זה
קרה בערב ראש-השנה, מספר עירא רפפורט, תושב שילה, מדריך תיירים. בכל
ערב ראש-השנה אני עולה לקברות אבותיי, הטמונים בהר-הזיתים. אולם באותו יום סיימתי
להדריך קבוצת תיירים בשעה מאוחרת יחסית, וחששתי שאם אעלה לקברות אבותיי, אני עלול
לאחר להגיע הביתה לקראת החג. החלטתי לוותר. אך בעברי מול הר-הזיתים, משך אותי ליבי
לעלות בכל-זאת לקברות אבותיי, ועליתי.
כמה
שורות מעל קברי יקיריי, ממש מול מקום המקדש, ראיתי זוג עם שלושה ילדים, כבני
שבע-תשע, אוחזים ספרים בידיהם ושרים. יותר ממאה פעמים עליתי למקום הזה, ומחזה כזה
טרם ראיתי.
"התקרבתי
והקשבתי. הם קראו בניגון את תפילת חנה, הפטרת היום הראשון של ראש-השנה. הדבר נגע
לליבי במיוחד, בהיותי תושב שילה, המקום שבו התפללה חנה את תפילתה. סקרנותי
התעוררה, וכשסיימו, פניתי לאב בזהירות ושאלתיו לפשר התפילה, שלא ראיתי כמותה.
האיש
הביט באשתו. הבעת היסוס עלתה על פניה. התנצלתי על שהפרעתי, ואז האישה הנהנה בראשה
והבעל החל לספר:
"שנים
רבות לא זכינו לילדים. ניסינו רופאים וטיפולים, תפילות וברכות, ולא נושענו. ערב
ראש-השנה אחד סובבתי בסמטאות היישוב הישן בירושלים, כואב את העובדה שעוד שנה עברה
ולא זכינו לפרי-בטן. ליד אחד הבתים הצצתי מהחלון, וראיתי מולי יהודי זקן מאוד,
רכון על ספר. לא יכולתי להסיר את מבטי מהאור שקרן מפניו. לפתע הרים את עיניו,
הביט בי וסימן לי להיכנס.
"נכנסתי
בחרדת-קודש. האיש, בלי לשאול לשמי, פנה אליי ואמר: 'לך היום עם אשתך להר-הזיתים,
מול מקום המקדש. אִמרו את תפילת חנה, והשם ימלא את משאלות ליבכם לטובה. וכך תעשו
מדי שנה בשנה, אף לאחר שתיפקדו'.
"בלב
הומה ונרגש רצתי הביתה לספר זאת לאשתי, ומיד יצאנו לדרך. כאן, במקום הזה, עמדנו
שנינו, בכינו והתפללנו את תפילת חנה"...
בשלב
זה הצטרפה האישה וסיפרה כי לאחר התפילה הייתה לה הרגשה ברורה שאכן שמע ה' את
תפילתם.
"והנה,
כפי שאתה רואה", המשיך הבעל, "אלה הילדים ששאלנו מהשם, ושמותיהם שמואל,
חנה ואלקנה...
"מאז,
מדי שנה בשנה, אנו עולים בערב ראש-השנה להודות לקב"ה, כהוראת הזקן
ההוא", סיים האב את סיפורו המדהים.
"היכן
היה ביתו?", התעניינתי.
"לא
תכיר, בשכונה קטנה בירושלים", ענה לי.
"אני
דווקא מכיר היטב את ירושלים", השבתי.
"בית-ישראל
הישנה", ענה האב, "ברחוב רפפורט".
צמרמורת
עברה בגופי. ביקשתי מהם לרדת עמי ארבע שורות קברים. הצבעתי על מצבה שעליה נחרת:
"פ"נ ברוך בן מרדכי-שמעון רפפורט", ואמרתי: "זה סבי, האיש שעל
שמו נקרא הרחוב שבו מצאת את הזקן"...
הם
התרגשו מאוד, וכעת הגיע תורי לספר להם את סיפורי. אני צאצא למשפחה ירושלמית
ותיקה, אולם רצתה ההשגחה, ואבי-מורי בנה את ביתו בחוץ-לארץ. בשנת תשכ"ו עליתי
לארץ, ללמוד בישיבת מרכז-הרב.
לפני
נסיעתי סיפר לי אבי על ירושלים. ידעתי כי שלושה דורות של סבים וסבתות שלי טמונים
בהר-הזיתים, וביקשתי מאבי למפות לי את מקום הקברים. הוא נתן לי את הכיוון הכללי,
שכן בתקופה ההיא, שקדמה למלחמת ששת-הימים, עדיין לא הייתה אפשרות לעלות
להר-הזיתים.
בחודשים
הראשונים שלאחר בואי לארץ ביליתי הרבה בחברת דודי הירושלמי, ר' מרדכי-שמעון
רפפורט, שלקחני לסיורים מקיפים בירושלים. בין הדברים סיפר לי על זקן כמעט עיוור,
תושב שכונת בית-ישראל, שהוגה בתורה יומם ולילה מתוך הזיכרון. אומרים עליו כי הוא
יודע על-פה את התנ"ך ורוב התלמוד. נזכרתי מיד, כי גם אבי סיפר לי על האיש
הזה.
לילה
אחד שוטטתי לבדי בשכונת בית-ישראל. הצצתי באחד החלונות ורותקתי למראה זקן נשוא
פנים ומלא הוד, היושב והוגה בתורה לאור הנר. עמדתי בדממה והתבוננתי בו. לפתע הרים
הזקן את עיניו, כאילו ידע שאני שם, וסימן לי להיכנס.
נכנסתי,
וקודם שהספקתי לפצות פה, אמר הזקן בקול רך: "אתה הנכד של ר' ברוך רפפורט, בנו
של 'איציק' (כינויו של אבי, חיים-יצחק-יהודה). אתה תמשיך את השרשרת, תגאל
אדמות...".
רעדתי
ועיניי זלגו דמעות. פתאום ראיתי את מקלו והבנתי שהוא עיוור. לא התאפקתי ומיד אמרתי
לו: "אכן, סיפר לי אבי כי יש בירושלים יהודי כבד-ראייה, היודע את כל
התנ"ך ורוב הש"ס על-פה". הוספתי ושאלתי, לשם מה הוא צריך לנר. הזקן
התחייך וענה: "יש שאלות שעליהן לא תקבל תשובות".
ביתו
של הזקן הזה היה ברחוב הבעל-שם-טוב, הסמוך מאוד לרחוב רפפורט, סיימתי את סיפורי
לבני-הזוג. נשקתי את האב ומיהרתי לשוב לביתי לקראת ראש-השנה.
אגב,
שמו של היהודי הזקן היה רבי משה-לייב שפירא, ראש-ישיבת תורת-אמת של חב"ד
בירושלים. לימים, כאשר ביקרתי אצל הרבי מליובאוויטש, והצגתי לפניו מפה שעליה סומנו
היישובים החדשים שהקמנו, נתן בידי כמה שטרות של דולר ובירכני שאזכה להקים עוד ישובים. כאן התחברה דברי רבי משה לייב שפירא "תגאל אדמות" וברכת הרבי מליובאוויטש.
