On the Brisker Methodology.
The chiluk at the end of the article is actually a famous Avnei Nezer [but as pointed out in the article - the Avnei Nezer isn't part of the syllabus].
From The Rebbe Shlita:
"צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר"
ראש השנה כז ע"ב
כאשר שם את הזהב במקום הנחת הפה, הזהב חוצץ בין פיו של התוקע לבין השופר, והחציצה פוסלת את התקיעה, אבל אם הציפוי של הזהב אינו נמצא במקום הנחת פה, אלא בחלק התחתון יותר של השופר, השופר כשר.
הגמ' במסכת סוכה ל"ז אומרת: אמר להם רבה למסדרי ארבעת המינים של בית ריש גלותא: כאשר אתם מסדרים את הלולבים תקפידו שהאגד יהיה בחלק העליון של הלולב ומתחת לאגד תשאירו מקום לאחוז את הלולב, "כי היכי דלא תהוי חציצה". "רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ", ולכן ניתן לאחוז באגד, כיון שנעשה לנוי, ואין שום חשש לחציצה, וכדברי רבא נפסק בשו"ע או"ח תרנ"א סעי' ז.' למדים אנו מדברי רבא יסוד גדול בדיני חציצה, דבר שנעשה לנהות את החפץ, אותו צריכים ליטול אינו חוצץ. שאל בעל ה"חלקת יואב" את רבו ה"אבני נזר": הרי אדם ששם זהב בפי השופר, כוונתו: ליפות את השופר, לקיים מה שנאמר: "זה קלי ואנוהו" ומדוע נפסק להלכה שכאשר הזהב נמצא בפי השופר הרי זו חציצה בין פיו של התוקע, לבין השופר, הרי כל לנהותו אינו חוצץ, ומה הבדל בין נוי לולב לנוי שופר.
האבני נזר בסי' תל"ב מתרץ את קושית החלקת יואב בשני תירוצים גאוניים. האבני נזר מביא את חידושי הרמב"ן למס' ר"ה שם נאמר חידוש דין מעניין, שאלו את הרמב"ן: מה הדין אדם תקע בשופר באופן שפי השופר היה רחוק מפי התוקע, התוקע לא הצמיד את השופר לפיו, אלא הרחיקו קצת מהפה, והצליח לתקוע בכה"ג , האם התקיעה כשרה, או פסולה. הרמב"ן מסיק: שהתקיעה פסולה מכח דברי גמרתינו: כיון שציפהו זהב במקום הנחת הפה פסול, כך גם אם הרחיק השופר מפיו ותקע לא יצא. והאחרונים תמהים על הרמב"ן: אם בגמ' מתבאר שהזהב חוצץ, מהיכן יצא להרמב"ן שגם אם הרחיק את פיו התקיעה פסולה, הרי במקרה כזה אין שום חציצה, אויר אינו חוצץ בדיני החציצה, ומה הדמיון בין אויר לבין זהב. מיישב ה"אבני נזר" את שתי הקושיות בחדא מחתא: הרמב"ן עצמו בפ"ג בבכורות כותב חידוש דין מעניין: לא תמיד כל מה שלא חוצץ נחשב לנוגע, ישנם מקרים בם התורה דרשה שלא תהיה חציצה, ובמקרים אלו יש כללים בחציצה, כגון: מין במינו אינו חוצץ, כל דלנאותו אינו חוצץ וכיו"ב, אבל כאשר התורה מקפידה שתהיה דווקא נגיעה בזה לא יועילו הכללים של מין במינו אינו חוצץ, שהרי סוף סוף לא היתה כאן נגיעה, זהו חידושו של הרמב"ן בבכורות לגבי הדין של מין במינו אינו חוצץ.
סבור ה"אבני נזר": שלרמב"ן בעצם היה קשה אותה הקושיה שהקשה ה"חלקת יואב": מדוע פסלנו שופר שציפו אותו זהב במקום הנחת הפה, הרי יש לנו כלל: "כל דלנאותו אינו חוצץ". מסיק הרמב"ן מכח קושי' זו, שמה שנאמר אצלנו שהזהב חוצץ, אין זה משום שנדרש שלא תהיה חציצה בין התוקע לבין השופר, אלא משום שאנו דורשים שהתוקע יגע ממש בפי השופר, ורק כך תהיה זו דרך תקיעה, חייבת להיווצר נגיעה ממשית בין התוקע לבין השופר, ובמקרה כזה לא יועיל היסוד של כל דלנאותו אינו חוצץ, משום שכאשר נדרשת נגיעה, כל דלנאותו לא יצור נגיעה, ומתוך כך הסיק הרמב"ן גם את מסקנתו השניה: אם הרחיק התוקע את השופר מפיו שוב לא לא יוצא חובת תקיעה, ע"כ תירוצו הראשון של בעל ה"אבני נזר".
תירוצו השני של ה"אבני נזר" בגדר של זה קלי ואנוהו - התנאה לפניו במצוות. במס' מנחות ל"ב: כותבים התוס': שבתפילין לא צריכים לשרטט את הקלף המונח בהם, וזאת משום שהתפילין במילא מחופים בעור, ולא שייך בהם נוי. למדנו מדברי תוס': שנוי הנו דבר הנראה לעיניים. מעתה סבור ה"אבני נזר": שמצות זה קלי ואנוהו אינה רק ליפות את חפצי המצוה, עיקר מטרתה הוא לקיים את המצוה בחפץ נאה, וכיון שתוס' חידשו שדבר שאינו ניכר לעין אין בו משום נוי סובר האבני נזר: שאדם ששם זהב במקום הנחת הפה של השופר אינו מקיים בזה את מצות "זה קלי ואנוהו", שהרי הזהב שבפי השופר יראה לעיניים אך ורק כשהמצוה לא תתקיים, כאשר השופר יהיה מונח על השולחן, אבל בשעת קיום המצוה לא יראה הזהב, שהרי פי השופר נמצא בתוך פי התוקע, וכיון שה"אבני נזר" חידש: שמצות "זה קלי ואנוהו" אין כוונתה לנאות את החפץ, אלא אך ורק אם בשעת קיום המצוה תעשה המצוה בצורה נאה יותר, אז מקיימים את "זה קלי ואנוהו", אבל מצות שופר שנעשית בתקיעה, אם הזהב לא יראה בשעת התקיעה, שוב אין בזהב משום "זה קלי ואנוהו", ולכן לא שייך לומר על הזהב כל דלנאותו אינו חוצץ, משום שכל דלנאותו לא נאמר אלא בנוי כזה הנראה בשעת קיום המצוה, משא"כ בלולב שגם כאשר שמים את היד על האגד, האגד ניכר, ומקיימים בכך "זה קלי ואנוהו", לכן סבר רבא לומר: שכל דלנאותו אינו חוצץ.
יש מקום להעיר על חידושו השני של ה"אבני נזר" מדברי ראושנים בהל' פסח: בספר "כל בו" בהל' פסח מבואר: שיש להקפיד לעשות את המצות עגולות ונאות: כדי לקיים "זה קלי ואנוהו", כך גם כותב המהר"ם חלאווה על דברי הגמ' בפסחים ל"ז לגבי סריקין המצוירים שנהגו לצייר צורות חיות ועופות על המצות לקיים "זה קלי ואנוהו", ולכאורה מצות, המצה אינה מתקימת כאשר המצה על השולחן, ואפי' לא כשהיא נלעסת בפה, אלא אך ורק בבליעה, וכאשר בולעים את המצה לא ניתן בשום אופן להבחין אם המצה היתה עגולה או שהיו עליה ציורים, משתמע מכך: שגם בלי קיום המצוה יש עניין להדר וליפות את החפץ של המצוה, וה"ז שלא כיסודו של הגאון בעל ה"אבני נזר". הערה זו נאמרה פעם באוזני הבית ישראל זצ"ל מגור, והשיב תשובה כהלכה: בסדר ההגדה, (והמקור במכילתא) נאמר: שמצות ספור יציאת מצרים זמנה המדויק, מבואר בהגדה וכך נאמר: יכול מר"ח, ת"ל ביום ההוא, יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ספור יציאת מצרים מצוותו שיאמר על המצה המונחת לפני המספר, וכך אנו אומרים ביל הסדר: מצה זו שאנו אוכלים וכו', אמר א"כ הבית ישראל זצ"ל: שכוונת הראשונים, שיש קיום של "זה קלי ואנוהו" במצה עגולה בשעת ספור יציאת מצרים, לא בשעת בליעת המצה, ספור יציאת מצרים מתנאה אם המצות שלפני המספר הם עגולות ומצוירות בצורות חיות ועופות.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
