הרב משה צוריאל
הבה ונפנה למאמרי חז"ל אודות תקופה טרום-משיחית. בשני מקומות דנו חז"ל על כך (סנהדרין צז-צח) ובסוטה (דף מט). כמעט כל מי מהם שדיבר על כך, ניבא שחורות. נביא כאן מקצת דבריהם (שנים עשרה אישי התלמוד).
(בדף צז) אמר ר' יוחנן, דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות וכו'. ר' יהודה אומר, דור שבן דוד בא בו, בית הוועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת וכו'. ר' נהוראי אומר דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים וכו'. ר' נחמיה אומר דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה, והיוקר יעות וכו' ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה. תנו רבנן, אין בן דוד בא עד שירבו המסורות, עד שיתמעטו התלמידים וכו' עד שיתייאשו מן הגאולה (!). כביכול אין סומך ועוזר לישראל.
(ובדף צח) ר' אלעזר אומר וכו' וליוצא ולבא אין שלום. אף תלמידי חכמים, אין (להם) שלום מפני הצר. רב חנינא אומר אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא. (הערת המעתיק: שמא יש בזה רמז לדורנו אשר כמה וכמה זקנים עניים כשהם חולים נבצר מהם לרכוש תרופות נחוצות, שהממשלה לא כללה אותן ב"סל התרופות" של קופת חולים, ומחמת קיצוצים מרושעים בקצבת "בטוח לאומי", סובלים החולים ואין ביכולתם להשיג התרופות. ע"כ). ר' חמא אומר עד שתכלה מלכות הזלה מישראל (פירש רש"י, "אפילו שלטונות קלה ודלה". הערת המעתיק: שמא יש בזה רמז לתלותינו בנשיאי ארצות הברית, הכובלים את ידינו מלפעול נגד הטרור. ע"כ), עם ממושך וממורט. אמר זעירי, עד שיכלו גסי הרוח מישראל. ר' אלעזר בן רשב"י אומר עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל (במסכת שבת דף קלט. הגירסא "שופטים ושוטרים רעים"). אמר ר' יוחנן אם ראית דוד שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו. ואמר ר' יוחנן, אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב (ואמר הגר"א בביאורו לתיקוני זהר, בנדפס דף 2511: "וודאי אופן השני"). וסוף דבר (דף צח ע"ב) התחננו שלשה אמוראים (עולא, רבה, ר' יוחנן) "ייתי ולא אחמיניה" (כלומר, יבוא והלואי לא אהיה נוכח לראות אותו).
דברי מהר"ל
ודאי כי הדבר מפתיע. אם רצונו של הקב"ה להיטיב אתנו, משום מה לו להכביד עול עלינו ולהרבות לפני זה בקושי צרותינו? מגדולי המעמיקים בהגות ישראל היה מהר"ל, ואף הוא הרחיב ביאור בסוגיא זו.
היסוד שעליו מעמיד מהר"ל לכל ענין הגאולה הוא כי "ההעדר קודם אל ההויה". "כי מלכות ישראל הקדושה שיש לה מדריגה אלוהית פנימית היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה וכו'.וכן תמצא שהפרי כאשר הוא בלתי נשלם הוא בתוך הקליפה" ("גבורות השם", פרק יח). וממשיך מהר"ל:
"הארכנו בזה מאד כי הוא דבר גדול מאד, להבין הסיבה למה נתגדל משה רבנו בבית פרעה".
זאת אומרת צריכים לבער מהעולם את המשטר הישן, להוכיח כל אפסותו. רק אח"כ אפשר לגשת לבנין חדש, לחיובי יותר. וככל שהירידה קיצונית ותלולה יותר, כך השיפור והעלייה בולטים יותר.
"שקודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שיהיה הויה חדשה כמו עולם חדש. שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר, ועתה ירום קרנם עד שמי שמים" ("נצח ישראל", פרק ל"ה, עיי"ש שמבאר רוב מאמרי חז"ל שהובאו לעיל).
ועוד אומר:
"כי המשיח יהיה משלים כל העולם וכו'. ואם הדור כולו חייב והם בעלי העדר והפסד, וההעדר הוא קודם ההויה וכו'. כי הדור אשר יבוא בו המשיח הוא דור שפל יותר מכל הדורות" ("נצח ישראל", פרק לט, עמ' קסז).
ובספרו "חידושי אגדות" (ח"ג עמ' רו-רח) מבאר המאמרים, ומתחיל בלשון זו:
"שקודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שתהיה הויה חדשה ויהיה כמו עולם חדש. שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר, ועתה ירום קרנם וינשאו עד שמי שמים" עכ"ל.
ובכן לא רק שאין בצרות הנוכחיות שום אכזבה והפתעה לשוקדים בנאמנות על דברי חז"ל, אלא שהצרות עצמן הן משמשות מקור עידוד, כי הנה בקרוב מאד ה' בא לגאול את עמו מכל צורריו. למה הדבר דומה? לאשה המתקרבת ללדת, ככל שהצירים מתחזקים בעוצמתם, וככל שההפסקות שבין צירי לידה הן קצרות יותר, כך מתחזקת רוחה ושמחתה לקראת הישועה הקרובה.
דעת רמח"ל והגר"א
גם רמח"ל כתב: "כך היא המדה ודאי, שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם וכענין שאמרו 'גל דעביד רחמנא, לטב עביד' (ברכות ס ע"ב) וכו' כי יודיע דרכיו הקב"ה לעתיד לעיני כל ישראל, איך אפילו התוכחות והיסורין לא היו אלא הזמנות לטובה, והכנה ממש לברכה" ("דעת תבונות", פסקא נד).
ועוד כתב: "אמנם הודיענו, שבזמן תקף עקבות משיחא לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני אדם צועקים ואינם נענים, וכל שאר הדברים שאמרו רז"ל 'בעקבות משיחא חוצפא יסגא' (סוטה מט:). כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת לכך, וכדי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אח"כ בגילוי יחודו ית'" (שם, פסקא קע, עמ' קצג).
וגם הגר"א כתב על סמל הגמרא (חגיגה יד ע"א): "דכל דוחקין דעבדין לישראל בגלותא מקרב פורקנא וכו' ולכן כל הקללות הן לטובתן לקרב הגאולה. 'ירהבו הנער בזקן', שאז ודאי אתי משיחא דבעקבות משיחא חוצפא יסגא. והענין של החוצפא ההיא כי מעמידין דיין ופרנס שאינו הגון. אבל 'זקנים יעמדו מפני נערים'. מי הכריחן לכך? אלא שגברה החנופה והוא אף בזקנים, ובכולם, גם בגדולי הדור. ואמרו (סוטה מא ע"ב) בשעה שהחניפו לאגריפס המלך נתחייבו וכו' כליה" (ביאור הגר"א למגילת אסתר, ע"ד הרמז, פרק א, פסוק ה)
ושם (אסתר א' פסוק א') כתב: "כי בכל בריה שבעולם הקליפה קדמה לפרי, כמו יעקב ועשו, ועשו יצא הראשון וכו'. וידו (של יעקב) אוחזת בעקב עשו, כי אף בעוה"ז יטול יעקב (שררה רק) בסופו והוא לימות המשיח, ולכן נקרא 'בעקבות משיחא' עכ"ל. וחזר על זה בביאורו לספרא דצניעותא "עקבות דמשיחא שאז קליפה קדמה לפרי והוא סוד ערלה שעל פום אמה, יתגברו הקליפות" (פ"א ד"ה וכאן נשלמו המלכים, דף 12).
דעת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
נאמן לתורתם של הראשונים, כתב הראי"ה קוק זצ"ל: "וכל הרעות שלנו, הם מתדמים לרעות, אינם נראים (רעות) כי אם לפי קוצר הקפתינו את הידיעה האמתית. אבל באמת הכל הם טובות גמורות, תתגלינה לעתיד בכל הדרם וכו' לפי הדיעה הנכונה התוריית, שכל אשר חפץ ה' עשה, אנו יודעים שכל הרעות הם מיועדים ממש לטוב" ("עין איה", ברכות, פ"ז פסקא לו, דף 221 והוסיף בזה שם בפסקא ב, דף 201 "וימצא שגם המעשים הטפלים" וכו').
וכתב עוד: "כי הסובר שיש בבריאה חסרון מוחלט, כבר הוא רחוק מהשגת דרכי ה' ית' העליונים, איך שפעלו (ו' מנוקדת חולם) תמים הוא. ואין לך רעה בעולם שהוכנה כי אם שיצא ממנו תכלית טובה. וציור הרעה אינו מושקף כי אם ע"פ השקפה קצרה פרטית, אבל בכללות הזמן והמציאות הכל מצטרף לטובה". ("עין איה" על מסכת פאה, פ"א פסקא ב', כרך על ברכות ח"ב עמ' 400).
בענין תכונת דורו של משיח האריך הרב בספר "אורות". ע"פ "מחשב" מצאנו שם שבעים וארבעה אזכורים על משיח ודורו (ובכלל ספריו, פרט ל"שמונה קבצים", מצאנו כחמש מאות אזכורים). בעז"ה נקוה לבאר קצת מהנושא זה ע"פ מרן הראי"ה במאמר נפרד. ושם ("אורות", עמ' ל"א) מלמדנו הרב: "הכל כלול, הכל פועל, לא יחסרו גם כל כחות השוללים, שגם הם מצטרפים להוציא כלי למעשהו כמו הכחות החיוביים". עכ"ל. נ"ל כי הרב מרמז כאן לדברי "מצודות" על משלי (טז, ד). כלומר מהרעות עצמן יצמחו לנו תועליות גדולות. אבל אין בכך להמנע ממצוות ההשתדלות, להלחם נגד הרע בכל יכולתנו. עולם המעשה איננו עולם המחשבה.
לא פחות מעשר פעמים קורא הרב לתקופתנו "אתחלתא דגאולה". הרי הם ב"אגרות" (ח"א עמ' עד; ח"ב עמ' קעו; ח"ג עמ' קנה, קסט, קצט, רכו; ח"ד עמ' סב, קכט) "גנזי הראי"ה, עמ' 744 "ברכה ועידוד לישוב א"י על טהרת הקודש"; "מאורות הראי"ה" (חנוכה, עמ' רנג). וב"מאמרי הראי"ה" (ח"א עמ' 153).
זיהוי מפורש על תקופתנו כתקופת משיח, כתב הרב בשנת תרנ"ח (1898) במאמר על חידוש הסנהדרין. "ומשיחא נקרא ג"כ מעת שישובו ישראל לבצרון (הערה: ביטוי ע"פ זכריה ט, יב) שהוא שורש ביאת המשיח. אע"פ שלא תהיה עדיין הגאולה בשלימותה, הכל הולך אחר העיקר, שהוא דורו של משיח שהוא חותם מעלתן וגדולתן של ישראל" (מאמר מובא ב"אוצרות הראי"ה", מהד' שנת תשס"ב, ח"ב עמ' 236. והאריך בזה הרב ב"עין איה", פ"ט פסקא רפט, דף 372 בנדפס, ומקורו ב"קול התור" המיוחס לגר"א).
אם נעיין בלשונו בשנת תרע"ח (1918) נשמח לקראת דבריו: "כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה (סנהדרין צח ע"א) להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו. ועיני כל חודר ברוח דעת היו תמיד נשואות כי יד ה' הנוהגת כל מסיבות (דורים) (דורות) תפליא פלאותיה להביא את ההתחלה הזאת למעלה יותר רוממה. והפלא הזה קם ויתא (תרגום: ובא) בימינו לעינינו, לא ע"י מעשה אדם ותחבולותיו, כי אם ע"י נפלאות תמים דעים, 'בעל מלחמות ומצמיח ישועות'. ודאי קול דודי דופק (הערת רצי"ה: עיין שיר השירים ה, ב. וספר הכוזרי, ח"ב פסקא כד). ואור ה' אחד, המנהל בחכמתו חסדו וגבורתו את גלגלי התולדה (תרגום: ההיסטוריה), כשם שהוא מנהל את הליכות כל צבאות עולמים וכל סדרי היקום כולו" ("אגרות" ח"ג עמ' קנה).
ואמנם יש מקומות שם הרב מסתייג ומכנה למצבנו (באדר, שנת תרצ"ה): "אתחלתא כל שהיא לאתחלתא דאתחלתא לגאולה" ("מאמרי הראי"ה", ח"א עמ' 153). אבל הבדלי ביטוי אינם משנים את עצם הענין, שאנו כעת בשלב של יציאה מהגלות. ולכן, גם כאשר הרב ראה בדורו ירידות רוחניות קשות, הוא לא נרתע מקביעתו הנ"ל. וכך כתב על המורדים בתורה שבדורו:
"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שבהתחלת תחית האומה תתעורר לבוא. השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה. ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבוא סער ויהפך מהפכה וכו' וכו'. וזאת הנטיה כשתוולד, תדרך בזעם ותחולל סופות. והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם" ("אורות", עמ' פד). (והרצי"ה ציין מקור לדברים אלו בספרי, פרשת האזינו, פסוק "שמנת עבית כשית").
הרב אברהם קוק כתב מאמר מלא חן בשם "להוסיף אומץ" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 72-73) בו ממשל משל על כורים באדמה למצוא מעיין מים. ובתחילת מלאכת החפירה מוצאים שפורץ שטף מים דלוחים, מעורבים ברפש וחול. חלק של המתייאשים פורשים ממלאכת החפירה בטענה "כל יגיעתנו לריק, ומה בצע בעמלנו?" ולעומתם, באו המתחזקים במלאכתם, המעוררים את הנרפים ומעודדים אותם: "מדוע אינכם שמים על לב כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, אשר שם המים הצחים משיבי נפש זורמים, בשביל כך הננו רואים כעת עדיין המים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר, בכחות כבירים יותר, נחדש את מפעלנו הגדול" וכו' וכו'.
וכאשר בא הרב במאמר ההוא לפרט את הנמשל לענין הליקויים הרוחניים שאנו מוצאים בדרכנו הלאומי, הוא מנמק: "לא נכחיש את החוש, לא נאמר שכל מי הבאר אשר חפרנו מים צלולים הם גם כעת. אבל בשום אופן לא יקשיב ישראל לקול מייאשיו, לקול מהירי לב, הבאים כעת להחליש ידים רפות, במקום שחובת קודש קדשים הוא לחזקן. אם הזרם התחתיתי של העבודה הבנינית אשר לארץ ישראל, עדיין לא כולם מראה טהור להם, מה היא התשובה אשר אנחנו חייבים להשיב על השאלה הזאת? רק אחת היא אמרתנו עליה: התחזקו הכורים, הוסיפו להעמיק. כל החיל אשר נגע ה' בלבו, כל אשר לא קרב עדיין אל מלאכת הקודש של בנין הארץ ותחיית האומה וראשית מצעדי גאולתה, ירוץ כגיבור אורח, ויבוא אלינו לעמוד כל אחד במקצועו וכשרונו בשורת העובדים וכו' וכו'. ובת קול עתידה להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת "כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו" (מדרש ויק"ר כז, ב). נוסיף להעמיק את באר התחיה ברוח ובחומר" וכו' וכו'.
(והרב מסיים דברים בענין הרחבת ההתנחלויות, והרחבת חיי תורה) "נעסוק במרץ מלא חיים, בגבורת נשמה, בהקמת השוממות, בהרחבת הגבולים, בבנין הערים והכפרים, ויחד עם זה נתאמץ להרבות אור תורה בארץ חיינו להגדילה ולהאדירה וכו'. והתנועה הלאומית כולה תצא על ידינו מידי עבי טיט של המעטפה החילונית שלה" (מאמר זה שנכתב בשנת תרצ"ב, הובא ב"מאמרי הראי"ה", עמ' 72-73).
פשוט הדבר שהרב קוק לא היה נאיבי. הוא היה פקח וידע מה שלפניו. אלא בניגוד לכמה מהחוג החרדי הרוצים תוצאות מבריקות ומהר, הרב היה מתון ומחושב וידע כי כל פעולה גדולה באה אחרי ההכנות הדרושות. ועל התופעות השליליות אשר אח"כ ועל ידיהן באה האורה, הרי כתב הרב בעשרות מקומות (עיין רשימה "אוצרות הראי"ה", מהד' תשס"ב, חלק חמישי, עמ' 70, ערך "כפירה"). דוקא הרב, שהיה תלמיד חכם עצום, הכיר כל מקורות שהובאו בחז"ל בנידון זה, ולכן הוא דוקא התעודד ממה שראה דבריהם מתקיימים. יש בזה מעין תגובת רבי עקיבא כאשר ראה שועל יוצא מבית קודש הקדשים (מכות כד ע"ב). וגם מה שהוגד מראש בזוהר (ח"ג דף קכה ע"ב) בענין נשמות פגומות שהם מסיטרא דערב רב, והם הם שופטים ומנהיגים השליטים על ישראל ומוליכים לישראל שולל, הזכיר הרב מושג זה ב"אורות הקודש" (ח"ג דף לד). וזוהי רוח הקודש של מחבר הזוהר, שמאורעות דורנו מוכיחים שרוח ה' כוננה בו. והא כיצד יבוא מי שאיננו מבין במקורות ויכחיש את תכניתו של הקב"ה?
סיכום
החושך הנורא המכסה לארץ בימים הללו לא צריך לייאש אותנו. כאשר הקב"ה רצה להמתיק את המים המרים, הוא ציוה למשה להטיל שם עץ הרדופני כי ה' ממתיק המר ע"י מר (תנחומא, בשלח, פסקא כד). וכאשר חזקיה היה חולה, אמר ישעיה למרוח שם דבש תאנים, שהוא בדרך כלל מזיק לשחין (שם). אלא כך דרכו של הקב"ה.
דברי הרב דלהלן הם מאירי עיניים שנכתבו בשנת תרצ"ד (גם אחרי רשעות של ריב אחים במשפט סטבסקי): "כל דבר שכח האלוהי העליון מופיע בו יותר, הרי הוא צריך הסתרה יותר גדולה, כדי שהמצב יביא שיוכלו עיני האדם להיות נהנים מזיו האורה ולא יכהו העיניים מרוב ההשפעה האורית. אחת מההופעות שהאורה העליונה השמיימית מופיעה בהן על הארץ קשורה באורו של משיח, שהוא אור הגאולה. מראשית צמיחתה של אורה זו היא היתה לוטה מאפלים עד בלי להכיר איזה אור מתנוצץ ממנה. (ומביא הרב זצ"ל דוגמא ממשיחיותו של המלך כורש, המלך שהחמיץ, עיין ראש השנה ג ע"ב, ד ע"א בענין כלבתא) וכו'. ובימינו אלה אין שום ספק שעוד הפעם אורו של משיח, אור של גאולה בבחינת תעלומה מופיע ומתנוצץ לפנינו, ומרוב הזוהר המעולף בעיקרו בעובי החושך, עד כדי הסתרה נוראה, שהיא הולכת ונמשכת מאז אשר דיבר ה' אל (משה) הרועה הנאמן (בהר סיני, שמות יט, ט) ללמד לדורות, כי העב הענן המסתיר את האור העליון הרי הוא הוא הענן המכין את ההתגלות של אורו. וכל הקשורים בקדושת ישראל, וקדושתה של תורה, שהיא לעד (ע' מנוקדת פתח) ולעולם מקור הגאולה, יבינו וידעו כי מעב הענן המסתיר את האור האלוהי, תצא אורה אשר תופיע על הנשמות כולן, על כל ישראל, ומהם על כל העמים". (ומאריך שם,ומסיים דבריו:) "ומאופל וממסתור, 'עיני עוורים תראינה' (ישעיה כט, יח) באור החדש אשר יופיע על ציון ועל מקראיה" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 170-171).
נכון שהיו בעיות רוחניות והסתבכויות שונות שהחמירו יותר ויותר בדורו של הראי"ה, מני אז בואו ארצה בשנת תרס"ד ועד סוף ימיו בשנת תרצ"ה. אבל הרי נשאר נאמן להדרכתו כי אנו בשלבי גאולה. כי הגיע לדעתו זאת לא מפני שיפוט אישי והערכת מצב לפי ראות עיניו. אלא אמר את דברו ע"פ הנחיות חז"ל שהגידו לנו מראש כי כך היא דרך הגאולה, ולא יכול להיות אחרת! ולפני סוף הלילה בא חושך כבד המעיק ביותר. ואח"כ בא תור האורה. והרי הוכחנו זאת על פי כמה מאמרי חז"ל, ודברי מהר"ל, רמח"ל, גר"א והרב קוק, כדלעיל.
היסוד שעליו מעמיד מהר"ל לכל ענין הגאולה הוא כי "ההעדר קודם אל ההויה". "כי מלכות ישראל הקדושה שיש לה מדריגה אלוהית פנימית היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה וכו'.וכן תמצא שהפרי כאשר הוא בלתי נשלם הוא בתוך הקליפה" ("גבורות השם", פרק יח). וממשיך מהר"ל:
"הארכנו בזה מאד כי הוא דבר גדול מאד, להבין הסיבה למה נתגדל משה רבנו בבית פרעה".
זאת אומרת צריכים לבער מהעולם את המשטר הישן, להוכיח כל אפסותו. רק אח"כ אפשר לגשת לבנין חדש, לחיובי יותר. וככל שהירידה קיצונית ותלולה יותר, כך השיפור והעלייה בולטים יותר.
"שקודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שיהיה הויה חדשה כמו עולם חדש. שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר, ועתה ירום קרנם עד שמי שמים" ("נצח ישראל", פרק ל"ה, עיי"ש שמבאר רוב מאמרי חז"ל שהובאו לעיל).
ועוד אומר:
"כי המשיח יהיה משלים כל העולם וכו'. ואם הדור כולו חייב והם בעלי העדר והפסד, וההעדר הוא קודם ההויה וכו'. כי הדור אשר יבוא בו המשיח הוא דור שפל יותר מכל הדורות" ("נצח ישראל", פרק לט, עמ' קסז).
ובספרו "חידושי אגדות" (ח"ג עמ' רו-רח) מבאר המאמרים, ומתחיל בלשון זו:
"שקודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שתהיה הויה חדשה ויהיה כמו עולם חדש. שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר, ועתה ירום קרנם וינשאו עד שמי שמים" עכ"ל.
ובכן לא רק שאין בצרות הנוכחיות שום אכזבה והפתעה לשוקדים בנאמנות על דברי חז"ל, אלא שהצרות עצמן הן משמשות מקור עידוד, כי הנה בקרוב מאד ה' בא לגאול את עמו מכל צורריו. למה הדבר דומה? לאשה המתקרבת ללדת, ככל שהצירים מתחזקים בעוצמתם, וככל שההפסקות שבין צירי לידה הן קצרות יותר, כך מתחזקת רוחה ושמחתה לקראת הישועה הקרובה.
דעת רמח"ל והגר"א
גם רמח"ל כתב: "כך היא המדה ודאי, שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם וכענין שאמרו 'גל דעביד רחמנא, לטב עביד' (ברכות ס ע"ב) וכו' כי יודיע דרכיו הקב"ה לעתיד לעיני כל ישראל, איך אפילו התוכחות והיסורין לא היו אלא הזמנות לטובה, והכנה ממש לברכה" ("דעת תבונות", פסקא נד).
ועוד כתב: "אמנם הודיענו, שבזמן תקף עקבות משיחא לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני אדם צועקים ואינם נענים, וכל שאר הדברים שאמרו רז"ל 'בעקבות משיחא חוצפא יסגא' (סוטה מט:). כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת לכך, וכדי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אח"כ בגילוי יחודו ית'" (שם, פסקא קע, עמ' קצג).
וגם הגר"א כתב על סמל הגמרא (חגיגה יד ע"א): "דכל דוחקין דעבדין לישראל בגלותא מקרב פורקנא וכו' ולכן כל הקללות הן לטובתן לקרב הגאולה. 'ירהבו הנער בזקן', שאז ודאי אתי משיחא דבעקבות משיחא חוצפא יסגא. והענין של החוצפא ההיא כי מעמידין דיין ופרנס שאינו הגון. אבל 'זקנים יעמדו מפני נערים'. מי הכריחן לכך? אלא שגברה החנופה והוא אף בזקנים, ובכולם, גם בגדולי הדור. ואמרו (סוטה מא ע"ב) בשעה שהחניפו לאגריפס המלך נתחייבו וכו' כליה" (ביאור הגר"א למגילת אסתר, ע"ד הרמז, פרק א, פסוק ה)
ושם (אסתר א' פסוק א') כתב: "כי בכל בריה שבעולם הקליפה קדמה לפרי, כמו יעקב ועשו, ועשו יצא הראשון וכו'. וידו (של יעקב) אוחזת בעקב עשו, כי אף בעוה"ז יטול יעקב (שררה רק) בסופו והוא לימות המשיח, ולכן נקרא 'בעקבות משיחא' עכ"ל. וחזר על זה בביאורו לספרא דצניעותא "עקבות דמשיחא שאז קליפה קדמה לפרי והוא סוד ערלה שעל פום אמה, יתגברו הקליפות" (פ"א ד"ה וכאן נשלמו המלכים, דף 12).
דעת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
נאמן לתורתם של הראשונים, כתב הראי"ה קוק זצ"ל: "וכל הרעות שלנו, הם מתדמים לרעות, אינם נראים (רעות) כי אם לפי קוצר הקפתינו את הידיעה האמתית. אבל באמת הכל הם טובות גמורות, תתגלינה לעתיד בכל הדרם וכו' לפי הדיעה הנכונה התוריית, שכל אשר חפץ ה' עשה, אנו יודעים שכל הרעות הם מיועדים ממש לטוב" ("עין איה", ברכות, פ"ז פסקא לו, דף 221 והוסיף בזה שם בפסקא ב, דף 201 "וימצא שגם המעשים הטפלים" וכו').
וכתב עוד: "כי הסובר שיש בבריאה חסרון מוחלט, כבר הוא רחוק מהשגת דרכי ה' ית' העליונים, איך שפעלו (ו' מנוקדת חולם) תמים הוא. ואין לך רעה בעולם שהוכנה כי אם שיצא ממנו תכלית טובה. וציור הרעה אינו מושקף כי אם ע"פ השקפה קצרה פרטית, אבל בכללות הזמן והמציאות הכל מצטרף לטובה". ("עין איה" על מסכת פאה, פ"א פסקא ב', כרך על ברכות ח"ב עמ' 400).
בענין תכונת דורו של משיח האריך הרב בספר "אורות". ע"פ "מחשב" מצאנו שם שבעים וארבעה אזכורים על משיח ודורו (ובכלל ספריו, פרט ל"שמונה קבצים", מצאנו כחמש מאות אזכורים). בעז"ה נקוה לבאר קצת מהנושא זה ע"פ מרן הראי"ה במאמר נפרד. ושם ("אורות", עמ' ל"א) מלמדנו הרב: "הכל כלול, הכל פועל, לא יחסרו גם כל כחות השוללים, שגם הם מצטרפים להוציא כלי למעשהו כמו הכחות החיוביים". עכ"ל. נ"ל כי הרב מרמז כאן לדברי "מצודות" על משלי (טז, ד). כלומר מהרעות עצמן יצמחו לנו תועליות גדולות. אבל אין בכך להמנע ממצוות ההשתדלות, להלחם נגד הרע בכל יכולתנו. עולם המעשה איננו עולם המחשבה.
לא פחות מעשר פעמים קורא הרב לתקופתנו "אתחלתא דגאולה". הרי הם ב"אגרות" (ח"א עמ' עד; ח"ב עמ' קעו; ח"ג עמ' קנה, קסט, קצט, רכו; ח"ד עמ' סב, קכט) "גנזי הראי"ה, עמ' 744 "ברכה ועידוד לישוב א"י על טהרת הקודש"; "מאורות הראי"ה" (חנוכה, עמ' רנג). וב"מאמרי הראי"ה" (ח"א עמ' 153).
זיהוי מפורש על תקופתנו כתקופת משיח, כתב הרב בשנת תרנ"ח (1898) במאמר על חידוש הסנהדרין. "ומשיחא נקרא ג"כ מעת שישובו ישראל לבצרון (הערה: ביטוי ע"פ זכריה ט, יב) שהוא שורש ביאת המשיח. אע"פ שלא תהיה עדיין הגאולה בשלימותה, הכל הולך אחר העיקר, שהוא דורו של משיח שהוא חותם מעלתן וגדולתן של ישראל" (מאמר מובא ב"אוצרות הראי"ה", מהד' שנת תשס"ב, ח"ב עמ' 236. והאריך בזה הרב ב"עין איה", פ"ט פסקא רפט, דף 372 בנדפס, ומקורו ב"קול התור" המיוחס לגר"א).
אם נעיין בלשונו בשנת תרע"ח (1918) נשמח לקראת דבריו: "כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה (סנהדרין צח ע"א) להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו. ועיני כל חודר ברוח דעת היו תמיד נשואות כי יד ה' הנוהגת כל מסיבות (דורים) (דורות) תפליא פלאותיה להביא את ההתחלה הזאת למעלה יותר רוממה. והפלא הזה קם ויתא (תרגום: ובא) בימינו לעינינו, לא ע"י מעשה אדם ותחבולותיו, כי אם ע"י נפלאות תמים דעים, 'בעל מלחמות ומצמיח ישועות'. ודאי קול דודי דופק (הערת רצי"ה: עיין שיר השירים ה, ב. וספר הכוזרי, ח"ב פסקא כד). ואור ה' אחד, המנהל בחכמתו חסדו וגבורתו את גלגלי התולדה (תרגום: ההיסטוריה), כשם שהוא מנהל את הליכות כל צבאות עולמים וכל סדרי היקום כולו" ("אגרות" ח"ג עמ' קנה).
ואמנם יש מקומות שם הרב מסתייג ומכנה למצבנו (באדר, שנת תרצ"ה): "אתחלתא כל שהיא לאתחלתא דאתחלתא לגאולה" ("מאמרי הראי"ה", ח"א עמ' 153). אבל הבדלי ביטוי אינם משנים את עצם הענין, שאנו כעת בשלב של יציאה מהגלות. ולכן, גם כאשר הרב ראה בדורו ירידות רוחניות קשות, הוא לא נרתע מקביעתו הנ"ל. וכך כתב על המורדים בתורה שבדורו:
"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שבהתחלת תחית האומה תתעורר לבוא. השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה. ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבוא סער ויהפך מהפכה וכו' וכו'. וזאת הנטיה כשתוולד, תדרך בזעם ותחולל סופות. והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם" ("אורות", עמ' פד). (והרצי"ה ציין מקור לדברים אלו בספרי, פרשת האזינו, פסוק "שמנת עבית כשית").
הרב אברהם קוק כתב מאמר מלא חן בשם "להוסיף אומץ" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 72-73) בו ממשל משל על כורים באדמה למצוא מעיין מים. ובתחילת מלאכת החפירה מוצאים שפורץ שטף מים דלוחים, מעורבים ברפש וחול. חלק של המתייאשים פורשים ממלאכת החפירה בטענה "כל יגיעתנו לריק, ומה בצע בעמלנו?" ולעומתם, באו המתחזקים במלאכתם, המעוררים את הנרפים ומעודדים אותם: "מדוע אינכם שמים על לב כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, אשר שם המים הצחים משיבי נפש זורמים, בשביל כך הננו רואים כעת עדיין המים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר, בכחות כבירים יותר, נחדש את מפעלנו הגדול" וכו' וכו'.
וכאשר בא הרב במאמר ההוא לפרט את הנמשל לענין הליקויים הרוחניים שאנו מוצאים בדרכנו הלאומי, הוא מנמק: "לא נכחיש את החוש, לא נאמר שכל מי הבאר אשר חפרנו מים צלולים הם גם כעת. אבל בשום אופן לא יקשיב ישראל לקול מייאשיו, לקול מהירי לב, הבאים כעת להחליש ידים רפות, במקום שחובת קודש קדשים הוא לחזקן. אם הזרם התחתיתי של העבודה הבנינית אשר לארץ ישראל, עדיין לא כולם מראה טהור להם, מה היא התשובה אשר אנחנו חייבים להשיב על השאלה הזאת? רק אחת היא אמרתנו עליה: התחזקו הכורים, הוסיפו להעמיק. כל החיל אשר נגע ה' בלבו, כל אשר לא קרב עדיין אל מלאכת הקודש של בנין הארץ ותחיית האומה וראשית מצעדי גאולתה, ירוץ כגיבור אורח, ויבוא אלינו לעמוד כל אחד במקצועו וכשרונו בשורת העובדים וכו' וכו'. ובת קול עתידה להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת "כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו" (מדרש ויק"ר כז, ב). נוסיף להעמיק את באר התחיה ברוח ובחומר" וכו' וכו'.
(והרב מסיים דברים בענין הרחבת ההתנחלויות, והרחבת חיי תורה) "נעסוק במרץ מלא חיים, בגבורת נשמה, בהקמת השוממות, בהרחבת הגבולים, בבנין הערים והכפרים, ויחד עם זה נתאמץ להרבות אור תורה בארץ חיינו להגדילה ולהאדירה וכו'. והתנועה הלאומית כולה תצא על ידינו מידי עבי טיט של המעטפה החילונית שלה" (מאמר זה שנכתב בשנת תרצ"ב, הובא ב"מאמרי הראי"ה", עמ' 72-73).
פשוט הדבר שהרב קוק לא היה נאיבי. הוא היה פקח וידע מה שלפניו. אלא בניגוד לכמה מהחוג החרדי הרוצים תוצאות מבריקות ומהר, הרב היה מתון ומחושב וידע כי כל פעולה גדולה באה אחרי ההכנות הדרושות. ועל התופעות השליליות אשר אח"כ ועל ידיהן באה האורה, הרי כתב הרב בעשרות מקומות (עיין רשימה "אוצרות הראי"ה", מהד' תשס"ב, חלק חמישי, עמ' 70, ערך "כפירה"). דוקא הרב, שהיה תלמיד חכם עצום, הכיר כל מקורות שהובאו בחז"ל בנידון זה, ולכן הוא דוקא התעודד ממה שראה דבריהם מתקיימים. יש בזה מעין תגובת רבי עקיבא כאשר ראה שועל יוצא מבית קודש הקדשים (מכות כד ע"ב). וגם מה שהוגד מראש בזוהר (ח"ג דף קכה ע"ב) בענין נשמות פגומות שהם מסיטרא דערב רב, והם הם שופטים ומנהיגים השליטים על ישראל ומוליכים לישראל שולל, הזכיר הרב מושג זה ב"אורות הקודש" (ח"ג דף לד). וזוהי רוח הקודש של מחבר הזוהר, שמאורעות דורנו מוכיחים שרוח ה' כוננה בו. והא כיצד יבוא מי שאיננו מבין במקורות ויכחיש את תכניתו של הקב"ה?
סיכום
החושך הנורא המכסה לארץ בימים הללו לא צריך לייאש אותנו. כאשר הקב"ה רצה להמתיק את המים המרים, הוא ציוה למשה להטיל שם עץ הרדופני כי ה' ממתיק המר ע"י מר (תנחומא, בשלח, פסקא כד). וכאשר חזקיה היה חולה, אמר ישעיה למרוח שם דבש תאנים, שהוא בדרך כלל מזיק לשחין (שם). אלא כך דרכו של הקב"ה.
דברי הרב דלהלן הם מאירי עיניים שנכתבו בשנת תרצ"ד (גם אחרי רשעות של ריב אחים במשפט סטבסקי): "כל דבר שכח האלוהי העליון מופיע בו יותר, הרי הוא צריך הסתרה יותר גדולה, כדי שהמצב יביא שיוכלו עיני האדם להיות נהנים מזיו האורה ולא יכהו העיניים מרוב ההשפעה האורית. אחת מההופעות שהאורה העליונה השמיימית מופיעה בהן על הארץ קשורה באורו של משיח, שהוא אור הגאולה. מראשית צמיחתה של אורה זו היא היתה לוטה מאפלים עד בלי להכיר איזה אור מתנוצץ ממנה. (ומביא הרב זצ"ל דוגמא ממשיחיותו של המלך כורש, המלך שהחמיץ, עיין ראש השנה ג ע"ב, ד ע"א בענין כלבתא) וכו'. ובימינו אלה אין שום ספק שעוד הפעם אורו של משיח, אור של גאולה בבחינת תעלומה מופיע ומתנוצץ לפנינו, ומרוב הזוהר המעולף בעיקרו בעובי החושך, עד כדי הסתרה נוראה, שהיא הולכת ונמשכת מאז אשר דיבר ה' אל (משה) הרועה הנאמן (בהר סיני, שמות יט, ט) ללמד לדורות, כי העב הענן המסתיר את האור העליון הרי הוא הוא הענן המכין את ההתגלות של אורו. וכל הקשורים בקדושת ישראל, וקדושתה של תורה, שהיא לעד (ע' מנוקדת פתח) ולעולם מקור הגאולה, יבינו וידעו כי מעב הענן המסתיר את האור האלוהי, תצא אורה אשר תופיע על הנשמות כולן, על כל ישראל, ומהם על כל העמים". (ומאריך שם,ומסיים דבריו:) "ומאופל וממסתור, 'עיני עוורים תראינה' (ישעיה כט, יח) באור החדש אשר יופיע על ציון ועל מקראיה" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 170-171).
נכון שהיו בעיות רוחניות והסתבכויות שונות שהחמירו יותר ויותר בדורו של הראי"ה, מני אז בואו ארצה בשנת תרס"ד ועד סוף ימיו בשנת תרצ"ה. אבל הרי נשאר נאמן להדרכתו כי אנו בשלבי גאולה. כי הגיע לדעתו זאת לא מפני שיפוט אישי והערכת מצב לפי ראות עיניו. אלא אמר את דברו ע"פ הנחיות חז"ל שהגידו לנו מראש כי כך היא דרך הגאולה, ולא יכול להיות אחרת! ולפני סוף הלילה בא חושך כבד המעיק ביותר. ואח"כ בא תור האורה. והרי הוכחנו זאת על פי כמה מאמרי חז"ל, ודברי מהר"ל, רמח"ל, גר"א והרב קוק, כדלעיל.
