The Torah reading of Terumah begins the section dealing with building the Mishkan (Tabernacle) and making the priestly clothes. These chapters are among the few in which the Torah places great emphasis on external beauty — art, craftsmanship, and aesthetics.
Of particular interest is the protagonist of this unique construction: the master craftsman, Betzalel. The Midrash weaves many stories about Betzalel’s wisdom and skill. In particular, the Sages noted the significance of his name, which means, “in God’s shadow":
“Betzalel’s name reflected his wisdom. God told Moses, ‘Tell Betzalel to make the tabernacle, the ark, and the vessels.’ When Moses relayed the message to Betzalel, however, Moses changed the order, mentioning first the ark, then the vessels, and lastly, the tabernacle.
“Betzalel turned to Moses. ‘Moses, our teacher, usually one first builds the house, and then places the furniture inside. Yet you said to make the vessels and then the tabernacle. These vessels that I will make — where shall I put them? Perhaps God told you, “tabernacle, ark and vessels"?’ Moses replied in amazement, ‘You must have been in God’s shadow and overheard!’ (Berachot 55a)
Betzalel was certainly sharp to be able to reconstruct the original divine message. Why did Moses change the order that God had told him?
The Scholar and the Artist
One way in which we can distinguish between the scribbles of a five-year- old and a masterpiece by Rembrandt is the degree to which the work of art reflects reality. A true artist is acutely sensitive to the finest details of nature. He must be an expert in shading, color, texture, and composition. A great artist will be disturbed by the smallest deviations, just as a great musician is perturbed by a note that is not exactly right in pitch, length, and emphasis.
There is a difference between the natural order of the world as perceived through the trained eye of an artist, and the proper order as understood through the wisdom of a scholar. The artist always compares the subject at hand to reality. The scholar, on the other hand, organizes topics according to their ethical and spiritual significance.
When Moses heard God command that Betzalel build the “tabernacle, ark, and vessels,” he did not know whether the order was significant. Since the tabernacle was in effect just the outer building containing the ark and the other vessels, Moses knew that the ark and vessels were holier. Therefore, when relaying the command to Betzalel, he mentioned them in order of importance, starting with the most sacred.
Why then did God put the tabernacle first? Moses decided that the original command started with the general description — the Tabernacle, the overall goal — and then continued with the details, the ark and vessels.
Betzalel, an artist with a finely tuned sensitivity to physical reality, noticed the slight discrepancy in Moses’ description. He realized that the word tabernacle did not refer to the overall construction, but to the outer building. As such, it should have come first, just as in the building of any home. The order was not from the general to the detailed, nor from the less holy to the holier, but from the outside to the inside.
Moses then comprehended the significance of Betzalel’s name, “in God’s shade.” Why shade? Wisdom may be compared to light, while artistic talent is like shade. Light is certainly greater and brighter then shade; but if we want to perceive an object completely, we need to see all of its aspects, both light and shade. In order that the Tabernacle could achieve its purpose, it required the special artistic insight of Betzalel.
(Gold from the Land of Israel, pp. 144-146. Adapted from Ein Eyah vol. II, p. 262.)
אר"ש בר נחמני אמר רבי יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שא"ל הקכ"ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה ואמר להפך עשה ארון כלים ומשכן, א"ל משה רבינו מנהגו של עולם ארם בונה בית אח"כ מכנים לתוכו כלים כו' כלים שאני עושה להיכן אכניטם שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים, א"ל שמא בצל אל היית וידעת".
הרגש הטבעי של הנפש המצטיינת במלאכת המחשבת של הציור, עיקר כשרונו הוא שיהי' ציורו חזק מאד וטבעי. רגשו הפנימי שהוא הכשרון המיוחד לחכמה הזאת של מלאכת הציור, לא תתנהו בשום אופן לצייר איזה דבר שלא כמנהגו וארחו הראוי לו ע"פ תכונתו. כחכם הזימרה האמיתי אשר בשמעו קול של נגינה שאינו ע"פ חוקי ההרמוניא הטבעיים החקוקים בנפש, לא תוכל נפשו לשאתה ויכיר שכאן יש חסרון סדר, שנפשו הטבעית כבר מרגשת את הראוי ואת שאינו ראוי לפי מצב הנפש הטבעית בסדרי ההרמוניא. גם הצייר האמיתי רושם של הרגשו חזק מאד לצייר כל דבר ע"פ טבעו המיוחד לו, ואותו הצביון שיש במציאות מוכרח הוא שיצא מתחת יד ציורו, והשינוי שבין המציאות אל הציור לא תוכל נפשו העדינה לקבל במנוחה.
והנה הרגש הזה של הציור כשהוא נשלם לכל פרטיו הוא חכמה רבה וצריך לזה כשרון טבעי בנפש, ומכש"כ במעלה העליונה של חכמתו של בצלאל בציוריו שנחה עליו רוח אלהים, שודאי כל התנאים של בעל הכשרון היותר נעלה בחכמת הציור לא חסרו לו. והנה ודאי יש הבדל בין הסדר המצטייר אצל המשיג החכם מצד חוקי החכמה, לסדר המצטייר אצל המצייר מצד כשרון של חכמת הציור והרגשו העמוק. שאצל החכם המשיג בחכמתו, יפול הסדר בכל דבר כפי הראוי מצד החכמה והמוסר, ואצל המצייר הטבעי האמיתי יפול הציור אצלו כפי מה שהוא בעולם המציאות, וכל חכמתו הוא, היא במה שהוא שוה בהתפעלות ציוריו אל המציאות בפועל. והנה לגבי אדון כל המעשים ית' אין הבדל כלל בין סדר של חכמה לסדר של ציור, כי החכמה העליונה מגביהה לשבת ומשפלת לראות, וכח הציור עצמו ושויונו עם המציאות הלא הוא חק מחקי המציאות, שיצרם יוצר כל בחכמה ובצדק נשגב.
אמנם המשיגים יתחלפו באיכות קבולם, מי שנפשו מיוחדת ביותר אל החכמה והצדק הנשגב, תתקרב הרגשתו לסדר המפיק מוסר ורוח צדקה, ומי שכשרון הציור חזק בו יתקרב יותר בציוריו אל המציאות וההוה. ע"כ כשא"ל הקב"ה למשה עשה לי משכן ארון וכלים, ולא פורש אם סדרם צריך להיות כך כמאמרם או אין הסדר מעכב וטעם אחר יש בהקדמה. הנה לפי משפט המוסר כל המקודש מחבירו הוא קודם לחבירוו. ע"כ המשכן שהי' רק הסבה והמקום להכיל בתוכו הארון, והכלים שבהם תעשה עצם העבודה, נוטה ע"כ ציור השכלי להקדים בלימודו הארון וכלים למשכן, ולתלות הקדמת המשכן רק באשר ראוי לבאר תחלה את משפט הכלל ואח"כ את פרטיו. ע"כ התבאר תחילה לו במראה הנבואה המקום הכללי המשכן ואח"כ הדברים הפרטיים שבו. אבל בענין המלאכה, המקודש מחבירו חק שכלי של צדק ויושר הוא שיהיה קודם מחבירו.
בצלאל אמנם בתור צייר הקרוב מאד אל הטבע והמציאות, לא היה יכול לצייר סדר שאינו כמנהגו של עולם. ובאשר מנהגו של עולם זה הוא מקור הברכה להנפש המציירת שתדע לצייר את החיים כמו שהם. למשל המנורה, פרחיה כפרחים ממש טבעיים כפי מנהגו של עולם, הגביעים כמנהגו של עולם והמנהג הנהוג, ובאשר כח מנהגו של עולם היה חזק בנפש הציורית של בצלאל אמר שהסדר הנכון הוא אמנם בכל דבר כפי מנהגו של עולם, שאדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים. ואנו כיון שאנו עסוקים ע"פ ציווי המקום ב"ה בדרכי ההרגש והציור ראוי לנו להשוות את הנהגתינו למנהגו של עולם, שהוא החק הכללי השורר בחכמת הציור.
וע"ז א"ל משה: כצל אל היית וידעת, שאמנם אורו של מקום ב"ה הוא החכמה העליונה והצדק המוחלט, אבל גם הרגש הטבעי של הנפש הזכה, המבורכה בחכמה של חושב מחשבות וכל מלאכת חרש וחושב הוא בערך הצל אל האור, שעם שניהם יחד יושלם כח הראות וכללות מראות הנמצאים. ע"כ בצלאל ע"ש חכמתו המיוחדת לו ההרגשית, שתוכל להרגיש בחזקה את המציאות כמו שהיא, שהוא כשבא בתכלית שלמותו עם ברכת אלהים של "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", הוא מתלונן בצל-אל שהוא קרוב למעלת הנבואה שנושאה היא החכמה האלהית שהיא דבר ד' אור-אל "פתח דברך יאיר", והסכים לו משה, באשר הרגש הטבעי הוא הכח האלהי שעל ידו תתגלה החכמה האלהית ביצירת נפש האדם ההרגשית ע"פ תכונתה האמתית.
