גלות השכינה

בפעם הקודמת דיברנו על הבנת ענין הגאולה. נסכם בקצרה את

הדברים: "גאולה" היא מצב כללי שבו מתקיימת התכנית של הקב"ה

והרצון שלו בעולמו. מה הקב"ה רוצה מהעולם? ההגדרה היא ברורה:

עולם שמתנהל בצורה כזו שרבונו של עולם הוא המרכז, שהאנשים

זוכרים אותו ומקיימים את רצונו מתוך אהבה ויראה והתמסרות.

העם המופקד על התפקיד הזה הוא עם ישראל, והדרך שלו לבצע את

התפקיד היא על ידי ניהול חיים של אומה שלמה ברמה לאומית,

שבהם התורה היא המרכז, העם דבק במצוות ובדרך ה', העם הזה

מתגורר במקום מיוחד שאותו בחר הקב"ה כמקום המתאים ביותר

למילוי התפקיד, דהיינו ארץ ישראל, הקב"ה נמצא בצורה מוחשית

בתוך העם הזה, בעיר מיוחדת ובבית מיוחד שנבנה לשם כך. העם

זוכה לשפע כלכלי ועוצמה צבאית בעקבות הליכתו בדרך ה',

ובעקבותיו כל העולם מתקרב גם כן אל התפיסה הזו שיש אלוקים

בעולם ויש חובה לשמוע בקולו ולהתקרב אליו.

הצעד הראשון שלנו בעבודת בין המצרים הוא להתחבר אל התמונה

המתוקה הזאת ולרצות במימושה, להתפלל על כך, ולנסות לעשות מה

שבידינו כדי שזה יתממש: ללמוד תורה כראוי מתוך מבט שזה מרכז

החיים, להתעניין באמת ברצון ה' ולהשתדל לבצעו מתוך אהבה,

לאהוב את ארץ ישראל ולהעריך את הזכות לגור בה, ולהשתדל

להשפיע ככל הניתן על הסובבים אותנו שילכו גם הם בדרך ה'.

אבל בימים אלה מוטל עלינו תפקיד יותר עמוק: להתאבל ולכאוב על

המצב הקיים. וזה כבר קשה יותר. בשביל לכאוב – צריך שתהיה

איכפתיות, צריך שנרגיש כמה המצב הנוכחי עקום ופגום. כיצד

מרגישים זאת?

בספרים הקדושים מוזכר הרבה הענין של צער השכינה. בימים אלה

צריך להשתתף בצער השכינה. השאלה הנשאלת היא מה זה שכינה

בעצם, ולמה יש לה צער. מה הכוונה "שכינתא בגלותא" או "שכינתא

בעפרא". מה הכוונה שלשכינה אין מקום להיות בו. יש כאן הרבה

דיבורים על מושגים בעצם לא מובנים, וכמובן שאי אפשר להצטער

ולכאוב על דברים שאיננו מבינים בכלל.

ננסה להסביר זאת בצורה פשוטה )הדברים עמוקים אך אפשר להשיג

אותם בצורה פשוטה המחוברת אלינו(. ניקח דוגמא ממושג שכולנו

מכירים: השמש. אדם קם בבוקר מצונן, והוא מרגיש לא טוב. הוא

אומר לעצמו: "אני צריך קצת לצאת לשמש". הוא יוצא לשמש לשעה

וחוזר מאושש ורגוע. נשאל אותו: איפה היית? הוא יענה: "הייתי

בשמש, תענוג". באמת היית בשמש? אם רק היית מתקרב לשמש לא

היה נשאר ממך כלום...

כוונת האדם לומר שהוא היה במקום שבו השמש משפיעה השפעה

ישירה. השפעת השמש נמצאת בכל מקום בכדור הארץ, אבל

ההשפעה הישירה שלה יכולה לרפא ולהרגיע לאיך ערוך. אל השמש

עצמה אי אפשר להתקרב מרוב עוצמה, אבל לקבל את השפעתה

אפשר, וככל שהנוכחות שלה יותר מורגשת כך היא משפיעה יותר.

אנחנו לא מדברים על השמש עצמה אלא על הקרינה שאנחנו מקבלים

ממנה. למעשה ה"שמש" נמצאת בכל מקום, על ידי כח השפעה שלה.

כעין אותו רעיון, כשאנחנו מדברים על הקב"ה בכבודו ובעצמו – לית

מחשבה תפיסא ביה כלל. אי אפשר לומר "הקב"ה בעצמו נמצא כאן".

כשאנחנו מדברים על הקב"ה במושגים של גשמיות, במשפטים כמו

"הוא נמצא כאן, זה ביתו, כאן אפשר להרגיש אותו" וכו' – הכוונה

להשפעה שלו. יש מקומות שבהם השפעתו אינה ניכרת כל כך, ויש

מקומות שהוא קבע שבהם השפעתו תהיה מוחשית להפליא. המקום

שבו הכי מורגשת מציאותו והשפעתו של הקב"ה הוא בית המקדש,

ולאחר מכן – ירושלים, וארץ ישראל.

בית המקדש הוא בית להשראת השכינה, כלומר להמחשת השפעתו

של הקב"ה והרגשתה בצורה הכי גבוהה שניתן להעלות על הדעת. כך

מתבאר בגמ' בשבת פז: "ראשון לשכון שכינה". בבית המקדש התחדש

המושג הזה שהקב"ה יורד לכאן, לעולמנו. הכוונה היא שיש בית

מיועד לזה להקרנת מציאותו של הקב"ה, שם כביכול הוא נמצא.

זה ביחס לבית המקדש. מה ביחס למושג "שכינה בתוך עם ישראל" ?

היסוד הוא אותו יסוד: יש מציאות שהקב"ה שוכן בתוך בני ישראל.

כלומר: מציאותו והשפעתו מורגשת בצורה הכי מוחשית. יש לקב"ה

עם, ולעם הזה יש מלך. הכל מורגש וניתן למישוש. כשיש התחבטות

מדינית או צבאית – פשוט ניגשים אל הקב"ה ושואלים אותו, או ע"י

נבואה או על ידי אורים ותומים. כשמקיימים מצוות – רואים שפע

מיידי. עם השם נמצא ברום המעלה, מבחינה כלכלית ומבחינה

צבאית, כי כך בא לידי ביטוי כבוד השם בעולם, על ידי שהעם שלו

מקבל את הכבוד הראוי לבני מלך. יש תקשורת עם הקב"ה, יש

מציאות מורגשת שהעולם שייך אל ה' ויש לו עם נבחר.

החורבן הוא סילוק שכינה מהתחתונים )כמבואר בגמ' ר"ה לא.(.

כלומר: הקב"ה ממשיך כמובן להיות, מלא כל הארץ כבודו, אבל אין

מציאות מורגשת שבה הוא נמצא ועליה הוא מתייחד. כביכול השמש

מכוסית ונסתרת ע"י עננים כבדים. אין מקום בעולם שבו אפשר

להרגיש את ה', וגם לא רואים מציאות שבה עם ה' נבחר ומרומם.

להיפך, עם ה' יורד לשפל המדרגה. אפשר להמשיך ללמוד תורה

ולקיים מצוות, אבל הכל ברמה האישית, בלב פנימה, בין האדם לקונו.

הכל בא לידי ביטוי רק בעולם האמונה.

בעולם המוחשי שבו ניתן למשש כל דבר – אין מציאות מורגשת של

הקב"ה. הכל נסתר. אין שפע לעם ישראל, אין כבוד ללומדי התורה,

אין כבוד לתורה עצמה.

מוזכר בנביא )ירמיהו יג יז( שהקב"ה מתאבל על החורבן: "במסתרים

תבכה נפשי מפני גוה". על מה עיקר האבל? הרי כל כך הרבה דברים

קרו בחורבן. מה המהות, על מה הבכי? מבואר בגמ' בחגיגה ה: בזה

הלשון: "מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק – מפני גאוותן של

ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רבי שמואל בר נחמני אמר –

מפני גאוותה של מלכות שמים שניטלה". דהיינו, יש שני ענינים

מרכזיים שהתהפכו בחורבן: א. גאוותן של ישראל. ב. גאוותה של

מלכות שמים.

שני הענינים הללו הם ענין אחד בעצם: המשמעות של שכינה

בתחתונים הינה שעם ישראל הולך בדרך השם בצורה לאומית,

שמלכות ה' בישראל באה לידי ביטוי בצורה הכי מוחשית ומכובדת. ה'

הוא מלכנו והולך בראשינו. זה הלב הפנימי של "שכינה בתחתונים".

הצורה שבה זה בא לידי ביטוי ברמה הרחבה והגשמית יותר הינה –

כבוד ישראל בעולם. כולם עומדים בהערצה מול עם ישראל, על

הצלחתו המוחשית כאן בעולם, כשכולם מבינים שהסיבה להצלחותיו

היא הקב"ה, כי זה עם ה'. בחורבן – שני דברים אלו נהרסו: גאוותה

של מלכות שמים ניטלה, וגאוותן של ישראל.

וכך גם המשך הפסוק שם: "ודמע תדמע ותרד עיני דמעה, כי נשבה

עדר ה'". הקב"ה בוכה על כך שנשבה עדר ה'. הגמ' )שם( מבארת:

"אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון,

ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי:

אחת על ביטול תורה, וכו'. כיון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול

תורה גדול מזה". הקב"ה מוריד דמעות על ישראל שגלו ממקומן, שזה

הביטוי הכי מרכזי של החורבן: אין לעם ישראל מקום שבו הוא חי

חיים יהודיים מלאים. היהדות עברה לבתי המדרשות, לעולם הפנימי

של כל אדם מול קונו. אין חיים מלאים של מדינה שלמה שהולכת

בדרך ה'. וזה גם עומק דברי המאן דאמר השני שאומר "על ביטול

תורה". אין כוונתו על הזמן שלא היה אפשר להקדיש ללימוד, אלא על

המהלך הכללי של החיים, שהתורה היא לא המרכז. התורה מסתגרת

לה בכוללים ובישיבות, וצריך לעבור כל כך הרבה קשיים וטירדות כדי

לזכות לה. היא לא חלק פשוט ובלתי נפרד מהחיים.

זו בעצם התמצית של החורבן: ממשיכים לקיים מצוות ולחיות חיי

תורה, אבל הכל ירוד ובשפל המדרגה. צוחקים עליך על שאתה יהודי,

על שאתה חרדי, על שאתה אברך, על כמה שאין לך כסף, על זה

שאתה לא מתגייס, בזים לך ולועגים לך מכל הכיוונים. הזלזול הוא גם

בתוכנו פנימה ביחס ללומדי תורה, וגם בעולם הגדול ביחס לעם

ישראל בכללותו. היהודים יכולים להישחט ולאף אחד לא איכפת,

היהודים ימשיכו לסבול והעולם ישתוק.

זה הביטוי המוחשי של "סילוק שכינה". אין מציאות מורגשת לקב"ה

בעולם. האמונה נשארה בלב והתורה נשארה בבתי המדרש, אבל

הרחוב, העולם, המציאות המוחשית – הפכה להיות נעדרת תורה,

נעדרת אמונה, נעדרת כבוד לה' אלוקי ישראל ולעם ה'.

כשאנחנו מתבקשים לבכות על צער השכינה – אנחנו לא אמורים

לחשוב על דברים מופשטים ולנסות איכשהו להתחבר, אלא לחשוב

על החיים שלנו. כל כך התרגלנו למצב המעוות הזה עד שזה כבר לא

איכפת. לפחות פעם בשנה ננסה להרגיש איכפתיות על כך, לרצות

לראות את כבוד שמים ואת כבוד עם ה' ואת כבוד התורה בראש כל

חוצות בצורה ברורה ופשוטה.

כאמור בשבוע שעבר, אנחנו חיים בתקופה מאוד מעורבבת של אור

וחושך. מצד אחד באמת בתחילת השנה חוינו יום אחד של הסתר

פנים, שבו התעללו בעם ה' בצורה הכי משפילה וזוועתית שיכולה

להיות. זה באמת היה חילול ה' נורא, שהעם שלו ניתן למשיסה, לרצח

ולהתעללות. לאחר מכן חוינו – ואנחנו עדיין חווים בכל יום מחדש –

ניסי ניסים, וזה ממשיך יחד עם כאב עמוק, על ההרוגים והפצועים

מהחיילים, על החטופים, על עשרות אלפי אנשים שאין להם בית כבר

כמעט שנה.

הקב"ה מצד אחד מראה שהוא חזר לעם ישראל, המצב שלנו לא כמו

שהיה לפני מאה שנה בגלות. דברים השתנו, הקב"ה משפיע שפע

עצום של חסד ורחמים וניצחון על האויבים, אבל הדרך עוד ארוכה

עד למצב המתוקן השלם שבו עם ישראל ברום המדרגה.

ולמה זה קורה? למה עם ישראל לא זוכה לישועה מושלמת שבו נופל

פחדו על כל העמים? כי גלות השכינה באה לידי ביטוי במובן הרוחני,

וממילא גם במובן הגשמי, הא בהא תליא. אם עם ישראל הוא "עם

ישראל" במלוא מובן המילה, עם שרצון ה' הוא מרכז חייו והתורה

היא הלב שלו – אזי יש שכינה בישראל במובן הרוחני, וממילא גם

במובן הגשמי, העם המקבל את הכלים והשפע להיות באמת במרכז

העולם. אבל אם עם ישראל עצמו לא קולט את תפקידו ואין השראת

שכינה רוחנית – אזי גם אין השראת שכינה במובן הגשמי.

אין הערכה ללומדי התורה. עולם התורה נתון תחת התקפה קשה,

כאשר הטענה הנשמעת מפי כל הינה "למה אתם לא מסייעים לנו

במלחמה, זו גם המלחמה שלכם". אין הבנה לכח העצום של לומדי

התורה לשמירה הרוחנית על עם ישראל, אין הבנה למוחשיות

ולמרכזיות של התורה בחיינו, אין הבנה לצורך של כל העם להתמסר

אליה ולתפקיד שלומדי התורה ממלאים עבור כל עם עם ישראל.

הכל הוא נושא אחד, גם הנושא הרוחני וגם הנושא הגשמי. כשבתוך

עם ישראל אין מספיק הערכה לתורה ולדבר ה' ולנושאי דברו – אין

הערכה בעולם לעם ישראל. כאשר הציבור של עובדי ה' נמצא

בתחתית ההערכה, במקום שיעריכו את הלומדים, אזי גם עם ישראל

עצמו נמצא בתחתית.

בשבוע שעבר עמד ראש הממשלה על בימת הקונגרס ונאם בפני

העולם כולו על הצורך של היהודים להגן על עצמם מפני האויבים

שקמו עלינו לכלותנו. כולם הריעו לו ממושכות, והוא נחל כבוד

מלכים, גם המעמד של עם ישראל בעולם התרומם בעקבות נאומו

המשכנע והרהוט. אמרו לי כמה אברכים שהיה להם קשה מאוד מול

הדבר הזה – האיש החילוני הזה מעורר בליבם רגשות הערצה, והם

לא יודעים איך להתמודד עם זה.

ננסה לנתח את המציאות הזו: עומד מול כל העולם כולו יהודי,

שלמרבה הצער כופר באלוקיו, והוא מתקבל כמייצג של היהודים.

האם יש תמונה של "גלות השכינה" יותר מהתמונה הזו? כל

המשמעות שלנו זה להיות עבדי ה', זה היחוד שלנו, זה השליחות

שלנו בעולם. איך תיתכן מציאות כזו שהחילונים הם המייצגים

והפועלים למען עם ישראל? נניח שהיו לך חמשה בנים, שרחמנא

ליצלן אחד מהם ירד מהדרך, האם היית רוצה שמכל הבנים התלמידי

חכמים שלך זה שייצג אותך בפגישות ובכל מקום יהיה הבן המקולקל?

איך היהדות נראית בעולם כשאלו הם הפנים הרשמיות שלה?

זה הפן של גלות השכינה במובן הרוחני. ואם נתעמק עוד בתמונה הזו,

נראה כיצד גלות השכינה מתממשת בתוך התמונה הזו עצמה, גם

ברובד הגשמי. כי כאמור – ככל שהתוכן הפנימי של השראת השכינה

נעלם – כך נעלם גם ביטוי הגשמי. על מה מבקש אותו יהודי מאוסף

אמריקנים רדודים בשם עם ישראל? בבקשה, אנא, תרשו לנו להגן על

עצמנו. רוצים להרוג אותנו, תרשו לנו להתגונן ותעזרו לנו להתגונן.

אמריקה לא צריכה להתנצל כשהיא נלחמת על קיומה. גם לא גרמניה,

וגם לא סעודיה. העם היהודי הוא היחיד שצריך להתנצל על עצם

קיומו, לבקש סליחה על כך שהוא מתגונן, לנסות להיכנס לנבכי

הראש המערבי המעוות ולהסביר שכמעט לא נהרגו ערבים ברפיח

ושאנחנו דואגים לאויבים שלנו יותר מאשר לבנים שלנו. ועל כך עוד

חוגגים בעם ישראל, ומדברים על גאוה יהודית ועל כבוד לעם ישראל.

זו התמונה של גלות השכינה. כבודה של מלכות שמים שניטלה, כאשר

לומדי התורה מושפלים והחילונים הם המובילים של עם ישראל,

וכב ודן של ישראל שניטל וניתן לאומות העולם.

אין הכוונה להעלים עין ממה שהקב"ה נתן ונותן לנו בשפע רב מתוך

אהבה במשך תקופה של עשרות שנים כאן בארץ ישראל. עלינו

להודות על כך בלי סוף, וכמובן לא לחשוב שבאיישישוק היה יותר

טוב. אשרינו שזכינו לחיות בתקופה שלנו. אבל עדיין, האור והחושך

משמשים בעירבוביא, והחושך לפעמים כל כך גדול. זה הזמן להתאבל

על כך, לבקש באמת על השבת כבוד מלכות שמים וכבוד ישראל

למקומו.

הרב בוצ'קובסקי