The uppermost covering of the Mishkan, the mobile Tabernacle of the desert, was made from the colorful skins of the Tachash. The exact nature of this unusual animal is not clear. The Sages (Shabbat 28b) were not even sure whether the Tachash was a kosher animal. According to Rabbi Meir, it was a unique, multi-colored creature, with a single horn in its forehead. After the Tachash made its appearance in the time of Moses, it disappeared from sight.
How could the holy Tabernacle be constructed from an impure animal? What purpose would this serve?
The difference between pure and impure is similar to the difference between good and evil. These distinctions are true and valid, and it is necessary for our moral development to recognize and emulate good, while abhorring evil and corruption. However, these distinctions are really only by way of comparison. Good and evil are in fact relative terms. On a very fundamental level we recognize — at least intellectually — that everything has some ultimate purpose and value. Nothing can exist, nothing was created, which is absolute evil. Everything must relate, on some level, to the underlying good of the universe.
This abstract recognition of the hidden value of evil has no practical application, since morality is based upon the strongest possible feelings of hatred for evil and love for good. Therefore, when it comes to fulfilling mitzvot, which are practical ethical guidelines, it is not appropriate to use impure objects.
The Tabernacle, however, may have been an exception to this rule.
The generation of Jews who lived in the desert for forty years was a special generation. Their spiritual achievements were for all times. They encompassed the essence of all future generations, so that the covenant they made with God — and the Torah which they accepted upon themselves — obligated not only their generation, but all future ones as well.
Like the special generation of the desert, the Mishkan embodied timeless aspects of the universe. The holy sanctuary of the desert was not a matter of specific morality for a particular era, but encompassed the expanse of all times and all things. It reflected the beautiful harmony of the entire universal order, and the divine aim of elevating all of creation. It was therefore possible that its outermost covering was made from an impure animal. The Tachash, with its many hues and colors, represented the ultimate value of the many forces in the world, in all their variations. Its inclusion in the Tabernacle, albeit in its outermost layer, enabled an expression of our intellectual recognition of God’s essential unity, that nothing exists outside of Him, and that all was created in His Glory.
(Gold from the Land of Israel, pp. 147-148. Adapted from Ein Eyah vol. III, pp. 105-107)
"מאי הוי עלה דתחש שהיה בימי משה".
הטומאה והטהרה מיוחסות לטוב ולרע במציאות. אמנם הם ענינים שבאים יותר לפי היחש, כי בכלל הלא נדע כי כל פעל ד' למענהו ואין במציאות רע מוחלט שלא יהי' לו טוב תכליתי באחרית. מ"מ יסוד המוסר והיראה הוא להבחין בין טוב לרע, וכמו כן יסוד המדע הוא להכיר ג"כ שגם הרע היותר גרוע אינו נפרד לעצמו מאין כל יחש אל הטוב הכללי, כ"א בחוברת המציאות הכללית יעלה גם הרע לתכלית טוב. אמנם המצות מכוונות הנה ביותר להגדיל את הכרת דרך החיים והטוב בלבו של אדם, שלזה צריך שיכיר מאד את השינאה והבוז להרע והפסד הצדק והמוסר, מבלתי שתפגם שנאת הרע בכל שהוא מפני הצורך הכללי שיש למציאות הכללית במציאות הרע, כ"א ידע לנכון כי דבר זה של מציאות הרע בכלל המציאות לתכלית הטוב הוא ענין אמתי מדעי, אבל לגבול המוסר המעשי לא יגש, כי המוסר המעשי כולו נבנה ע"פ הציור היותר עמוק ונרגש שאפשר להיות משנאת הרע ואהבת הטוב.
ע"כ לא הוכשרו למלאכת שמים כ"א דברים טהורים, להורות שאם שבהיות הטמא נמצא ודאי מציאותו בעצמה תעיד עליו שיש לו ערך תכליתי, מ"מ למלאכת שמים, המצות שנתנו לצרף את הבריות, לא הוכשרו להן, כ"א עור בהמה טהורה בלבד, להודיע שיסוד הצירוף המוסרי יבנה משנאת הרע בתכלית וזרייתו הלאה.
אמנם כ"ז יוכל להיות ליסוד מוסד רק בערך המוסר הפרטי, או אפילו המוסר הכללי, אבל רק אם יש לו רק מטרה של הנהגת הצדק בהוה. ואפילו אם ההוה יהי' מושקף להכנת העתיד, מ"מ ההוה ע"פ דרכו הרי הרע עומד בו בניוולו ומיאוסו שצריך לזרותו כמו דוה.
אמנם לא כן היה ערך דור המדבר, שהוא היה דור שקיפל את התמצית של דורות הבאים כולם. שהרי ע"פ כריתות ברית תורת חיים לעד ולעולמי עולמים שכרתו עלי זבח , דור דעה ההוא, מפיהם אנו חיים ויחיו ג"כ הדורות העתידים לחיות, מטלה של תורה, עד שגם כל הטוב העתיד לבא בעולם לעולם שכולו טוב, שאז יהפך הכל לטוב, וכל הכחות הרעים יהפכו ויצטרפו לפעול בפעולתם העזה והקשה לטוב למשפט וצדק, לחסד ואמת ודעת אלהים, כאן במושג כללי כזה, שביותר היה ראוי שיוכר במערכת קדושת המשכן, שכלל את הוד הסדר הכללי כולו, ומגמת ההשגחה האלהית בהרמת המציאות לעת האושר היותר גדול, כאן במקום שעכ"פ ההיקף היותר חיצוני, עורות תחשים שמלמעלה, ששם נכללו הגוונים המרובים המחולפים בכוחות המציאות לחסד ולמשפט, ולכל שימושיהם ופרטי הכחות הנדרשים למלאותם, ססגונא, ששש בגוונין שלו , שהם מרובים וכוללים הכל, בערך זה של הבנה כללית המקפת הכנה להישרת המציאות עד עומק תכליתה היותר נעלה, יש מקום ספק גדול איך ראוי שיורשם בו ערך הטומאה, דהיינו רגש יחש מציאות הרע והבחנתו. אם נשקיף לפי הצורך של המוסר הבא בתור ההכנה המצטרכת לטהרתו של עולם, הלא כל נתינת מקום לדבר רע, לפשרה מוסרית הוא מביא, שהוא ראש לכל קלקול, ע"כ ראוי הוא שאותו הרושם של שנאת הרע וזרייתו, לא יוחלש כלל מפני גודל ההשקפה וכללותה המיוחסת למקור הקדושה של דור הדעה, דור המדבר, שהוא בערך ימי עולם, ויכיר ימי עולם משה עבדו. ואם שמה שאנו משקיפים עליו לרע יוכר לנו לעת המאושרה, שגם הוא הועיל לטוב ולשכלול המציאות בכללותו, הלא מה שישאר מתמצית הכחות הרעים יהיה ג"כ אותו הטוהר והטוב הגנוז בהם שרק בצירוף היותר נעלה יתגלה בזהרתו. או שעכ"פ ראוי לתן מקום שאותה ההשקפה המדעית שהיא מסתעפת מדעת אלקים הבהירה והכרת אחדותו איך שאין מלבדו, ושהכל ברא לכבודו, ולהשלים את הטוב באופן היותר נשגב, שמזה תוצאות לכל האורה וכל המוסר הכללי והפרטי, שהיא מוכרת מתוך ההופעה היותר עליונה של נצחיותה של תורה ושלטון אורה הבלתי תכליתי. מצד מבט כזה ראוי להכניס ג"כ במלאכת שמים זאת של מעשה המשכן ג"כ עור בהמה טמאה, להורות כי יש כאן פינה ויתד לנצח כל מה שאנו מכירים לדבר שהוא ההיפוך ממטרתו העליונה של צדיקו של עולם ב"ה במציאות הכללית, וכי "דבר אלהינו יקום לעולם" . ו"מי יתן טהור מטמא לא אחד" . ע"כ החקירה גדולה היא מאד מאי הוי עלה דתחש שהיה בימי משה.
