הגיהינום, כמקום ענישה לחוטאים לאחר המוות, לא מופיע במפורש בתנ"ך, אם כי ניתן למצוא לו רמזים במספר מקומות. חז"ל מתייחסים אליו במקומות רבים, אבל לא מוסרים תיאורים מפורטים שלו, אם כי לעתים מצוין עונשם של חוטאים מסוימים או עבירות מסוימות. המקור הראשון שמתאר את הגיהינום לפרטיו, על שבעת מדוריו השונים והעונשים הקשים על כל חטא, הוא "מסכת גיהינום" – מדרש מתקופה מאוחרת יחסית, שהתפרסם בעיקר בשל הבאתו בספר המוסר הידוע "ראשית חכמה". גם בספרות הקבלה, כמו בספר הזוהר למשל, מופיעים תיאורים רבים של מדורי הגיהינום ועונשיו. בתקופת הראשונים דנו חכמים כמו רס"ג והרמב"ן במהותו של הגיהינום ובתפקידו.
בימינו, כך נראה, הגיהינום נתפס כעניינם של מחזירים-בתשובה עממיים, כמו הרב אמנון יצחק ודומיו, ואינו ממלא תפקיד משמעותי בעולמם של יהודים דתיים מודרניים. אבל למה זה כך? הרי קיומו של הגיהינום מבוסס היטב במחשבת ישראל – לא הרב אמנון יצחק המציא אותו. אפשר לחשוב על שלושה הסברים לכך שיהודים בימינו לא מפחדים מהגיהינום:
א. כי הם לא מאמינים שהוא באמת קיים. היהודי המודרני עושה טובה בכך שהוא מאמין שהקב"ה קיים, אז להאמין גם בגיהינום? לא להגזים. זה בטח משהו שהמציאו כדי להפחיד אנשים ולהרתיע אותם מלעשות עבירות. עובדה שבתנ"ך לא כתוב על זה.
ב. כי הם לא חושבים שהם יגיעו לשם. גם אם יש גיהינום, בטח הוא מיועד רק לרשעים ממש גדולים, כמו הנאצים או מחבלים מתאבדים, או לכל היותר ליהודים שהם הרבה יותר רשעים ממני. בטח לא שולחים לשם מישהו רק בגלל שהוא קצת חיפף בענייני צניעות או לשון הרע.
ג. כי הם לא חושבים שכל כך נורא שם. גם אם נגיע לגיהינום, בטח נסתדר איכשהו. אחרי שעברנו טירונות בשבטא, מה זה גיהינום בשבילנו? מקסימום יהיה קצת חם, לא נורא. ובסופו של דבר זה לא לנצח. נעבור את זה ונעלה למעלה.
הטענה הראשונה כמובן אינה נכונה, ולא כאן המקום להתייחס לספקנים למיניהם. לגבי השתיים האחרות, יש הרבה מה לדון בהן. אפשר אמנם להביא מקורות מחז"ל התומכים בהן (כמו המדרש על אברהם אבינו היושב בפתח הגיהינום, ואינו מניח להיכנס לכל מי שמהול), אבל גם מקורות שאומרים את ההפך הגמור (כמו דברי הגמרא על כך שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה ומתכוון ליהנות ממנה, לא יינקה מדינה של גיהינום). לגבי משך העונש בגיהינום, חז"ל קצבו אותו ללא יותר מי"ב חודשים, אבל הוציאו מן הכלל חוטאים מסוימים שיישארו בו לדורי דורות. לא ניכנס עכשיו לכל המקורות והדיונים הרבים בנושא. בואו נגיד רק שלא כדאי לפטור את הגיהינום בקלות כזו, אבל בכל מקרה, נראה שהוא אכן אינו תופס מקום מרכזי כ"כ ביהדות. יש לציין גם שהגיהינום נתפס במידה רבה כמקום של תיקון, כמו ניתוח מכאיב, ולא כעונש לשמו, מה שמרכך קצת את הבעייתיות שבו.
בנצרות, לעומת זאת, הסיפור הוא שונה לגמרי, ומעניין לבחון את המקום שתופס הגיהינום בהשקפת עולמה, ואת ההשלכות שיש לכך. אם ניקח את שלושת הטענות דלעיל, הרי שעמדתה של הנצרות כנגדן אינה משתמעת לשתי פנים:
א. הגיהינום קיים, והוא תופס מקום מרכזי ביותר בדת, שכן כל עניינו של ישו הוא להציל את האנושות מדינה של גיהינום, שנגזר עליה בעקבות החטא הקדמון. אלמלא הגיהינום, לא היה צריך את ישו בכלל, או על כל פנים תפקידו היה הרבה פחות משמעותי.
ב. כל בני האדם יגיעו לשם, חוץ מהנוצרים הטובים. כל בני האדם, זה אומר כולל כולם – גברים, נשים וטף, מכל העמים, הגזעים והדתות, בין אם היו צדיקים ובין אם היו רשעים. האמונה בישו היא הדרך היחידה להינצל מהגיהינום. אפילו אותם אנשים שחיו לפני שישו נולד בכלל – וממילא לא היתה להם שום אפשרות לשמוע עליו ולהאמין בו – הגיעו אחרי מותם לגיהינום, גם אם היו צדיקים גמורים, כמו אישי התנ"ך והנביאים (אמנם ישו הוציא משם את חלקם לאחר שהופיע). כוונה טובה ומעשים טובים לא משנים כלום. אם אתה לא נוצרי – אכלת אותה.
ג. הגיהינום הוא איום ונורא, והגרוע מכל – הוא נצחי. העינויים והסבל שם נמשכים לנצח נצחים, ללא כל תקווה לשחרור או הקלה כלשהם. "ניטשו כל תקווה, אתם הבאים הנה"; כך כתוב על שערי הגיהינום, על פי תיאורו של דנטה אליגיירי, בספרו "הקומדיה האלוהית", המתאר את הגיהינום למדוריו השונים (אגב, לשיטתו יש שם תשעה כאלה, לא שבעה). לפי הנצרות, הגיהינום נברא במקור ככלא ללוציפר השטן ולמלאכיו המורדים, והללו מענים בעינויי תופת מחרידים, לנצח נצחים, את כל החוטאים האומללים. אש וגפרית, קלשונות וגחלים, שיפודים מלובנים ושרשראות משוננות – כל עינוי זוועתי שאתם יכולים להעלות בדעתכם, ועוד רבים שאי אפשר לדמיין בכלל. ולהזכירכם, מדובר לא רק ברשעים גדולים – אלא בכל בני האדם שאינם נוצרים. כולל ילדים קטנים.
איזה השקפת עולם יכולה להתגבש מסביב לתפיסה כזו? הרי מי שמאמץ באמת את עקרונות הנצרות, חייב להאמין בכך, שמיליארדי בני אדם – למעשה, רוב האנשים שהוא מכיר (אם הוא לא חי בסביבה נוצרית) – ילכו לגיהינום. צאו לרחוב והסתכלו סביבכם: כל האנשים, הנשים והילדים שאתם רואים, בלי קשר לאישיותם, אופיים, תכונותיהם וכן הלאה – עתידים אחרי מותם למצוא את עצמם מפרפרים בייסורי תופת על מכשירי העינויים של שדי השאול, צורחים באימה ובכאב כשבשרם נפשט מעליהם, או נשרפים באגמים של לבה. וזה יימשך לנצח, לעולם ועד, בלי שום הקלה ושחרור. וכל זאת, רק משום שלא האמינו בישו. העולם הזה הופך להיות חסר חשיבות בעליל; מה כבר יכול להיות חשוב, אם כל בני האדם נידונים מטבעם לייסורי נצח? רק לגשר הצר מאד של הגאולה, שמבטיחה הכנסיה הנוצרית, יש חשיבות. אי אפשר להאמין בכך ברצינות, בלי שזה ישפיע על כל האופן בו אתה רואה את המציאות.
איך תיאור שכזה מתיישב עם דמותו של האל כרחום וחנון, מלא אהבה וצדק? בעיה הזו העסיקה את הנוצרים במשך זמן רב, ובמיוחד בתקופה המודרנית. פתרונות שונים הוצעו, ביניהם הרעיון לפיו הגיהינום אינו נצחי, ולאחר זמן מה הנשמות חדלות להתקיים ולסבול (annihilationism), או הגישה לפיה בסופו של דבר כל הברואים כולם יזכו למחילה ולהתאחדות עם האל (universal reconciliation). אחרים טענו שרק דחיה מודעת של האל תוביל לגיהינום, ואילו מי שלא האמין בנצרות מתוך חוסר הכרה, עשוי להיחשב ל"נוצרי שלא מדעת" ולהינצל מהגיהינום. הסופר והתיאולוג הידוע ק.ס. לואיס טען ש"דלתות הגיהינום נעולות מבפנים, לא מבחוץ" – שהחוטאים יכולים להשתחרר בכל רגע אם רק יבחרו בכך, אלא שהם מסרבים לעשות זאת, ובכך גוזרים על עצמם את עונשם. לעומת זאת הוגים אחרים טענו שהצדק האלוהי נקבע ע"י האל בלבד, ואם הדבר עומד בסתירה לאינטואיציות האנושיות לגבי צדק ורחמים – אז האינטואיציות הללו שגויות. ממילא לשיטתם אין טעם לחפש תירוצים לקיומו של הגיהינום, או לנסות לרכך אותו.
על כל פנים, גם לפי הגרסאות המרוככות יותר, וכל שכן אם נאמץ את הגישה "המחמירה" – אילו היינו באמת מאמינים שקיים גיהינום נורא שכזה, ושאנו עלולים למצוא את עצמנו בו לאחר מותנו, לא היינו יכולים להתייחס לכך בשוויון נפש. תארו לעצמכם שהייתם יודעים בוודאות שגיהינום נצחי אכן קיים, והייתם רואים לנגד עיניכם את תהומות הלבה ושומעים את צרחות המעונים – ועכשיו עליכם לקבל החלטה: באיזו דת לבחור כדי להינצל ממנו? נניח לצורך העניין שכל דת טוענת שרק היא אוחזת במפתח לגאולה מהגיהינום, ושכל מאמיני הדתות האחרות לא יינצלו. נניח עוד, לצורך העניין, שקיימות רק שלוש דתות כאלה בעולם. גם בנתונים האלה, עדיין יוצא שלא חשוב באיזו דת תבחר – רוב הסיכויים הם שתמצא את עצמך בגיהינום בסופו של דבר, כי תמיד יהיו כנגדך רוב של דתות שטוענות שאתה טועה. להמר על עינויי תופת נצחיים, כשרוב הסיכויים נגדך – אין ספק שהמחשבה הזו היתה מטריפה בקלות את דעתו של כל אדם. נראה שבגלל זה אנשים מעדיפים לא לחשוב על הגיהינום בכלל, או לקוות שהאל יהיה סלחן ומתחשב, ולא ישלח אותם לשם גם אם יתברר שטעו בדרך. האם זה אכן כך, או שזו רק תקווה אופטימית אך שגויה? ימים יגידו...
