לפני שניגש לשיעור עצמו, ברצוני לספר משהו אישי, פרט מעניין :
אני מה שנקרא בלשוננו "חצי חצי", כלומר אחד מהורי מגיע
מארצות המזרח. שוין, נו, המידע לא מעניין ולא רלוונטי, אפשר
לעבור הלאה...
רגע, מה קרה? המידע הזה בעצם כן מעניין? מה זה משנה למישהו
ארץ המוצא של הורי? המאמרים נהיו פתאום פחות מעניינים, או
אולי יותר מעניינים?
ובכן, לפני שנמשיך – התקבלה הבהרה להודעה הקודמת. הכוונה
היתה לארצות מזרח אירופה..
את החוויה שעברתם זה עתה, עברתי באופן אישי כמה פעמים.
התקשר אלי פעם אברך צעיר ונמרץ שאפשר כנראה אפילו להגדיר
אותו "תלמיד חכם", בעל כשרון ומוצלח, ושוחחנו כמה פעמים. רק
לאחר מספר שיחות התברר לי שהוא ספרדי. אנחנו מיודדים היטב
בהערכה הדדית עד עצם היום הזה, והגזע שלו מעניין אותי כשלג
דאשתקד. אבל אם נהיה כנים – רגע הגילוי הראשוני מעורר
הרגשה שצריכה תיקון .
יש צורך להגדיר את ההרגשה הזאת ולעמוד על שורשיה, ובזאת
נעסוק היום.
בית המקדש השני נחרב כידוע על שנאת חינם. כך הוא לשון
הגמרא (יומא ט:) "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות
וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם.
ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי
עריות, ושפיכות דמים ".
הדבר צריך ביאור. תמיד אנחנו יודעים שיש קשר בין העברה לבין
העונש. הקב"ה קבע מהלך של מידה כנגד מידה. מדוע זה כך?
משום שהחטא והעונש אינם שני דברים נפרדים, אלא העונש הוא
תוצאה של החורבן והקלקול שהחטא גרם. כך מבואר באיכה פרק
ג: "מי זה אמר ותהי – ה' לא ציוה! מפי עליון לא תצא הרעות
והטוב! מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו?". מפרש רש"י: "מי זה
אמר ותהי אם ה' לא צוה, ומפיו לא תצא הן רעה הן טובה? אבל
מה יש להתאונן אדם חי גבר על חטאיו - כל איש ואיש יתאונן על
חטאיו, כי הם המביאים עליו הרעה!"
אדם חוטא בחטא מסוים נוצר קלקול וחורבן בנקודה שבה הוא
חטא, ועליו לעבור מסע של תיקון ויסורים בנקודה הזאת עצמה
שבה הוא נפל, עד שיתוקן הקלקול ויחזור הדבר לשרשו הבריא.
ממש כפי שאדם הורס את שיניו על ידי צריכת סוכר ונוצר חור
בשיני ו. הדרך לתקן את הקלקול היא לסתום את החור, וזה לא
נעים ואף כואב, אבל זו הדרך היחידה להחזיר את הדבר למצבו
הבריא. כך הם פני הדברים גם בחטאים.
זה ההסבר להנהגה של מידה כנגד מידה. בדבר שהאדם קלקל – בו
מוטל עליו לתקן, והתיקון הוא על ידי שהאדם עובר יסורים באותו
תחום ומזדכך ובונה מהלך חדש של עבודת השם, מתוקן וגבוה
יותר, שמתקן את הפעולה הקודמת מהשורש.
ומעתה יש לשאול: חורבן בית המקדש במהותו הוא סילוק שכינה.
סילוק שכינה זה מאורע קשה, כואב מאוד, שגובה מחירים רוחניים
וגשמיים. בית ראשון חרב בגלל עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים – זה מובן,
העונש הוא באותה נקודה של החטא. החטא היה הפניית גב
לקב"ה והליכה בדרכים שלא מאפשרות לו להיות איתנו, ובזה
עצמו נוצר הקלקול. הוא באמת עזב אותנו. אבל מה הקשר בין
שנאת חינם לבין סילוק שכינה? איפה המידה כנגד מידה, מה
הקשר בין הקלקול במעשים לבין התוצאה שנגרמה? מה הקשר בין
סכסוכי שכנים למשל, לבין בית המקדש בירושלים?
בכדי לבאר זאת יש להבין דבר אחד. שנאת חינם היא לא חטא
נקודתי שהאדם צריך לתקן בינו לבין עצמו. מעוררים רבות על הפן
האישי של שנאת חינם: אל תקפיד על מישהו שהזיק לך, אל
תפריע לשכנים לבנות, אל תשמור סכסוכים ישנים בגלל הכבוד
שלך, וכו'. כל זה נכון ונפלא, אבל שורש החטא של שנאת חינם
הוא בהסתכלות ובתחושת הזהות היסודית: האם אתה רואה את
עצמך כחלק מעם, או כאוסף יחידים.
יש אפשרות לחיות את כל חיים כאיש יחידי: לדאוג לתורה שלי,
לשטייגען שלי, לישיבות טובות לבנים שלי, לשידוכים מובחרים
לבנות שלי, לראות רק את עצמי במרכז. אפשר לקיים מצוות
ולעשות הכל בשלמות, אבל ממקום של אדם יחידי. וזו הנקודה
שצריך לחדד: הצורה של יהודי היא להרגיש חלק מעם, חלק מתוך
עם שלם שמטרתו היא מאוחדת – לבנות ביחד עם ישראל, עם
שמתקדם ביחד ועובד את ה' בצורה לאומית.
הקב"ה משרה את שכינתו על עם. כל תפקידנו בעולם הוא לקדש
את שם ה' כעם אחד, לא כאדם יחידי. לפני מתן תורה גם כן היו
בעולם עבדי ה', כמו נח ואיוב. וזה לא הספיק לקב"ה. הקב"ה בחר
בעם, לא ביחידים. כל סיבת הבחירה באברהם אבינו היתה משום
שהוא מצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך ה', כלומר
הוא לא רואה בעבודת השם נושא אישי אלא נושא משפחתי
וציבורי.
כאשר עם ישראל חטא הקב"ה אמר למשה רבינו "לך רד כי שיחת
עמך אשר העלית מארץ מצרים". מפרשת הגמ' (ברכות לב.) "מאי
לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה,
רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו
ישראל חטאו - אתה למה לי ?" כלומר, גם משה רבינו עם כל
גדולתו העצומה, זכה להשראת השכינה בתור נביא לעם, בתור
מנהיג עם ישראל. הקב"ה חפץ בעם.
עומק הבעיה בשנאת חינם הוא לא המידות הרעות, חוסר הפירגון
או הרצון לנקמה, אלא כל התפיסה של יהודי על עצמו. האם הוא
רואה את עצמו כיחידי או כחלק מעם. אם יש פירוד וריחוק
בלבבות, זה אומר שאין כאן עם שעובד את השם אלא אוסף
יחידים, כך השכינה לא יכולה לשרות, ובית המקדש לא יכול
להחזיק מעמד.
ודווקא ליהודים הנקודה הזאת לא קלה לביצוע. שמעתי פעם
אמירה יפה: הקב"ה הציע את התורה לכל האומות, וכולם שאלו
"מה כתוב בה". כל עם קיבל תשובה מאתגרת, את המצוה הכי
קשה לו לביצוע: בני אדום קיבלו את התשובה לא להרוג,
והישמעאלים קיבלו את התשובה לא לגנוב. אנחנו לא שאלנו
שאלות, ואמרנו מיד "נעשה ונשמע". אבל מה היה קורה לו היינו
גם אנחנו נעצרים ושואלים "מה כתוב בה"? מה הקב"ה היה משיב
לנו, איזו מצוה הכי קשה לנו לביצוע? לנו הוא היה אומר את
האיסור להחזיק במחלוקת. זה הדבר הכי קשה ליהודי.
מדוע? כי אנחנו עם של בעלי דעה, עם חכם ונבון, דעתן, חושב
ואיכפתי. שני יהודים זה עשר דעות. זה לא רק דעות, זה גם אופי
שמתחבר וחי כל דבר. יהודי מתחבר מאוד למסורת שלו, לסגנון
החיים שלו, לצורת החשיבה שלו. בצורה כזו קל מאוד להגיע
למצב של שנאת השונה, ותחושת ריחוק ממי שלא מהמגזר שלי.
השינויים בדעות או במסורת או בסגנון החיים – הופכים עד מהרה
לתחושה של ריחוק פנימי, אני זה אני ואתה זה אתה, אנחנו שונים
ורחוקים.
ההרגשה הפנימית של "אני אשכנזי ואתה ספרדי" היא הרגשה של
ניתוק מהאחוה, של שוני וזרות. פיצול העם.
וזה האתגר הגדול. להרגיש שאנחנו באמת עם אחד, ואין שום
עדיפות לנוסח התפילה האשכנזי על פני הספרדי או להיפך,
לגדולים הספרדים על הגדולים האשכנזים או להיפך, לשיטת
הלימוד האשכנזית על פני הספרדית או להיפך, ולעמדה
ההשקפתית הספרדית על פני האשכנזית או להיפך. כנ"ל לגבי
ויכוחים השקפתיים והבדלי סגנונות בין חסידים לליטאים: בדיוק
כמו שהשטריימל שלו לא מוצא חן בעיניך, כך גם הקנייטש של ך
לא מוצא חן בעיניו. שניכם פשוט רגילים למה שגדלתם, זה הכל.
בשבוע שעבר הזדמן לי להתפלל בשבת בבית כנסת ספרדי, את כל
התפילה, כולל קריאת התורה, ברכת החודש, וכל המסתעף.
ההבדלים המנטליים באמת עצומים. למשל, "מי שברך" אצל
האשכנזים הוא כבד ורציני, עם נוסח מדויק וקנייטשים ידועים
מראש, וכמובן כל זה נעשה בהברה אשכנזית שיוצר ת תחושה של
טקסט ולא של ברכה זורמת. אצל הספרדים (כנראה לא אצל כולם)
הגבאי מברך את העולה לתורה מעומק הלב בכל הברכות העולות
בראשו באותו רגע וכולם עונים אמן בקול תרועה. יבוא אשכנזי
ויאמר: "איזו עממיות, מה הולך כאן". יפה, והספרדי יאמר עליך:
"איזו רצינות תהומית, איזה משחק חיצוני".
ומה האמת? אין אמת, לא שייך כאן אמת אחת. זה סגנון אישי
שעלינו להתרגל אליו ולקבל אותו, ולהבין שהוא לגיטימי גם אם
אתה לא התרגלת אליו.
כנ"ל לגבי ההבדלים, התהומיים – לא נתכחש לזה – בין חסידים
לליטאים, כמעט בכל שטחי החיים: בצורת הקשר בין הורים
לילדים ובין בני זוג, במבנה הקשר הקהילתי ובמידת המקום שהוא
תופס, ביחס לאדמו"ר, ביחס לתפילה, בצורה שמשתדכים,
בשמרנות האדוקה בכל מיני פרמטרים. אפשר ללכת בין אנשים
מהמגזר השני ולהרגיש כאילו הגעת לפלנטה אחרת. כל הדברים
הללו יוצרים מרחק, תחושה של זרות וניתוק.
שורש התי קון הוא התפיסה הבריאה שכולנו אחים וכולנו באמת
שוים. אנחנו מרכיבים פסיפס אחד, ואין כאן ענין של צודק ולא
צודק. יש כאן עם, ואנחנו חלק מעם שלם שקיבל תפקיד לתקן
עולם במלכות ה'.
וכנ"ל גם לגבי המחלוקות בין חרדיים לדתיים לאומיים. יש פערים
השקפתיים עצומים, ואין שום סיבה לטשטש אותם. אמת לא
משתנית גם כשמישהו מוערך חושב אחרת. אבל אסור להרגיש
זרים. יש לי דוד חביב מאוד דתי לאומי. יש בינינו פערים עמוקים
בהשקפה, אבל אנחנו ידידים טובים, כי אנחנו בני משפחה קרובה.
קשר דם לחוד, והשקפה לחוד.
ויכוחים בהשקפה תמיד היו, ובהחלט מותר וצריך שיהיו. אהבת
ישראל אינה ערך שאמור לטשטש ערכים אחרים יסודיים. לפעמים
העמדה של הצד השני היא לגיטימית לדעתנו, ולפעמים היא
מוטעית מעיקרה ואין לה מקום. מותר וצריך לעמוד על הדעה
שהתחנכנו עליה ושקיבלנו אותה מגדולי עולם.
אבל במה זה נוגע לתחושת הזרות, לחוסר האחוה, להרגשה של
חוסר האיכפתיות? מה הצידוק ההשקפתי לאדישות ששררה
בתקופת ההתנתקות, או לקהיון החושים כאשר שומעים רח"ל על
פיגוע ביו"ש? החלק של הזרות הפנימית כבר אינו קשור כהוא זה
לויכוח בהשקפה, אלא להרגשה הטבעית הנפשית, ש"אני זה אני
ואתה זה אתה".
במאמר מוסגר, פעמים רבות ניתן להיווכח שאנשים קובעים עמדה
בדיונים לא לפי העמדה עצמה אלא לפי מי שאמר אותה. יש בראש
קטלוג מוכן מראש, וכל אמירה שנכנסת למחשב שבמוח צריכה
מיד לקבל הגדרה ותיוג, לפני השליחה לתיקיה המתאימה: "מי
שאמר את הדברים הללו – לאיזה מגזר הוא שייך? אהה, הוא
משם? טוב, אז לא משלנו וזה לא רלוונטי ".
לפעמים ניתן להיווכח שאנשים יסנגרו על עמדות השקפ תיות
המנוגדות לדרכם לחלוטין רק משום שהאומר את העמדה מתויג
בתגית הנכונה, כי צבע כיפתו תואם לצבע המוכר להם, ואילו
עמדות התואמות לדרכם ההשקפתית ידחו אצלם על הסף רק
משום שצבע הכיפה שונה מהצבע המורגל. הדבר מלמד ש לפעמים
גם הויכוח שנראה כביכול השקפתי הוא בעצם ענין של תחושת
ריחוק ממי שנראה אחרת ממני.
ויודגש שוב: אין צורך לטשטש זהויות, לא חסידיות, לא ספרדיות
ולא ליטאיות. הקב"ה אוהב את היחודיות של כל שבט בעם
ישראל. כמו כן בוודאי שאסור לוותר על עמדות תורניות. אהבת
ישראל אינה מתירה לדגול בסיסמה שהתפרסמה בעבר "אין דתיים
אי ן חילונים, כולנו יהודים". חלילה. אין לגיטימציה לחילוניות
בשום מצב שהוא, וכמו כן אין להכיל או לקבל למחצה ולשליש
דעות לא נכונות. אבל יש לעשות הפרדה בין הויכוח הנוקב לבין
האנשים עצמם.
ויכוח על עמדה, ואפילו ויכוח נוקב וחסר פשרות – זו דרכם של
ישראל מאז ומתמיד, אבל תחושת זרות ליהודים אחרים, אפילו
חילונים – זה השורש של שנאת חינם. זה מה שמסלק את
השכינה. גם יהודי רחוק מתורה ומצוות הוא אח לא פחות. איכפת
כשהוא חטוף בעזה, ואיכפת כשהוא נהרג או נפצע בקרב.
עם ישראל יצא למלחמת קודש בשבט בנימין בפרשת פילגש
בגבעה. לאחר שלשה ימי לחימה המלחמה נחלה הצלחה – שבט
בנימין נכרת כמעט כליל, אנשים נשים וטף. ואז התאספו כל עם
ישראל לפני ה' ובכו: "למה ה' אלוקי ישראל היתה זאת בישראל
להיפקד היום מישראל שבט אחד" (שופטים כא ג). אבל למה אתם
בוכים? הרי אתם נלחמתם, אתם הגעתם למסקנא שצריך לסכן את
החיים בשביל לבער את שורש הרע מישראל! אתם שילמתם עבור
זה בארבעים אלף הרוגים, ולא התחרטתם! התשובה היא שנכון,
לא היתה ברירה והיה צריך להילחם ברע, אבל אנחנו אחים, ואחים
מרגישים את האחוה גם כשהויכוח נוקב עד תהום.
