הסתכלתי כמו כל עם ישראל על הילדים המתוקים שנרצחו בדם קר. כתב האישום: שיחקו במגרש כדורגל.
בסופו של דבר, גם הסטטיסטיקה כך אומרים, אמורה להתיישר. עוד רקטה ועוד אחת ובסוף פגיעה.
אבות שרצים בבהלה לחפש את ילדיהם. הורים נואשים. יש דברים שהם כל כך מעבר לכן או לא חוק הלאום.
"רוב ההרוגים הם תלמידים שלי", סיפרה בריאיון לN12 ג׳האן ספדי, מנהלת ביה"ס היסודי אל-מנאהל במג׳דל שמס. "ביקשתי מהם שישמרו על עצמם בחופש".
ופתאום אני קולט בתור מחנך שנפרד מהתלמידים שלו לפני החופש ונתן להם חיבוק אחרון, ששום דבר בחיים האלו, לא מובן מאליו. שום דבר.
זאת אומרת אני בטוח שאני אפגוש את התלמידים שלי גם בעוד שנה. את כולם. זה ברור לא? אז תמיד תהיה לי גם הזדמנות לתקן. לא הייתי סבלן מספיק למישהו. פספסתי איזו מילה טובה. העצמה. לא הייתי שם כשהם היו צריכים אותי. שטויות. תמיד תהיה עוד הזדמנות. תמיד הם יהיו כאן, נכונים לקבל ממני.
ואז מגיעה רקטה ובום. כל התוכניות משתנות. מה אנחנו יודעים, מסתבר שביטוח חיים אפשר למכור אבל לחיים יש את הרצונות משלהם.
מה זה אומר? שאולי כדאי לדון את התלמידים שלנו יותר לכף זכות. להסתכל עליהם בעין יותר טובה. להעצים אותם יותר. לעגל פינות. להחליק. ולזכור שבישראל 2024 כלום ושום דבר בחיים האלו הוא לא מובן מאליו.
כן, אפילו לא החיים שלהם.
אבל יודעים מה? לקראת תשעה באב חשבתי לעצמי עוד משהו:
איך זה יכול להיות שאנחנו מגלים כל כך הרבה אהדה וסימפטיה לעדה הדרוזית שללא ספק היא נותנת ויצרנית ומעורה בתוכנו ומיטב בניה משרתים בצבא ומקריבים את עצמם והיא וראויה לכל החמלה וההבנה והכבוד והסולידריות שאנחנו יכולים להוציא מעצמנו ובאותו זמן אין לנו בעיה לבלוע אחד את השני ולרמוס ועל הדרך לשרוף את כל האסמים ולהתאבד שרק חס וחלילה הצד השני לא ירגיש שהוא מנצח וחווה התעלות.
ישראל נלחמת מול שבע חזיתות אולם זו שמפחידה אותי ביותר היא הפנימית שבהם. זו שגורמת לנו לדמם ולהיקרע תוך תיאוב הדדי ושנאה תהומית. ביביסטים. רלביסטים. ובינתיים הבית מתפורר לנו ונוזל לנו בין האצבעות.
ערב אחד התארחתי בבית של הורה של תלמיד שלי במסגרת בית מדרש שאני עורך לתלמידיי:
ישבתי בסלון ודיברתי עם אביו של תלמיד שלי שסיפר לי כמה שאבא שלו מחזיק בדעה מסוימת ואיך שהוא מקפיד להשתתף בהפגנות בתור מישהו שהעתיד של המדינה ממש חשוב לו.
הטלוויזיה הייתה פתוחה על מהודרת החדשות של ערוץ 12. האבא החליש. התחלנו לדבר ביחד עם האמא של אותו תלמיד כאשר כעבור כמה דקות הגיעה התלמיד, התיישב והחל לדבר באופן לא מכבד כלפי ראש הממשלה:
לפתע אביו אמר לו: "הי, הגזמת! גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדיעות של מישהו, אנחנו עדיין מכבדים אותו. אצלנו לא מדברים בצורה הזו!".
ואני רק חשבתי על כל אותם הורים שמקפידים ללכת בכל שבוע להפגנה מתוך ידיעה ורצון אמיתי להציל את המדינה!
והם משקיעים וצועקים ומשתוללים ומוכנים לחטוף מים מהמכת"זיות והילדים שלהם מסתכלים עליהם ועל השנאה שנוטפת מהם והם לומדים ומפנימים ומטמיעים ובעצם גורמים לדור שני של קיטוב ושנאה ופילוג בעם.
כמובן שהדברים הללו תקפים גם לצד הימני של המפה ולהורים שלהם ובעיקרה השאלה:
האם הם מודעים לנזק הבלתי נתפס שהם גורמים לילדיהם כשהם משתפים אותם בסלידה ובתיעוב מהצד השני, או שהם ילמדו אותם שגם אם לא מסכימים עדיין יש דרך איך לדבר ולנהוג עם אחים שלנו. לפחות כאילו שהם היו בני העדה הדרוזית, היקרים כל כך לליבנו.
כי שלום מתחיל קודם כל בבית.
