בשבתות הקיץ, אחד מחתניו של הרבי לימד "פרקי אבות". רוב המתפללים הקבועים היו ניצולי השואה שהגיעו לאמריקה לא מכבר ואך זה עתה החלו לשקם את חייהם. לשון הדיבור שלהם היתה יידיש, וזו היתה גם לשון השיעורים. לקראת סוף פרק א' מלמד שמאי, "הווה מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות."אחד המשתתפים, מר ר' - איש חם, חייכן ונעים הליכות, אב לתאומות - הוסיף בשקט על הסברו של מלמד השיעור, "המימרה הזו הצילה את חיי."
במילים מדודות וכאובות הוא סיפר את הסיפור הזה: "נולדתי בפולין, ממש
ליד גבול גרמניה. בכל בוקר, בדרך לבית הכנסת, הייתי חולף על פניו של
אזרח גרמני אחד, איש מוכר ואמיד. הוא היה מתחיל כל יום בהליכה
ספורטיבית, בלי קשר למזג האוויר. הייתי מברך אותו בשקט 'א גוט מורגן, הר
גוטמאכר,'בוקר טוב, מר גוטמאכר. הוא היה עונה לי במבט מתנשא, לפעמים
אפילו נגעל, וממלמל בזלזול 'יודה',יהודי. הסנטר שלו היה מתנדנד קצת,
ואף פעם לא הייתי בטוח אם במילה הזו הוא התכוון להחזיר לי ברכה או
להשמיע גידוף אנטישמי. למרות זאת, המשכנו לנהל את הדו - שיח הקבוע
הזה כל בוקר, במשך שנתיים לפחות. אחרי הכול, רציתי לעשות כדברי שמאי.
"ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. העולם שלנו התרסק. נשלחתי לאושוויץ. החיים נעשו כמעט בלתי נסבלים, ובכל זאת היה לי רצון עז לחיות. למעשה, המטרה היחידה שחיינו שם למענה היתה לחיות עוד יום. נדבקתי במחלת הטיפוס בצורה כל כך קשה, שאפילו לגרור את עצמי למסדר בבוקר לא יכולתי. ואז באה עוד סלקציה ארורה, כשכל האסירים צריכים לעבור מול מלאך המוות הנאצי; הוא היה מתבונן בכל אחד כמה שניות, ואז צורח או 'רכטס',ימינה, כלומר האיש יישאר בכוח העבודה, או 'לינקס', שמאלה - לתאי הגזים.
"איכשהו הצלחתי לזחול אל התור. בקושי עמדתי על הרגליים. הפנים שלי
להטו, ממש הרגשתי את הצבע האדום שלהן, והעיניים היו מוצפות דם במידה
כזו שבקושי ראיתי משהו. כשהתקרבתי לרגע האמת שלי התחלתי לומר בלב
קריאת 'שמע'.ואז, כשכל דבר אני רואה פעמיים או אפילו שלוש, ראיתי את
הפנים של הרוצח שלי, את הפנים הנאציות מסתכלות בי. בגרם האחרון של
הכוחות שלי אמרתי בשקט, 'א גוט מורגן, הר גוטמאכר.'הפנים הקפואות
שלו זעו פתאום. הוא הסתכל בי בעיון. 'יודה',הוא מלמל, ואז, 'רכטס".
