רב צעיר ונעים הליכות מדרום אפריקה היה במטוס מיוהנסבורג לירושלים,
כדי להכין את עלייתו ארצה כעובד הסוכנות היהודית. לידו ישב אדם מבוגר
שהחל לדבר אליו ביידיש. הרב הצעיר, יליד אירופה, גדל בסביבה דוברת
יידיש. הוא גם היה רגיל לשמוע יידיש מהבאבעס והזיידעס, הסבתות והסבים,
בקהילתו בדרום אפריקה. הוא אהב את השפה הזו ונהנה מכל הזדמנות לדבר
בה - ולכן, כמובן, שש גם להזדמנות שנקרתה עתה בדרכו. הם שקעו בשיחה
כה חמה וקולחת, שהיה אפשר לחשוב שהם ידידים ותיקים.
הגיעה ארוחת הבוקר. בחברת התעופה הדרום - אפריקנית ההיא, המנה
העיקרית בארוחת הבוקר היתה חביתה עם נקניק מטוגן. ניחוח הנקניק היה
מהסוג שצועק למרחקים "לא כשר". הרב הצעיר הזמין כמובן ארוחה כשרה.
הוא לא הצליח להתאפק ושאל את ידידו היידי החדש, "כזאת ארוחה אתה
אוכל, מיט אזעלכע טרפה? עם כזה נקניק טרף?" הזקן הביט ברב בפנים
כמעט מאשימות. "אתה לא עברת את מה שאני עברתי. אתה לא יודע מה זה
כשהבן שלך ארויסגעכאפט פון דיר, נחטף מידיך, בשואה. אל תשפוט אותי
ואל תגיד לי מה לאכול. אני אוכל מה שאני רוצה, ואני רוצה לאכול נקניק
טרף!"
רגע של שתיקה מתוחה נפער ביניהם, אבל אחריו הם חידשו את שיחת
הרעים. הרב הצעיר חש חיבה עמוקה כלפי האיש. בתום הטיסה הם נפרדו
בחיבוק. אחר כך, כשהרב חשב על ידידו, הוא הצטער שלא שאל אותו לשמו
המלא ולא ביקש מספר טלפון. הוא קיווה שפעם הם עוד ייפגשו...
חלפו כמה שנים. הרב גר עתה בישראל ועבד בסוכנות. במסגרת עבודתו
היה מדריך לעתים סיורים ב"יד ושם". נושא השואה העסיק אותו, והוא החל
לערוך שם מחקר משלו. יום אחד, בצהריים של שמש קופחת, כשהוא יצא עם
קבוצת תיירים מביתן ההנצחה של הילדים נספי השואה, הוא ראה את ידידו
הוותיק מהמטוס עומד מחוץ למוזיאון.
הוא רץ אל האיש הזקן, והם התחבקו כדרך חברים משכבר. הרב אמר לו,
"חשבתי שכבר לא אראה אותך יותר. אתה זוכר את הטיסה המשותפת שלנו?"
הישיש ענה, "בטח שאני זוכר! אכלתי את הנקניק! לא שכנעת אותי לא
לאכול את הנקניק. למען האמת, גם היום אני אוכל נקניקים טרפים!" שניהם
צחקו, והרב הציע, "בוא, תיכנס איתי. בדיוק גמרתי להדריך סיור. אני יכול
להראות לך כמה דברים מעניינים מאוד." פניו של הזקן לבשו פתאום את
המבט המאשים מהטיסה. "אמרתי לך, אל תגיד לי מה לאכול ואל תגיד לי
לאן ללכת. אף פעם לא באתי ל'יד ושם'. אני לא צריך לראות מה יש שם. אני
חייתי את זה, והכאב גדול מדי. אני אעשה מה שאני רוצה, ואף פעם לא אכנס
לשם. הנה, אני עומד בחוץ."
והרב חייך אליו ואמר, "אני מבין היטב, ואני לא אגיד לך ללכת למקום
שאתה לא רוצה. אבל בבקשה, תן לי את השם והכתובת שלך. אני לא רוצה
ששוב נאבד קשר." האיש כתב לרב את שמו המלא ואת כתובתו בדרום
אפריקה. הרב הביט בשם, ואז התבונן בפניו של האיש שמולו. "אמרת לי
שהבן שלך נחטף ממך. למה התכוונת?" - "התכוונתי שהוא נחטף ממני. היה
לנו שכן נוצרי. כשלקחו אותנו למחנה הריכוז, השכן אמר שהוא ייקח את בני
התינוק ושום דבר לא יקרה לו. נתתי לו את הבן שלי. מאז לא ראיתי אותו.
לכן אני אוכל נקניק. אני כועס על אלוהים."
הרב התקרב לידידו המבוגר ואחז בו. "גדלתי על הסיפור של השכנים
הנוצרים הטובים שהצילו אותי בנס ממוות בטוח. תביט בי. אני שמואל,
טאטע, אני הבן שלך..."
השניים גרים כיום בישראל. הישיש גר עם בנו, כלתו ונכדיו. והוא כבר לא
אוכל נקניק טרף.
כדי להכין את עלייתו ארצה כעובד הסוכנות היהודית. לידו ישב אדם מבוגר
שהחל לדבר אליו ביידיש. הרב הצעיר, יליד אירופה, גדל בסביבה דוברת
יידיש. הוא גם היה רגיל לשמוע יידיש מהבאבעס והזיידעס, הסבתות והסבים,
בקהילתו בדרום אפריקה. הוא אהב את השפה הזו ונהנה מכל הזדמנות לדבר
בה - ולכן, כמובן, שש גם להזדמנות שנקרתה עתה בדרכו. הם שקעו בשיחה
כה חמה וקולחת, שהיה אפשר לחשוב שהם ידידים ותיקים.
הגיעה ארוחת הבוקר. בחברת התעופה הדרום - אפריקנית ההיא, המנה
העיקרית בארוחת הבוקר היתה חביתה עם נקניק מטוגן. ניחוח הנקניק היה
מהסוג שצועק למרחקים "לא כשר". הרב הצעיר הזמין כמובן ארוחה כשרה.
הוא לא הצליח להתאפק ושאל את ידידו היידי החדש, "כזאת ארוחה אתה
אוכל, מיט אזעלכע טרפה? עם כזה נקניק טרף?" הזקן הביט ברב בפנים
כמעט מאשימות. "אתה לא עברת את מה שאני עברתי. אתה לא יודע מה זה
כשהבן שלך ארויסגעכאפט פון דיר, נחטף מידיך, בשואה. אל תשפוט אותי
ואל תגיד לי מה לאכול. אני אוכל מה שאני רוצה, ואני רוצה לאכול נקניק
טרף!"
רגע של שתיקה מתוחה נפער ביניהם, אבל אחריו הם חידשו את שיחת
הרעים. הרב הצעיר חש חיבה עמוקה כלפי האיש. בתום הטיסה הם נפרדו
בחיבוק. אחר כך, כשהרב חשב על ידידו, הוא הצטער שלא שאל אותו לשמו
המלא ולא ביקש מספר טלפון. הוא קיווה שפעם הם עוד ייפגשו...
חלפו כמה שנים. הרב גר עתה בישראל ועבד בסוכנות. במסגרת עבודתו
היה מדריך לעתים סיורים ב"יד ושם". נושא השואה העסיק אותו, והוא החל
לערוך שם מחקר משלו. יום אחד, בצהריים של שמש קופחת, כשהוא יצא עם
קבוצת תיירים מביתן ההנצחה של הילדים נספי השואה, הוא ראה את ידידו
הוותיק מהמטוס עומד מחוץ למוזיאון.
הוא רץ אל האיש הזקן, והם התחבקו כדרך חברים משכבר. הרב אמר לו,
"חשבתי שכבר לא אראה אותך יותר. אתה זוכר את הטיסה המשותפת שלנו?"
הישיש ענה, "בטח שאני זוכר! אכלתי את הנקניק! לא שכנעת אותי לא
לאכול את הנקניק. למען האמת, גם היום אני אוכל נקניקים טרפים!" שניהם
צחקו, והרב הציע, "בוא, תיכנס איתי. בדיוק גמרתי להדריך סיור. אני יכול
להראות לך כמה דברים מעניינים מאוד." פניו של הזקן לבשו פתאום את
המבט המאשים מהטיסה. "אמרתי לך, אל תגיד לי מה לאכול ואל תגיד לי
לאן ללכת. אף פעם לא באתי ל'יד ושם'. אני לא צריך לראות מה יש שם. אני
חייתי את זה, והכאב גדול מדי. אני אעשה מה שאני רוצה, ואף פעם לא אכנס
לשם. הנה, אני עומד בחוץ."
והרב חייך אליו ואמר, "אני מבין היטב, ואני לא אגיד לך ללכת למקום
שאתה לא רוצה. אבל בבקשה, תן לי את השם והכתובת שלך. אני לא רוצה
ששוב נאבד קשר." האיש כתב לרב את שמו המלא ואת כתובתו בדרום
אפריקה. הרב הביט בשם, ואז התבונן בפניו של האיש שמולו. "אמרת לי
שהבן שלך נחטף ממך. למה התכוונת?" - "התכוונתי שהוא נחטף ממני. היה
לנו שכן נוצרי. כשלקחו אותנו למחנה הריכוז, השכן אמר שהוא ייקח את בני
התינוק ושום דבר לא יקרה לו. נתתי לו את הבן שלי. מאז לא ראיתי אותו.
לכן אני אוכל נקניק. אני כועס על אלוהים."
הרב התקרב לידידו המבוגר ואחז בו. "גדלתי על הסיפור של השכנים
הנוצרים הטובים שהצילו אותי בנס ממוות בטוח. תביט בי. אני שמואל,
טאטע, אני הבן שלך..."
השניים גרים כיום בישראל. הישיש גר עם בנו, כלתו ונכדיו. והוא כבר לא
אוכל נקניק טרף.
