לזכות ידי"נ הרב דוד העניך מרדכי בן פרידה שמחה
הרב אברהם יוסף בן חנה
משה יהודה בן פעשא דינה
ר' אברהם יצחק בן אסתר
ר' יוסף עזרא בן אסתר
The Gemara [Brachos 35b] says that the difference between the earlier generations and the later generations was that the earlier generations made their Torah "set" ["קבע"] and their work "temporary" ["עראי"] and were successful at both while the later generations made their Torah "temporary" and their work "set" and were not successful at either.
This Gemara seemingly eludes logic. I understand how the earlier generations were successful at Torah when they made it קבע. That means that what was most important to them was Torah. When something is most important to you then you will probably succeed at it. But how can it be that when work was less important in their eyes, they were successful at it? If something has secondary importance in your eyes, chances are that you won't be so good at it.
And the later generations should at least have been successful at work because for them it was primary. So why did they fail also at that [in addition to Torah]??
The explanation is profound. When one is primarily focused on achieving spiritual goals then he will be satisfied with the minimum of material attainments. His middos will not be corrupted and he won't get caught up in the never-ending cycle of accruing more and more and more. So when the earlier generations made their Torah "קבע" they were successful not only at the Torah aspect of their lives [understandably] but also at work. This is because they didn't have to steal or cheat or "cut corners" in any way. They slept soundly knowing that they have what they need and no more is necessary. They weren't jealous of the competitor and were truly "rich" as per the definition of Pirkei Avos - happy with their lot.
But the "later generations" were just the opposite. They always wanted more and more. Whatever they earned was never good enough. This made them very unhappy and unfulfilled. Hence, they were not only failures at Torah [which they had made of secondary concern] but in business as well.
How many people who have millions feel poor and lacking! I have met them and you have met them. Whatever they have is never enough. I once saw that the reason Chazal call money "מאד" [as in the drasha בכל מאדך - בכל ממונך] is because unlike other תאוות where one is at least TEMPORARILY satisfied when attaining them, money is different. When a person gets money, he thinks right away "how can I turn this into more money" and it never ends. We all know PLENTY of people who could EASILY retire but never do because they want more and more. So they are up bright and early at 5:45 am and work yet another stressful day in order to earn money they don't need. So they are left with little Torah and little satisfaction from their work.
The only was to live peacefully in the world is to fix your middos. One way to do this is to be satisfied with what you have and thus you won't have to suffer from anger, hostility, hatred, jealousy etc. etc. Those who have bad middos live miserable lives and in their distorted perspective, few things ever go right and they walk around angry and disillusioned always in competition with the rest of the world to get MORE.
"אמר רבב"ח אריו"ח משום ר"י ב"ר אילעי, בא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים, דורות ראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידם, דורות אחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו"ז לא נתקיימה בידם".
יסוד השלוה, אפילו בעוה"ז, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ד' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק ג"כ בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ד'. אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון, ומדותיו שנפגמות נוטות לתאוה העוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו ובזרעו. ע"כ גם אם יאסוף עושר, לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה. ע"כ דורות ראשונים שעשו תורתן קבע, והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ד' ולמדות טובות והגונות, ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם בהיותם בעלי מדות יקרות וגופם הי' בריא ונפשם שמחה בעמלם. דורות האחרונים, שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החומריות מלאה את לבבם ולא הניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן עראי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו. א"כ גם הרב שהוסיף לקנות ע"י ריבוי הזמן לא התקיים בידו, כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו כדי ערך תאות נפשו, וממילא נקרא באמת שזה וזה לא נתקיימה בידם. ועיקר שם עראי וקבע, אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא קבע, גם שמסבות יעסוק בה מעט זמן. [עין איה]
