I made aliyah for the UMPTEENTH TIME.
BARUCH HASHEM.
A few things I am going to have to adjust to:
1] No more mechitzos on buses.
2] The chazan doesn't start at brachos [WHY NOT??]
3] No more ברוך ה' לעולם אמן ואמן at maariv.
4] No more delightful gentlemen who go from subway car to subway car and say "Ladies and gentleman if I could just have your attention for a moment. I am descended from Ham. Since the flood things have been ROUGH for us. Africa was hot and disease ridden. Slavery was a killer. Literally. [Now I skip a few thousand years...]. Then coming to America as a slave. Then we were freed like the Hebrews! Thank the LOOOOORRRDD. A-MEN! But, man, I been down on my luck. Lost my job. Wife divorced me. Gotta pay child support. To make things worse - I was stabbed in my eye so I don't see so good [the last guy who made the "subway appeal" actually said that]. Please open your hearts and wallets and have a nice day. G-d bless.".
Many more differences, but most important....
BREATHING THE HOLY AIR IN HASHEM'S MOST BELOVED LAND!!
הַדִּמְיוֹן שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא צָלוּל וּבָרוּר, נָקִי וְטָהוֹר וּמְסֻגָּל לְהוֹפָעַת הָאֱמֶת הָאֱלֹהִית, לְהַלְבָּשַׁת הַחֵפֶץ הַמְרוֹמָם וְהַנִּשְׂגָּב שֶׁל הַמְּגַמָּה הָאִידֵאָלִית אֲשֶׁר בְּעֶלְיוֹנוּת הַקֹּדֶשׁ, מוּכָן לְהַסְבָּרַת נְבוּאָה וְאוֹרוֹתֶיהָ, לְהַבְהָקַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ וּזְהָרָיו. וְהַדִּמְיוֹן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הָעַמִּים עָכוּר הוּא, מְעֹרָב בְּמַחֲשַׁכִּים, בְּצִלְלֵי טֻמְאָה וְזִהוּם, לֹא יוּכַל לְהִתְנַשֵּׂא לִמְרוֹמֵי קֹדֶשׁ וְלֹא יוּכַל לִהְיוֹת בָּסִיס לְשִׁפְעַת הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הַמִּתְעַלָּה מִכָּל שִׁפְלוּת הָעוֹלָמִים וּמְצָרֵיהֶם. מִתּוֹךְ שֶׁהַשֵּׂכֶל וְהַדִּמְיוֹן אֲחוּזִים זֶה בָּזֶה וּפוֹעֲלִים וְנִפְעָלִים זֶה עַל זֶה וְזֶה מִזֶּה, לָכֵן לֹא יוּכַל הַשֵּׂכֶל גַּם שֶׁבְּחוּץ־לָאָרֶץ לִהְיוֹת מֵאִיר בְּאוֹרוֹ שֶׁבְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. "אֲוִירָא דְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים".
הַדִּמְיוֹן שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא צָלוּל וּבָרוּר, נָקִי וְטָהוֹר וּמְסֻגָּל לְהוֹפָעַת הָאֱמֶת הָאֱלֹהִית, לְהַלְבָּשַׁת הַחֵפֶץ הַמְרוֹמָם וְהַנִּשְׂגָּב שֶׁל הַמְּגַמָּה הָאִידֵאָלִית אֲשֶׁר בְּעֶלְיוֹנוּת הַקֹּדֶשׁ, מוּכָן לְהַסְבָּרַת נְבוּאָה וְאוֹרוֹתֶיהָ, לְהַבְהָקַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ וּזְהָרָיו. וְהַדִּמְיוֹן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הָעַמִּים עָכוּר הוּא, מְעֹרָב בְּמַחֲשַׁכִּים, בְּצִלְלֵי טֻמְאָה וְזִהוּם, לֹא יוּכַל לְהִתְנַשֵּׂא לִמְרוֹמֵי קֹדֶשׁ וְלֹא יוּכַל לִהְיוֹת בָּסִיס לְשִׁפְעַת הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הַמִּתְעַלָּה מִכָּל שִׁפְלוּת הָעוֹלָמִים וּמְצָרֵיהֶם.
מקור הדברים
הרב לא מביא מקור לדברים ואף לא מוכיח אותם. דברי הרב הם מה שהרב מרגיש, רואה ומתרשם וקובע זאת כעובדה. הרב כתב מה שהוא חש ורואה. באגרות הראי"ה כותב הרב על מעלתה של ארץ ישראל. שם כותב הרב שכמה שאדם ישבח את ארץ ישראל, וכביכול יגזים בדבריו, לא יצליח לומר אפילו אחד מני רבבה מערכה האמיתי של ארץ ישראל, "ואני יודע ועד בדבר". לא כל אחד יכול לומר כך על עצמו. ההבדל בין לימוד תורה בארץ ללימוד תורה בחוץ לארץ הוא הבדל תהומי. אין הכוונה שבארץ ישראל יש רק השגה גדולה יותר במובן כמותי או עמוקה יותר, אלא יש כאן משהו אחר שונה. בלימוד בארץ ישראל הכל מופיע בבהירות מיוחדת במינה.
היחס בין התורה והנבואה
אם כן, הרב רואה שהדמיון של ארץ ישראל צלול וברור, נקי וטהור. הדמיון הוא הציור. הנבואה מבוססת על כוח הדמיון של האדם. תלמידי חכמים מבררים את התורה בהבנה שכלית, ואילו הנביאים רואים מראות אלקים. יחזקאל רואה מראה מרכבה ומתאר זאת. אף ישעיה רואה את הקדוש ברוך הוא יושב על כסא רם ונישא. בנבואה יש הרבה מדרגות, ואף רוח הקודש שלמטה ממנה שייכת לתחום הדמיון. והנבואה שייכת לארץ ישראל, כפי שאמרו חכמים שכל מי שהתנבא לא התנבא אלא בה או בעבורה. נבואה היא השגה זכה וצלולה, ועל כן היא יכולה להיות רק במקום מתאים לכך.
תורה היא מדרגה גבוהה יותר מהנבואה ואיננה זקוקה לארץ ישראל. על כן היא נלמדת בכל מקום. "חכם עדיף מנביא". התורה היא על-גבולית, מופשטת ועל כן מתאימה לכל מקום במידה שווה. היא איננה זקוקה למסגרת כיון שהיא למעלה מכל גבול. ואילו הנבואה היא כבר הופעה עליונה של קדושה שחודרת אל תוך המציאות. מה שחודר פנימה צריך להיות מוגבל. הנבואה שייכת לאדם המתנבא, שדרכו עובר דבר ה'. היא זקוקה למסגרת מתאימה שתוכל לקלוט אותה. על כן מקומה של הנבואה הוא רק ארץ ישראל, שבה יש אויר צלול וטהור.
יש מעלה לנבואה על פני התורה, שהיא חודרת אל תוך המציאות, מרוממת ומקדשת אותה. על כן אמרו חכמים: "שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה הנבואה: 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה: יביא קרבן ויתכפר". הנבואה לא יכולה לסלוח כיוון שהיא דורשת מציאות של קדושה בפועל. היא איננה יכולה לקבל מציאות של חטא. לא יכולים להיות במקום אחד גם חטא וגם קדושה. המציאות חייבת להיות טהורה ושלמה. לעומת זאת, התורה היא מעל למציאות ויכולה לשנות אותה, להפוך אותה. על כן מציעה התורה פתרונות לחוטא. התורה והנבואה יחד משלימים זה את זה. שתיהן מחוברות זו לזו. הנביאים היו גם גדולי ישראל
אם כן, כפי שאומר הרב, הנבואה מלבישה את הרעיון המרומם והנשגב בלבוש ציורי רוחני. הלבוש מאפשר את החיבור אל המציאות. וכיון שהרעיון בא בלבוש הוא זקוק למקום מתאים כארץ ישראל. זהו הבדל משמעותי בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. הדמיון בחוץ לארץ עכור ומגושם.
מִתּוֹךְ שֶׁהַשֵּׂכֶל וְהַדִּמְיוֹן אֲחוּזִים זֶה בָּזֶה וּפוֹעֲלִים וְנִפְעָלִים זֶה עַל זֶה וְזֶה מִזֶּה, לָכֵן לֹא יוּכַל הַשֵּׂכֶל גַּם שֶׁבְּחוּץ־לָאָרֶץ לִהְיוֹת מֵאִיר בְּאוֹרוֹ שֶׁבְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. "אֲוִירָא דְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים".
אויר ארץ ישראל מחכים
מוסיף כאן הרב נקודה חשובה. כיון שהשכל קשור אל הדמיון והדמיון זקוק לאויר צלול וברור, אז במקום שהדמיון מופיע בשלמותו הוא פועל גם על השכל. נמצא שהשכל בארץ ישראל מאיר באור חדש ששונה מחוץ לארץ. על כן אמרו חכמים: "אוירא דארץ ישראל מחכים". אם כן, לא רק הנבואה שייכת לארץ ישראל אלא גם החכמה. אנו לא אומרים שאין חכמה בחוץ לארץ, אלא שאויר ארץ ישראל מחכים. הגמרא בכתובות אומרת שהוא מחכים פי ארבעה. כשר' ירמיה היה בבבל, לא היה מהמצטיינים בלימוד, ואילו אחר שעלה לארץ ישראל התבטא "הני בבלאי טיפשאי". מכאן מסביר המהרש"א שמי שהיה חלש בבבל התחזק בזכות היותו בארץ ישראל. ומי שהיה חכם בבבל נהיה עוד יותר חכם בארץ ישראל. כלומר, יכולים להיות תלמידי חכמים בחוץ לארץ, אבל העלייה לארץ ישראל מגדילה את החכמה.
רואים את הנשמה
מי שנולד לתוך אווירא דארץ ישראל, לא יודע לחוש את ההבדל. לכן צריך לקרוא וללמוד זאת. יתכן שלא כל מי שעלה מחוץ לארץ יודע ומרגיש את השינויים הללו. צריך להיות אדם בעל כוחות מיוחדים לשם כך. ר' מנחם מנדל מויטובסק, רבו של בעל התניא, היה בראש העלייה הראשונה של החסידים. אילו היה נשאר בחוץ לארץ היה המנהיג של חסידות חב"ד. לאחר שעלה, כתב ר' מנחם מנדל באיגרת לחסידיו, שארץ ישראל היא משהו שונה לגמרי. מה הוא ראה בארץ ישראל? תנאי החיים היו מאוד קשים, לא כמו היום. ההתנכלויות מצד האויבים, מחלות וצרות היו פי כמה וכמה. השליטה על ארץ ישראל הייתה של הגויים. אף על פי כן אומר ר' מנחם מנדל שהאדמה אחרת, השמים אחרים, הכול אחרת. מי שרואה עמוק רואה את הנשמה. יש אנשים שרואים רק את הגוף, אז הם אומרים שההרים בשווייץ ,למשל, יפים הרבה יותר, ושיש עוד מקומות יפים רבים בחוץ לארץ. אבל מי שרואה את הנשמה רואה שההרים בארץ ישראל מלאים תוכן, קדושה, עוצמות פנימיות רוחניות. בחוץ לארץ זה בבחינת "אשה יפה וסרת טעם". יש נשים יפות אבל חסרות תוכן. כך יש ארצות יפות אך ללא חן, ללא פנימיות. הרב כותב שכשהיה עובר בחוץ לארץ בעל כרחו על יד גינות של עבודה זרה היה מרגיש סירחון. היו שם פרחים עם ריח טוב אבל הוא הרגיש סירחון של עבודה זרה. הגמרא מספרת על הקיסר שהגישו לו בשר ורב אשי ראה שיש עליו טומאת צרעת. יש אנשים שיכולים לראות את הפנימיות. דבר רקוב יכול להיראות טוב מבחוץ, אך מי שיאכל אותו יוכל לחלות. אדם שזוכה למדרגות רוחניות עליונות מבחין בהבדלים. הדברים שאומר כאן הרב הם מתוך ראייה ותחושה פנימית מציאותית.
