זו היתה שבת פרשת "כי תבוא", בסוף קיץ תשי"ב (1952). ידעתי שהאדמו"ר
מצאנז - קלויזנבורג רכש את בניין בית החולים "בית משה", בית החולים
שנולדתי בו, ובנה שם אולם ענק של בית מדרש ובית כנסת, וכן בית דפוס
שישמש את חסידיו ללימוד מקצוע, ורציתי להתפלל עם החסידים שחרית של
שבת.
כשהגעתי לבית המדרש עמדתי נדהם אל מול ים השחור והלבן שהתנועע
מול עיני - קהל החסידים הגדול, כולם ניצולי השואה שזה מקרוב באו. סופר
אז על האדמו"ר שאף על פי שאשתו ושלושה - עשר ילדיו נרצחו, הוא לא ישב
"שבעה" אף לא על אחד מהם; הוא טען שמי שנותר בחיים אינו יכול להרשות
לעצמו את הלוקסוס של מנהגי האבלות לפני שישיג אשרת יציאה ויציל את
נפשו. הוא עצמו עזב את אירופה רק לאחר שיצא אחרון חסידיו הניצולים,
שכן לדבריו רב - חובל אינו עוזב ספינה טובעת לפני הנוסעים. מצאתי מקום
ישיבה ממש מאחורי האדמו"ר, שעמד אצל הסטנדר שלו, פניו לכותל המזרח
ולארון הקודש וגבו אל הקהל. המתח הרוחני בתפילה היה מהכבירים שחוויתי
אי - פעם. איש לא פטפט, ומפעם לפעם, בחלקים שונים של התפילה, התפרץ
אל החלל בךיו של מי מהמתפללים, כנראה כתגובה לביטוי זה או אחר
בתפילה שעורר בו זיכרונות קשים.
ואז החלה קריאת התורה. כשהגיע הבעל - קורא אל פסוקי התוכחה, רשימת
הקללות האיומות שבפרשת "כי תבוא",והחל לקרוא אותה, כנהוג, בקול
מהוסה ובמהירות רבה, נשמע לפתע קול ממקומו של האדמו"ר. הוא אמר רק
מילה אחת: "העכער!"בקול רמ!
רעדתי כולי. חשתי שאני טובל בזיעה. רבים סביב לי התייפחו בדממה.
הרבי פנה חזרה אל הסטנדר שלו, פניו אל הקיר. הבעל - קורא המשיך להשמיע
את פסוקי הקללה, עתה בקול רם, בהטעמה חדה ובקצב אטי בהרבה.
בסוף תפילת מוסף, אחרי "עלינו לשבח",האדמו"ר פנה שוב אל בני
קהילתו, ועיניו הרעיפו אהבה מעומק לב. "מיין טייערע שוועסטערן און
ברידער, אחיותי ואחי האהובים, הברכות יגיעו, אבל לא מאמריקה. הקדוש
ברוך הוא נתן את הברכות אחרי הקללות, אבל הן יתגשמו רק בארץ ישראל.
אנחנו נארוז שוב את המזוודות, בפעם האחרונה. הקהילה שלנו עולה לישראל."
ואכן, זמן לא רב לאחר השבת ההיא הוליך האדמו"ר את צאן מרעיתו
לארץ ישראל. הם התיישבו בנתניה, והקימו שם את קריית צאנז. הרבי הקים
שם גם בית מדרש גדול ואת בית החולים "לניאדו", ונתניה היא עד היום
מובלעת חשובה של חסידי צאנז - קלויזנבורג.
מצאנז - קלויזנבורג רכש את בניין בית החולים "בית משה", בית החולים
שנולדתי בו, ובנה שם אולם ענק של בית מדרש ובית כנסת, וכן בית דפוס
שישמש את חסידיו ללימוד מקצוע, ורציתי להתפלל עם החסידים שחרית של
שבת.
כשהגעתי לבית המדרש עמדתי נדהם אל מול ים השחור והלבן שהתנועע
מול עיני - קהל החסידים הגדול, כולם ניצולי השואה שזה מקרוב באו. סופר
אז על האדמו"ר שאף על פי שאשתו ושלושה - עשר ילדיו נרצחו, הוא לא ישב
"שבעה" אף לא על אחד מהם; הוא טען שמי שנותר בחיים אינו יכול להרשות
לעצמו את הלוקסוס של מנהגי האבלות לפני שישיג אשרת יציאה ויציל את
נפשו. הוא עצמו עזב את אירופה רק לאחר שיצא אחרון חסידיו הניצולים,
שכן לדבריו רב - חובל אינו עוזב ספינה טובעת לפני הנוסעים. מצאתי מקום
ישיבה ממש מאחורי האדמו"ר, שעמד אצל הסטנדר שלו, פניו לכותל המזרח
ולארון הקודש וגבו אל הקהל. המתח הרוחני בתפילה היה מהכבירים שחוויתי
אי - פעם. איש לא פטפט, ומפעם לפעם, בחלקים שונים של התפילה, התפרץ
אל החלל בךיו של מי מהמתפללים, כנראה כתגובה לביטוי זה או אחר
בתפילה שעורר בו זיכרונות קשים.
ואז החלה קריאת התורה. כשהגיע הבעל - קורא אל פסוקי התוכחה, רשימת
הקללות האיומות שבפרשת "כי תבוא",והחל לקרוא אותה, כנהוג, בקול
מהוסה ובמהירות רבה, נשמע לפתע קול ממקומו של האדמו"ר. הוא אמר רק
מילה אחת: "העכער!"בקול רמ!
הבעל - קורא פסק מיד מקריאתו, ולרגע או שניים נראה מהסס. כמעט
יכולתי לשמוע את גלגלי מחשבתו. האם הרבי באמת אמר לקרוא בקול רם?
הייתכן שהרבי מערער על מנהג ישראל שבכל הקהילות, לקרוא את פסוקי
הקללה במהירות ובקול חלש? כנראה שמעתי לא נכון, חשב כנראה
הבעל - קורא, שכן הוא חזר לקריאתו, ושוב בקול ענות חלושה.
האדמו"ר הסתובב, ופניו היו עתה אל הקהל. הוא דפק על עמוד התפילה
שלו ועיניו בערו. "איך האב געזאגט העכער!"בקול רמ אמרתי, הוא צעק.
"שריבונו של עולם ישמע. אין לנו ממה לפחד. כבר קיבלנו את כל הקללות,
ויותר מזה. שישמע הקדוש ברוך הוא, ויבין שהגיע הזמן לשלוח את
הברכות!"
יכולתי לשמוע את גלגלי מחשבתו. האם הרבי באמת אמר לקרוא בקול רם?
הייתכן שהרבי מערער על מנהג ישראל שבכל הקהילות, לקרוא את פסוקי
הקללה במהירות ובקול חלש? כנראה שמעתי לא נכון, חשב כנראה
הבעל - קורא, שכן הוא חזר לקריאתו, ושוב בקול ענות חלושה.
האדמו"ר הסתובב, ופניו היו עתה אל הקהל. הוא דפק על עמוד התפילה
שלו ועיניו בערו. "איך האב געזאגט העכער!"בקול רמ אמרתי, הוא צעק.
"שריבונו של עולם ישמע. אין לנו ממה לפחד. כבר קיבלנו את כל הקללות,
ויותר מזה. שישמע הקדוש ברוך הוא, ויבין שהגיע הזמן לשלוח את
הברכות!"
רעדתי כולי. חשתי שאני טובל בזיעה. רבים סביב לי התייפחו בדממה.
הרבי פנה חזרה אל הסטנדר שלו, פניו אל הקיר. הבעל - קורא המשיך להשמיע
את פסוקי הקללה, עתה בקול רם, בהטעמה חדה ובקצב אטי בהרבה.
בסוף תפילת מוסף, אחרי "עלינו לשבח",האדמו"ר פנה שוב אל בני
קהילתו, ועיניו הרעיפו אהבה מעומק לב. "מיין טייערע שוועסטערן און
ברידער, אחיותי ואחי האהובים, הברכות יגיעו, אבל לא מאמריקה. הקדוש
ברוך הוא נתן את הברכות אחרי הקללות, אבל הן יתגשמו רק בארץ ישראל.
אנחנו נארוז שוב את המזוודות, בפעם האחרונה. הקהילה שלנו עולה לישראל."
ואכן, זמן לא רב לאחר השבת ההיא הוליך האדמו"ר את צאן מרעיתו
לארץ ישראל. הם התיישבו בנתניה, והקימו שם את קריית צאנז. הרבי הקים
שם גם בית מדרש גדול ואת בית החולים "לניאדו", ונתניה היא עד היום
מובלעת חשובה של חסידי צאנז - קלויזנבורג.
