יודעים מה, אני רוצה לטעון שההחלטה של ביידן לפרוש היא הרבה מעבר לפוליטיקה וגילנות.
מי יוביל את המפלגה הדמוקרטית ומה עכשיו הסיכויים של קמלה האריס זה מעניין מאוד וחשוב מכל הסיבות שבעולם: מדיניות החוץ שלה כלפי ישראל, אוקראינה ואיראן. הכול נכון.
אבל כשראיתי את ההופעה מעוררת הרחמים של ביידן בעימות מול טראמפ, לא יכולתי שלא לחזור שלושים שנה אחורה לתפילת ראש השנה בבית הכנסת שלנו, כאשר ילדיו של בעל תפילה מבוגר וחביב התעקשו שאביהם יעלה שוב כשליח ציבור.
לא עזרו כל נימוקיהם של דורשי טובתו שרמזו להם שאביהם כבר לא בטוב וחדות מחשבתו הקוגנטיבית אינה כבעבר ולכן דווקא משום כבודו, כדאי מאוד לוותר על הרעיון שהוא יעלה כשליח ציבור: "אבא שלכם שירת את הציבור בנאמנות יותר מארבעים שנה. חבל שזה מה שיזכרו ממנו...".
אבל הילדים התעקשו מתוך מפגן מדהים של חוסר מודעות והיהודי הקשיש עלה לדוכן ואיתו עלו לדוכן ארבעים שנותיו המפוארות כבעל תפילה ולא עברו כמה דקות ופתאום הוא התחיל להשתנק ולפספס קטעים והסתכלתי על חלק מהקהל שמתוך מבוכה, לא מרוע, החליף צחקוקים והרגשתי דקירה בלב ואיך שהמילים: 'אל תשליכי לידי זיקנה' כל כך רלוונטיות ונושמות ובוערות וחיות כמו שאף פעם היו כי מי בעצם ערב לנו שזקנתנו לא תבייש את נעורינו.
ראיתי את ביידן ונזרקתי עשרים שנה לאחור, עת סבתא שלי עליה השלום, שהיא הייתה בערך האישה הכי אצילית שראיתם בחיים שלכם: אירופאית עם הכבוד ההונגרי. אשת הרב. אישה עם עמוד שידרה של פלדה ששיחקה צי'קן עם מנגלה וניצחה. שהגיעה לשום כלום שהיה אז בארץ והקימה את המשך השושלת המפוארת של משפחת גלייכמן. שלא הסכימה להתחתן עם אף אחד אחרי פטירת סבא שלי.
אז ראיתי איך שהאשה הכל כך מרשימה הזו נהפכת לצל של עצמה משאירה בכולנו עוד בחייה חור ענק של געגוע לדמות שהייתה פעם.
הפרישה של ביידן היא הרבה יותר מהפרישה של המועמד הדמוקרטי לנשיאות: הפרישה של ביידן היא הפרישה של כולנו. של האדם שרוצה לטעום מהחיים עוד ומסרב לקבל את העובדה שהמסך ירד. הפרישה של ביידן היא האורות המהבהבים שמבשרים על התחנה הסופית. הקול של הכרוז ברכבת שאומר שבעוד זמן קצר הרכבת תעצור.
אבל לא פחות חשוב בעיניי מהפרישה של ביידן אלו התגובות של הסובבים אותו. הניכור. האטימות. חוסר האמפטיה והמודעות משל גופם קורץ מחומרים אחרים ועליהם הזקנה מן הסתם תיפסח.
כי בהחלט יכול להיות שטראמפ יותר טוב לישראל מקמלה האריס, אבל אי אפשר שלא להתייחס לראיון שלו לCNN שבו אמר טראמפ בעדינות האופיינית לו אחרי הודעת הפרישה של ביידן: "הוא היה הנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה שלנו". אין ספק שתמיד היה לבן אדם קלאס. להקיא.
אני מניח שחלק מהצופים שראו את מופע המבוכה של ביידן צחקו עליו. לגלגלו. סנטו בו. כמו שראיתי כמה בתוכנית מוכרת שצקצקו בלשונם בשמחה לאיד: "רואים שהוא לא איתנו" במשמעות של לא מחובר למציאות. ואז הוסיפו: "ספק אם היה".
ויש את האלו שפשוט העבירו ערוץ כי לא יכלו לחזור בהתבזות של אדם מבוגר. באנושיות שמושמת ללעג. לראשונים אני אומר: חכו. במידה ותצליחו בכלל להגיע לשנות התשעים של חייכם, אני מקווה שתהיו בקו השפיות לתת לתפקוד שלכם ציון. ביידן לפחות היה נשיא ארצות הברית. מעניין מה אתם תהיו.
ולאלו האחרונים שזפזפו ולא חזו במבוכה של ביידן: אלו ההורים שיחנכו את ילדיהם לחמלה ורחמים. לסולידריות ועדינות. אלו ההורים שינזפו בילדיהם כשישמעו שחבר לכיתה שלהם סובל מחרם ויבינו שהילד שלהם לא עשה מספיק בכדי למנוע את זה.
כי הצער והעלבון של הזולת, הוא לא סיבה לחגיגה, גם אם הוא מהמפלגה היריבה.
