A woman's physical beauty can drive a man wild. There is almost nothing to do about it. It is part and parcel of his most basic nature. That is why the pasuk says "שקר החן והבל היופי אשה יראת השם היא תתהלל". If there is just beauty and charm it is false and vain because a man will fall for it but there is nothing of substance to back it up. It is only when IN ADDITION she is an אשה יראת השם - She is constantly aware of Hashem's presence [יראה מלשון ראיה], that her external beauty has value.
The Beis Hamikdash was a beautiful place. The Bigdei Kehuna were glorious. In the Beis Hamikdash there were Kruvim which were aesthetically pleasing but normally forbidden human likenesses. SPECIFICALLY ["Davka"] because the Beis Hamikdash was such a holy place could we make room for such beauty. There was little danger that one would get swept away by beauty alone because of the sanctity of the space.
Lesson: Beware of beauty. It is dangerous in the wrong context.... If used correctly it is a TREMENDOUS enhancer of life. The Gemara says that a beautiful wife, a beautiful home and beautiful utensils expand one's mind - מרחיבין דעתו של אדם. Go for beauty if you can get it but make sure that it is only used in the context of one's da'as.
See the words of the Tzadik:
"ת"ר איספרגוס יפה ללב וטוב לעינים וכש"כ לבני מעיים, והרגיל בו יפה לכל גופו, והמשתכר ממנו קשה לכל גופו".
ראוי לאדם שישמח בחייו, כי כה נתן ד' מדת השמחה חקוקה בנפש האדם, מפני שממנה תוצאות לזוהר החכמה ויושר המעשים. האמצעיים לשמחת הנפש הוא ההרגשה של הוד ויופי של הבריאה כולה, "כי שמחתני ד' בפעליך" , "הוד והדר לבשת" . אמנם ראוי להעמיד תכונת הלב על מכונה כדי שירגיש הלב את היופי של המציאות כולה. ע"כ להשלמת בריאות הלב מצד פעולתו ההרגשית הרוחנית יאמר יפה ללב, שמפתח יפה את כשרון הרגש להדרת היופי שבמציאות. אמנם אין הכרת היופי באה אל הלב להנעימו כ"א ע"י הסקירה הטובה של העינים, בהיותם מוכנים להביט הבטה כללית ונאותה הבאה ג"כ מחוזק הנפש ובריאותה, שאז יובילו החושים את ההרגשות באופן ישר ונאות, עד שירגיש הלב את יפים ויתעדן על הדרם ויהי' שמח בחייו ומוכן לכל המעלות העליונות. אמנם חידוד החושים ויתרון הרגשת הלב בצד היופי של המציאות, כשהאדם רגיל בהם ומתרגל להשתמש בזה כשורה, באופן שלא תטרף דעתו המוסרית מהממת ההדר החיצוני, הוא יפה לכל גופו ומישר את כל דרכיו, עד שילך בדרך חיים טובים בעוה"ז, בשמחת לב וצהלת רוח, ותביאהו ג"כ לאחרית ותקוה טובה בחיים הנצחיים. אמנם מי שלא הרגיל נפשו להשתמש בהכרת ההוד והיופי שבחיים לתכליתם הרצויה, הוא משתכר מהדר הברק החיצוני, ויבא לנטות אחר ההברקה החיצונית יותר מדאי, עד שיעזוב תעודת היופי ומטרתה, ויפסיד המושגים האמתים הראויים להתרומם ע"י התפתחות הנפש בכל כחותיה. וזהו המשתכר ממנו שקשה אמנם לכל גופו, כי יתרון ההתרגשות כשם שפועלת להרע על הנפש כן תפסיד ג"כ כחות הגוף, ויראת ד' רק היא תוסיף ימים . אמנם ההולך בדרך ישרה בשימוש פיתוח כשרונותיו, לא די שמועיל לו על החושים וההרגשות להנעימם, כ"א גם עצם כוחות החיים מתחזקים. כי לולא חוזק החיים לא הי' מקום להנעמת ההרגשה ברגש המבט לשמחת הלב. וכיון שהוא יפה ללב וטוב לעינים, כש"כ לבני מעיים שהם כחות ההזנה שהם מכשירים את כוחות החיים להיות על מלואותם. וכל אלה המדות הם עומדים בטובתם לרגיל ומתנהג בכשרון ונהפכים לרועץ למשתכר ומתהמם על ידם.
ע"כ הננו מוזהרים לנהל את רגשות הנפש ופתוח חושי היופי ע"פ מתג השכל האלהי, ולפי רוב השליטה השכלית כן יגדל ג"כ שימוש היופי, עד שביהמ"ק ששם הוא המכון לאור השכל הטהור והשם יאמר בו בכתבו , הוא ג"כ נויו של עולם . ופרצוף אדם שאסור לעשות אפי' לנוי , כאשר כך יאתה לנו, להגביל ג"כ רגש היופי ע"פ משפט השכל ולא לתן לו כל שולטנו, כי רבים המה הרוגיו. אמנם זהו רק בגבולים, אבל במקום המקדש, בקה"ק, שמה מצווים אנחנו להעמיד את הכרובים, שפני אדם להם, ברב כשרון, כי ראוי לתן ליופי חלקו כפי ערך הגברת השכל עליו, שאז יתנהל במשרים לאושר האדם והצלתו האמתית. ומה רבו העמים שהשתכרו ממה שהוא יפה ללב וטוב לעינים ואבדו את עולמם. אמנם אנחנו עינינו אל ד' אלהינו שמשמי קדשו יענינו, "והיו עיני ולבי שם כל הימים" , על מקום מקדשינו שהוא נויו של עולם, שמשם יצאה האורה, שנאמר "והנה כבוד אלהי ישראל בא דרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו" , "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל. מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאנינו מאליפות מרובבות בחוצותינו, אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו".
And see here as well:
בשל ריבוי העיסוק בדברים אלה במשנת הראי"ה נביא מקור אחד:
שלשה מרחיבים דעתו של אדם, אלו הן : דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים.
הישרת הדרך של האדם היא בשני אופנים, ביחוד בימי הבחרות, כשכחות הגוף והנפש הנם בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאד.
הדרך הרגילה הוא, שכל רגשי היופי הם טובים ומרחיבים את הנפש. ומי שהנהו צדיק תמים ומשתמש בהם בדרך ישרה ודאי שזהו דרך טובה ונעימה, כי לא לחנם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ועוד, שרגשי היופי מפתחים וגם מגדילים את הכוחות הנפשיים הטובים. דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של האדם. וזהו, שהריח הטוב, שהנהו המושג הכללי של ההנאות היפות, ראוי רק לבעלי נפשות עדינות ובעלי הרגשות זכות. ועל כן אמרו חז"ל על המוגמר שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש. ועל מי שהתפתח אצלו חוש הריח באופן נעלה אמרו חז"ל : בני, טהרה יש בך. כי כחות הנפש כשהם מלאים גבורתם הרי הם כלים יקרים בשביל כל אשר שאר רוח לו להשכיל ולהטיב.
והנה למרות כל השבח שביסוד היופי יאלץ האדם עפ"י רוב לדחותו בכל זאת, בפרט בימי הבחרות, מפני ההפסד המוסרי שעלול לבוא לרגליו. ואז, אם אמנם דרך זו, לדחות את היופי שאינו אלא טוב חיצוני מפני הפסד עיקרי, הנה דרך משובחה. הרי כל זמן שיאלץ האדם מתוך הכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זאת כבר מציאות שלמה. המעלה היותר עליונה היא שיהיה השכל שלם כל כך וכחות המוסר כה חזקים עד שיפנקו גם את רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, עד אשר עוד יוסיף הוד והדר לשלימות האמתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלוהים ביראת ד' ואהבתו.
הבה וננתח את הדברים המובאים בדברי הראי"ה:
א. כבר בפתיחה קובע הראי"ה כי היחס ליופי יהיה יחס מותנה. זה אחד המאפיינים של משנת הראי"ה בכלל, ונראה שהדבר הוא נדבך מהותי בתפישתו התורנית בתחום תורת המידות. אין הדרכה רוחנית מוחלטת, שכן כל הדרכה רוחנית חייבת להתבאר לאור תורת האחדות הכוללת, לאמור: כיצד היא מהווה חלק מבניין מלא ושלם של אחדות הכוחות והרעיונות. הכרחי הוא שהיחס ליופי יהיה יחס מותנה, שכן היופי הוא אחד מתופעות החיים, וככזה הוא תלוי במשתנים רבים. אחד המשפיעים המהותיים הוא שאלת הגיל והמבנה הנפשי.
ב. נקודת המוצא היא ההכרה כי ביסודו של דבר היופי מרחיב את נפשו ואת טובתו של האדם. הנחה זו מבוססת על שתי קביעות מהותיות. ראשונה בהן היא הקביעה שאין בעולם דבר מה שאין לו מקום חיובי. ריבונו של עולם לא יצר בעולמו ברואים שמהותם להיות מכשול או ניסיון בלבד, כי אם לכל כוח ולכל תכונה יש תפקיד מהותי חיובי. על כן, הקביעה הקטגורית היא שליופי יש תפקיד בבניין העולם. שניה בהן הוא ההכרה הטבעית. לא ניתן הכחיש את העובדה כי היופי גורם לאדם טובות הרבה, ומרומם את רוחו ואת נפשו. הרחבת הנפש הנובעת מהמפגש עם הטוב והיפה היא חוויה שאין אדם שאינו חש בה, ועל כן לא ניתן להכחישה. שתי הקביעות יונקות אפוא משני כיוונים שונים – הראשונה יונקת מקביעה אמונית עילאית, מלמעלה מלמטה, והיא ההנחה הבסיסית ביחס לדרכו של הקב"ה בבריאת העולם. השניה יונקת מן המציאות, מלמטה למעלה, וכל אדם חש וחווה אותה.
ג. ברם, לא ניתן לעצום את העיניים ולהתעלם מן הנזק הטמון בהתייחסות ליופי, ומן הסכנות הגלומות בה. היופי עלול לעוור ולסנוור, למשוך את הלב למקומות אסורים ולהאפיל על שיקול הדעת המוסרי. הפיתוי הקיים בממד האסתטי של המציאות מושך את לב האדם להתעלם לא אחת מהמרכיב האתי. יש זמנים שסכנה זו גוברת, ואחד מזמנים אלו הוא ימי הבחרות. בשל כך, ובשל הסכנה המוסרית הטמונה בנפילה זו, ההדרכה המעשית בתקופות מסוימות בחיי האדם היא לברוח מן היופי, להתעלם ממנו, ולא לתת לאישיות העצמית להימשך אחריו. הדרכה זו נובעת מהעמדה החד-משמעית שהיופי, עם כל טובו וחסדו, נמצא בעמדה נחותה מזו של התוכן, וכאשר נאבקים התכנים הטובים והיקרים על מקומם עם היופי החיצוני, לעולם יידחה האחרון מפני הראשון.
ד. אל לה להכרעת הדחייה הזמנית להפוך לעיקרון של קבע. הראי"ה מדגיש את העובדה כי דחייה זו היא דחייה זמנית. קיימת נטייה לראות בהגדרה זו עמדה קבועה, ולהתמכר לחשש מפני הסכנות. פעמים רבות החשש מפני התדרדרות מביא את האדם להעמיד אידיאולוגיה רוחנית שלמה של התרחקות מן היפה, כדי שלא תבוא התדרדרות. הראי"ה מדגיש כי אף שיש זמנים בהם חייבים להתרחק, אין זו הדרכה קבע, כי אם הדרכת שעה. גם בדברים אלה טמונה עמדה עקרונית, הנוגעת בשורשי הבריאה – כל הדרכה המחייבת לדחות דבר מה אחד מפני השני היא הדרכה זמנית, עד להקמת אישיות מלאה ושלמה אשר תצלח את הסערה ובחוף המבטחים תוכל להביא לידי ביטוי את שתי האידיאות גם יחד. המטרה הסופית היא חיים באור התוכן המוסרי המעוטר ביופי.
ה. דמות האדם המלאה, אפוא, היא דמות הצדיק, שאין הוא בז ליופי או מתרחק ממנו, כי אם להפך – הוא רואה ביופי זה חלק בלתי נפרד מהשלמתו הרוחנית, לאור הברכות המרובות הטמונות ביופי זה. דברים אלה מנוגדים לעמדה אחרת – יש הטוענים כי היופי הוא חולשת האדם ירוד המעלה, שאינו יכול להתרומם אל האמת המופשטת, ועל כן 'נכנעת' התורה ומאפשרת לו לחיות בעולם חושני. לעומתו – הצדיק מתרומם מעל לכל התופעות הגשמיות, ואין הוא זקוק לעולם היופי כדי לבסס את חיותו הפנימית. הראי"ה כותב בדיוק להפך – דווקא על האדם הירוד להתרחק מעולמם החושים, שכן בעולם זה הוא עלול לאבד את עצמו וליפול לתחתיות ארץ לאור הפיתוי הגדול הקיים בהתייחסות ליופי. ואולם, דווקא הצדיק העליון הוא ראוי לקשור עצמו בכל הסולם הגדול של העלאת יסודות היופי החיצוני אל ההרמוניה הרוחנית הפנימית.
דברים אלה לא ללמד על עצמם יצאו אלא ללמד על הכלל כולו יצאו. ניתן לראות בסוגיית התייחסות ליופי מפתח להתמודדות עם שאלות רבות אחרות, הנוגעות למגע הראוי בין הצד הרוחני והמופשט באדם לבין צדדי החוויה, החושניות והעולם הצבעוני של המציאות. הדרכתו של הראי"ה היא הדרכה מותנית, לאמור: הדבר תלוי בשאלה מה היחס בין עולם חיצוני זה לבין תוכנו המוסרי והקדושתי של האדם. אין זו כניעה של התורה לאדם – להפך, השלמות וההתאמה שבין הבריאה לבין העולם הרוחני הם מהותו של העולם אותו ברא ריבונו של עולם. שלמות זו הולכת ונבנית בדרכה שלה: בראשית דרכה היא חייבת לבסס את הצד המוסרי הפנימי באדם, כיוון שבימי הבחרות קשה לו לחיות בעולם מורכב ומקוטב. ברם, היעד הסופי הוא דמות אדם מלאה, החיה בשני העולמות, ואלה משלימים האחד את השני, ועולם היופי מרחיב את דעתו של אדם, וביחד יש לו דעה עמוקה מני ארץ ורחבה מני ים.
ככל הדרכותיו של הראי"ה, גם הדרכה זו מציבה אתגר שאינו פשוט בפני האדם. קל לחיות בעולם בו המגמה היא חד-משמעית וברורה, והיא שוללת את היופי, ובוודאי שאינה רואה בו יסוד חיוני בעבודת ד'. אמנם, עמדה זו מחייבת הכרעה שאינה פשוטה בתחילת הדרך, אולם העובדה כי מדובר בעמדה הקובעת עמדה יצוקה שאינה צריכה להתייחס לנסיבות הרוחניות והאישיות, מקלה מאוד על בירור ההתנהגות הראויה. קל גם לבחור בדרך ההפוכה, שהיא בוודאי שאינה נכונה, ולא להיתבע להעמיד את היופי במבחן המוסרי באופן מתמיד, כי אם לקבלו כפי שהוא, ולנהוג כמנהג העולם, שאין הוא שת ליבו בדרך כלל להיבט המוסרי של היופיץ ברם, החיים בצל הדרכה מותנית, המחייבת בחינה רוחנית מתמדת, המבררת לעצמה את העמדה הרוחנית, ומתוכה את ההדרכה הראויה, הם חיים תובעניים ומאתגרים, ועל האדם לשקול בכל עת את היחס ליופי לאור הסביבה הרוחנית של אישיותו הפנימית. ברם, בדרך זו ניתן לראות ביופי את הכלי עימו מרחיבים את הדעת, ומאחדים את עולמו של הקב"ה בקישור היופי החושני והבריאתי עם יסודות הטוב והמוסר.
ה. דמות האדם המלאה, אפוא, היא דמות הצדיק, שאין הוא בז ליופי או מתרחק ממנו, כי אם להפך – הוא רואה ביופי זה חלק בלתי נפרד מהשלמתו הרוחנית, לאור הברכות המרובות הטמונות ביופי זה. דברים אלה מנוגדים לעמדה אחרת – יש הטוענים כי היופי הוא חולשת האדם ירוד המעלה, שאינו יכול להתרומם אל האמת המופשטת, ועל כן 'נכנעת' התורה ומאפשרת לו לחיות בעולם חושני. לעומתו – הצדיק מתרומם מעל לכל התופעות הגשמיות, ואין הוא זקוק לעולם היופי כדי לבסס את חיותו הפנימית. הראי"ה כותב בדיוק להפך – דווקא על האדם הירוד להתרחק מעולמם החושים, שכן בעולם זה הוא עלול לאבד את עצמו וליפול לתחתיות ארץ לאור הפיתוי הגדול הקיים בהתייחסות ליופי. ואולם, דווקא הצדיק העליון הוא ראוי לקשור עצמו בכל הסולם הגדול של העלאת יסודות היופי החיצוני אל ההרמוניה הרוחנית הפנימית.
דברים אלה לא ללמד על עצמם יצאו אלא ללמד על הכלל כולו יצאו. ניתן לראות בסוגיית התייחסות ליופי מפתח להתמודדות עם שאלות רבות אחרות, הנוגעות למגע הראוי בין הצד הרוחני והמופשט באדם לבין צדדי החוויה, החושניות והעולם הצבעוני של המציאות. הדרכתו של הראי"ה היא הדרכה מותנית, לאמור: הדבר תלוי בשאלה מה היחס בין עולם חיצוני זה לבין תוכנו המוסרי והקדושתי של האדם. אין זו כניעה של התורה לאדם – להפך, השלמות וההתאמה שבין הבריאה לבין העולם הרוחני הם מהותו של העולם אותו ברא ריבונו של עולם. שלמות זו הולכת ונבנית בדרכה שלה: בראשית דרכה היא חייבת לבסס את הצד המוסרי הפנימי באדם, כיוון שבימי הבחרות קשה לו לחיות בעולם מורכב ומקוטב. ברם, היעד הסופי הוא דמות אדם מלאה, החיה בשני העולמות, ואלה משלימים האחד את השני, ועולם היופי מרחיב את דעתו של אדם, וביחד יש לו דעה עמוקה מני ארץ ורחבה מני ים.
ככל הדרכותיו של הראי"ה, גם הדרכה זו מציבה אתגר שאינו פשוט בפני האדם. קל לחיות בעולם בו המגמה היא חד-משמעית וברורה, והיא שוללת את היופי, ובוודאי שאינה רואה בו יסוד חיוני בעבודת ד'. אמנם, עמדה זו מחייבת הכרעה שאינה פשוטה בתחילת הדרך, אולם העובדה כי מדובר בעמדה הקובעת עמדה יצוקה שאינה צריכה להתייחס לנסיבות הרוחניות והאישיות, מקלה מאוד על בירור ההתנהגות הראויה. קל גם לבחור בדרך ההפוכה, שהיא בוודאי שאינה נכונה, ולא להיתבע להעמיד את היופי במבחן המוסרי באופן מתמיד, כי אם לקבלו כפי שהוא, ולנהוג כמנהג העולם, שאין הוא שת ליבו בדרך כלל להיבט המוסרי של היופיץ ברם, החיים בצל הדרכה מותנית, המחייבת בחינה רוחנית מתמדת, המבררת לעצמה את העמדה הרוחנית, ומתוכה את ההדרכה הראויה, הם חיים תובעניים ומאתגרים, ועל האדם לשקול בכל עת את היחס ליופי לאור הסביבה הרוחנית של אישיותו הפנימית. ברם, בדרך זו ניתן לראות ביופי את הכלי עימו מרחיבים את הדעת, ומאחדים את עולמו של הקב"ה בקישור היופי החושני והבריאתי עם יסודות הטוב והמוסר.
