In his shiur on Parshas Noach 16 years ago, Rav Moshe Shapiro was maspid Benny Levi. Wow!!
אני חייב להזכיר פה אדם נעלה, אדם יקר, שהיה משתתף קבוע בשיעור הזה. רוב הציבור לא הכיר אותו. הוא היה אדם צנוע, צנוע במיוחד, צנוע בהפלגה. אחרי מותו הוא התפרסם קצת יותר. אבל הוא היה משתתף קבוע בשיעור. ובהקשר למה שדיברנו, אני רוצה קצת לדבר אודותיו. אחד מבני חבורה שמת, הוא נסתלק בחג הסוכות, בי"ט תשרי, וקראו לו ר' בנימין, שהכינוי שלו היה ר' בני לוי. זכר צדיק לברכה. הוא היה מיוחד בכל אך נדבר עתה על המיוחד שבו בהקשר ובהמשך למה שדיברנו. הוא לא קיבל חינוך יהודי. הוא גדל בבית ובסביבה חילוניים לגמרי. הוא אפילו לא היה מודע לעובדה שהוא יהודי. אבל הוא זכה והגיע לדרגות של קידוש שם שמים, של קבלת עול מלכות שמים, בקידוש שם שמים בצורה נעלה כל כך, מופלגת כל כך, גם נקיה כל כך.
קשה למצוא, מהבחינה הזאת הוא לא הניח אחריו כמותו. תחילתו, כשהוא גדל, הוא גדל עד שהוא נעשה אמן של דיבור, אמן של מילים. אמן עד כדי קוסם. בשפתו שלו. השפה הצרפתית. הוא היה אמן בהפלגה. ידע לדבר וידע להלהיב המונים, ידע גם את הסוד של הכתיבה הנכונה. והדיבורים האלה הם היו דברי הבל. הם היו דברי חול. אבל הוא הגיע בדבר הזה להישגים, שהעולם שלו, העולם של האנשים שנקראים היום בעולם חכמים, העריכו אותו כאחד מן השורה הראשונה, אחד מן היושבים ראשונה, הוא נמצא בשורה הראשונה של מה שנקרא האינטלקטואלים של צרפת. לשם הוא הגיע. למי שמכיר את מה שהוא עשה, למי שמכיר את המהפכה הפנימית האמיתית שהוא עשה, באיזה אופן נפלא הוא עבר מאותם דיבורים שהם מביאים מבול לעולם, מאותם דיבורים, איך הוא עבר לארון הברית. הוא עזב את השפה, שבה הוא היה כאמור יותר מאמן, הוא היה קוסם. הוא עזב את השפה, ועבר לשפה שבשנים הראשונות הוא היה בה טיפש, אדם שלא יודע לדבר. וכך לאט לאט הוא למד את לשון הקודש. בעקשנות, בצניעות, בויתור גמור על כל מה שיש לעולם להציע לסוג כזה של אינטלקטואל. פרסומת, יוקרה, כבוד, כסף, כוחות השפעה, על כל זה הוא ויתר. פשוט השליך את זה הצידה. ועבר להתעסק רק בארון הברית.
ונתקיים בו יגעת ומצאת. הקב"ה האיר את עיניו, והייתה לו תפיסה עדינה ודקה. הוא נעשה למדן גדול. אבל המיוחד, קבלת העול, העובדה שהוא כפף את עצמו, כוף אזנך לשמוע דברי חכמים, הוא כופף את עצמו לגמרי, כדי לשמוע, להבין, ולהשיג דברי תורה. אני מכיר מעט מאד אנשים, ואפילו אנשים שרק שמעתי עליהם ולא ראיתי אותם, שהקריבו כל כך הרבה, והשליכו כל כך הרבה, כדי להשיג דברי תורה. וכך הוא קיבל עליו עול תורה אמיתי. דברי תורה הוא קלט, הוא תפס, הוא הבין שדברי תורה אלו, הם דבר ה'. זהו הדברים בעצמם. הוא קיים בעצמו כוף אזנך ושמע דברי חכמים. "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (שיר השירים ח' ז'), חז"ל בשיר השירים רבה (פרשה ח' א' ז') דורשים זאת על רבי יוחנן, ומספרים שם שהוא מכר את כל מה שיש לו כדי לקנות דברי תורה, האדם הזה היה בכוחו להשיג את כל מה שיש בעולם הזה להשיג. מכל הבחינות. את כל זה הוא השליך, אפילו לא מכר. הוא לא קיבל בעד זה פרוטה. את כל זה הוא השליך כדי לקנות דברי תורה. כל זמן שהוא היה חי איתנו, כמובן אי אפשר היה לפגוע בצניעותו. כך הוא בחר לחיות. בצניעות, בשקט, בצידי דרכים. היה יושב פה כל שבוע. ואף אחד, אפילו מאלה שישבו לידו, לא העלה בדעתו שכאן יושב אדם שראשי מדינות. שהוא היה כבר לפני שלושים שנה ויותר מרגיז ממלכות.
אבל עכשיו אחרי שהוא הסתלק, הוא כבר לא חי איתנו פה בעולם הזה, אז צריך לתת ביטוי, זאת מצות הספד, לאדם שהיה איתנו, ישב פה כל שבוע, זאת מצות הספד שאנחנו חייבים. פשוט כדי שילמדו מדרכיו, פשוט כדי שידעו שהיה איתנו אדם שהכרנו אותו, חיינו איתו, וכשהוא מתרחק מאיתנו, אז אנחנו רואים שבעצם האדם הזה היה ענק. לא יאומן, אין דוגמא לדבר כזה, אין דוגמא למישהו שנתן כל כך הרבה כדי לקנות דברי תורה. לכן באמת הקב"ה עזר לו שלא כדרך הטבע. הוא באמת זכה לקנות דברי תורה. היה בינינו אחד שקיים את כל זה בנפשו, בכל הכח. ומי שהיה מציע לו משהו, היה מציע לו אפילו את כל הון ביתו, היה בזוי בעיניו. "בוז יבוזו לו".
הקב"ה יעזור לכולנו, שנזכה להשיג דברי תורה, נזכה לקנות דברי תורה, ולהפוך אותם לחיינו, כמו שעשה המנוח הדגול, ר' בני, זכר צדיק לברכה.
From his cousin Rav Chaim Sabato:
ב"ה
"מורי ורבותיי, שופטי פרס ניומן, אורחים יקרים
כבוד גדול כיבדתם אותי היום, ומה אכבדכם אני. אמרו חכמים: מילתא אלבישייהו יקירא. איצטלית נאה נכבדה היא למי שרגיל בה ויודע ערכה. לפיכך במקום לנאום נאום אכבדכם במעשה. שהרי אוהבי מעשים וחוקרי מעשים כולכם. ולא במעשה סתם אכבדכם אלא במעשה שהיה. ולא עוד אלא שאם מי מכם יפקפק בדבר אם אמת הוא או דמיון, כפי ששמעתי שאתם מתלבטים במעשים שבספריי, וכבר חשוד אני בעיניכם שמה שסברתם אמת היא אינה אלא דמיון, ומה שחשבתם לדמיון כולו אמת לאמיתה, על מעשה זה שאספר היום יעיד יהודה מלצר שיושב עימנו כאן".
"מעשה שהיה כך היה"
"ילד קטן הייתי, כבן שמונה כבן תשע. סבא היה גר סמוך לביתנו. נוהגים היינו לבקר אותו מדי פעם. אם זכינו היה שואל אותנו על הפרשה, או חד לנו חידה. יום אחד אחרי הצהריים עלינו לסבא. בביתו של סבא שוחחו אותה שעה כמה בני משפחה. שיחתם הייתה מעורבבת מכמה לשונות, לשון הקודש, ערבית וצרפתית. פעמים אפילו משפט אחד פתח בלשון אחת וחתם באחרת. ראיתי שאף שהיו מדברים ביניהם, היו מביטים בסבא מידי פעם. זקני הכין לו קפה תורכי במטבח הקטן. אינו מתערב בשיחה. נראה כאילו אינו מקשיב לה כלל. מתבונן היה בעיון בפינג'אן הנחושת הנוצץ לראות אם רתחו המים כדי להוסיף להם שתי כפיות קפה ורבע כפית סוכר. תמיד היה מקפיד סבא להכין את הקפה בעצמו. בקנקן מיוחד שהביא איתו ממצרים, בספל מיוחד, בכפית משלו שבה היה מודד בקפידה את הקפה והסוכר ובתערובת של קפה שהכין בעצמו, שליש קפה תורכי כהה מתורכיה ושני שלישים קפה בהיר מברזיל. פתאום הרים את ראשו מהפינג'אן, הביט בנוכחים והשיב בקצרה לאחד מהם: קומוניסט. בפריס. שתק, והמשיך להשגיח על הקפה שלא יגלוש על הכיריים.
בן דוד של סבא היה לקומוניסט
"הנוכחים המשיכו בשיחתם כאילו לא שמעו את ההערה, ואני, מה ששמעתי מסבא הרעיש אותי. בן דוד של סבא, בני לוי, נכדו של החכם השלם מארם צובא היה לקומוניסט, והוא בפריס? ידעתי שלא אוכל לברר אצלו כלום. מה שרצה לומר, אמר. שמרתי את הדבר בליבי, בעל דמיונות הייתי, ודמיוני החל לגלגל את המעשה על פי דרכו.
"שנים חלפו. בחול המועד פסח הלכנו לבקר את אחותו, דודתי זקנתי, סניורה ויקטוריה שלם, כמנהגנו בכל מועד. קיבלה היא את פנינו בסבר פנים יפות, והגישה ריבת קוקוס ותמרים מרוקחים ממולאים באגוזים. החלה לספר לנו על אביה, הגאון חכם מנחם, שחתם את התלמוד על פה בן שמונה עשרה. ראיתי ששעת כושר היא ותיכף שאלתי, בני לוי?
סניורה וקטוריה הרימה את ראשה בעצבנות, הניפה את ידה והפכה את כפה ימינה בחצי תנועה החוצה. הבנתי. הלך. ידעתי. יותר לא תאמר. מה שרצתה לומר, אמרה. מחצי תנועה זו כתבתי את החצי הראשון של הסיפור גלגל חוזר בעולם, בספר הראשון שלי, אמת מארץ תצמח".
בני לוי? הבנתי. חזר
"עוד שנים חלפו. בעלה, חכם אליהו, נפטר לבית עולמו, והיא נותרה לבדה. בכל מוצאי שבת ביקשה מי שיבדיל לה על היין, וישיר לפניה מפיוטי אליהו הנביא לסימן טוב. מוצאי שבת אחת הבדלתי לה אני. לאחר שסיימתי את פיוטי אליהו ראיתי מעין קורת רוח בפניה, העזתי ושאלתי, בני לוי? היא לא השיבה. הרימה בעדינות ידה הימנית, והפכה את כפה בחצי תנועה לצד פנים. הבנתי. חזר. ידעתי, מה שרצתה לומר אמרה. יותר לא תאמר. מחצי תנועת יד זאת כתבתי את החלק השני של גלגל חוזר בעולם.
הספר יצא לאור. ירון לונדון ביקש לראיין אותי. הסכמתי. בא לבקר בישיבה ושוחחנו. ראיתי שהספר נשא חן בעיניו, ואז שאל, מתי היית בפריס. אמרתי לו שמעולם לא ביקרתי בה, ואמר לי שהוא היה שם נספח תרבות כשהתחוללו המאורעות עליהם אני מספר במעשה, וכל פרט שסיפרתי אמת לאמיתה, ואפילו תיאור אבני השפה של המרצפות שהשליכו על השוטרים מדויק הוא.
ואז הפתיע אותי ואמר בנעימת ניצחון, זיהיתי את גיבור המעשה שלך שאתה קורא אותו, מקס ספורטה. הלוא הוא בני לוי. פייר. מזכירו של סארטר.
אמת הדבר, השבתי לו.
שכך צריך להיות מעשה
”המשכנו לשוחח. הוא שואל ואני משיב. כשסיים אמר לי, כל ספרך מחמדים חוץ מן הפיסקה האחרונה.
מה פגם מצאת בה? אני שואל.
והוא משיב, שאתה מתאר בו את מקס, הוא בני לוי, מגיע לכותל, עולה לתורה, ונראה כמי ששב לדרך אבותיו. אני מכיר אותו, פילוסוף אנרכיסט. דבר זה לא ייתכן כלל. לא כתבת אותו אלא לרצות את קהל הקוראים שלך. קבוצת התייחסות, כך קרא להם. באמת מפני מה כתבת כך?
אמרתי לו, איני יודע למה כתבתי כך. אבל יודע אני שאיני כותב לרצות איש. מעולם לא חשבתי על מי מקוראיי כשכתבתי את המעשה, וכלל לא ידעתי אם יהיו לו קוראים. מה שליבי אומר לי לכתוב, אותו אני כותב. שתקתי רגע והוספתי, כנראה שכך צריך להיות מעשה. אני יודע שכך יהיה. מוכרח להיות כך לפי שהמעשה כך מתגלגל.
ירון לונדון מביט בי ואינו מבין. מה פירוש כך צריך להיות, והרי אין זה אלא סיפור מעשה.
נכון, אני משיב, אבל כך אמר לי ליבי שהמעשה מתגלגל.
הוא משך בכתפיו, כתב מה שכתב בפנקסו ונפרד לשלום.
בני שב לדרך אבותיו
"חלפו חודשים רבים. דוד ג'קו, מתקשר בשעת לילה מאוחרת. שקוע הייתי בסוגיה חמורה בתלמוד.
הוא הגיע, הוא אומר.
מי הגיע, אני שואל, ומעיין בגמרא שלפניי.
מה פירוש מי, הוא משיב, בני, הגיע.
איזה בני הגיע? לאן הגיע? אני שואל.
קרובנו, ד"ר בני לוי, עונה דוד ג'קו מופתע, הלוא הוא מקס ספורטה מאמת מארץ תצמח, הגיע לארץ. לך לפגוש אותו. הוא שב לדרך אבותיו, ולומד בכולל בבית וגן. תראה על מי כתבת. הרבה יש לכם לומר זה לזה.
לא הלכתי. איני יודע למה. לא יכולתי לילך. גם היום איני מבין למה לא הלכתי לפגוש אותו. אבל לא יכולתי לילך בשום אופן. אילו ידעתי מה שאני יודע היום, הייתי יושב עימו יום יום ומגלגל עימו בדברים. על סארטר ועל התלמוד. על הקומוניזם ואמונת ישראל. אבל כבר כתבתי בספרי שכשיש לנו את מי שנשאל אין לנו דעת שנשאל, וכשיש לנו דעת שנשאל אין לנו את מי שנשאל. כך דרכו של עולם. לימים, הרבה חשבתי למה לא יכולתי לילך אליו אותה שעה ולא ידעתי להשיב לעצמי. אפשר מאותו טעם שלא הלכתי לספר לאדמו"ר מאמשינוב על תיאום כוונות, ואולי מטעם אחר. אפשר אתם, שמלומדים וחוקרי ספרות אתם, יודעים את התשובה למה לא הלכתי לראות את גיבור ספרי.
"כתבת רומן נאה"
"לימים, אחר שבני לוי נפטר פתאום לבית עולמו, סיפרה לי בתו, שכשלמד בכולל בבית וגן סיפר לו מישהו שכתבתי עליו מעשה נאה. מי כתב, שאל. קרוב שלך שהוא תלמיד חכם, אמרו לו. בני לוי שאת סיפוריו של סארטר ידע על פה,
כמו שזקניו ידעו דפי גמרא, השיב מיד. לא יכול להיות ספר מעשים דמיוני של תלמיד חכם. סופר הוא סופר, ובן תורה הוא בן תורה. לא האמין. לימים שקרא את הספר אמר לי, אכן חידוש חידשת. הספר מעיד על כותבו שבן תורה הוא, ובכל זאת, רומן. כתבת רומן נאה. אבל בל נקדים את המאוחר.
"הכרתי, זה הוא, מקס"
"בית תרבות ענבל בנווה צדק ערך ערב ספרותי לכבוד הספר. מרצונם לכבדני הפתיעו אותי והודיעו לי שהם הזמינו את בני לוי והסכים לבוא. התרגשתי מאוד מהידיעה. כשבאתי לשם הצטופפו אורחים רבים ברחבת האולם, מתכבדים בכיבוד שהכינו להם, שותים קפה ומחליפים מלים. תיכף זיהיתי אותו ביניהם. זקוף לבוש כאברך בחליפה שחורה. זה הוא. אין ספק. על פי עיניו. עיניים שחורות שנונות מלגלגות וטובות כאחד בחנו בעיון את הקהל בסקירה אחת. הכרתי, זה הוא מקס, גיבור המעשה שלי. כך בדיוק דימיתי שייראה.
נכנסנו לאולם.
לאחר מלות ברכה, המנחה ביקש אותי לקרוא מן הספר את הפרק המספר כיצד מקס עולה לתורה בכותל.
"למדתי רמב"ם לפני סארטר"
"כשסיימתי, ביקש את בני לוי לספר. הוא עמד על הבמה ותיכף כבש את הקהל. מיד ניכר היה בו שאין זה נאומו הראשון לפני קהל. אני קומוניסט? צחק, הרבה הרבה יותר רחוק משם הגעתי. מאוציסט. אבל זה לא יכלו לשער לא מחבר הספר ולא זקנו. על כל גלגולי חיי לא אספר לכם. וכי מה יש לי לומר והלוא קראתם הכל בספר שכתב הוא, ואתם יודעים טוב ממני מה עבר עלי. ראיתי את החיוך המלגלג משהו בעיניו. והוא ממשיך: אבל אספר איך חזרתי. הלכתי ברחובות פריס. ברובע מצויים בתי כנסת רבים קטנים של יהודים מאלג'יריה. יהודי אחד הזמין אותי פנימה להשלים מניין. נכנסתי. יום שני היה וקראו בתורה. הזמינו אותי לעלות לתורה. שאלו לשמי ולשם אבי. העלו אותי לתורה. הגישו לי סידור עם נוסח הברכות. לא הצטרכתי. אמרתי את ברכות התורה על פה בניגון בית אבא כמו ששמעתי בילדותי. רב בית הכנסת ניגש אליי:
מניין לך נעימה זו, שאל.
מבית אבא, השבתי.
זכרונות ילדות צפו בי. למדתי רמב"ם לפני סארטר, ומכאן התגלגלה הדרך כפי שהתגלגלה".
"מלב הסופר ידעתי"
"אותה שעה שסיפר בני לוי מה שסיפר ישבתי בשורה הראשונה מולו רועד מהתרגשות. הנה מקס ספורט מהספר עומד חי לפניי. ידעתי. הספר הזה מבינת הלב נכתב. ידעתי שמקס ישוב, בוודאות ידעתי. מלב הסופר ידעתי. וידעתי איך ישוב, כשיעלה לקרוא בתורה ויברך אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ישוב. וכשילמד ברמב"ם ישוב. מלב הסופר ידעתי.
לא זכינו, ובני לוי, הוא פייר, סגנו של דני האדום, הפילוסוף האנרכיסט שמשטרת פריס נתייראה מפניו והיה למזכירו נאמנו של סארטר נפטר פתאום בכולל בבית וגן ובאמתחתו תכנית מהפכנית לחיבור חדש בין הפילוסופיה וההלכה. כשהיה לומד את ענקי האחרונים בהלכה על מושג הזמן, בענייני למפרע ומכאן להבא, ובענייני ברירה היה פולט מידי פעם בהתרגשות: והלאו זה חידושו של לייבניץ.
לאחר שנפטר הכין ירון לונדון תכנית עליו בטלויזיה. התקשר אליי ואמר, זוכר, בני לוי. צדקת.
כמה ייסורים עובר הסופר
"את המעשה הזה סיפרתי לפניכם כדי שאתם המעיינים במעשים וחוקרים אותם, תדעו איך כתבו אותם הכותבים ומה הרוח השורה עליהם כשהם כותבים.
כמה חיבוטים וגלגולים וכמה ייסורים עובר הסופר מששרטו מאורעות הימים שריטות עמוקות בנפשו עד שיימלאו אותן שריטות בדיו וייהפכו למילים. כמה יתססו בו הכאבים עד שיפרצו. לעולם אין הוא יודע מה יפרוץ, איך יפרוץ ואימתי יפרוץ.
נדמה לו ליוצר ששט הוא בדמיונו למרחקים ושולח את גיבוריו לקצווי ארץ, אבל באמת חותר הוא למעמקי נפשו שלו.
העמל מייסר הוא. ההכרח לפגוש בדרך העבודה את הטיט והרפש. היגיעה לגבור על הזיוף העצמי קשה היא מנשוא, אבל השכר לפי הצער. וכשפורץ זרם דקיק של יצירה חיה מטהרת הנשמה, מתמלא היוצר שמחה שאין אני מכיר דוגמתה בעולם. ברגע כזה של השראה מבקש אתה כמעט לעוף, והמלים באות אליך ומתחננות: קח אותנו. הננו. יפי הלשון שובה אותך, הדמיון מרפרף לך.
אותה שעה אין אתה חושב על כלום. לא על מי שיקרא אותך, ולא על מי שיסרב להאמין לך. אתה מרחף מעליהם.
אותה שעה באים הגיבורים ומגלגלים את מעשיהם לפניך, כאומרים: לא כך היה מעשה? וכי אפשר בכלל שאחרת היה? ועושר גדול של צבעים נגלה לך לטבול בו את מכחולך. אין שעה יפה מזו.
כבוד גדול כיבדתם אותי מורי ורבותי בהענקת פרס ניומן. כבוד להצטרף לזוכים הגדולים שלפניי בפרס הזה. וכבוד שמלומדים גדולים כמותכם בספרות ישראל ובספרות העמים, המבקרים החריפים והמפלפלים בכל שורה של סופר, הכירו בספריי כראויים לקרוא בהם.
לא אקרא לפניכם מה שכתבתי משום עזרא סימן טוב על מי שמכבדים אותו יותר מן הראוי לו, וכיצד ראוי לו לנהוג, שכבר מכירים אתם את כעפעפי שחר, ולא אקרא לפניכם מה שכתבתי על הפרס שהעניקו חכמי האקדמיה לפרופ' טוויל, ועל הרגשת הלב שלו באותה שעה, שהרי אותו ואת שכמותו אתם פוגשים יום יום במסדרונות האוניברסיטה. ואתם, שונים הרבה משלושת רעיו.
רק אודה לעורכי הספרים, למו"לים, למבקרים למברכים בערב זה ולקוראיי הנאמנים, ואתפלל שמי שבידו החיים ייתן לנו חיים ואוכל לגמול לכם בכמה שורות חדשות, ואולי בכמה מעשים חדשים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלבבות".
