בעיית הגוף והנפש, הקשר המסתורי בין גוף האדם לבין התודעה, העסיקה פילוסופים ואנשי מדע במשך אלפי שנים. מצד אחד, יש לאדם גוף חומרי הפועל על פי חוקי הפיזיקה והכימיה האוניברסאליים, שהתהליכים המתרחשים בו ניתנים למדידה אובייקטיבית. מצד שני, יש לאדם תודעה הכוללת רצונות, מחשבות, רגשות, זיכרונות ועוד. כל אלה שייכים לרשות היחיד של האדם, וכל אחד חווה אותם באופן אישי וישיר, אך לאיש אין גישה לתודעתו של אחר. אי אפשר למדוד רגשות או מחשבות באופן אובייקטיבי, ורק מי שחווה אותם יודע מה ההרגשה של חוויה זו. שני המישורים הללו, הגופני והנפשי, משפיעים אחד על השני; תהליכים המתרחשים בגוף משפיעים על הנעשה בנפש (למשל, פציעה גורמת לתחושת כאב, פחד וכדו'), ואילו תהליכים נפשיים משפיעים על הנעשה בגוף (למשל, האדם רוצה להזיז את ידו והיד זזה בתגובה). השאלה היא, באיזה אופן בדיוק קשורים השניים? האם מדובר בשתי מהויות שונות, חומרית ונפשית, או במהות אחת שכולה חומרית או כולה נפשית, או אולי משהו אחר?
לא אכנס כאן לכל הסוגיות הארוכות והסבוכות הכרוכות בנושא. הרוצה להעמיק מוזמן לקרוא ספרים כמו "הבעיה הפסיכופיזית" של ישעיהו ליבוביץ, ו"מדעי החופש" של הרב ד"ר מיכאל אברהם. כאן ברצוני רק להתייחס לכמה נקודות של אי הבנה, הנפוצות בעיקר אצל אנשים המורגלים בחשיבה מדעית, ומובילות אותם למסקנות שגויות בנושאים אלה.
עם התפתחות מדעי המוח בשנים האחרונות, קיימת נטייה בקרב העוסקים במדעים אלה לחשוב שהתגליות החדשות שמו קץ לבעיית הגוף והנפש. ככל שהמדע מבין טוב יותר את פעולת המוח, הם גורסים, כך הולך ומתברר שתהליכים מנטאליים אינם אלא תוצר של תהליכים נוירולוגיים, ולא שום דבר מעבר לזה. לא קיימת "נפש" כמהות נפרדת מהגוף, וקיומה של התודעה וכל המתרחש בה ניתנים להסבר רדוקציוניסטי, המעמיד אותם על תהליכים פיזיקאליים וכימיים. מחשבות, רגשות ורצונות אינם אלא צירופים שונים של נוירונים, פולסים חשמליים והפרשות הורמונאליות. בכך כביכול מעניקים מדעי המוח את הניצחון לגישה המטריאליסטית או הפיזיקליסטית, לפיה האדם מורכב מחומר בלבד, ללא כל יסוד נפשי בנוסף.
הטעות הראשונה בטענה זו היא המחשבה כאילו מדעי המוח גילו תגלית חדשה ומהפכנית בתחום של יחסי הגוף והנפש. ולא היא. אין כל חדש תחת השמש. עצם העובדה שקיימים קשרים הדדיים בין השניים, והאחד משפיע על השני, היתה ידועה מקדמת דנא – זה הרי למעשה יסוד בעיית הגוף והנפש.
היכולת להשפיע על המנטאלי באמצעים פיזיים התגלתה בפעם הראשונה שהאדם הקדמון היכה את ראש חברו בנבוט וגרם לו לאבד את ההכרה. כבר אז התברר שניתן להשפיע על מחשבותיו, רצונותיו ורגשותיו של האדם באמצעות חבטה על ראשו – ליתר דיוק, לכבות אותם זמנית (שהרי האדם חסר ההכרה אינו סתם עיוור ומשותק זמנית; הפעילות המנטאלית שלו פשוט פוסקת). גם אמצעים פיזיולוגיים אחרים, כמו שתיית יין, משפיעים ישירות על התודעה והפעילות המנטאלית, וגם בזה אין כל חדש. כל מה שהתגלה בשנים האחרונות הוא שהקורלציות בין המוח והנפש מדויקות ביותר, עד שלכל מצב מנטאלי ניתן לזהות מצב נוירולוגי מקביל במוח. בעקבות זאת, ניתן להשפיע על רצונותיו ורגשותיו של האדם באמצעים מחוכמים, כמו גירוי חשמלי לאזורים מסוימים במוח, ואף לשלוט על פעולותיו תוך כדי שהוא מרגיש שהוא פועל מרצונו החופשי. אלו הישגים מרשימים, אבל הם אינם שונים מהותית מאותה חבטה בראש או שתיית יין – וממילא אינם מחדשים דבר שלא היה ידוע קודם בבעיית הגוף והנפש.
טעות נוספת היא הבלבול בין קורלציה לבין זהות. גם אם יצליחו המדענים לקרוא את מפת המוח בדייקנות כזו, שיוכלו לדעת מה חושב ומרגיש האדם מתוך התבוננות במפת הפעילות המוחית שלו, עדיין אין כאן שום חידוש מעבר לידיעה הישנה, שאכן קיימת הקבלה גדולה בין המוח לנפש. אין בכך שום תשובה לשאלה, באיזה אופן מתרחש החיבור בין הפיזי למנטאלי? איך הופכים אותם זרמים חשמליים ונוזלים כימיים, למצבים הכרתיים כמו אהבה, זיכרון, רצון או חוויה חושית? אי אפשר לטעון שמצבים מנטאליים הם-הם מצבים נוירולוגיים. הרי מדובר במושגים מקטגוריות שונות לחלוטין. אנחנו יודעים מהי אהבה, ויש לה הגדרה מילונית מסוימת, ואנו יודעים מהם נוירונים, וגם להם יש הגדרה מילונית מסוימת – וההגדרות הללו שונות לגמרי זו מזו. אנו יכולים לתאר לעצמנו אהבה שקיימת ללא פעילות נוירונית, ופעילות נוירונית שקיימת ללא אהבה. גם אם בפועל השניים מופיעים תמיד כרוכים ביחד, כמו הברק והרעם, עדיין לא קיימת זהות מושגית ביניהם, וגם לא יכולה להיות. אם אני שואל איך מתעוררת אהבה, תשובה שתפרט את התהליכים הכימיים והמוחיים הכרוכים בכך אינה עונה כלל על השאלה; כל מה שאותם תהליכים יוצרים, הוא מערכת פיזיקו-כימית בעלת הרכב מסוים, אבל איך בדיוק אותה מערכת מעוררת את התחושה הנפשית של האהבה? איך בכלל נוצר ה"אני" שמרגיש את האהבה? על כך אין למדעני המוח אפילו התחלה של תשובה. כל שביכולתם לומר הוא ש"איכשהו" זה קורה, שרמת המורכבות הגבוהה של המערכת מובילה להופעה של אירועים מנטאליים. אבל הפער בין הפיזי למנטאלי נשאר פעור ופתוח כפי שהיה באלפי השנים האחרונות, בלי שום קצה של גשר באופק. אין כאן שום הסבר מדעי. הצבעה על הקבלה ואמירת "איכשהו", אינה מהווה הסבר.
אבל מה לגבי אותן השפעות על הנפש באמצעות הגוף, מהנבוט בראש ועד למניפולציות החשמליות? האם הן אינן מוכיחות שהנפש זהה לגוף לחלוטין? מישהו נתן לי פעם דוגמא למכונית עם נהג, שאנו רוצים לבדוק האם הנהג והרכב אחד הם, או שמא מדובר בשתי מהויות שונות. לדבריו, אם התערבות שלנו בפעילות המכונית תשפיע על תודעתו של הנהג – למשל, אם נסובב את הגלגלים שמאלה והנהג לא ירגיש כאילו הוא איבד שליטה, אלא כאילו הוא בחר לפנות שמאלה – הרי שהרכב והנהג הם מהות אחת.
כמובן שזה לא נכון. כל מה שהשפעות כאלה אומרות הוא את האמור לעיל, שקיימת קורלציה גבוהה בין הגוף והנפש, לא זהות ביניהם. דוגמא טובה יותר תהיה מכונית המחוברת באמצעות חוטים ישירות למוחו של הנהג, והוא שולט בה באמצעות מחשבותיו. בהחלט סביר שהקשר ביניהם יהיה דו סטרי, ושהתערבות בפעילות המכונית "תזרום" בחזרה לאורך החוטים עד למוחו של הנהג, ותשפיע על פעילותו המוחית באופן שיגרום לו לחשוב שהוא זה שבחר לפעול כך. אבל זה כמובן לא מוכיח שהנהג והמכונית אחד הם, אלא רק שקיים ביניהם קשר דו-סטרי רגיש. באותו אופן, מהלומה אדירה על המכונית עלולה לגרום לנהג לאבד את הכרתו (ולא רק את שליטתו ברכב). גם זה כמובן לא מוכיח שום זהות.
הנפש, אם כן, היא מושג שונה מהגוף ובהגדרה אינה יכולה להיות זהה לו. אבל האם היא יכולה להיות תוצר שלו? תיאורטית, יתכן שכן. יתכן שהרכבות פיזיקאליות מסוימות גורמות להופעתה של הכרה ותודעה (באופן דומה לתיאור של הכוזרי על הופעת העניין האלוהי בעולם בעקבות סידור מערך חומרי מסוים). אני לא רואה הרבה טעם לעסוק בשאלה מהי הנפש ואיזו מין מהות היא, ולדעתי עצם האבחנה החדה בין גוף לנפש כמהויות שונות היא אנכרוניסטית ובעייתית (כתבתי על זה במקום אחר). אם הנפקא מינה היא בשאלה האם הנפש יכולה להתקיים בנפרד גם אחרי מות הגוף, הרי שמדובר בתחום מסתורי שאין לנו גישה אליו או הבנה בו, ואין מניעה עקרונית להאמין בהישארות הנפש באופן כלשהו גם אם רואים אותה בראשיתה כתוצר של הגוף.
נושא נוסף שנקשר במדעי המוח הוא הדטרמיניזם, הדעה לפיה הרצון החופשי ויכולת הבחירה שלנו הם אשליה בלבד. גם לכך התייחסתי במקום אחר, ולדעתי אין שום דרך להוכיח את הדטרמיניזם, שכן החוויה האישית שלנו, לפיה יש לנו בחירה חופשית, היא חזקה ומשכנעת בהרבה יותר מכל טיעון מדעי או פילוסופי שאומר אחרת. יתכן כמובן שחוויות בסיסיות הן אשליה, אבל כדי לשכנע אותנו בזה צריך להציג ראיות עם משקל כבד יותר מזה של החוויה עצמה, ובנושא הזה זה קרוב לבלתי אפשרי (אלא אם כן יש אנשים שבאמת אינם חשים כבעלי בחירה, אבל קשה להאמין שישנם אנשים שפויים כאלה. בחירה חופשית היא דבר שקל לכפור בו בפה, אבל אי אפשר באמת להשתחרר מהאמונה בו). כך שבשורה התחתונה, הדטרמיניזם יכול להיות מעניין כשעשוע פילוסופי (ותירוץ מצוין למי שרוצה להתנער מאחריות למעשיו), אבל הוא לא רלבנטי כתורת חיים.
כפי שכתבתי בהתחלה, נגעתי כאן רק בכמה נקודות מהנושא המורכב הזה, וגם בהן בקצרה בלבד. מה שרציתי להבהיר הוא, שאין כל חדש תחת השמש. מדעי המוח לא קידמו בשום דרך את הבנת היחס בין גוף לנפש. הצבעה על קורלציות אינה מהווה הסבר, וגם השפעה על האחד באמצעות השני אינה מחייבת שום מסקנה חדשה. אני לא מתכוון להציע כאן תיאוריה חלופית או להגן על הדואליזם דווקא; יתכן שמהות הקשר בין הגוף לנפש היא מעבר ליכולת ההבנה האנושית, כפי שמסביר הרמ"א את המלים "ומפליא לעשות" בברכת אשר יצר – שהחיבור בין גוף לנשמה הוא פלא גדול ובלתי מובן. מה שחשוב הוא רק לא ליפול בפח של פסאודו-הסברים מדעיים, המגיעים מפיהם של אנשי מדע חסרי הבנה פילוסופית של עומק הסוגיה. כפי ששמעתי משני מרצים לפילוסופיה שעסקו גם במדעי המוח, אחד הדברים המתסכלים ביותר הוא לנסות להסביר למדען את ההבדל בין הממצאים המדעיים שלו לבין המסקנות הפילוסופיות השגויות שהוא גוזר מהם. אני מקווה שהדברים לעיל הם צעד בכיוון הזה.
סיכום בעיית הגוף והנפש
המאמר עוסק בבעיית הגוף והנפש, קרי הקשר בין הגוף החומרי לתודעה, ומבקר טענות רווחות בקרב מדעני מוח לגבי פתרון הבעיה.
**עיקרי הטיעונים:**
* **היעדר חידוש:** הטענה שמדעי המוח פתרו את בעיית הגוף והנפש שגויה. הקשר ההדדי בין גוף לנפש ידוע מקדמת דנא. גילוי קורלציות מדויקות בין מצבים מנטליים לנוירולוגיים אינו מהווה פתרון, אלא רק חידוד של הבעיה.
* **בלבול בין קורלציה לזהות:** גם אם ניתן יהיה לקרוא את מפת המוח ולדעת מה האדם חושב, אין זה אומר שהמצבים המנטליים *הם* המצבים הנוירולוגיים. מדובר בקטגוריות שונות לחלוטין. הסבר פיזיקלי-כימי של תהליכים מוחיים אינו מסביר את החוויה הסובייקטיבית.
* **השפעה אינה זהות:** השפעה על הנפש באמצעות הגוף (למשל, גירוי חשמלי במוח) אינה מוכיחה זהות בין השניים, אלא רק קורלציה חזקה.
* **דטרמיניזם:** הטענה שהרצון החופשי הוא אשליה אינה ניתנת להוכחה, והחוויה האישית של בחירה חופשית חזקה יותר מכל טיעון מדעי או פילוסופי.
**מסקנה:**
מדעי המוח לא קידמו את הבנת היחס בין גוף לנפש. הסברים מדעיים חסרי הבנה פילוסופית מעמיקה עלולים להוביל למסקנות שגויות. ייתכן שמהות הקשר בין הגוף לנפש היא מעבר ליכולת ההבנה האנושית.
The mind-body problem, the mysterious connection between the human body and consciousness, has occupied philosophers and scientists for thousands of years. On the one hand, a person has a material body that operates according to the universal laws of physics and chemistry, and the processes that occur in it can be measured objectively. On the other hand, a person has a consciousness that includes desires, thoughts, feelings, memories, and more. All these belong to the individual's private domain, and each one experiences them personally and directly, but no one has access to another's consciousness. It is impossible to measure feelings or thoughts objectively, and only the person who experiences them knows what that experience feels like. These two planes, the physical and the mental, affect each other; processes that occur in the body affect what happens in the mind (for example, an injury causes a feeling of pain, fear, etc.), while mental processes affect what happens in the body (for example, a person wants to move his hand and the hand moves in response). The question is, in what way exactly are the two related? Are they two different entities, material and mental, or one entity that is entirely material or entirely mental, or perhaps something else?
I will not go into all the long and complex issues involved in the subject here. Those who wish to delve deeper are invited to read books about it. Here I would only like to address some points of misunderstanding, which are common mainly among people who are accustomed to scientific thinking, and lead them to wrong conclusions on these issues.
With the development of brain sciences in recent years, there is a tendency among those involved in these sciences to think that the new discoveries have put an end to the mind-body problem. The more science understands the workings of the brain, they argue, the more it becomes clear that mental processes are nothing more than the product of neurological processes, and nothing beyond that. There is no "soul" as an entity separate from the body, and the existence of consciousness and all that happens in it can be explained reductionistically, placing them on physical and chemical processes. Thoughts, feelings, and desires are nothing more than different combinations of neurons, electrical pulses, and hormonal secretions. In this way, brain sciences supposedly give the victory to the materialistic or physicalistic approach, according to which man is composed of matter alone, without any mental element in addition.
The first mistake in this claim is the thought that brain sciences have discovered a new and revolutionary discovery in the field of body-mind relations. But it is not so. There is nothing new under the sun. The very fact that there are mutual connections between the two, and one affects the other, has been known since time immemorial - this is, in fact, the basis of the mind-body problem.
The ability to influence the mental by physical means was discovered the first time the ancient man hit his friend's head with a club and caused him to lose consciousness. It was already clear then that it is possible to influence a person's thoughts, desires, and feelings by hitting his head - to be more precise, to turn them off temporarily (since the unconscious person is not just temporarily blind and paralyzed; his mental activity simply ceases). Other physiological means, such as drinking wine, also directly affect consciousness and mental activity, and there is nothing new in this either. All that has been discovered in recent years is that the correlations between the brain and the mind are very precise, to the point that for every mental state, a corresponding neurological state can be identified in the brain. As a result, it is possible to influence a person's desires and feelings by clever means, such as electrical stimulation of certain areas of the brain, and even to control his actions while he feels that he is acting of his own free will. These are impressive achievements, but they are not fundamentally different from that blow to the head or drinking wine - and therefore do not add anything that was not known before in the mind-body problem.
Another mistake is the confusion between correlation and identity. Even if scientists succeed in reading the brain map with such accuracy that they can know what a person is thinking and feeling from observing his brain activity map, there is still no innovation beyond the old knowledge that there is indeed a great correspondence between the brain and the mind. This does not answer the question, in what way does the connection between the physical and the mental occur? How do those electrical currents and chemical fluids turn into conscious states like love, memory, desire, or sensory experience? It cannot be argued that mental states are neurological states. After all, these are concepts from completely different categories. We know what love is, and it has a certain dictionary definition, and we know what neurons are, and they also have a certain dictionary definition - and these definitions are completely different from each other. We can imagine love that exists without neuronal activity, and neuronal activity that exists without love. Even if in practice the two always appear intertwined, like lightning and thunder, there is still no conceptual identity between them, nor can there be. If I ask how love arises, an answer that details the chemical and brain processes involved does not answer the question at all; all that those processes create is a physico-chemical system with a certain composition, but how exactly does that system arouse the mental feeling of love? How is the "I" that feels the love even created? On this, brain scientists do not even have the beginning of an answer. All they can say is that "somehow" it happens, that the high level of complexity of the system leads to the appearance of mental events. But the gap between the physical and the mental remains wide open as it has been for thousands of years, without any end of a bridge on the horizon. There is no scientific explanation here. Pointing to the correspondence and saying "somehow" does not constitute an explanation.
But what about those influences on the mind through the body, from the club in the head to the electrical manipulations? Do they not prove that the mind is completely identical to the body? Someone once gave me an example of a car with a driver, which we want to check whether the driver and the vehicle are one, or whether they are two different entities. According to him, if our intervention in the car's activity affects the driver's consciousness - for example, if we turn the wheels to the left and the driver does not feel as if he has lost control, but as if he has chosen to turn to the left - then the vehicle and the driver are one entity.
Of course, that's not true. All that such influences say is what is stated above, that there is a high correlation between the body and the mind, not identity between them. A better example would be a car connected by wires directly to the driver's brain, and he controls it with his thoughts. It is quite possible that the connection between them will be two-way, and that interference with the car's activity will "flow" back along the wires to the driver's brain, and affect his brain activity in a way that will make him think that he is the one who chose to act that way. But this, of course, does not prove that the driver and the car are one, but only that there is a sensitive two-way connection between them. In the same way, a huge blow to the car may cause the driver to lose consciousness (and not only his control of the vehicle). This, of course, does not prove any identity either.
The mind, therefore, is a different concept from the body and by definition cannot be identical to it. But can it be a product of it? Theoretically, it is possible. It is possible that certain physical compositions cause the appearance of awareness and consciousness (similarly to the description of the Kuzari about the appearance of the divine interest in the world following the arrangement of a certain material system). I do not see much point in dealing with the question of what the mind is and what kind of entity it is, and in my opinion, the sharp distinction between body and mind as different entities is anachronistic and problematic (I wrote about this elsewhere). If the difference is in the question of whether the mind can exist separately even after the death of the body, then this is a mysterious area that we have no access to or understanding of, and there is no fundamental reason to believe in the survival of the mind in some way even if it is seen in its beginning as a product of the body.
Another topic that is linked to brain sciences is determinism, the view that our free will and ability to choose are merely an illusion. I have also addressed this elsewhere, and in my opinion, there is no way to prove determinism, since our personal experience, according to which we have free choice, is much stronger and more convincing than any scientific or philosophical argument that says otherwise. It is possible, of course, that basic experiences are an illusion, but in order to convince us of this, evidence with a weight heavier than that of the experience itself must be presented, and on this subject, it is close to impossible (unless there are people who really do not feel as having a choice, but it is hard to believe that there are such sane people. Free choice is something that is easy to deny in words, but it is impossible to really break free from the belief in it). So, in the bottom line, determinism can be interesting as a philosophical pastime (and an excellent excuse for those who want to disclaim responsibility for their actions), but it is not relevant as a life theory.
As I wrote at the beginning, I have only touched on a few points of this complex topic here, and even those only briefly. What I wanted to clarify is that there is nothing new under the sun. Brain sciences have not advanced the understanding of the relationship between body and mind in any way. Pointing to correlations does not constitute an explanation, and influencing one through the other does not require any new conclusion. I do not intend to offer an alternative theory here or to defend dualism in particular; it is possible that the essence of the connection between body and mind is beyond human understanding, as the Rama explains the words "and does wonders" in the blessing Asher Yatzar - that the connection between body and soul is a great and incomprehensible wonder. What is important is only not to fall into the trap of pseudo-scientific explanations, which come from the mouths of scientists who lack a philosophical understanding of the depth of the issue. As I heard from two philosophy lecturers who also dealt with brain sciences, one of the most frustrating things is to try to explain to a scientist the difference between his scientific findings and the erroneous philosophical conclusions he draws from them. I hope the above is a step in that direction. [מיסטריום]
