Here is an excerpt from an article about R' Avi Veinrot, a very successful lawyer. A lot to learn from it.
לפני כארבע שנים חלה ד"ר אבי וינרוט כתוצאה מהידבקות בחיידק טורף והיה נתון בסכנת חיים. ברגעי האימה שחווה היה משהו מכונן. לדבריו, ברגעים האלה חווה את שבריריות הקיום האנושי ואת ארעיותו.
בהקדמה חושפנית שכתב לספרו האחרון, ושלא כדרכו, הוא מגלה טפח ומספר על האשפוז בבית החולים 'איכילוב', מרחק הליכה של דקות ספורות ממשרד עורכי הדין שוקק העשייה שלו. בלב בית החולים מצוי בית הכנסת על שם קדושי העיר קרשניק, ובו שורר מנהג כי עם סיום התפילה בליל שבת ניגש כל מתפלל בתורו לארון הקודש ומביע את משאלות לבו. "לפניי ניצב אדם שניגש לארון הקודש, לחש באין קול, ואני שמעתי כל מילה, באומרו כך: 'ריבונו של עולם, נותרו לי רק כמה ימים. הרופאים אומרים שזה הסוף. בשבת הבאה אני אצלך'. לאחר הפסקה של בכי התעשת לפתע, דפק עם האגרוף ואמר: 'אז מה! אלוהי, נשמה שנתת בי, אתה בראתה אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה עתיד ליטלה ממני. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך'. או אז, עם עוצמת הרגש הבליחה בי באחת ההבנה שערך החיים אינו נעוץ כלל באדם - מקבל החיים - ובמה שהוא יכול לפעול בחייו. ערך החיים נעוץ באלוהים - נותן החיים. לכן, יש ערך רב גם לחייו של הנמצא בבית החולים במצב של חידלון מוחלט. כשמבינים את זה, משתנה כל נקודת המבט שלנו".
תובנה זו, בין השאר, הביאה לאחרונה את וינרוט לכתיבת הספר 'החיים בהלכה' (הוצאת פלדהיים). בספר הוא בוחן עקרונות יסוד הלכתיים ומקרי גבול קשים שדוחים את ערך החיים, ומתמודד עם דילמות שעולות במצבים מורכבים. "גישת ההלכה לערך החיים שונה מהגישה המשפטית", מסביר וינרוט. "הפילוסופיה המשפטית המקובלת מודדת את האדם לפי שני פרמטרים: הפוטנציאל של האדם להישגים בעתיד ומה הוא השיג עד עכשיו. לילד יש פוטנציאל גדול, לזקן יש עבר עשיר, וממילא לאדם באמצע חייו יש יתרון, שכן הוא נהנה משני חלקי המשוואה. ההלכה, לעומת זאת, לא מתייחסת לאדם רק לפי הערך של מקבל החיים, אלא לפי הערך של נותן החיים. הבורא נטע באדם נשמה שהיא חלק אלוה ממעל, והחיים הם חלק מהאינסוף. כידוע, אינסוף כפול מאה אינו עולה בערכו על אינסוף כפול אחד. לכן, למשל, לא ניתן לדחות נפש מפני נפש.
"תובנה זו מבהירה מדוע גם רגע אחד בשלהי חייו של אדם גוסס, מחוסר הכרה, שעתידו נחרץ - חוסה תחת הערך הבלתי-מוגבל של החיים. יש לחלל שבת עבור חולה שכזה ולנסות להאריך את פתיל חייו ברגע נוסף חסר פוטנציאל שכזה", הוא מסביר.
האמת היא שדי מפתיע לשמוע את ד"ר אבי וינרוט מדבר על "עפר אני בחיי" ובוחל בהישגי החיים. בגיל 12 כבר היה בישיבה תיכונית, כי קפץ כיתות בבית הספר היסודי. בגיל 16 כבר הייתה לו תעודת בגרות, בגיל 19 הוסמך כרב והוציא את ספרו התורני הראשון, ואת הדוקטורט שלו הספיק לכתוב בתוך ארבעה חודשים בלבד, והוא רק בן 28. מאז הספיק לפרסם תריסר ספרים, ביניהם 'פמיניזם ויהדות' (ידיעות ספרים) ו'ספיריטואליזם ויהדות' (האוניברסיטה המשודרת), ולמעלה מ-70 מאמרים אקדמיים. את עיקר זמנו הוא מקדיש לעריכת דין בתחום האזרחי.
במבט לאחור, אין לך נקיפות מצפון על שהקדשת 20 שנה מחייך לפרקטיקה המשפטית ולמחקר אקדמי בעוד שיכולת להיות היום, נאמר, ראש ישיבה מצליח?
"אני לא יודע אם הייתי נעשה ראש ישיבה או ר"מ, אבל עכשיו אתה זורה לי מלח על פצע פתוח. לא עזבתי את הישיבה בשמחה אלא בכאב שמלווה אותי כל חיי. למרות שאני משלב תורה עם דרך ארץ וזו המסורת של משפחתי, של אסכולת הרש"ר הירש – להיות "טוב לאלוהים ולאדם" – כואב לי מאוד שאינני יכול להיות צורב אמיתי. בחיים האמיתיים שלי אני נהנה ללמוד תורה כמימוש עצמי. אני עובד כל היום כמשפטן, אבל אני חי כשאני לומד תורה בסוף היום. מאוד הייתי רוצה ללמוד פי עשרה יותר, לתת הרבה יותר שיעורים ולהתפתח בלימוד כמו החברים והחברותות שלי, שרבים מהם היום ראשי ישיבות וגדולים בתורה. אני מרגיש חסך עצום בתחום הזה, ומנחם את עצמי בכך שיום אחד אגיע למנוחה ולנחלה. אין ספק שאם היה לי יותר זמן היה לי יותר תוצר רוחני. בינתיים, כל רגע שאני לא עוסק בפרקטיקה המשפטית מוקדש להוראה וללימוד. פסגת החלומות שלי היא שתהיה לי תשובה אחרת לגמרי לשאלה ששאלת".
למה אתה מצטער כשאתה משלב היטב בין תורה לדרך ארץ?
"הכלל הוא שאדם זקוק למרחב מחיה. אם תשים אדם בצינוק, הוא יסבול גם אם תיתן לו את כל צרכיו הפיזיים. הדברים נכונים גם במישור הרוחני. אדם זקוק למרחב מחיה רוחני, ולכן גם אם אתה רואה שצרכים רוחניים מסופקים ברמה מסוימת, השאלה תמיד היא האם יש לך גם את מרחב המחיה הדרוש לך. בהקשר הזה אני מרגיש חסך גדול מאוד. אנחנו במשרד מנסים לפצות על כך בעשייה של חסד".
עשייה של חסד?
"הרב מאיר חדש, המשגיח הרוחני בישיבת 'עטרת ישראל', פגש פעם חבר ילדות שהיה בעל חברת משאיות בצפון. אדם אמיד שהתרחק מלימוד התורה. כשהשניים נפגשו שאל אותו הרב חדש איך הוא מסכם את חייו, והחבר הזה ענה לו 'מה אגיד לך, מאיר. אתה לא אוכל מסמרים ואני לא אוכל זהב. אתה נשארת עם תורה ואני נשארתי בלי'. המשפט הזה מהדהד אצלי עד היום, כי בסופו של יום שניהם חיו חיים בלי שחשו מחסור פיזי, אבל מבחינה רוחנית תהום פעורה ביניהם. והשאלה היא מה האידיאל שלך. אם אתה עוזב את עולם הישיבה מתוך שאיפה לעשות כסף, אז בעצם גם כשישבת בישיבה חשבת על כסף. ואז אתה תראה שאיש כזה לא יעשה חסד במלאכתו כעורך דין ולא יטפל בתיקים שלא מניבים לו שכר, ובמידה מסוימת ינטוש את עולם התורה. לעומת זאת, כשאתה עוזב את הישיבה עם כאב גדול, והאידיאל נשאר תמיד תורה, אז אתה תראה הרבה תיקי חסד, כאיזשהו פיצוי".
