נסו להניח בצד את מה שאתם חושבים על עמירם בן אוליאל שהורשע ברצח בדומא, כי המכתב שלפנינו לא מתייחס לזה – אלא לזכויותיו כאסיר וכאדם * אוריין, אשתו של עמירם, מתארת בדברים שכתבה כאן יחס נוקשה שכמותו לא מקבלים אסירים אחרים, אפילו מחבלים ובכירים בארגוני טרור * גם במשרד הפנים, המשרד היחיד שיכול לעשות משהו בעניינו של בן אוליאל, וגם בשירות בתי הסוהר, לא ממש התרגשו מהשאלות שהפנינו אליהם על האדם שסיפורו בשלב הזה נעדר מהשיח הציבורי.
ממש בימים אלה עברו חמש שנים מאז עצרו את בעלי עמירם על לא עוול בכפו. ביום י"ט בכסלו, חג הגאולה שבו שוחרר האדמו"ר הזקן ממאסר, נאסר בעלי. את חנוכה חג האור – עבר בעלי בחושך, במרתפי השב"כ, תוך עינויים קשים.
חודש שלם היה שם לבדו. באימה ובחושך. עמירם אמר לי שהוא חשב פעם שכדי לחיות צריך לאכול, לשתות ולישון, וכשהוא היה בשב"כ גילה שאפשר גם בלי זה.
חודש שלם טרטרו אותו ממקום למקום, לא נתנו לו לישון. היו חקירות אינטנסיביות, ימים ולילות רצופים. כשכלו כוחותיו והוא נרדם, החוקרים דפקו בחוזקה על השולחן כדי להעיר אותו. הוא היה סהרורי, והתפלל במסירות נפש כמה דקות שהצליח בזמן ה"חופשי" המועט שהיה לו, עד שנפל לשינה. מנעו ממנו אוכל ושתייה לילות שלמים. הוא רעד מקור. בשבתות היו החקירות הקשות ביותר.
עמירם היה אזוק לכיסא רוב שעות היממה. חרף כל זאת הוא טען שלא עשה את הפיגוע בדומא וביקש לפגוש עורך דין.
עמירם קיבל הכול באמונה שהכול מה', שהכול לטובה מאת מסובב הסיבות.
לאחר מאות שעות של חקירה שבהן מסרו לו החוקרים פרטים, הכווינו אותו ואפילו הקריאו לו את הגרסה שבה הוא אמור להודות – הודיעו לו החוקרים: "מחר בשעה הזאת אתה תדבר".כבר חמש שנים עמירם בבידוד. לא בידוד של 14 יום בגלל הקורונה, כשהאדם שוהה בבית, עם מרפסת, טלפון, מחשב, מזגן. בידוד של חמש שנים שבהן עמירם נמצא לבדו – מבודד אפילו מאסירים אחרים. 21 שעות הוא נעול בתא קטן ושלוש שעות ביום בהן מותר לו לצאת לחצר מבודד. אפילו גדולי המחבלים, רוצחי יהודים, מורשים לקיים אורח חיים חברתי מחבק
למחרת נכנסו ארבעה חוקרים וקשרו אותו לכיסא, כשגבו מעוקם, ראשו כמעט נוגע ברצפה וידיו אזוקות לרגליו מתחת לכיסא. הם כמובן שמו בד מתחת לאזיקים כדי שלא יישארו סימנים. בשלב הזה החלו החוקרים להפליא בו את מכותיהם: סטירות, בעיטות, מכות, תוך שהוא אזוק מכופף וחסר אונים, בוכה וצורח מכאבי תופת. החוקרים צעקו לו באוזן שיודה, אמרו לו שיוציאו לו דם מהאוזניים ושהם מלאכי המוות שלו.
שבע שעות הוא החזיק מעמד עד שלא יכול היה יותר, והודה במה שמעולם לא עשה. או אז הפסיקו החוקרים לענות אותו והחלו לגבות הודאות ולאיים עליו שאם לא ישתף פעולה הוא יוחזר לעינויים. כך בוימה "ההצגה של דומא".
חשבנו שעל דבר כזה בית המשפט לא ישתוק. אז חשבנו. לקח זמן עד שגילינו שאין דין ואין דיין. גילינו שלאיש בבית המשפט לא אכפת מאיזה נער גבעות שהפך לחסיד ברסלב ירושלמי עם כיפה גדולה ופאות. הוא לא בן-אדם, הוא "אובייקט", "אובייקט" ש"עשה את דומא".
השופטים התעלמו מכך שביקשתי למסור אליבי עוד הרבה לפני העינויים (בלי שיכולתי לתאם גרסה עם עמירם, שהרי אפילו עורך דין לא פגש אותו ולא ידע מה איתו). לא חקרו אותי כמו שביקשנו. לא עניין אותם איפה עמירם היה באמת באותו לילה.
השופטים התעלמו מהטענות הרבות שהציגו סנגוריו של עמירם נגד האישום המופרך: מהעובדה שראשי צוותי החקירה בשב"כ ובמשטרה הובילו את השחזור אף על פי שאסור להם בחוק; מעדויות עדי הראייה שדיברו על כמה מציתים; מעדותו של איברהים השכן, שהעיד אינסוף פעמים שראה שני מציתים מבצעים וידוא הריגה ומנעו ממנו להגיש עזרה; מטביעות הנעליים בזירה שאינן תואמות לנעליים של עמירם; מכתובות הגרפיטי השונות שאינן תואמות את כתב היד של עמירם; מהכול.
כך חתמו שלושה שופטים על פסק דין ששולח את בעלי לשארית ימיו לכלא, כשנגדו עומדת ראיה אחת בלבד: הודאה שהוצאה ממנו בעינויים.
השופטים אמנם פסלו חלק מההודאות בגלל העינויים, אבל לא התביישו לכתוב שההודאה הזאת חולצה ממנו "ברצון חופשי".
הנר עוד דולק
כבר חמש שנים עמירם בבידוד. לא בידוד של 14 יום בגלל הקורונה, כשהאדם שוהה בבית, עם מרפסת, טלפון, מחשב, מזגן. בידוד של חמש שנים שבהן עמירם נמצא לבדו – מבודד אפילו מאסירים אחרים. 24 שעות ביממה! 21 שעות הוא נעול בתא קטן ושלוש שעות ביום בהן מותר לו לצאת לחצר – הוא לבד! – מבודד מכל בני האדם מלבד סוהרים שמכניסים לו שלוש ארוחות ביום. אפילו גדולי המחבלים, רוצחי יהודים, מורשים לקיים אורח חיים חברתי מחבק.
עמירם נאנק לבד בתא וחווה לבד את המשבר, את העוול. המערכת אכזרית – אפילו לא נותנת לבעלי להתקשר לעורך הדין שמייצג אותו. גם לא אליי ולבתנו הקטנה מלכות שעוד מעט תהיה בת 6. ילדה שמגיל 11 חודשים גדלה בלי אבא. אבא שלא יכול לחבק, לנשק ואפילו לדבר.
הילדה שלנו בוכה בלילות "אבא! מה קרה לאבא? מה עושים לאבא?" ילדה שלא נותנים לה את הקשר הכי חשוב – הקשר עם אבא. ילדה שהסבל הנפשי שלה והפחד על אבא לא מעניינים אף אחד, בטח שלא את המחלקה נגד יהודים בשב"כ. גם את המשך קיום המשפחה שלנו מונעים מאיתנו ולא מאפשרים אפילו התייחדויות.
חמש שנים של לבד, משני הצדדים של חומות הכלא – עמירם בפנים ואנו בחוץ.
להבדיל, אלפי "אסירים ביטחוניים" ערבים שבכלא (מחבלים) נמצאים בתנאים שונים לחלוטין משל עמירם. הרוצחים הללו שרצחו יהודים בדם קר, בסדיסטיות, נמצאים יחד – אוכלים יחד, מסתובבים יחד, בחופשיות. יש להם פעילויות, דרשות ותפילות קבוצתיות (ואילו לעמירם אפילו ביום כיפור לא נתנו להתפלל במניין), יש להם טלפונים למשפחות כל יום (בתמורה לכך שהם מתחייבים לא להחדיר טלפונים לכלא), והם מנהלים בתוככי הכלא את ארגוני הטרור שלהם.
רק לי זה נראה מוזר? שעמירם חף מפשע בבידוד וכלוא בתנאים לא אנושיים בשעה שמחבלים ורוצחים באמת מסוכנים חוגגים יחד ומקבלים טלפונים? האם השנאה לעמירם לא שקופה מדי?
עמירם זועק מהכלא: "אני עמירם אחיכם אשר מכרתם אותי". אחרי חמש שנים זה מאוחר מדי, אבל הנר עוד דולק. אני ומלכות המתוקה מתחננות לעזרה ומעט הגינות. אנא עזרו לנו לזעוק את זעקתנו בכל מקום ופינה. הגיע הזמן לשים סוף לעלילה. לפני שיהיה מאוחר מדי.
תגובות
פנינו לשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה. שאלנו מדוע בן אוליאל מקבל תנאים אחרים משאר האסירים, ואם אין בתנאי הכליאה שלו פגיעה בזכויותיו כאסיר וכאדם. לצערנו, לא קיבלנו כל תגובה עד לירידת הגיליון לדפוס.
כשפנינו למשרד לביטחון הפנים, נמסר לנו כי הדבר לא נמצא באחריותם וכי עלינו לפנות לשירות בתי הסוהר.
תגובת שירות בתי הסוהר: "מדובר באסיר ביטחוני שפוט, המוחזק באגף שמור וכפוף להנחיות הביטחון של האגף בנוגע ללבוש, יציאות לחצר וגישה לטלפון. עם זאת, הוא מקבל את כל הזכויות שלהן הוא זכאי, בזהה לכל אסיר אחר באגף השמור, בהם אסירים ביטחוניים אחרים. מאז כניסתו למאסר הגיש מספר עתירות בנוגע לתנאי החזקתו, בכללן עתירה בנוגע לתפילות, כולן נדחו".
