
68) זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ז (פב, א).
69) ראה גם לעיל ע' 80. וש"נ.
70) זכרי' יד, ט.
