Thursday, May 1, 2025
חטופים בחו"ל
מדי שנה זה קורה, ושוב אני לא יכול לעמוד בסירוב לפני ניר, סמנכ"ל ארגון 'הידברות', שמשכנע אותי לצאת החוצה ולדבר בפני היהודים והישראלים בארצות הברית. "אל תדאג", הוא אומר, "בכל פעם נגיע ליעד חדש. הדברים שם משתנים כל כך מהר, עד שאי אפשר אפילו לעקוב".
הפעם הוא סימן את טורונטו, קנדה, כיעד הראשון. טיסות ארוכות, מינוס 15 מעלות, שלג מקפיא, רב יקר מהקהילה הבוכרית שמארח אותנו, והנה – אנחנו בערב לפני מאות יהודים. אחד הדברים שמיד היו יוצאי דופן עבורי, הייתה העובדה שעם הגיעי לטורונטו הצמידו לי מאבטחים.
מה זאת אומרת? המאבטח לשעבר צריך מאבטחים? ולמה לא מפרסמים את מקום ההרצאה? "עזוב", אמר אחד האחראים, "קנדה יותר מזכירה את המקומות שאתה היית מסתובב בהם – רמאללה ועזה. קנדה של היום היא מקום שרואה עין בעין את הנרטיב הפלסטיני, מקום שקיבל לתוכו מהגרים בצורה בלתי פרופורציונלית והערבית הפכה לשפה שנייה. ליהודים מאוד קשה לחיות כא, האנטישמיות גוברת, הפגנות בעד עזה בכל פינה, והיהודים מתבוננים שוב במראה ומוצאים את אותו יהודי – אולי גלותי – שניסה לברוח מהאנטישמיות לארץ האגמים, היערות והשקט, וקיבל את המפגינים המוסלמים העזתים ליד הבית".
קנדה משתנה. בין האגמים והיערות צצים מסגדים, ולראשונה בהיסטוריה הוקמה בה אוניברסיטה אסלאמית. כבר בנחיתה בשדה התעופה זיהיתי אנשים כאלו שלבטח היו נעצרים לבידוק באחד המחסומים ביהודה ושומרון, או כאלה שנראים בתמונות כתושבים מעזה. כן, עזתים מגיעים גם לקנדה, ואיתם גם האידיאולוגיה. זה המצב כיום, יהודים מקבלים את המלחמה מכאן ישירות אליהם, כמעט בכל פינה בעולם.
בערב המדובר, מול מאות יהודים, הקשבתי לחששות ולשאלות שלהם. הכל דובר סביב הזהות. בסופו של דבר, השביעי לאוקטובר היה דחיפה של תעודת זהות ישר בפרצוף של כל מי שלא רצה לראות אותה. יהודי בכל מקום שהוא בעולם עובר את המהלך הזה. אי אפשר לדעת באיזו דרך ובאיזה אופן, אבל הוא בוודאות עובר את זה, חושב על כך בתוכו פנימה, וברוב המקרים גם מתעורר.
לאחר ההרצאה, כשהמאבטחים כבר ליוו אותי החוצה מהאולם, ניגש אליי אחד המשתתפים, יהודי ישראלי שרצה לשתף אותי בתחושותיו. הוא הזכיר שבסוף ההרצאה סיימתי עם סיפור החטופים ששבו מרצועת עזה, אלו שהיו בתוך המנהרות והתעוררו לזהות היהודית שלהם. אלה שהרגישו גם בתוך עומק האדמה, מול שיא הרוע, שהשם יתברך איתם. סיפרתי את הסיפורים הנפלאים על החטופה אגם ברגר ועל ההיצמדות שלה לקדוש ברוך הוא בתוך האפלה, על הסידור שהיא קיבלה מהחמאסניק, וגם על בקבוק מיץ הענבים שאחד החטופים קיבל והספיק לו לזמן רב.
"הסיפורים האלה", אמר לי אותו יהודי, "נגעו בי מאוד". שאלתי אותו מדוע, והוא השיב: "אני חושב על כך שבסופו של דבר, כולנו חטופים כביכול באותו מצב. כל אחד, באיזשהו שלב, נחטף ונלקח ממנו משהו בדרך החינוך והחיים. המציאות לקחה ממנו משהו, מסתירים ממנו משהו, ובתור חטוף שכזה לפעמים הוא צריך לרדת למנהרות של החמאס כדי לפגוש את הקדוש ברוך הוא. לפעמים הוא צריך לנסוע לקנדה, להסתובב ברחוב ולראות את האסלאם המשתולל וצועק עליו שאתה יהודי, ולפעמים הוא צריך פשוט להיות בארץ ישראל ולהבין מהשכנים שלנו עד כמה אנחנו יהודים.
"אני", סיים האיש ואמר, "לצורך העניין – חטוף. נחטפתי, ותודה רבה לך שהצלחת לחבר בין המקום שבו אני נמצא בקנדה לבין המנהרות. כולנו במנהרות, וכולנו מרימים עיניים לשמיים. תמיד מנקרת בי השאלה: למה חייבים להיות חטופים כדי להתעורר לקדוש ברוך הוא? זה מלכתחילה או בדיעבד?"
וואו, זו שאלה של אדם שלומד תורה. שאלתי אותו על כך, והוא אמר שאכן מאז פרוץ המלחמה הוא פשוט נצמד למבנה הזה של הקהילה ולבית הכנסת, שם יש חיוּת. מתברר שבתי הכנסת בארצות הברית הפכו להיות מקום המקלט, החדר המוגן, המקום בו מתחברים לבבות. תפילות שחרית ומנחה פשוטות הופכות שם לחתיכת תיאום בקבוצות הוואטסאפ, לשיחה, לגיבוש חברתי. בית הכנסת והיהדות מחזיקים את היהודים ואת הישראלים כל כך ביחד, ומחיים מחדש מקומות שאף פעם לא היו שם חיי קהילה ערים כאלה.
בכל מקום שהגעתי סיפרו לי שלפני כמה שנים בקושי היה בהם מניין, וכיום יש מניינים של 200 וגם 300 איש, שבתות מלאות, סעודה שלישית עם קייטרינג… והכי חשוב: התעוררות להכניס את הילדים למוסדות חינוך שממשיכים את החינוך היהודי עבור אלו שרצו כל כך לברוח מכל קשר אליו.
מטורונטו שבקנדה המשכנו לשיקגו, ארצות הברית. גם שם, כמו במקומות האחרים, הרב המקומי נראה כמו יהודי שנוסע על 200 קמ"ש ללא הפסקה. סופר לנו שהרב הביא יהודי מהצד השני של ארצות הברית כדי שיקים שם סופרמרקט כשר. במשך הזמן, בעבודה מדלת לדלת, הוא הצליח להכיר את כל היהודים באזור ולקשור אותם אט אט לקהילה.
מאוחר יותר באותו ערב, הרב אמר לי: "בהרצאה נכחו כמעט כל אנשי הקהילה, אלו שבאים ואלו שלא באים בדרך כלל, אבל הם ראו את המודעה וחשבו שאתה תדבר רק על המזרח התיכון ולא על האמונה היהודית. הם באו לשמוע על עזה ולמעשה קיבלו אותך. הצלחת להוציא מהבית כאלה שכמעט לא מגיעים לכאן, וכך הבנתי היום שלקהילה שלנו כמעט אין גבול. יש עוד ועוד יהודים שמחכים לאותה בשורה".
גם בסיאטל, וושינגטון, מצאתי יהודים שמתעוררים לעצמם, בהם גם ישראלים שהגיעו לעשות עסקים, כאשר עם העסקים הגיע גם עסק התורה ועסק הנשמה. עם הכסף הגיעה ההתעוררות, ועם המלחמה – איך אמר הבחור מקנדה? – כולם נחטפו, גם במקומות היפים האלה.
בסוף הסבב הזה, שוב אמרתי לעצמי את מה שרבי נתן, תלמידו של רבי נחמן, ציטט ואמר "תכלית הידיעה – שלא נדע", או כמו שרבינו אמר לתלמידיו שהוא לא יודע כלום, הוא איננו מבין בנפש של יהודי, כי כל יהודי הוא קודש קודשים, עולם שלם. כל יהודי פוגש את המציאות, לפעמים הוא מרגיש חטוף, והוא משתחרר מאותה מנהרה או מאותו מֵיצר כשהוא מרים עיניים לשמיים.
תודה, השם יתברך, שזיכית אותי לפחות לספר ליהודים על המזרח התיכון ומה זה אומר להיות יהודי פשוט. זה כשלעצמו כבר עושה את העבודה. יותר נכון: אתה עושה את העבודה, אני רק מפיץ את הבשורה.
בנחיתה בארץ, מיד לתוך פורים, הזכרתי לעצמי שחודש לפני פורים כבר דורשים בהלכות הפסח, ובעזרת השם בפסח הזה אני מקווה שאחינו שבמנהרות החמאס יזכו לחירות, אבל גם אלו שבמנהרות האחרות או כל אלו שחטופים בדרך כזו או אחרת – חטופים בדעת או שלא מדעת, חטופים בגלוי, בהסתרה או כאלה שאינם יודעים שנחטפו – יזכו לצאת לחירות אמת – החירות של כל יהודי לדעת שיש השם בעולם והוא לא יעזוב אותו. לא משנה כמה הוא יברח רחוק, אפילו לאגמים של סיאטל, תמיד יבוא אליו איזה רב ויזכיר לו שהיום יום כיפור, או שיש תפילת מנחה בבית הכנסת וצריך אותו, ואז משהו בו התעורר והוא יגיע.
אנחנו מתחילים להתקבץ חזרה לאוצרותינו, למקומות שלנו, לאור המיוחד הזה שגם אם חשבנו שהוא נעלם או נחטף, הוא רק מחכה לנו. השאלה כמה עמוק נרד, וכמה גבוה נגיע אחר כך.
לשבור תבניות
נעמה ניימן, ממייסדי היישוב מצפה יריחו, לא תכננה להגיע לעולמות הרפואה הטבעית, בהם היא צועדת מזה שלושה עשורים במהלכם הפכה לדמות מוכרת בתחומה. הצעדים הראשונים שלה בתחום החלו כשאבא שלה היה חולה, והיא חשה חוסר אונים מול חוסר היכולת שלה להושיט עזרה, במקום שבו הרפואה הקונבנציונלית לא ידעה גם היא לתת מזור. "חוסר היכולת לעזור לו היה לי מאוד קשה, והוליד בי רצון גדול לעזור לאנשים ולמנוע סבל. התחלתי לחפש מענה בעולמות הרפואה הטבעית והתפעלתי מאוד מההסתכלות ההוליסטית על הגוף. בשונה מהרפואה הקונבנציונלית שמתייחסת לכל בעיה באופן ספציפי, הרפואה הטבעית מסתכלת על הגוף כאחדות אחת שבה כל החלקים משפיעים זה על זה". הגילוי המשמעותי הזה היה מבחינתה רק הצעד הראשון. "ככל שהעמקתי ראיתי, שעד כמה שזה מדהים להסתכל על הגוף כמכלול, יש רובד מופלא אף יותר, והוא תפיסת הגוף והנפש כיחידה אחת.
"אם מטפלים רק ביד", היא ממחישה את ההבדל בין הגישות, "אז היד לא תכאב. אבל אם מטפלים בכל הגוף, הטיפול ישפיע על עוד דברים, ואם נוגעים גם בשורש הרגשי של הבעיה הפיזית, הרווח של המטופל יגדל כי הוא יראה שיפור גם בתחומים הרגשיים והחברתיים, כמו מצב הרוח, יחסים בין אישיים ועוד. ויש רובד עמוק עוד יותר – הרובד הרוחני. כשאנחנו נכנסים לשם, העבודה שלנו כבר משפיעה על כל הרבדים של החיים, והשינוי שהאדם עובר משפיע יותר ויותר גם על סביבתו".
נעמה מדברת בשטף וברגש שממחיש עד כמה היא מחוברת עמוק לתפיסה הזו. לפני כשלוש שנים היא הקימה ביחד עם הרב אליהו עובדיה, ראש כולל ובית מדרש 'הדרך פנימה', את מכללת בינ"ו (בשם ה' נעשה ונצליח) שמנחילה את שיטת הטיפול הזו, המבקשת לאתר מה חוסם את האדם ברבדים השונים: פיזי, רגשי, אנרגטי, רוחני, תוך הקבלה לספירות של תורת הקבלה. "השיטה נועדה לחבר את האדם עם הרובד של מדרגת הכתר" היא מסבירה, "דבר שיוצר חיבור שלם גם ברובד הפיזי וגם ברובד הרגשי. אנשים לומדים איך לטפל בעצמם ובמשפחה שלהם, ומי שרוצה יכול גם לעשות סטאז' ולקבל הסמכה כמטפל בשיטה. הרב אליהו מלמד את הצד הרוחני, ואני מלמדת איך מורידים את הרוחניות הגבוהה לחיי המעשה בעזרת שיטות טיפול שונות ומגוונות".
שורש השיטה מבוסס על תורת הבעל שם טוב. "הקב"ה ברא את העולם במאמרו, ובעצם כל המציאות שסביבנו היא אלוקות. אבל אנחנו רגילים לראות אותה עם הרבה רבדים של הסתרה, וזה טבעי כי כך נוצרנו. הבעל שם טוב אומר על הפסוק "יתפרדו כל פועלי אוון" שהמשימה שלנו היא להסיר את המסכים הללו. באמצעות שיטת הטיפול אנחנו מנסים לראות את המציאות בצורה אחרת, בלי המחסומים שמפריעים לראות את אור ה'. כשמצליחים לעשות את זה ורואים שהכל זה באמת רק הוא יתברך, פתאום הכל נהיה פשוט. הרבה פעמים קרה שאנשים אומרים לי בתחילת הטיפול מה הנושא שאיתו הם מתמודדים ואני רושמת את זה, ובסוף הטיפול כשחוזרים שוב לנושא הם מתחילים לצחוק ולא מבינים איך הנושא הזה הוגדר כבעיה. בהסתכלות הבסיסית והראשונית זו אכן הייתה בעיה ממשית, אבל כשמצליחים להסיר את ההסתרות, הנושא נראה עכשיו כל כך רחוק מהמציאות שלהם והכל נהיה הרבה יותר פשוט.
"לראות את המציאות בלי מסכים והסתרות זו תודעה שעובדים עליה", היא מסבירה, "זה לא ביום אחד. לי זה לקח המון שנים, והיום אני מלמדת אנשים לעשות את השינוי הזה. אחת מתלמידותיי סיפרה לי שהבת שלה, שלא שומרת מצוות היום, התחתנה ב"ה. בחתונה היו אנשים מכל הגוונים, והיא אמרה שאם זה היה קורה לפני כמה שנים, היא לא הייתה מצליחה להיות במקום מקבל, והייתה רק מבקרת ומרגישה רע. אבל עכשיו היא הרגישה שמחה גדולה, היא חוותה את הכל בשלווה ובאושר, כי כך באמת אפשר להרגיש כשמקבלים את הקב"ה וחווים את העולם בלי כל המסכים שלו, מתוך תודעה עמוקה של השגחה".
אביעד לא נפל, אביעד עלה
עבודת הסרת המסכים היא דרך חיים אצל נעמה, וגם כשהניסיון גדול מנשוא היא ממשיכה לנסות לשמוע את דבר ה' מתוך המציאות. בהושענא רבה האחרון, רגע לפני כניסת חג שמחת תורה, מחלקה של חיילים מחטיבת כרמלי עשו את דרכם במעלה גבעת ג'בל בלאט בדרום לבנון, מרחק קצר ממושב זרעית הסמוך לגבול הצפוני.
הכוח פילס את דרכו בסבך כשהוא מאתר ואוסף כמויות גדולות של אמצעי לחימה, מקלעים, רקטות ומשגרים. במהלך הפעולה, הם נתקלו במטען שהניחו מחבלי חיזבאללה הארורים. בתקרית הזו נהרג אביעד ניימן, בנה של נעמה, לצד חבריו לנשק: אחייננו האהוב שובאל בן נתן, מרדכי חיים אמויאל ושמואל הררי ה' ייקום דמם. כשאני מבקשת ממנה לספר לי על נפילתו של אביעד, היא שוב מתקנת אותי. "אביעד לא נפל. כשאנחנו אומרים 'נפל', אנחנו מסתכלים רק על הגוף. אבל אם אנחנו מזהים את האדם עם החלק הפנימי שלו, אז הוא רק התעלה, והאור שלו מתפזר יותר למרחוק ומגיע ליותר אנשים".
עלייתו של אביעד גרמה לנעמה להרגיש שהיא צריכה להרחיב את השליחות שלה בעולם. "אם קודם עבדתי הרבה בטיפולים, עכשיו אני מרגישה שאני צריכה להתמקד בהעלאת התודעה בעם ישראל. לעזור לאנשים לראות את המציאות הפשוטה, שהכל זה אלוקות והכל טוב כמו שהוא. אני מרגישה שזה מה שאביעד דוחף אותי לעשות. מזמינים אותי להרבה מקומות להרצות, ומבחינתי זה פשוט להפיץ את האור שלו. אביעד מאוד חי את המציאות של לראות את התמונה השלמה. הוא מאוד אהב טרקטורונים, גאדג'טים וכל מיני צעצועים אלקטרוניים. הוא אמר שהכל טוב בשביל לעבור את העולם המשוגע שלנו, אבל אין על לימוד תורה. הוא אהב את העולם הזה ונהנה ממנו, אבל גם ידע את התכלית, שהדבר החשוב ביותר הוא להתחבר לקב"ה".
עוד בימי השבעה על אביעד, התפרסם סרטון של נעמה שבו היא מדברת על כך שצריך להעביר את התודעה של עם ישראל מתודעה של תיקון לתודעה של גילוי. "תודעה של תיקון" היא מסבירה שם, "זה לחפש כל הזמן מה לא טוב במציאות או מה עשיתי לא טוב. תחשבו שאנחנו נכנסים לחדר מסוים ואנחנו אומרים שצריך לתקן בו משהו. בשביל לתקן צריך לחפש מה מקולקל, וזו תודעה של הגלות, של עץ הדעת. הקב"ה מעלה אותנו מהתודעה הזו לתודעה של גאולה. לא לחפש מה מקולקל אלא לחפש את הקב"ה בכל מציאות ומציאות, לראות את הטוב בכל מציאות. זה מתחיל קודם כל מלראות את הטוב בעצמי. לא לחפש מה העבירות שלי אלא מה הדברים הטובים שאני עושה. ככל שאנחנו חיים בתודעה הזו, אנחנו רואים את הטוב בכל מציאות".
בסרטון המרגש, שצולם באותם רגעים קשים בעיצומם של ימי השבעה, נעמה נראית כשהיא פונה אל הנוכחים: "שימו לב כמה אנשים באים בשביל יהודי אחד שנהרג. תחשבו, כל אחד ואחד שנמצא כאן, לכמה אנשים אתה משמעותי וחשוב. תקומו בבוקר ותדעו: אני חשוב לכל עם ישראל. אם נחיה בתודעה כזו עם ישראל יעוף! אי אפשר להבין את הגובה של הדבר הזה. אני לא יודעת עד כמה אביעד ידע לכמה אנשים הוא חשוב ולכמה אנשים הוא חסר. כמה אנשים כבר אמרו לי "אני רוצה להיות קצת אביעד". אבל אנחנו רוצים להיות קצת מכל אחד ואחד שנמצא פה, כולנו. כי כל אחד ואחד כאן זה אלוקות, אז הקב"ה רוצה את כולנו אחד", היא הוסיפה בהתרגשות, "הוא כביכול פיזר את החלקים שלו להרבה יהודים, וכשהלב שלנו פועם ביחד זו האחדות שלו".
ללמוד אלוקות מבובת תיאטרון
כחודש לאחר האירוע, התקיים ערב של חטיבת כרמלי בהשתתפות המשפחות השכולות. כל ההורים קיבלו את רשות הדיבור, ונעמה דברה על כך שהמפגש עם האובדן מביא אותנו לחשוב על משמעות החיים. "אדם מגיע לעולם, גדל, לומד, עובד, מביא ילדים… וגם הם גדלים, עובדים וממשיכים הלאה, אבל מה המשמעות של כל הדבר הזה? כתוב שהקב"ה התאווה ל'דירה בתחתונים'. לפני שהקב"ה ברא את העולם, הוא היה אחד, אבל לא היה לו שום גילוי, לא הייתה לאחדות הזו שום ביטוי. עם ישראל זה הביטוי של הקב"ה בעולם. כשיהודי נלחם, זה הקב"ה נלחם. כשיהודי הולך ארבע אמות בארץ ישראל, גם אם הוא לא יודע שהוא יהודי, הוא מנכיח את הקב"ה פה בארץ. זכינו להיות יהודים", היא אמרה בכנות ומעומק הלב, "אנחנו רק צריכים לדעת את המהות שלנו".
באופן מפתיע ולא צפוי ביחס לסיטואציה, היא הוציאה מהכיס בובת הצגה והסבירה: "אם אנחנו מסתכלים על הבובה הזו, היא נראית לנו לא כלום, עד שאני מכניסה אליה את היד ומדברת דרכה. אם אני אדבר לילד בן שלוש הוא יחשוב שהבובה היא זו שמדברת. אבל אם אפנה לאדם מבוגר, הוא כמובן ידע שזו בעצם אני שמדברת. כשאני מוציאה את היד שלי, הבובה חוזרת להיות כלום. כל אחד מאתנו הוא כמו הבובה הזו", היא פנתה אל הקהל, "כתוב שהקב"ה יצר את האדם מהאדמה. הוא יצר דמות, אבל אחר כך הוא נפח לתוכה רוח חיים, ורוח החיים הזו גורמת לכל אחד מאיתנו להיות ממש אלוקות.
"אנחנו צריכים לדעת את זה", אמרה נעמה, "כי לפעמים אנחנו מזדהים עם הגוף החיצוני. אנחנו טועים לחשוב שאנחנו זה הגוף שלנו, הדעות, המחשבות, או המקצוע, והמחשבה הזו יוצרת ביננו נפרדות. אבל באמת, מה שיוצר את החיבור בינינו זו הרוח האלוקית שנמצאת בכל אחד מאיתנו, וזו המהות האמיתית שלנו".
נעמה המשיכה ופנתה לחיילי החטיבה שחזרו מסבב הלחימה הקשה. "כשהנשמה נכנסת לעולם הזה, מלבישים עליה את הגוף ואת כל סיפור החיים. מבחוץ זה מה שאנחנו רואים, אבל באמת כל הסיפור הוא שהנשמה באה לכאן כדי לגלות את ה' יתברך. הנשמה יודעת כמה זמן היא תהיה בעולם, וברגע שהגיע הזמן שבו צריך להפריד בין הנשמה לגוף, יש הרבה דרכים לעשות את זה. זכינו שהנשמה של הילדים שלנו נפרדה מהגוף בדרך העילאית ביותר והקדושה ביותר. בחייהם הם קידשו את החיים, ובמותם הם קידשו אפילו יותר. הם מתו בשביל להציל יהודים אחרים. הם הלכו בגבורה, בידיעה ובהסכמה למוות. אין משהו יותר גדול ונאצל מזה".
נעמה מספרת כי הילדים שלה גדלו על סיפורי המחתרות שנאבקו כדי לגרש את הבריטים מארץ ישראל. "המלחמה ההיא הייתה מלחמה פיזית – עם ישראל חיפש ונאבק על מקום שבו הוא יוכל לחיות, אבל הדור של הילדים שלנו, שגדלו על הסיפורים האלו, התעלה לקומה גבוהה יותר: היום המלחמה היא לא רק פיזית. היא מלחמת האור בחושך. בין אלה שרוצים אהבה, אחווה וחיים, לבין אלה שנותנים להם כסף ובוחרים רק במוות. המלחמה היא רוחנית, היא לא רק על האדמה, וזו זכות גדולה להיות חלק ממנה".
"צריך לדעת עוד דבר אחד", היא מוסיפה. "זה לא החיזבאללה קבע כמה שנים אביעד יחיה. אין אף אחד שיכול להשפיע על הרגע של הלידה או של המוות, רק ה'. מפקד המחלקה, אמיתי, קיבל 30 רסיסים וב"ה הוא אתנו, ואילו אביעד נפגע מרסיס אחד. אנחנו בידיים של ריבונו של עולם לבדו, וצריכים להיות בביטחון הזה ולהמשיך הלאה לניצחון השלם מתוך עוצמה, מתוך אהבה לכל יהודי כמו שהוא ומתוך אהבה לעצמנו. התפיסה הוא תוביל אותנו בעז"ה לניצחון שלם ולמציאות שבה נהיה אור לגויים".
הנוסחה למזרח תיכון חדש
כשאני שואלת את נעמה מה נותן לה כוח להפוך את המשבר הגדול למשבר של לידה ויצירה, יש לה תשובה חד משמעית. "הכל מגיע מכוח ההתבטלות. התבטלות זה לא מלשון מחיקה או צמצום אלא להפך", היא מסבירה, "דווקא ההתבטלות מביאה אותנו לכוח אין סופי, וליכולת לקבל את עצמנו לגמרי. הקבלה העצמית כאן היא הצעד הראשון", היא אומרת, ומסבירה למי שתוהה על העניין: "לקבל את עצמי בהשלמה זה שיא הענווה, כי זה בעצם לקבל את הנהגת ה' בעולם. כי מה שאני זה מה שהקב"ה רצה, אז זה הכי טוב. דווקא חוסר קבלה עצמית, נובע מגאווה. כשאנחנו לא מקבלים את עצמנו, אנחנו בעצם אומרים לקב"ה שמה שהוא עשה זה לא טוב. דווקא כשאנחנו מבינים כמה אנחנו כלום, אז אנחנו מבינים גם שאנחנו הכל. כי בכך אנחנו מפסיקים להזדהות עם הזהות המוכרת של עצמנו – המחשבות, האמונות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו ומה אפשרי עבורנו, ובמקום כל זה אנחנו מאמצים לעצמנו רק הגדרה עצמית אחת: אני אלוקות. כשאדם מזדהה רק עם המשמעות הזו שבתוכו, הכוח שלו הוא אין סופי.
"אני מרגישה שמה שהקב"ה מלמד אותנו זה לשבור את כל התבניות, לא להאמין בכלום אלא רק בו. אנחנו רואים שהצבא שסמכנו עליו לא הצליח להתמודד בזמן אמת, ושעם כל הידע שקיים בתחום הבריאות, פתאום כל העולם לא ידע להתמודד עם וירוס קטן. הקב"ה מעביר אותנו תהליך לשחרור מתבניות, כדי שנצליח להבין באמת שכל המציאות זה רק הוא, ולהגיע לתודעה אמיתית של אין עוד מלבדו. ככל שהמציאות נעשית יותר לא הגיונית, כך אנחנו יותר מבינים שאנחנו לא מבינים כלום, והכל זה רק אלוקות".
נעמה מציינת עוד נקודה חשובה, והיא המקום שלנו ביחס לגאולה בדור הזה. "גאולת מצרים הייתה גאולה חיצונית שהקב"ה הוציא וגאל אותנו, הוא עשה את הכל ואנחנו היינו פאסיביים. אבל בגאולה הנוכחית זה שונה. בשביל שהיא תגיע וגם תחזיק מעמד לתמיד, הקב"ה מביא אותנו לכך שכל אחד ייגאל גם ברובד הפרטי ויהיה בן חורין מכל הדעת שמגבילה אותו, ומתוך זה הוא יוכל לגמרי לקבל את הנהגת הקב"ה עליו. המשימה שלנו בדור הזה", היא מסבירה את הדרך, "זה להתחבר למהות שלנו ולקבל את עצמנו בהשלמה. ככל שנצליח במשימה הזו, כך נצליח לחיות בהשלמה גם עם המשפחה שלנו, עם כל עם ישראל ועם כל המציאות. זה מה שיגרום לנו להיות אור לגויים, ואז", היא מגלה לנו את הסוד המנצח למזרח תיכון חדש, "לא נצטרך את כל המלחמות. המלחמות מגיעות כי אנחנו לא מחוברים למהות, ודרך האויבים הקב"ה מחבר אותנו פנימה. אם נהיה מחוברים פנימה, כבר לא נצטרך אויבים".
עצמאות של מעלה
יום הזיכרון ויום העצמאות הם מבחינתה של נעמה הביטוי החזק ביותר לתהליך של "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה) ו"אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה) בעבודת ה' של כלל עם ישראל בדור הזה. "יום הזיכרון זה היום שמגלה את העוצמה של אהבת עם ישראל אחד לשני, לקב"ה ולארץ ישראל", היא אומרת בהתרגשות. "זו התעוררות התשוקה הגדולה ביותר של עם ישראל כלפי הקב"ה. חייל שהולך לקרב, ויודע שיש סיכוי שהוא לא יחזור משם, מוכן ממש למסור את הנפש בשביל שאחרים יחיו, בשביל הקב"ה וארץ ישראל. זה הדבר האצילי ביותר שיכול להיות, הביטוי העמוק ביותר לקשר עם ה'. אפשר להגיד שיום הזיכרון זו ההסתכלות מלמטה למעלה, זו ההתעוררות של התשוקה, ויום העצמאות זה השפע שהקב"ה מוריד אלינו בעקבות מסירות הנפש שלנו.
"אני שומעת על המון גיבורים שעלו בסערה השמיימה", היא אומרת בכאב מהול בהערצה, "וכולם אנשים מדהימים. כל אחד מהם עשה המון טוב בעולם הזה, והלך להילחם מתוך מקום של מסירות ואהבה, אני מרגישה שהם מסתכלים עלינו מלמעלה ומתפעלים: איזה עם מדהים. אין עם כזה בעולם, רק תשמחו שאתם חלק מהדבר המדהים הזה. אנחנו צריכים לקום כל בוקר, להתבונן על עם ישראל ולהגיד: תודה ה' שזיכית אותנו להיות חלק מהעם הנפלא הזה. צריכים להתמלא באהבת ה', אהבת עם ישראל ובתחושה של חיבור ושמחה. אני חושבת שגם מתוך התבוננות על כל הצדיקים שמסרו נפשם על העם והארץ, אנחנו צריכים לקום כל בוקר ולהגיד תודה לה' על שבחר בנו להיות יהודים בתקופה הזו ובארץ הזו, ולרקוד את החיים שלנו מתוך שמחה וחיבור אין סופיים".
מתוך אותה תפיסת עולם של אמונה ועשייה חיובית, את יום ההולדת של אביעד משפחת ניימן בחרה לציין על ידי טיול משפחתי עם ארוחת בוקר. "אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו מסתכלים על כל דבר בחיים שלנו. אפשר לראות את יום ההולדת שלו כיום עצוב, ואפשר להודות לקב"ה על היום הזה שבו הוא בחר לתת לנו במתנה את אביעד, וכך אנחנו בחרנו להסתכל. תחשבו על כל נקודה שהיא קשה לכם בחיים", היא ממליצה, "אתם יכולים לראות אותה תמיד בשתי דרכים, ותמיד יותר טוב ויותר עוזר למשפחה לעשות משהו מגבש ולראות את הטוב שבתוך הקושי.
"כל דבר שקורה במציאות הוא בדיוק רצון ה'", היא אומרת לסיכום, "ומה שמוטל עלינו זה מצד אחד לקבל את ההנהגה שלו באהבה, ומצד שני לפעול במציאות לפי הנתיב הייחודי שהקב"ה מכוון בו כל אחד מאתנו".
Canine Commerce
“Nobody ever saw a dog make a fair and deliberate exchange of one bone for another with another dog. Nobody ever saw one animal by its gestures and natural cries signify to another, this is mine, that yours; I am willing to give this for that....But man has almost constant occasion for the help of his brethren, and it is in vain for him to expect it from their benevolence only. He will be more likely to prevail if he can interest their self-love in his favour, and show them that it is for their own advantage to do for him what he requires of them. Whoever offers to another a bargain of any kind, proposes to do this. Give me that which I want, and you shall have this which you want, is the meaning of every such offer; and it is in this manner that we obtain from one another the far greater part of those good offices which we stand in need of.”
― Adam Smith, An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of Nations
Nice!
